מונטנגרו 2025

 

 

יום א 8.6.2025

 

סמוך לסיום חג אחרון, ולפני שתחל יציאת ההונים ביוליאוגוסט, שמנו פעמינו לנתב"ג, לחופשת איוורור ביעד שנעשה פופולארי, מונטנגרו.

בזמן שמתמעטות המדינות המקבלות בברכה את בעלי הדרכון הכחול, אני בהחלט בעד אלו, ובעיקר בעד המקומות החמים והזולים, יחסית.

המחשבה שנתב"ג יהיה רגוע אולי היא משאלת לב, אבל נדמה כי עוצר טיסות בינלאומיות לא משפיע על תנועת היוצאים.

בחברת התעופה הישראלית קמצנים להציע אפילו קערת מים חינמית.

שילמדו מטיסות מוניות בהוואי, שגם בטיסה של 20 דקות מאי לאי עוד מספיקים להציע מים או מיץ לנוסעים.

צפויה לנו טיסה של כשעתיים לערך, אקווה שלא אהיה רעב כדי לחרסם את המושב.

מנוע המטוס (דווקא מרווח יחסית) נשמע כמו מנוע של פיאט 500, אבל איכשהו הוא מצליח להרים את הגוף הזה לשמים.

שעתיים טיסה חולפות ביעף וכבר נחתנו.

שדה התעופה של טיוואט מזכיר את זה של אילת בשנות השבעים.

מהמטוס יורדים ברגל אל בית הנתיבות הצנוע שם חיכינו לפקידי ההגירה.

משם, לאחר שהצטיידנו בנפלאות הטכנולוגיה התקשורתית, לקחנו מונית קטנה וצפופה שהצליחה לדחוס 6 מבוגרים ושלוש מזוודות גדולות, ויצאנו לדרך למלון הראשון בבודווה.

יש מי שמשווה אותה לאילת, ועושה איתה עוול.

עם כל יופיו הטבעי של הים האדום, בנו סביבו עיר כעורה המתפרנסת ממכירת טלפונים.

בודווה יושבת על מפרץ קסום של מי מראה שקופים וטובלת בנינוחות משכרת.

גם המסעדות והברים על החוף לא מתעלקים על התייר, לא מפוצצים אוקטבות, ולא יוצרים דיסוננס בין היופי המקומי לתרבות הצריכה.

יש מעין סימביוזה שקטה שהאחד משלים את האחר.

הלכנו לסיור קליל בסמטאות העיר העתיקה ולאחריה בטיילת לכל אורך החוף, וקינחנו בארוחת ערב על שפת הים באחת המסעדות הכי הכי מפורסמות בעיר.

יחד עמנו ישבו בת דודתי היקרה חיה  ובעלה ראובן, שהקדימו אותנו במספר ימים, ונוהגים כאן כמקומיים.

אם לא היה צריך לקום מוקדם מחר ולהתחיל לטייל ברצינות, כנראה לא היינו זזים משם.

לילה טוב ממונטנגרו

 

מלון bracera

מלון נאה. נקי. מיקום ליד הים.

חדרים יפים. א. בוקר טובה

ציון 8.5

 

9.6.2025.

אחרי ארוחת בוקר מפטמת, אנו יוצאים לדרך.

התחנה הראשונה היא שייט באגם סקאדר. יצרתי קשר עם דארקו (מומלץ בקבוצות (229 898  69 +382), ושריינו מקום לשייט בשעה 11.

הדרך מבודווה עוברת לאורך קו החוף המדהים ומתחילה לטפס אל ההרים בתוך נוף ירוק והכל טובל בשלווה רגועה.

הכביש בינתיים סביר ביותר, ובשלב מסויים נכנסנו לכביש אגרה שיש לו רק נקודת כניסה, ללא יציאה, והתעורר החשד בקבוצה שמא מישהו העמיד מחסום ומתחיל לקחת דמי מעבר.

אנחנו יורדים מהכביש המהיר לתוך כביש צדדי קטן שאחת משלוחות האגם מגיעה אל פתחי הבתים בתעלה צרה.

כאן מקבל את פנינו דארקו, שמציע שירותים ושתיה חמה וקרה.

השייט מתבצע בסירה קטנה עם גג עשוי קנים להגנה מהשמש הקופחת.

הסירה יוצאת מתוך התעלה, חוצה את הנהר הגדול, ונכנסת אל תוך האגם.

אגם סקאדר (Lake Skadar), הנקרא גם אגם שקודרה, הוא האגם הגדול ביותר בחצי האי הבלקני, והוא שוכן בין מונטנגרו ואלבניה. שטחו משתנה בהתאם לעונות השנה – בין כ-370 ל-530 קמ"ר.

שמו בא מהעיר שקודרה (Shkodër) באלבניה.

60% מהאגם נמצאים במונטנגרו, ו-40% באלבניה.

זהו אגם מים מתוקים ותחנת עצירה חשובה לציפורים נודדות – נחשב לגן עדן לאוהבי טבע וצפרות.

אגם סקאדר הוא יעד תיירותי יפהפה, המשלב טבע, היסטוריה ותרבות בלב אזור הבלקן.

(המידע בחסות הצאט ג'יפיטי).

האגם מלא מרבצי ענק של פרחי לוטוס ועופות מים בלהקות ובודדים.

כמה שרואים, והעין אינה שבעה מהיופי הזה.

זה לא שהרצפה עקומה

יצאנו אחרי השייט ובדרכנו אל פודגוריצה הבירה, סרנו בעקבות ההמלצה אל מפלי הניארה. (כן, כן, זהו שמם).

מדובר אומנם בעותק דהוי של הדבר האמיתי, אבל גם ככזה, המקום הזה קסום ויפהפה.

מי בדולח שקופים בצבע טורקיז לפני המפל הנמוך יחסית שנשבר לתוך ערוץ סלעי משונן, עם מפלי משנה הניקזים אליו מהצדדים.

אני רואה במקום הזה כמקביל לסחנה שלנו, אם כי המים הנעימים בחום של שלושים פלוס המעלות קרים מאד.

מסעדה ענקית הממוקמת  במקום מציעה ארוחות ומשקאות במחיר הגיוני, מיץ רימונים טרי או בירה קרה, מוסיפים עונג לחוויה הכוללת.

עלינו אל פודגוריצה הבירה בעקבות עוד המלצות.

מצאנו מגרש חולי לחניית המוביל העצום שלנו (חינמית אגב), ויצאנו לחפש רגלית את העיר העתיקה.

השכונה הזאת מזכירה את נווה צדק שלנו, ועל מספר קירות של הבתים ציורי ענק צבעוניים.

יש בנמצא שני מסגדים עתיקים שנבנו על ידי הטורקים, וכן גשר עות'מני עתיק על ערוץ הנחל הציורי, כחלק מהעיר העתיקה ששרידיה נצבים בסמוך.

אחרי עצירה מתחייבת בקניון עירוני יצאנו אל קולאשין.

כביש אגרה חדש (A1) משולש מסלולים ומנהרות לוקח אותנו את מרבית הדרך בנופי הרים מהממים.

 

אל המלון המיוחד המתהדר בשם הגענו באור יום, (19:30), ומיד קיבלנו שתי החלטות אסטרטגיות חשובות.

לאחר קבלת החדרים ירדנו ללובי לאכול ארוחת ערב שהדיעות עליה היו חלוקות.

ארבעה שהזמינו המבורגר לא יצאו מגדרם.

זה שהזמין פורל, והסועד שלצידו הזמין שניצל וינאי, אמרו שהיה בסדר.

מחר כבר נמצא מקום אחר.

בקומת המרתף יש ספא הכולל אמבט ג'קוזי לא גדול, חמאם טורקי, וסאונה.

אז ירדנו לשם אחרי האוכל כדי להחזיר דופק לסדרו.

העיר הקטנה קולאשין משמשת בעיר כעיירת סקי בחורף, וכרגע היא דומה לאלו בשווייץ.

מחר נטייל בסביבה.

 

10.6.2025

 

מונטנגרו נכבשה על ידי ישראלים.

העולם עוד לא יודע, אנחנו כן.

העברית שולטת ונשמעת מכל כיוון.

 

מלון בית החלומות (dream house hotel) הינו קומפלקס של שני מבנים, עם חדרים נאים, נקיים, אלגנטיים, אבל לא נורא גדולים.

ארוחת הבוקר מוגשת לשולחן, פה לא שמעו על המצאת הבופה, ושני מלצרים מתזזים בין השולחנות.

וכאן רבותיי נרשמת אי התאמה בין הקהל הישראלי למציאות המקומית.

יש שמועה שבקרוב הפרלמנט יעביר חוק בנושא המחייב בופה ישראלי, למהדרין.

אם אנחנו בישראל שהמזנון יהיה בהתאם.

לאחר הארוחה אנחנו יוצאים לדרך.

היום יש לנו תוכנית גמישה, ז"א אנחנו יודעים מהיכן מתחילים ולאן נוסעים, וכל השאר יקבע תוך כדי תנועה.

מונטנגרו מדינה יפה. חד משמעית.

הכבישים עוברים בתוך נוף ירוק כשנחלים ופלגים שוצפים מלווים את הכבישים בכל אשר ניסע. המים צלולים ונקיים, והאוויר, אוח איזה טעם יש לאוויר הזה.

כשעה נסיעה אנחנו נכנסים לשמורת ביוגרדסקה גורה.

במרכז השמורה יש את אגם ביוגרד עם מימיו הצלולים.

שביל הליכה הנמתח לאורך 3.3 ק"מ מקיף את האגם, מוצל וקריר, ואנחנו הולכים בצעד נינוח את כולו, ובסיומו אנו מנצלים את קיומו של בית קפה להתרענן בכוס מיץ פירות יער סחוט קר.

 

כאן אנו מקבלים החלטות להמשך, כמו גם להיכנס לקולאשין, ובמרכז התיירות מקבלים אינפורמציה חשובה.

בעיקר רצינו לדעת האם רכבל אתר הסקי Ski Centar Kolasin 1600  עובד, וניתן לעלות למרומי ההר.

כאשר התשובה חיובית, הפננינו את הגה המוביל הגדול אל האתר.

זהו אתר מרשים שעובר גידול ובניית מלונות (כפי הנראה בשל הביקוש), החנינו את הרכב בחניה ונפרדנו משמונה מטבעות אירו לאדם כדי לעלות עם הרכבל.

זהו רכבל פתוח עם מושבים לשישה אנשים בבת אחת. העליה להר עוברת מעל כרי דשא ירוקים עליהם רועים סוסים ופרות עם פעמון מנדנדן לצווארן.

אפשר להזריק את הנירוונה ישר לווריד.

אחד מאיתנו, גולש מדופלם, טורח להסביר ולבאר את האתר, כאשר כל משפט שני הוא "אבל בלי שלג זה נראה לגמרי אחרת".

מה שנכון, כי לו היה כאן מושלג אולי זה היה מאד יפה, אבל גם מאד קר.

וכנראה בלעדיי.

הלבן הזה, זה שאריות שלג

וככה, באוויר הפתוח עם מזג אוויר ידידותי לנשים, וכיפי לגברים, היה תענוג לעלות עד גובה 2,000 מטר מעל פני הקרקע.

בד"כ בגובה כזה קצת יותר קריר, אבל היום אלוהים איתנו, והיה מושלם.

בשירם המפורסם של להקת כוורת "לך ספר לסבתא" מתוארת החוויה כך:

"לאוורסט עלינו עם כמה חברים,

בדרך לא ישנו, כי לא היו סדינים,

וכשבסוף הגענו, ממש עד הפסגה,

'סתובבנו וירדנו חזרה"

וזו בערך מהות אותם רכבלים בין עם בעונת הסקי ובין אם אחריה, כי הרבה אין מה לעשות מלבד צילומי נוף, וגניחות בנוסח עדות ה"וואיי, וואיי, איזה יופי".

ואכן, נוף מרהיב מכל עבר, עם אוויר קצת עכור שמעיב על השלמות.

כמאמר השיר, ירדנו אחרי כל ההתלהבות, והמשכנו מכאן לצד השני של קולאשין.

" מנזר מוראצ'ה (Morača Monastery) הוא אחד המנזרים החשובים והמרשימים במונטנגרו, ונמצא בעמק הנהר מוראצ'ה, כ־25 ק"מ צפונית–מערבית לעיירה קולאשין ומשני על כביש E65 מפודגוריצה לשאר חלקי המדינה  .

יום היסוד: נוסד בשנת 1252 על ידי הנסיך סטפן ווקנוביץ' משושלת נימניץ' הסרבית  .

יחס לעות'מאנים: נבזז ונחרב בשנת 1505, עזוב כ־70 שנה. שוחזר בין 1574 ל־1580 במאמץ של נזירים ותמיכת התושבים  .

 

חשיבותו התרבותית: אתר מפתח בנצרות האורתודוקסית הסרבית במונטנגרו, וכולל קפלה קטנה לכבוד ניקולס הקדוש לצד הכנסייה הראשית  .

 

ציורי קיר עתיקים: סדרה של פרסקאות מהמאה ה-13 המתארות את דמותו של הנביא אליהו, בין העתיקים במונטנגרו  . בתקופת השחזור נוספו ציורים נוספים מהמאה ה-16, כגון "פסח הדין האחרון" וגן עדן  .

 

קפלת סנט ניקולס: מקום קטן ועדין שמציע אווירה אינטימית יותר  .

 

חצר, גינות, בית מלאכה ומגורים לנזירים – המנזר מתפקד גם במקום מגורים ופעילות יומיומית פעילה של נזירים שמכבדים את המקום, מטפחים גינות ומייצרים שמנים טבעיים  .

 

סביבת המקום וחווית הביקור

 

שוכן בטבע פראי בתוך קניון קסום, על גדתו של נהר מוראצ'ה, ומציע שילוב ייחודי של טבע, שקט וקדושה  .

 

נהדר לשילוב עם טיול קניוני ובנחל, במיוחד למי שמחפשים חיבור בין רוחניות לטבע.

 

למה כדאי לבקר?

 

שילוב של אותנטיות דתית והיסטורית יחד עם נוף טבעי מדהים.

 

ציורי הקיר מהמאה ה-13 הם בין העתיקים באזור, והנופים סביב מתאימים לשקט, רוגע והשראה.

 

תמצאו את עצמכם במקום שבו אבן, מים, ירוק וצבע פוגשים בהרמוניה יוצאת דופן – לא רק כמוזיאון, אלא כמקום חי ואמיתי, פעיל ומטופח."

ותודה לחבר צ'אט, שעוזר לי לדעת כל מיני דברים פחות חשובים.

 

בתחתית הערוץ  אשר מעליו ממוקם המנזר, זורם מפל מים חזק, שהגישה אליו ממגרש החניה בכניסה לכביש הגישה של המנזר, וירידה רגלית במדרון תלול.

שווה את המאמץ?

מאד ובהחלט.

טבע פראי מתגלה לעיני המבקר.

 

היות וזוהי שעת הדמדומים, והקבוצה רעבה, נערך חיפוש מהיר למצוא מקום חביב ולא יומרני.

חוכמת ההמונים שולחת אותנו למסעדה על צד הדרך, ואם לא היו אומרים לנו שזו מסעדה, כנראה אפילו לא היינו עוצרים.

מסעדת restoran Koliba הצנועה מגישה אוכל טעים במחיר נעים.

כל הסועדים דיווחו שטעים להם, והמחיר היה הנמוך ביותר עד כה.

 

בכניסה לקולאשין מצאנו חניה והסתובבנו בכיכר המרכזית מספר דקות, והתרשמנו מהעיר שקרחנה היא שמה השני (או שלא).

לקראת תשע בערב נכנסנו לשערי בית החלומות, במטרה לממש את שמו.

לילה טוב, נתראה מחר.

 

הדבר הכי טוב במונטנגרו

11.6.2025

מלון dream hous hotel

מלון בקצה רחוב.

שני לילות, צוות ידידותי מאד, ארוחת בוקר טובה בהגשה, אפשר לבקש כל מה שבתפריט.

חדרים נעימים אבל קטנים, ללא כיסא בחדר.

לא חידשו סבונים במקלחת.

ציון 7.5,

 

המוביל שלנו במונטנגרו

אחרי ארוחה משביעה נצא לכיוון צפון לשני לילות.

תחנה ראשונה קניון טארה, מרחק שעתיים פלוס של נהיגה.

הכביש מתפתל על צלע ההר מה שמחייב נהיגה איטית במיוחד.

צמד הנהגים שלנו חברמן, לא לוקחים סיכונים, ונוסעים בזהירות.

(להבהרה, הפעם אני המנווט ולא נוהג בכלל).

 

באמצע הדרך אנו פוגשים בית קפה ציורי מול נוף מרהיב של ערוץ עמוק וירוק.

דגמנו ארטיק מצויין, ויש המעידים על קפה משובח של בעלבית ידידותי, ששמח לשתף על קירותיו מדבקות הנצחה של חללי ונרצחי אוקטובר.

בהמשך הכביש הדו מסלולי הופך לנתיב חד מסלולי צר, וכאשר מגיעים מולנו שיירות של רכבי שטח, צריכים להתגמש, ולהסתדר.

עובדה ששרדנו לספר.

 

הדרך היפה משנה את אופי הנוף בהמשכה, והרים עצומים צצים מולנו. אנחנו נוסעים באזור שהקרקע ירוקה ממרבדי צמחיה ירוקה סבוכה כדשא, ובתוכה שלל פרחי אביב בפריחתם, והכביש הופך יותר ישר ויותר מישורי.

השמש מעל והאוויר הנעים הופכים את המקטע הזה לפני העיר זבליאק לאזור יפהפה במיוחד.

היות וזהו מקום שבחורף יש כאן שלג עמוק וטמפרטורות נמוכות במיוחד, הפך האזור לחביבם של גולשי סקי.

אי לכך זיהו כאן את הפוטנציאל וכל האזור זרוע בבקתות מחודדות גג רעפים, וחדשות נבנות על כל מטר פנוי.

 

טעות קלה בניווט, מפנה אותנו לדרך צדדית וצרה העוברת בתוך יער סבוך.

אנחנו נוסעים בערך 15 ק"מ בנתיב בתקווה להגיע למקום מסויים, במקום בו יש מפרץ חניה ועומדים רכבים אנו יוצאים לברר מה פשר המקום.

מישהו שהעמיד שם בוטקה גובה תשלום חמישה אירו לאדם, ובדיעבד לא ממש הבנו על מה.

שביל עיזים מטפס בתוך החורש אל מצפור גבוה.

ויתרנו על המשך הדרך שמוביל כנראה לאותו דבר, והחלטנו לחזור אל היעד שהתכוונו מראש להגיע אליו.

 

"גשר טארה (Tara Bridge) הוא אחד מהאטרקציות המרשימות והידועות ביותר במונטנגרו, ונחשב לאחד מהגשרים היפים באירופה, במיוחד בזכות מיקומו הדרמטי בלב שמורת הטבע קניון נהר טארה (Tara Canyon), שהוא הקניון העמוק ביותר באירופה והשני בעומקו בעולם (אחרי הגרנד קניון בארה"ב).

שם רשמי: גשר ג'ורג'ביץ' (Đurđevića Tara Bridge)

מיקום: מעל נהר טארה, בצפון מונטנגרו, בין העיירות זאבליאק (Žabljak) ופלוז'ינה (Pljevlja)

גובה מעל הנהר: כ-172 מטרים

אורך: כ-365 מטרים

מספר קשתות: 5 קשתות בטון מרשימות

שנת בנייה: נבנה בין השנים 1937–1940

חשיבות היסטורית:

 

במהלך מלחמת העולם השנייה, בשנת 1942, פוצץ אחד העמודים המרכזיים של הגשר על ידי אחד המהנדסים שתכנן אותו – כדי למנוע מהכוחות הפאשיסטיים להשתמש בו. לאחר המלחמה הוא שוחזר מחדש.

 

למה הוא כל כך מיוחד?

 

נוף עוצר נשימה: הגשר חוצה את אחד הנופים הפראיים והמרהיבים במונטנגרו – נהר בצבע טורקיז בלב יערות הרריים ירוקים.

 

פעילויות אקסטרים: באזור מתקיימים ספורט אתגרי כמו:

 

ראפטינג בנהר טארה (מאוד פופולרי)

 

אומגה (zip line) מעל הקניון – חלק מהאומגות הארוכות והגבוהות ביותר באירופה."

(וטוב שיש מי שיודע טוב ממני).

 

חמישה אמיצים בחרו לעשות את האומגה הזאת, ודיווחו בעיניים נוצצות על חוויה מרטיטה.

החכם היחיד שבאמת שומר על בריאותו שלמות גופו, וצלילות מחשבתו העדיף להשאר פחדן חי, ולתעד את אלו ששיחקו בגורלם.

 

ירדנו עם הרכב במורד הכביש אל נהר הטארה, אל המקום ממנו מתחילים בשיוט ראפטינג (הומלץ לנו להמנע בכל מחיר, והמחיר אגב, מאד לא זול. 65 אירו לאדם, ושייט לא רגוע בכלל).

המים כאן, כמו בכל מקום שפגשנו, קרירים, שקופים וטורקיזיים.

מקום יפהפה.

החלטנו לחזור, להגיע אל מקום הלינה שהוא 3 בקתות גדולות היכולות להכיל 5 אנשים בכל אחת.

אלו בקתות מאובזרות בכל הנדרש לשהיה, כולל מטבח וכליו, סלון ופינת אוכל ושני חדרי שינה, בסביבה שקטה ויפה.

 

לארוחת ערב נסענו מרחק 4 דקות, אל מסעדה מומלצת בשם oro, הנמצאת במרכז העיר, בין סופרמרקט, חנויות ומסעדות אחרות.

 

חזרנו לבקתות לקפה ועוגיות על השולחנות בחצר בטרם נפרוש לשינת לילה  קסומה.

 

12.6.2025

 

שמש מוקדמת מאירה את השכונה השלוה, ואין כמו לשתות קפה בחוץ, ללטף חתול מקומי מתלטף, ולהקשיב לשקט הכפרי.

אין דברים כאלה.

היות ובצימרים שלנו אין ארוחות, נצטרך לחפש ארוחת בוקר באחת המסעדות באזור, או למצוא פתרונות אחרים, ולטייל בשמורת דורמיטור מרובת האטרקציות.

רדת החשיכה בשמונה וחצי בערב מותיר הרבה שעות אור, וכשמזג האוויר מאיר עיניים, על אחת כמה וכמה.

 

בסופר הקרוב הצטיידנו במאפים, גבינות ויוגורטים, ונסענו כחמש דקות אל האגם השחור.

בכניסה נשדדנו כרגיל בכל שמורה בעשרה אירו לזוג, ועם השביל היפה הנמתח לעשר דקות הליכה נכנסנו פנימה.

בשעת הבוקר המקום טובל בשקט המופר מציוץ ציפורים, וזמזום זבובים, וזהו.

מול המים הבוהקים והשקופים מצאנו פינה לסעוד את ליבנו במה שקנינו, וזה היה מעולה, ובמקום.

דגמנו את האגם השלו מכמה זוויות צילום, ויצאנו לחפש איזו מערת קרח שהגוגל מתעקש על קיומה.

התברברות באחד היערות שלחה אותנו לנתיב הליכה נחמד, אבל חסר פואנטה, ורגל מסיימת, כמו שנוטים לומר פרשני הספורט.

לא מערה ולא קרח.

אם כך נשלפת תוכנית המגירה, נדלג לנקודה הבאה, הקרובה למדי.

כמה קרובה?

כחצי שעה נסיעה, שמחזירה אותנו לעיר ויציאה ממנה אל אחד המקומות הכי פופולאריים כאן.

" סבין קוק" (Savin Kuk) הוא אתר סקי פופולרי במונטנגרו, השוכן ליד העיירה ז'אבליאק (Žabljak) בפארק הלאומי דורמיטור.

מידע על אתר הסקי:

 * גובה: תחנת היציאה נמצאת בגובה של כ-1,500 מטרים, והפסגה המגיעה לגובה של 2,224 מטר (או 2,213 מטר לפי מקורות אחרים).

 * רכבל: העלייה לפסגה מתבצעת בשני מקטעים באמצעות רכבל כפול פתוח, כ-7-10 דקות לכל מקטע, ובסך הכל כ-20-25 דקות עד הפסגה. בתחנת הביניים ניתן להחליף לרכבל אחר המגיע לפסגה.

 * מסלולי סקי: בעונת החורף, האתר מציע מדרונות סקי באורך כולל של כ-3.5-4 ק"מ, עם מסלולים המתאימים למתחילים ולמתקדמים כאחד. ישנם מסלולים קלים, בינוניים וקשים (כמו מסלול FIS World Cup).

 

תצפיות: הפסגה מציעה תצפית מרהיבה על הרי הדורמיטור.

 

 הרכבל נבנה בשנות ה-80 של המאה ה-20 ועבר שדרוגים ותחזוקה לאורך השנים. "

 וכרגיל, תודתי לצ'אט, החכם מכל אדם.

 

כאמור המקטע הארוך, הינו משעמם יותר ונסיעה בו אורכת כעשרים דקות, וכאשר עולים עם הגב לנוף אין ממה להתרשם במיוחד.

 

מקטע הרכבל הראשון עולה לגובה 1912 מטר, וממנו ממשיכים בשביל הליכה לתחנה הבאה העולה בזווית מלחיצה עד גובה 2313 מטר.

ומכאן יש שביל העולה אל מרומי ההר. אנחנו טיפסנו אל השליש העליון של המסלול, התרשמנות מהתהומות העמוקים, ההרים עם מצבורי שלוגיות, והנוף המעט עכור בשל איכות האוויר.

לא היה קר בכלל, אלא קצת פחות חם.

ירדנו מההר, והחלטנו לנסוע בעקבות המלצות הרוב אל אגם פיבה (כאילו לא ראינו מספיק אגמים עד כה).

הדרך לשם עוברת בכביש p14, שיש מי שאומר שאם לא נסעת בו, לא ביקרת במונטנגרו בכלל.

זהו כביש נופי מרהיב ביותר, עם נופים מטריפים של הרים  גבוהים ועצומים, לצד גאיות ועמקים מכוסי עשביה ירוקה, משל היו מגרשי גולף.

אבל,

וזהו אבל מיוחד.

זהו כביש צר מאד, ברובו רוחב מכונית ושתי סיגריות מכל צד, והוא דו נתיבי, מתפתל ומתעקל, על כן, חובה לנסוע בו בזהירות מפליגה.

וזה המקום לומר משהו על הכבישים במדינה הזאת.

כל אלו בהם נסענו עד כה, היו סבירים ברמתם. היו טובים יותר וכמה שפחות, אבל לא היו צרים או בעייתים במיוחד.

הכביש הצר הזה, שמרביתו עובר בצד אחד תלול ומלחיץ הוא מיוחד במינו.

נוף אגם פיבה הנחשף לאחר מעבר במנהרות חצובות בסלע מותיר אותנו בהלם מוחלט

יופי אבסולוטי של אגם טורקיז בערוץ עמוק בין הרי ענק.

שוב שאלתי את עצתו של זה היודע, אודות האגם.

 

" אגם פיבה (Pivsko jezero) הוא אגם מלאכותי במערב־צפון מונטנגרו, במחוז פלוז'ינה – תוצאה של בניית סכר מרטיניה על נהר פיבה בשנות ה‑70.

 

גובה פני המים: כ‑675 מ' מעל פני הים והוא נחשב לגבה ביותר מבין מאגרי המים המלאכותיים בעולם  .

 

אורך: כ־45 ק"מ; רוחב מרבי: כ־0.7 ק"מ; שטח: כ־12.5 קמ"ר; עומק מרבי: כ־188 מ'  .

האגם מוקף מצוקים, קניונים (כולל קניון פיבה), יערות צפופים, ופסגות הרים – כולל דורמיטור, מוליג', וולוייק.

 

צבע המים טורקיז – נקי וזכים להפליא, מתאים לשחייה, דיג ושיט.

 

האזור הוכרז כפארק טבע אזורי בשנת 2015, ומהווה גשר טבעי בין השמורות דורמיטור בסמוך, ושטייסקא בבוסניה–הרצגובינה. "

 

הדרך לשם התארכה מאד בשל הדרך, על כן לאחר התרשמות קצרה מחוף האגם בעיירה פלוז'ינה, הוחלט לאכול ארוחת צהרים במסעדה מקומית, ולחזור לזבליאק עוד לפני חשיכה.

ההמלצות שולחות אותנו למסעדת Restoran Sočica, הנעימה שיש לה המלצות רבות, ונוף לאגם.

אכלנו ממה שיש למסעדה להציע, (דגים, המבורגר ומנה צמחונית), שילמנו סכום סביר, וחזרנו באותה דרך בה הגענו.

אבל אם ציינתי מקודם כמה הדרך הזאת קשה בירידה, היא הייתה אתגרית יותר בחזרה, כאשר באחת המנהרות הופיעו שתי משאיות שהתעקשו (והצליחו) להידחף במנהרה הצרה, ולאחר שחשבנו שהרע מכל עבר, הגיע טרקטור שופל ענק שכמעט מנע מעבר, ורק הצמדות לתהום מחד ולקיר מאידך איפשרו מעבר.

נרשמה רמה גבוהה של פעימות לב מואצות.

הגענו אל הצימרים שלנו באור יום אחרון שעוד היה בו להאיר את הקפה ועוגיות בחוץ, ליד חתולי הבית השובבים, שהתרגלו לנוכחותנו, או אנחנו אליהם.

נלך לישון מוקדם באין הפעלה של וועדת תרבות להערב.

נתראה בבוקר, ליום ארוך גדוש ממתקים.

 

מלון holiday home vile calimero

בקתות נאות, מכילות עד 5 מיטות בשני חדרי מיטות, נקי, נעים, בתוך שכונה שקטה.

מצוייד בכלים ובאביזרים ההופכים שהות מושלמת.

תקשורת מהירה עם הבעלים, במייל.

תשלום במזומן בלבד.

ציון 8.5

 

13.6.2025

 

הבוקר מקבל אותנו עם ידיעות מהארץ.

נדמה כי בכל פעם שאנחנו נוסעים לחו"ל קורה בישראל משהו דרמטי.

בינתיים, אנחנו ממשיכים בדרכנו כמתוכנן.

כהרגלנו, עצרנו בסופר להצטיידות במה שלא ישאיר אותנו רעבים.

ככה זה עם היהודים.

בכל דור ודור מנסים לפגוע בנו, ואנחנו מחפשים נחמה באוכל.

 

תחנה ראשונה מתוכננת לעצירה בשדה התעופה של ניקשיץ', לאחת ההפתעות הנקרות על הדרך.

בת דודתי חיה, שהייתה כאן בשבוע שעבר, המליצה על עצירה.

שלא נשמע לעצתה?

 

ומהי אותה הפתעה?

מטוס ספיטפייר ניצב על קן גבוה מעוטר בסמלי חיל האוויר הישראלי.

ומה הסיפור של כל זה, שאלו התיירים המופתעים.

ובכן, במלחמת העצמאות רכשה המדינה הצעירה מטוסי ספיטפייר מצ'כיה השכנה, אבל המוכרים הטילו מגבלה, המטוסים טסו מצ'כיה ללא מקלעים נדרשים, ומה יעזור מטוס קרב שלא יכול לתקוף?

שכחו אלו שיש להם עסק עם יהודים שתחמנות ויצירתיות זורמת בעורקיהם כתנאי חהשרדות אלפי שנות אבולוציה.

על כן הקים חיל האוויר הצעיר בסיס במו טנגרו הידידותית, שם עצרו המטוסים בדרכם לישראל, וכאן הותקנו עליהם מקלעים ששימשו בסופו של דבר לדבר אותו נועדו, ולזכר שיתוף הפעולה ובהוקרה לנדיבות המקומית הוקם כאן גלעד לסיפור המעשה.

 

בדרכנו , 7 דקות מהיעד, עצרנו לתצפית על אגם קרופאק המהמם.

בהעדר תוכניות רבות ירדנו אל חוף האגם השלו, המשמש את תושבי המקום כחוף רחצה רגוע.

המים הקרירים קראו לי להיכנס, אבל יש עוד דרך לפנינו.

חזרנו לכביש לשעה נסיעה, כדי להגיע לעיר פראסט השוכנת על גדת מפרץ קוטור.

העיר הקטנה והציורית, השוכנת על שפת מפרץ קוטור, צפופת תיירות, ונדיר למצוא חנייה.

לשמחתנו מצאנו כזו, ויצאנו לסיור קצר בטיילת.

השמש יוקדת בחום, וכשאין שירותים ציבוריים, יש הכרח לשבת במסעדה כלשהי, להזמין אפילו פחית קולה קרה או בירה, וכך גם מצננים את החום, וגם מרוקנים את מה שלוחץ.

 

בעל הדירה אליה אנו נוסעים שולח לי הודעה שהוא ממתין לנו, ועוזר לנו לארגן שייט פרטי שיקח אותנו ממש מהדלת.

הגענו, ביצענו צ'ק אין מהיר בבית המדוגם בן 300 השנה, ונבנה מחדש לפני עשר שנים.

ווקו, בעלהבית הכין לכבודנו סלסלת פירות ובקבוקי מים במקרר.

והבית, וואו אחד ענק.

בית משוחזר ומדהים, מרווח, מפנק ומאובזר בכל מה שצריך, ברמה גבוהה.

 

השייט הזה, בספידבואט מוציא אותנו ממפרץ קוטור אל הים הפתוח, למרות שהיום זהו ים רגוע יחסית, הסירה מקפצת על המים, כאילו אנחנו בטיול ג'יפים אתגרי.

ראשית אנו חולפים ועוצרים ליד אי ששימש פעם כלא דמוי אלקטראז, והיום משמש בית מלון אקסלוסיבי וקזינו.

משם ממשיכים אל המערה הכחולה. צבר מערות שהים התחתר בסלע, וביחד עם אור השמש הופכים את המים הצלולים לטורקיזיים מהממים.

זה המקום בו הקברניט מוציא את הסירה מחוץ למערה ומי שחם לו קופץ למים הקרירים לטבילה מרעננת.

מכאן אנו מתחילים לחזור, אל עוד שתי תחנות מעבר בדרך.

" מפרץ קוטור (Bay of Kotor), שנמצא במונטנגרו של היום, שימש בתקופות שונות כמוקד אסטרטגי חשוב, בעיקר בזכות מיקומו הטבעי והגיאוגרפי – מפרץ עמוק, מוגן היטב, עם גישה ישירה לים האדריאטי.

 

במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר פלישת גרמניה ליוגוסלביה באפריל 1941, האזור עבר לשליטת מדינות הציר. בתחילה היה תחת שליטה איטלקית, אך לאחר כניעת איטליה ב-1943, הגרמנים תפסו שליטה ישירה באזורים האסטרטגיים, כולל מפרץ קוטור.

 

הגרמנים זיהו את הפוטנציאל של קוטור כבסיס לצוללות – בזכות ההגנה הטבעית של המפרץ והאפשרות לבנות מתקנים מוסווים היטב.

 

מעגני הצוללות הגרמניים בקוטור:

 

במהלך שליטתם, הגרמנים הקימו במפרץ מתקנים ימיים סודיים, כולל מעגנים ומנהרות לצוללות. אלו נועדו להגן על הצוללות מפני תקיפות אוויריות ולאפשר תפעול ותחזוקה סמויה.

 

מאפיינים עיקריים:

 

מנהרות מוסתרות: קיימים כמה מבנים תת-קרקעיים לאורך חופי המפרץ, במיוחד באזור הר הליליה (Lustica Peninsula). המנהרות נחצבו בתוך ההרים כדי להסתיר צוללות ותנועתן.

 

בונקרים ימיים: נבנו מבנים מבוצרים בבטון מזוין שאפשרו טעינה, תדלוק ותחזוקה.

 

מתקנים אסטרטגיים: המתחמים נבנו כדי לתמוך בפעילות חשאית של צוללות U-Boat באגן  הים התיכון" .

 

לאחר התרשמות מהמחילות העצומות שנחצבו בסלע המשיך השייט אל אי קטן עליו נבנתה כנסיה בשם "גבירתנו על הסלעים".

לא נכנסנו לכנסיה, אלא רק כמה צילומים יפים, וחזרה לסירה שמחזירה אותנו לנקודת היציאה לאחר שלוש שעות.

סך הכל נרשמה חוויה חיובית.

היה כיף.

אי אפשר להסתפק בטבילה הקצרה, במיוחד כשמעבר לדלת נמצא הים עצמו, על כן קפצנו לשכשך ולאחר מכן, התחברנו לחדשות השוטפות מהארץ, על מסך הטלביזיה, ולאחר מקלחות יצאנו לסופר הקרוב להצטייד באוכל למחר.

 

לאחר קידוש של שבת, יצאנו לחפש מסעדה ראויה, והקרובה ביותר, לא הכי מומלצת, אבל הספיקה לסתום לנו את הקיבה.

חזרנו לבית, להמשיך לצפות בחדשות השוטפות, לפני שנפרוש לשנת הלילה.

 

14.6.2025

 

לילה רווי אזעקות בארץ מעיר אותנו בהתרעות מידי פעם, קורע את השינה, עידכון קצר בטלפון וחזרה לשינה.

הבוקר מול המפרץ קסום ורגוע באנטיתזה מוחלטת של הטירוף.

האוויר החם והיבש עוטף מכל עבר, ואנחנו מארגנים ארוחת בוקר ישראלית למופת.

להשלמת האירוע של שבת בבוקר חסר רק ג'חנון.

נצא מכאן היום לסיורים קצרים בסביבה.

וועדת התרבות החליטה לפתוח את הבוקר בעליה ברכבל (פעם שלישית בשבוע האחרון) להר לובצ'ן, לפחות הפעם מדובר בתא סגור ולא ברכבל סקי פתוח.

האתר מרשים וחדש, ואם נחפוץ, למעלה יש מזחלות אקסטרים.

מעלה הדרך חושף את העולים לנופים מרהיבי העין של מפרץ קוטור, וניתן לזהות ממעל היכן יצאנו לשייט אתמול.

בפסגת ההר יש שני מסלולי הליכה לתצפיות.

האחד לכיוון קוטור, והשני לכיוון בודווה.

הראות אינה צלולה במיוחד, אבל גם כך ניתן להתרשם מהנוף.

באחד מבתי הקפה, ישבנו מול הנוף עם כוס קפה קר וטעים.

לאחר שמיצינו, החליטה אותה וועדה לענייני טיולים וזוטות, לחזור לעיר ולשוטט בעיר העתיקה.

החניון הקרוב ביותר גובה שלושה אירו לשעה, בחניון מול מעגן היאכטות מחד, וכניסה לעיר העתיקה, מאידך.

השמש קופחת וחם מאד, ובסימטאות זורם אוויר קריר יותר, בעיקר לצנן את חום היום.

בירה קרה שהמתינה במקרר לבואי חזרה, היוותה את שיא הפנטזיה להיום.

שבת בצהרים, אי אפשר אחרת.

 

בדיוק בזמן שטבלתי במימי המפרץ הצוננים עלתה לי מחשבה, כי אבא שגר במפרץ קוטור לעולם לא יבנה עם הילדים שלו ארמון בחול, היות ואין חול בחופים, אלא חלוקי אבן במקרה בפחות נורא, או חוף עם רמפות בטון לשיזוף, במקרה הנורא מכל.

אכן, חור בהשכלה המקומית.

יצאנו לארוחת ערב במסעדה מקומית לפי המלצת חבר.

דגמתי מנה מקומית של שניצל בשר חזיר מגולגל וממולא גבינה ומצופה בפירורי לחם ומטוגן.

מנה טעימה מאד.

בערב, מול הטלביזיה והחדשות מהארץ, בערב מתוח מאד.

 

15.6.2025

לילה גדוש אזעקות שקוטעות שינה, ומחשבות על מה שעובר על תושבי ישראל, והשכמה לחדשות נוגות של תוצאות התקיפה האירנית.

שוב הכנו ארוחה מגוונת ומשביעה לפני שנצא לכיוון דוברובניק בקרואטיה.

עזבנו בצער רב את הבית ואת וואקו החביב, ופנינו לכיוון צפון.

קצת פחות משעתיים נסיעה, בכביש צמוד לקו המים של מפרץ קוטור, חושפת את המטייל לנופים שהעין לא שבעה לראות

יופי פשוט של מקום רגוע.

זה כל מה שצריך על מנת להרגיע את רחשי הלב.

ושוב חוזרים לנו הזיכרונות מהמסע לשלכת אמריקאית באוקטובר 2023, שנקטעו ממתקפת החמאס הנוראית.

 

בהתרשמות ראשונה שלנו בקרואטיה נראה לנו כי מדובר במדינה יותר מתקדמת מהשכנה הצמודה.

הכבישי הנוח, מרומזר ומשולט, אבל אם טועים בבחירת נתיב נסיעה כמעט אין בנמצא מקום לפרסס, אלא בחירת נתיב שמאריך את הדרך.

אולי זו תוכנת הניווט, ואולי אלו אנחנו הנוהגים כאן בעודף זהירות והקפדה.

סביב העיר העתיקה פזורים חניונים מפקיעי מחירים, והמרוחקים הזולים יותר דורשים מאמץ הליכה.

לאחר שיושבים ברכב שעתיים הליכה היא פעילות מתבקשת.

מצאנו חניון זול וצעדנו כרבע שעה (בעיקר בצל) אל העיר העתיקה.

 

ומילה על הדבר הזה שנקרא עיר עתיקה.

כבר ביקרנו ביותר מאחת או שתיים כאלו, ואנחנו יודעים כמה הן בסוף דומות זו לזו, אבל זו של דוברובניק מצטיינת ביופי עיצובי, בניקיון (למרות כמויות התיירים) ובסוג של שלווה לא מעיקה.

פשוט מקום נעים להסתובב ללא מטרה, למצוא בית קפה חביב, להזמין גלידה או קפה.

לשבת ולבהות.

בלי לחץ ובלי סיבה למהר.

ולא לשכוח.

בדוברובניק צולמו סצנות מסדרת המופת "משחקי הכס", ואחת המרכזיות והזכורות היא צעדת הבושה, שצולמה באחת הסמטאות בגרם מדרגות גדול, המהווה אטרקציה תיירותית.

ומי אנחנו שנזלזל בגודל האירוע?

 

המדרגות הללו חשובות ומפורסמות יותר מאחיותיהן הספרדיות ברומא, או אלו הקרויות על שם פוטיומקין באודסה, ומתחרות בתהילת המדרגות של רוקי בפילדלפיה.

(רמז, המחבר ביקר בכולן).

ובכל זאת, שלוש שעות כאלו מעבירות תחושת מיצוי.

יש לפנינו עוד שעתיים נסיעה.

מעברי הגבול היום לא היו עמוסים בכלל, למרות ההתראות, ובסך הכל בילינו בהלוך ובחזור כרבע שעה.

לא נורא.

שוב כמעט שעתיים, אבל הפעם חצינו את קוטור והגענו למלון צמוד לשדה התעופה (שנבחר בשל העובדה הזאת) ששמו boka hotel.

זהו מלון חביב וצנוע, בן שנה בסך הכל, מודרני, נקי מרווח ועם חניה חופשית וארוחת בוקר.

הקטע עם המלון הוא מיקומו בקומה השנייה מעל מרכז קניות נטוש בעיקר, ויש צורך להגיע למעלית, ולעלות אל המלון הממוקם בקומה השניה.

כרגע יש לנו לילה אחד כאן.

בבוקר נראה מה התוכניות שלנו.

לארוחת ערב אנו נוסעים לכיוון טיוואט, מצאנו מסעדה קטנה ולא יומרנית בשם sidro שהשביעה את כולנו היטב.

היה מוי טעים.

בחזרה במלון, יחד עם זוג ישראלים במצב דומה הזמנו שני לילות במלון סמוך ובבוקר נראה איך נתקדם מזה.

לילה טוב.

 

יחידת הדיור של וואקו airbnb

מה לא נאמר ונכתב על יחידת המגורים חמישה כוכבים הזאת?

אם מגיעים בהרכב גדול היחידה מספקת מקום ופרטיות לכל אחד. נקי מאד, מיקום פצצה, איבזור מלא, חנייה וחוף פרטי מעבר לדלת, שלווה ממכרת, ובעיקר תקשורת מיידית עם בעל היחידה, שקשוב לכל בעיה עם מענה מהיר.

היה לנו לעונג גדול

ציון 10. מושלם.

 

16.6.2025

 

הבוקר היינו אמורים להמריא חזרה, במקום זאת פתחנו במסע נדודים והחלטות על הדרך.

בעוד הנשים בודקות טקסטיל בחנות מתחת המלון, יצאו הגברים אל שדה התעופה הקרוב להאריך חוזה השכרת רכב.

המשכיר מאפשר לנו עוד יומיים עם הטרנספורטר הגדול, ואנחנו מחליטים לנצל עוד יומיים לטיולים, ובמהלך הנסיעה זורקים כל מיני אפשרויות להמשך, עד יעבור זעם ויפתחו שערי הארץ.

ראשית חוכמה לבצע צ'ק אין במלון שהזמנו אמש, לשים מזוודות ולטייל.

הדרך למלון אינה נוחה בלשון המעטה.

כביש רעוע, צר מאד ומתפתל כנחש עולה במעלה ההר, לעיתים ברוחב של רכב אחד בלבד, ולעיתים קצת מעבר לזה.

המלון החדיש והמסוגנן דווקא מציע מספיק חניות, כי לא ניתן להגיע לכאן ללא רכב כלשהו.

החלטנו לנסוע להרצוג נובי, עיר שחלפנו עליה אתמול בדרכנו לדוברובניק.

מה יש אנחנו לא יודעים ומקווים למצוא.

בדרך עוצרים בדוכן מאפים מקומי שמחזיר לנו את הצבע לעיניים ואת האוויר לארנק עם מחירים מגוחכים שטרם ראינו בביקורנו.

גם טעים וגם זול, מה יכול להיות רע?

 

הדרך צפונה עוברת לאורך קו המים של מפרץ קוטור, ואם אתמול הקפנו אותו, היום נשתמש במעבורת שתקצר לנו זמנים.

במחיר שבעה וחצי אירו נוכל לעמוד.

(אתמול לא השתמשנו בשירות בשל אי הבחנה ונסיעה מהירה מידי, לפחות הרווחנו נוף בדרך), המעבר בכלי הנוח הזה חוסך המון זמן ונותן איזו הפסקה קלה בדרך.

במפה של גוגל מצאתי סימון למצודה ספרדית, שהדרך אליה עולה בדרך צרה, מפותלת ללא גידור, וכאשר הגענו ומצאנו חניה פנויה הסתבר שהאתר בשיקום ובניה מחדש ואי אפשר בכלל להיכנס.

ירדנו לכיוון העיר העתיקה כי מזמן לא ראינו כזאת, מצאנו חניה פנויה ובזול, וירדנו ברגל לכיוון הנמל.

גם כאן ממוקם מבצר החולש על הכניסה בנקודה מאד אסטרטגית, אבל לא נכנסנו אליו, אלא המשכנו במורד המון המדרגות עד למרגלותיו, שם נמצא חוף רגוע וצלול, כמו כל החופים באזור.

הדרך חזרה למעלה הוציאה מאיתנו כל גרם אוויר שעוד נותר.

המעבורת בחזרה בוחרת לשוט ברברס.

טרם חוויתי שייט כזה.

 

בדרכנו חזרה למלון התעכבנו במסעדה שהומלצה על ידי מטיילים ישראלים ולא ברור מדוע.

זו שהיינו בה אמש הייתה טובה יותר, אבל חבריי טענו שהיה להם טעים מאד שכחו כנראה שאמרו את אותו דבר אתמול.

לעת דמדומים עלינו למלון בזמן לטבילה בבריכת האינפיניטי היפה לפני שקיעה.

עוד יום במונטנגרו מגיע לקיצו עם אי וודאות לגבי המשך קיומנו כאן.

לילה טוב ושקט שיהיה.

 

מלון boka hotel

מלון חדיש, יפה, מרווח מאד, ארוחת בוקר טובה, חניה פרטית חינמית, מיקום קרוב לשדה התעופה, קל להגיע,

ציון 8.5

 

17.6.2025

לאחר ארוחת הבוקר העשירה והטעימה עם הנוף המרהיב, התקבלו החלטות להמשך, ויצאנו לטייל בלב קל יותר.

כביש p1 לכיוון נגושיי דרך כביש הסרפינטינות המעוקל בהגזמה.

 

עלינו במתינות, צופים בנוף המפרצים ההולך ונפתח ככל שעולים בגובה, בכיוון הכפר ניגושיי, המפורסם בעישון הבשרים, יש ריח באוויר, אבל זהו כפר ישנוני מאד, ולא מצאנו סיבה להתקע פה מעבר למשהו קר לשתות, ולהמשיך לטציניה.

חצינו את העיר היפה ולא התעכבנו בכלל, אלא המשכנו לעבר מערת ליפה.

הכביש המגיע למערה צר במיוחד, וחצוב על צלע ההר, וממנו נשקף נוף אל מורדותיו העמוקים.

חוסר ידיעה מוקדם גרם לנו לא להגיע מוכנים למערה הזאת, שהטמפרטורה בתוכה עשר מעלות (!!!), כשבחוץ מעל 30.

מי שלא עושה שיעורי בית, מפסיד במבחן.

לא ניכנסנו כי פחדנו מהקור.

המשכנו בדרך היורדת לכיוון בודווה, המשכנו על הכביש המוביל לכיוון שדה התעופה במטרה להגיע אל המסעדה הכי טעימה שפגשנו עד כה.

Sidro

בטיוואט, ליד מעגן סירות.

הפעם הזמנו מיקס בשרים, הגיעה מנה מפוארת במשקל 850 גרם, שהכילה שתי נקניקיות, ארבעה קבבים, שני נתחי בשר לבן מעושן, נתח פרגית עסיסי ורך, צלע חזיר רכה, יחד עם ערימת צ'יפס וחצי ליטר בירה, במחיר שמונים שקלים.

פשוט שערוריה.

 

אחרי ארוחה כזאת יצאנו להסתובב קצת בטיילת פורטו מונטנגרו בה עוגנות יאכטות של הביוקר, ואוניות של האולטרא אוליגרכים.

בין לבין אנחנו מנסים להחליט על הצעדים הבאים בשהותנו כאן.

כל מיני דירות ואכסניות שנכנסנו אליהם הודיעו על תפוסה מלאה, ובמלון שלנו הצלחנו למצוא חדר ללילה נוסף (למחר), ולקוות שנצליח למצוא פתרונות יעילים יותר להמשך.

לילה טוב.

 

18.6.2025

עוד בוקר של חוסר וודאות פוגש אותנו.

היום הוחלט לשנות מוד.

ממוד מטיילים למוד נופשים.

יושבים מסביב לבריכה, קצת טובלים, קצת יושבים בצל, ומנסים למצוא פתרונות לינה לימים הבאים, בתקווה לצאת טיסת חילוץ בהקדם מטיוואט.

ריבוי ישראלים במלון מאפשר החלפת מידע מפה לאוזן ומקבוצת וואטספ אחת לרעותה.

"אם אתם כבר בחו"ל, לפחות תהנו", אמרה השרה, אחותה הבלתי רשמית של מרי אנטואנט, בלי לזכור (או לדעת, כי היא לא קראה צ'כוב, ובסרט זה לא הופיע), שההיא בסוף נפרדה מראשה, בגלל זעם העם.

אז אנחנו משתדלים, וזה לא קל.

אנחנו עברנו לחדר אחורי זול יותר, אך גדול ומאורגן טוב יותר מזה שצפה לים והבריכה, ובתמורה קיבלנו גם גינה קטנה ורחבה שניתן לשבת בה.

יום שלם העברנו במלון מבלי לצאת ממנו בכלל, בערב עלינו לארוחת ערב במלון, יותר יקר ממסעדות העיר ומנות קטנטנות.

 

19.6.2025

 

השכמה עם אזעקות מישראל, ולאחר בירורים,  המשכנו  את השהות שלנו במלון רויאל בלו לעוד ארבעה ימים למען השקט הנפשי, וגם הזמנו רכב חדש לשבוע.

בישראל נרשמו פגיעות והרס, ואנחנו איכשהו סוחבים את הבאסה והמתח ליום נוסף במקום כל כך שלו.

החלטנו לחזור אל מערת ליפה שפיספסנו לפני כמה ימים.

הדרך לשם אפשרית בשתי אופציות, דרך כביש הסרפנטינות המפותל העולה מקוטור, והיא הדרך הקצרה, או דרך בודוואה, הארוכה יותר, אך יחסית קלה יותר.

בחרנו באופציה ב', למרות עבודות בכביש המשבשות את הזרימה, ובמקטע ארוך הנסיעה פחות נוחה, אך משחלפנו על פניה אפשר לפתוח מבער בגבולות הסביר, ותוך כשעה ומחצה חזרנו אל החניה של האתר.

מכיוון שיש שעות ביקור מוגדרות חיכינו כמעט שעה עד ליציאת הסיור המתחיל ברכבת נגררת על ידי טרקטור קטן, אל מגרש חניה, ממנו יורדים אל המערה.

הפחידו אותנו שקר במערה, ואכן מהפתח שלה משתגר החוצה גל קור יבש, ומיד כולנו מתעטפים בשכבות, ונכנסים בעקבות המדריך לקבלת תדרוך מהיר.

הכניסה משופעת, ובקטעים מסויימים קצת חלקלקה וצריך להיזהר.

 

" מערת ליפה ממוקמת סמוך לעיירה צטיניה (Cetinje), בירתה ההיסטורית של מונטנגרו. היא נמצאת כ-30 דקות נסיעה מהבירה הנוכחית פודגוריצה, וכ-45 דקות מהעיר התיירותית קוטור.

מאפיינים עיקריים של המערה:

 

מערכת נטיפים מרהיבה: המערה מכילה תצורות קרסטיות מרשימות – נטיפים, זקיפים, וזרמים תת-קרקעיים.

 

אורך המערה: מערכת המערות עצמה משתרעת לאורך של למעלה מ-2.5 ק"מ, אך רק חלק קטן ממנה פתוח לציבור."

 

זוהי מערה, שהונגשה להליכה נוחה ועומקה כ-600 מטר, ויש בה שפע צורות של נטיפים וזקיפים, והיא עודנה מערה חיה המקיימת מיקרוקוסמוס בתחומה לכל מיני אורגניזמים.

הסיור הזה, קצר יחסית, אבל זו חוויה מהממת ליופיו של הטבע.

 

חזרנו לטיוואט דרך המלון, החלפת בגדים וחדרים, ויורדים לאכול במסעדת הבית שאימצנו.

חשבתי שבפעם שלישית מקבלים גלידה, אבל אחרי מגש בשרים של 850 גרם פלוס ציפס וחצי ליטר בירה, קשה להכניס אפילו אצבע כדי להקיא.

זה כל כך טעים שנשבענו שלא נחזור ברביעית, אבל לך תסמוך על קרניבורים, וכפי שכריש צמחוני טעם דם כבר לא יוכל לחזור ללעוס אצות, כך גם אנחנו.

 

שוב בבריכה בין ערביים לסגור עוד יום חופש מתוייר.

האם יהיה לזה סוף קרוב?

כל פרישה לשינת הלילה מלווה בתקווה לסוף טוב.

לילה טוב, נשתמע בבוקר.

 

20.6.2025

בוקר שמתחיל מוקדם יחסית, וזה למה?

שמנו לב כי מי שמגיע באיחור לחדר האוכל נאלץ להתפשר.

להתפשר על מקום רחוק ממעשנים, ולהתפשר על פחות מבחר בבופה.

אי לכך התייצבתי חלוץ בחדר האוכל, לבסס ראש גשר איכותי.

 

מזג האוויר מעונן בבוקר, אולי כרומז לבוא (ספויילר, גשם ירד לפנות ערב), אך האויר חמים ונעים.

התנהלות הבוקר שלנו נעה בסוג של אדישות וחוסר מעש.

אמש, ברגע של רוגע, כתבתי ביקורת קטלנית על המלון שיש לו ציון גבוה ולא ברור על שום מה, הצוות אומנם אדיב, אבל התנהלות חובבנית, בעיקר של מחלקת משק הבית, גרמה להם למסור חדרים לא נקיים בלשון המעטה.

כפי הנראה מנהל המלון רצה לדעת על מה יצא קצפי, והגיע אישית לחדר לראות על מה אנחנו כועסים.

(נמלים בחדר זאת סיבה?), ופתאום הגיעו מגבות נקיות, הציעו את המיטות, והתייחסו לכל תלונה כאילו אנחנו האורחים החשובים ביותר.

 

וככה בהתנהלות איטית ירדתי לבריכה כשהבנות ירדו לעיר, כי לפחות הבריכה עושה חשק.

 

כאמור אחר הצהרים נפתחו ארובות השמים, ולאחר שנרגע ירדנו לחפש ארוחת ערב.

ברוב קולות הוחלט לשנות את המניו, ולחפש טעמים אחרים.

חיפוש מקרי הוביל אותנו אל חניון מקורה שמעליו אכסדרת מסעדות, מלון (בדירוג גבוה), וחנויות.

אחת המסעדות המקומיות והלא יומרניות במקום נקראת "מאקרוני תוצרת בית", ומתמחה בפסטות טריות.

המנות מוגשות בכלים חד פעמיים מניר ובמבוק (טוב לאיכות הסביבה), והיו מצויינות כולן.

מנה סבירה, לא מעיקה שיושבת טוב בבטן, וסוגרת רעב למספר שעות, במחיר שווה לכל נפש.

כאלו אנחנו אוהבים.

 

אחרי הארוחה, היות ואנחנו ממילא כאן, חזרנו אל מעגן יאכטות העשירים, והעשירים נורא, שנקראת פורטו מונטנגרו.

יש כאן יאכטות גדולות, ענקיות, ואוניות של אוליגארכים.

בשעת דמדומים נדלקות אלפי נורות לכל אורך המארינה, ויחד עם אוויר חם ויבש הופך את הצעידה הנינוחה לחוויה רוחנית.

חלק ממבלי הערב מגיעים (ובעיקר מגיעות), בלבוש למסיבה.

אחרי השהות במונטנגרו העממית, והבינונית נשטף הנוף בצבע הכסף.

זה ניכר במסעדות, בחנויות היוקרה, במלונות ובדירות מסביב למרינה, שהרי אינך יכול לרדת  מאוניה מפוארת בשווי הרבה מיליוני דולרים, לשכונת פחים, ולאכול פיתה עבשה. לא ככה?

הכל בהתאם למעמד הסוציו אקונומי.

כסף הולך לכסף כמו ששמפניה הולכת לקוויאר.

 

חלקה הדרומי של המארינה מכיל מסעדות עממיות יותר, עם להקת בית שעושה מוזיקה חיה להנאת העוברים, וגם הלבוש פה הרבה פחות מעוצב.

אחרי ארטיקי קינג מתחייבים, שהתמכרנו אליהם, דידינו אל הרכב על מנת לחזור ללינת לילה.

 

21.6.2025

 

ילדת היומולדת התעוררה לשמש חמימה, ושמיים בהירים, כפי שראוי ליום הארוך ביותר.

אחרי ארוחת הבוקר נתחיל לנסוע לחפש מקומות מעניינים.

נסענו לכיוון המעבורת, חצינו את המפרץ, ונסענו לריסן, שם משהו צד לי את העין.

וכאן עולה שאלה.

איך עוקצים תיירים במונטנגרו?

שמים שתי בלטות עם קצת אבנים צבעוניות, קוראים לזה מוזיאקות רומאיות, גו(נ)בים שישה אירו לאדם, ולהלן עקיצה.

אתר שנראה מסודר ויפה עם כמה סידורי אבנים שראינו מפוארים ויפים הרבה יותר.

מילא, אין לנו מה לעשות פה יותר מידי.

 

חזרנו לרכב ונסענו אל העיר העתיקה של קוטור, מזמן לא היינו.

מסתבר כי גם בקוביה הקטנה של העיר העתיקה יש פינות שטרם גילינו בפעם הקודמת, וטוב שקיבלנו ניסיון נוסף.

נחמד מאד להסתובב כאן ללא מטרה, וללא לחץ של סימון וי ודילוג ליעד הבא.

במלון ממתינה לנו תמיד הבריכה, שאין כמוה לצנן חום צהרים, על כן שמנו את חרטום הרכב לכיוון המלון, להרגע לפני היציאה לארוחת ערב.

 

יש מסעדות שתפסו אותנו מהביס הראשון, ואחר מהנזק המינימלי לכיס, אחת כזו היא sidro, בה ביקרנו שלוש פעמים, והיום התעקשו מרבית החברים על ביקור חוזר במסעדת laki.

לטעמי היא פחות מוצלחת, אבל זולה יותר, וכך "נאלצתי" להזמין פלטת בשרים של 600 גר', שאכלתי לגמריי לבד, וזו הגדולה יותר של סידרו טיפה יותר יקרה אבל יותר גדולה ב 250 גרם וטעימה יותר.

אבל, גם ככה זה היה מגש אכיל וממלא.

 

22.6.2025

בוקר שמתחיל בשש בבוקר בבשורה משמחת, אודות ההתקפה האמריקאית על מתקני הגרעין באירן, מתוך תחושה שהמערכה תתקצר עכשיו משמעותית.

בינתיים, כל הטיסות המתוכננות לישראל מבוטלות, ואנחנו ממשיכים עם התוכנית שלנו לדלג מחר לווינה למספר ימים.

לאחר ארוחת הבוקר אנחנו נוסעים לבודוואה לרכוש תרופות בבית מרקחת, כי שם יש מקום פתוח 24/7 וניתן לרכוש תרופות מרשם ללא מרשם, בקלות.

עוד סיבוב סתמי על הטיילת של העיר, בחלק שלא היינו בו.

המים השקופים הם אנטיתזה לחוף חלוקי האבן הלא נקי, והלא מטופח.

משם נסענו לצד השני של המפרץ אותו רואים ממרפסת חדר האוכל, לשוטט ללא מטרה, ולהתרשם מהנוף.

לצהריים חזרנו למלון, לבילוי בבריכה היפה של המלון.

לעת ערביים יצאנו אל אזור פורטו מונטנגרו למסעדה מומלצת בשם BABI RESTO BAR.

הזמנו מנות אסיאתיות, סלט, ודגים בטעם אחר ושונה.

היה טעים מאד, פה אחד.

ההמלצה גם שלנו.

 

23.6.2025

 

בוקר טוב.

בוקר של התחלה ותקווה.

היום בערב נטוס לוינה, אחרי שנפרדנו ממירה ומוטי, יוסי וסמדר, שבחרו להמשיך לטייל באלבניה הסמוכה.

אנחנו רוצים לשנות אווירה בעיר מערבית יפה ומסודרת ששעה זה שעה וגם השניצל הוא לא מתרנגולת.

ננצל את השהות לענייני אדמניסטרציה, ולהכיר את העיר ששמעתי עליה כה רבות, ושיש לה קשר אישי אלי.

בינתיים במלון, עוברים על התמונות והווידאו שצילמתי כאן בשבועיים האחרונים, ומתעדכנים מהחדשות בארץ.

בצ'ק אאוט מנהל המלון מציע לשמש לנו כנהג להביא אותנו לתחנת האוטובוס המרכזית בטיוואט.

יש מישהו שעדיין מפקפק בהיותי סלב בינלאומי?

 

עכשיו מגיע החלק הפחות נעים בכל המסע שלנו.

הגענו לתחנה המרכזית של טיוואט על מנת לתפוס אוטובוס בשעה 12:30.

באף אחד משלוש העמדות בתחנה יש מישהו דובר אנגלית.

מילא זה.

רכשתי ברשת כרטיס מראש, אבל זה עוד השלב הפשוט, כי באוטובוס (בגודל מיניבוס) שהגיע באיחור שעה, הנהג לא ידע לקרוא אותו, עד שהגיע נהג אחר שהצליח כנראה מאד בבחינה למעבר מכיתה א' ל-ב', וידע לפרש את זכאותנו.

מכאן נסיעה של שעתיים לערך ברכב מקרטע, עם מיזוג חלש.

ברוכים הבאים לעולם שתיים וחצי

מסקנה, ניתן לקנות כרטיס לאוטובוס במונטנגרו, ולגלות שהגעת בכלל להודו..

 

האוטובוס הקטן מקרטע עד בודוואה, שם עולים ויורדים נוסעים, ואנחנו משפרים מיקום ליד פתחי מיזוג חלש ווילון מצל.

 

תחנת האוטובוסים של פודגוריצה טיפ טיפה יותר גדולה מאחותה העולבית בטיוואט, עלות נסיעה לשדה התעופה הינה בסך שישה אירו, ומזל ששאלנו כי האוטובוסים המגיעים לשם אינם כל כמה דקות אלא יותר אחד ל... והפערים בניהם הם של יותר משעתיים !!!

 

לא שיש לנו סיבה למהר במיחוד שכן, גם כאשר הגענו לשדה התעופה של פודגוריצה עמדו בפנינו כחמש שעות בטלה וגלישה.

גם שדה התעופה יותר גדול (בקצת) ונראה יותר מתקדם מזה שממנו נכנסנו למונטנגרו.

הצרה, שתהליך הצ'ק אין יתחיל בערך רק כשעתיים לפני ההמראה, ואיטיות שלוש הפקידות המאיישות את הדלפקים מכאיבה לעיניים שכך רואות.

לא רק שהתהליך הפך איטי, אלא בנוסף לכל הצרות מרגע שסיימנו את תהליך הצ'ק אין, עמדנו שעתיים נוספות לפני הבידוק שכן הטיסה נדחתה לשעתיים לאחר המועד המתוכנן, וכל זה הפך אותנו לפקעת עצבים.

הזאת הדרך לסיים שבועיים פלוס בארץ היפה הזאת, עם טעם חמוץ?

בחמישה ל... הפעיל הטייס את מנוע המטוס, ואנו המראנו אל תוך החשיכה נפרדים ממדינה שהתחלנו בה טיול מעניין, וסיימנו עם המון סימני שאלה להמשך.

נתראה בארץ חדשה בטעם נקניקיות שניצל ושטרודל.

אאוף א וידרזיין

 

מלון royal blue residenes

לנו במלון הזה שבעה לילות, בחדרים בגדלים שונים ובמחירים שונים.

שני הלילות הראשונים עלו לנו 187€ ללילה לחדר צפוף ולא מתוכנן היטב.

לילה שלישי לאותו חדר, המחיר ירד ל 105€ ולמחרת כבר שריינו ארבעה לילות במחיר נמוך מ 95 אירו, לפי הצעה של המלון בעצמו, לחדר גדול יותר ונוח פי כמה מהחדר הקודם.

לאחר שני הלילות הראשונים כתבתי ביקורת איומה ונוקבת על המלון עם התיייסות עיקרית לניקיון הגרוע של החדרים (נמלים, ריח רע, ועוד), בעקבות הביקורת האכזרית ביקר אצלנו מנהל המלון לשמוע ממקור ראשון על אוסף התקלות.

לא ביקשנו החזר כספי ולא שידרוג או שינוי חדר אלא רק ניקיון, שהחל מאותו רגע תקתק כמו שצריך להיות.

כנראה אשפר את הציון, אבל אתחשב במיקומו המרוחק מידי לטעמי מהעיר, מינויות ומסעדות, אך מאידך במרחק רבע שעה משדה התעופה, וכן על אופציית השאטל שהמלון מציע לאורחיו.

 

 

תובנות מונטנגרו.

                *******

 

ארטיקים KING.  אין דברים כאלה. והכי הכי, המג'יסטיק המופלא. (טעם אוכמניות). פשוט וואוו.

 

צפון מונטנגרו יפה, פחות צפוף, אתרי טבע למכביר.

 

שבוע במקסימום יספיק.

 

חופים מדהימים. אין חול בחופים, או חצץ או משטחי בטון.

אבל המים, וואוו. צלולים ושקופים, ומרבית החופים נקיים מאד.

אגב, לא כל רצועת חוף מחייבת שירותי הצלה מלתחות ומקלחות.

יש גישה? אפשר לרחוץ.

 

אנשים, ונשים בגובה מעל הממוצע. הרבה מעבר.

 

אמרתי כבר ארטיק תוצרת king? מלך הארטיקים.

 

במונטנגרו מעשנים המון, בעיקר במסעדות, בחדרי אוכל במלונות, בבריכות, זה מגעיל ומטריד.

 

יש מסעדות זולות להחריד ויש יקרות מידי.

יש כאלו עם אוכל טעים, ויש עם פחות. צריך לחפש.

מקדונלד'ס לא ראינו אפילו אחד. (ולא היה חסר).

 

כבישים רבים צרים, ללא מעקה או מחסום בשפה.

 

אין ערסים ישראלים במונטנגרו, ומדוע?

אין חנויות לשופינג, אין זונות (לפחות לא ראינו), ובתי קזינו לא בולטים בכל מלון. מצד שני יש המון טבע, וטבע לא מעניין את הערסוואט המצוי.

אי לכך, המקומיים לא נחשפו למזלם ליצוא המיותר של התרבות הישראלית.

 

מחירי לינות נעים מזול מאד ליקר מאד, תלוי ביום ובמיקום. זוג יוכל להסתדר ביתר קלות מקבוצה כזו או אחרת.