עוף החול

 

 

בחודש מרץ האחרון טיילנו במזרח הרחוק.

קינחנו בארבעה ימים בסינגפור, ועל מנת לקבל תמונת רקע ביום הראשון שלנו שם, יצרתי קשר עם מדריך מקומי, ישראלי שחי שם מזה 12 שנים.

אביחי לקח אותנו לסיור מקיף בעיר, באחר צהרים, והגשם לא פסק בו לשנייה.

באחת העצירות, שאל מה אני עושה, וסיפרתי לו על הבלוג, ועל הרכבים שלוקחים אותי לכל מיני מקומות מפתיעים, ובעיקר ליקבים מוכרים יותר, וכאלו שפחות, אשר משתלבים לי בסיפורי הדרכים.

וביקב של אבא שלי כבר ביקרת? שאל.

לא, עניתי כשאמר את שם היקב, אבל אחפש בשמחה הזדמנות להכיר.

וכאן נכנסת הדאצ'יה לסיפור.

אנשים שחיו כאן בישראל בשנות השמונים, זוכרים רכב ממותג רומני שעלה לישראל. הרכב היה העתק של אחד מדגמי רנו (המוצלחים באותה תקופה), וכמות הבדיחות שצצו על איכות הרכבים, הייתה ארוכה משנות חייו של הרכב על הכביש ומעבר לו.

הרכבים (אם ניתן לקרוא להם ככה), היו פאר היצירה של תעשייה קומוניסטית מלאה חוליים וללא בקרת איכות.

לא היה חלק שלא התפרק, התקלקל, החליד או סתם הפסיק לעבוד, ולרכב יצא שם רע, ובצדק.

חלפו שנים, והקומוניזם עזב את רומניה ואת מרבית המדינות בהן התגורר באותן שנים, ותעשיית הרכב הרומנית לקחה את עצמה בידיים, ובעזרת ידע צרפתי, עברו מהפך של ממש, וכיום אחד הדגמים של המפעל מככב בראש טבלת המכירות לסגמנט באירופה.

מה שטוב לאירופאים טוב גם ליהודים (כך לפחות קובעת התקינה), וגם כאן נמכרו דגמי היצרן במספרים של מרכז טבלת המסירות.

ואם מעליך נמצאת לקסוס ותחתיך פורד, אתה כנראה ממוקם לא רע.

" המפעל הרומני דאצ'יה (Dacia) הוא יצרן רכב שהוקם בשנת 1966 ברומניה, וכיום הוא בבעלות מלאה של קבוצת רנו הצרפתית. דאצ'יה נחשבת למותג רכב שמציע כלי רכב פשוטים, אמינים, וחסכוניים במחיר נמוך יחסית. המפעל המרכזי שלה נמצא בעיר מיוֹבֶני (Mioveni) שבדרום רומניה.

בשנות ה־80, דאצ'יה הייתה יצרן רכב רומני שפעל תחת משטר קומוניסטי, וייצר דגמים פשוטים, בעיקר מבוססי טכנולוגיה ישנה של רנו. היא נכנסה לישראל דרך יבואן פרטי, כשהמוטיבציה העיקרית הייתה מחיר זול מאוד, שהתאים למשפחות שחיפשו פתרון תחבורתי בסיסי.

דאצ'יה נחשבה אז לרכב פשוט מאוד, על גבול הפרימיטיבי.

סבלה ממוניטין של בעיות אמינות וביצועים דלים.

למרות זאת, נמכרה לא מעט בזכות המחיר הנמוך, והייתה זמינה גם במסגרת מבצעי ממשלה/צבא.

דאצ'יה חזרה לישראל בשנת 2014 באמצעות קרסו מוטורס, היבואנית של רנו. בשלב זה, דאצ'יה כבר הייתה בבעלות מלאה של רנו ויוצרה על פלטפורמות מודרניות, עם אבזור עדכני, מנועים מתקדמים – והמחיר עדיין היה נמוך מאוד.

דגם דאצ'יה דאסטר (Dacia Duster) הוא אחד מהדגמים המזוהים ביותר עם תחיית דאצ'יה בעשור האחרון. הוא נחשב ללהיט מכירות בישראל וגם באירופה, בעיקר בגלל שהוא מציע מראה של רכב שטח ויכולות שטח אמיתיות – במחיר נמוך בהרבה ממתחריו."

(מקור לכל זה סיפר לי ה CHAT GPT).

ועל כן אני עומד באולם התצוגה בראשון לציון, ומסתכל סביב שלוש רמות הגימור של הדאסטר החדש שעשה עליה מחודשת לא מזמן, עם מנועים מתקדמים, עיצוב עדכני, והבטחה לרכב משופר, וטוב יותר מהדגם הקודם, שיש אנשים שנשבעו לו אמונים, ומוכנים להעיד בשמם של סבתם המנוחה כי זו הקניה הטובה ביותר שלהם.

עם כזאת המלצה, אני לא יכול להישאר אדיש, וחייב לבדוק ממש בעצמי.

הדאסטר הוא שגריר של דאצ'יה.

כפי שיצרן רכבי השטח המפורסם בעולם, מינף את שם המותג ליצירת רכבי "כאילו", שיש להם את הפוזה אך לא ממש את היכולת לדלג בין סלעים, כך גם במקרה הזה יש גרסאות שנראות כמו הדבר האמיתי, אך מיועדות לכביש בלבד, ועל כן מערכת ההינע שלהם מפעילה רק צמד גלגלים, הגיר שלהם אוטומטי, והמנוע הינו היברידי, אך למען "שוחרי איכות הסביבה" (אם אפשר לאמץ אל שם הקוד לשרוטי השטח), הדגם היותר מעניין הוא זה שעל ישבנו כתוב (בקטן), 4X4, יש לו מוט מוזר כזה בין המושבים הקדמיים, ושלוש דוושות מתחת להגה.

מה זה?

יש אנשים שכבר לא יודעים מה עושים עם אלה, ועל כן הרכב הזה אינו מיועד להם.

היות והירידה מהאספלט מעניינת אותי הרבה יותר, ביקשתי לקבל למבחן את הדגם הזה.

ומה מספרים לי המספרים היבשים?

הדאסטר החדש מציע שתי צורות הנעה.

האחד, מנוע בנזין היברידי בנפח 1.6 ל'  140 כ"ס וגיר אוטומטי, והשני מנוע בנפח 1.2 ל' טורבו בנזין, היברידי מתון, בהספק 130 כ"ס, וגיר ידני.

גרסת המנוע הצנום נחלקת לשתי רמות הינע. קידמית וכפולה, ולשתיהן גיר ידני.

לכל סוג מנוע יש שלוש רמות גימור לבחירה.

מבולבלים?

הרכב המחודש שנבנה כולו עבור הדגם. ולא עוד רכב שנבנה מחלקים של אחרים, מציע עיצוב קשיח, מותאם לאלו המחפשים פחות פינוקים (במודע) ומוכנים לשלם (או לא, בעצם), עבור זאת.

מאידך, פתרונות ייעודיים שתוכננו ונוצרו בדיוק למען אלו, מאפשרים תוספות של עד שמונה אביזרים מותאמים לשיפור הנוחות והשימושיות, כמו מתקן מיוחד למכשיר הטלפון, או מחזיק כוסות לטובת יושבי המושב האחורי, ועוד.

המישוש הראשוני נותן תחושה שמישהו השקיע מאמץ ומחשבה ליצור מוצר שיחזיק זמן רב ללא פחת ושבר, בעיקר אם חייו יתמקדו בצד הפחות רך של החיים (עם הרכב, כמובן).

היות וכיוונתי רק לדגם הקצה הנקרא EXTREME, אתייחס מעתה ואילך אליו, בהיותו זה המגיע מאובזר ברמה הגבוהה ביותר.

הדאסטר החדש תוכנן בהתאמה לתנאי שטח קשים, בזכות מרווח גחון וזוויות גישה ונטישה.

ברכב יש בורר חדש עובד תחת מחשב היודע לחלק עומסים בשלג, בוץ וחול, ובוץ.

ובנוסף מצב נעילה למצב שטח קשה, וחיסכון לנסיעה רכה.

הישיבה, גם במצב העליון ביותר של מושב הנהג נותנת תחושה נמוכה מידי, וזאת בשל מכסה מנוע עם חלקים תפוחים מידי, בשילוב עם שמשה צרה מידי נותנת תחושה של שדה ראיה צר מהנדרש, מעטפת פנים הרכב שהגיע בשחור קודר מגבירה את התחושה של חלל קטן מידי (או שזו רק התחושה שלי).

גם החלון האחורי מאופיין בפתח קטן מידי, וקשה לראות מה קורה בחלק האחורי של הרכב תוך כדי נסיעה.

דווקא הצבע החיצוני של רכב המבחן (אחד משבע אפשרויות), "אבן חול מטלי" בלשון הפרוספקט, עושה טוב לרכב, עם נגיעות חיצוניות ופנימיות של חום נחושת במספר אלמנטים.

כפתור ההתנעה (אומנם הגיר ידני אבל התנעה עם מפתח כבר נעלמה כמעט לחלוטין מחיינו), מעיר מנוע שנשמע שקט מידי.

אולי זה רק אני שיודע כי את המנוע הזה מפעיל מנוע עם שלושה צילינדרים בלבד (למען חיסכון בדלק), שמתחיל בטורים נמוכים.

לחיצה על דוושת המצמד הקשה ובחירת ההילוך הראשון, גרמה לא מעט פעמים למנוע לדומם את נשמתו לאלתר.

אולי זה אני שכבר פחות מיומן בפעולה המשולבת, או המצמד שלא נכנס לפעולה חלקה יותר.

כך או כך מצאתי את עצמי יותר מפעמיים מתמודד עם התנעה חוזרת.

מצד שני, למי שזוכר איך עושים את זה תמיד אפשר (אם התנאים הסביבתיים מאפשרים) להניע בדחיפה, מה שכבר לא ניתן לבצע ברכב אוטומטי, ולא אפשרי בכלל ברכב חשמלי.

יש יתרונות לפטנטים של פעם.

גם זינוק בעלייה, לאלו שאוהבים במיוחד, יהיה אתגר מעניין יותר בחיי היום יום שלהם.

הטורים הנמוכים של המנוע באים לידי ביטוי במעברים של שני ההילוכים הראשונים, לעיתים ישנה תחושה, בעיקר בתחילת נסיעה, כי למנוע אין אוויר כדי להתחיל לרוץ, אבל כאשר הוא כבר שם הוא שומר על שקט.

ואם כבר נגעתי בנושא השקט, עמיתי העיתונאים כותבים לפעמים על רעשי רוח ברכבים שונים, ואף פעם לא ירדתי ממש לפשר העניין, וכאן, בזכות שקט המנוע בכבישים המהירים הבנתי על מה הם מדברים.

לא קרדינלי אבל נוכח.

בקרת שיוט שהורגלנו לקבל במרבית הרכבים המתקדמים כאדפטיבית, דהיינו זו ששומרת מרחק מרכבים הנוסעים מלפנים ויודעת לבלום את הרכב או להאיץ בהתאם למהירות שנקבעה, אינה כזו אצל הדאסטר היא זו השומרת על הטכנולוגיה הבסיסית בלבד, והחיסרון האדפטיבי הוא פן בטיחותי בעיקרו. (רמת בטיחות 5 אגב).

לא מעט אנשים שאני מכיר, לא נוהגים להשתמש במערכות המותקנות ברכבים שלהם, על כן זו כבר בחירה והעדפה אישית.

אנדרואיד אוטו מתחבר אלחוטית, וכל שקעי הטעינה הינם מסוג TYPE C.

מלבד הפלסטיקה הקשיחה והמהודקת, הרכב מגיע עם שטיחי גומי בעלי דפנות גבוהות למקרה ובוץ יפגוש את נעלי הנוהג/ת.

 

אספתי את חברי מושיק ועודי, ויצאנו לחפש הרפתקאות, ומי כמוני יודע כי מי שמחפש כאלו ימצא אותן מלוא השפע.

מראש כיוונתי לכמה דרכי עפר לא מוכרות, בתקווה לאתגר את הדאסטר שעימנו.

הצמיגים אותם נועל הינם במידות 215/65 R17, ואני מקווה שהם יעמדו בעומסים הצפויים להם.

 

כיוון הנסיעה יתחיל ביעד הצפוני והרחוק ביותר וממנו נרד תוך כדי תנועה.

פקקי הבוקר הכבדים והלא הגיוניים, הביאו אותנו מהמרכז ליוקנעם אחרי שעתיים !!! ואל פתח מושב שאר ישוב, בצפון אחרי שעה וחצי נוספות.

המושב הטובל באזור פסטורלי (בימים שקטים וללא מתיחות ביטחונית), זכור ביותר מאסון המסוקים, אולם הפעם באנו עד לכאן מסיבה הרבה יותר משמחת.

זוכרים את הפתיחה של הכתבה?

ובכן, מישל הוא אבא של אביחי (כן, כן, המדריך מסינגפור), והוא הבעלים של יקב נחל חרמון.

יקב זה נמצא מאחורי חצר של בית, בין מטעי פירות ניצב בית אבן מסוגנן שמזכיר בנייה של הטמפלרים, ודומיה. דק עץ משמש לאירוח מבקרים, ואנחנו נכנסים אל פנים המבנה הצונן יותר, המאחסן חביות וארגזי בקבוקים, לדבר, להריח לטעום יינות, ולשוחח על החיים.

מישל הקים את היקב שלו בשנת 2003, מתוך היותו חקלאי, אהבה ליין, ורצון לפתח תחביב שיפגיש אותו עם אנשים שחולקים את אותה אהבה.

בניגוד לבעלי יקבים אחרים, מישל לא מגדל את הענבים מהם הוא מפיק את היין שלו, אלא רוכש אותם מכרמים הגדלים בגליל.

היקב מייצר כ- 5,000 בקבוקים בשנה (מה שמעניק לו את תואר הלוואי "בוטיק").יקב נחל חרמון מתמחה בייצור יינות אדומים יבשים זניים וכן בלנדים (תערובות) הקולעים לטעם הישראלי.

מישל מספר לנו כי לפני המלחמה היקב שלו אירח מבקרים מידי יום, וכיום לאחר הרגיעה המסוימת, מטיילים מתחילים לחזור אם כי לא במספרים שהיו פעם.

טעמנו משלושה בקבוקים שמישל פתח עבורנו, ואלמלא חששנו מהנג אובר מתמשך שישפיע על המשך חווית היום, כנראה היינו לוקחים עוד בקבוק או שניים, משתרעים בכיף מתחת לעצים, ונותנים לרוח הקלילה לשיר לנו באוזניים, אבל היות ויש לנו כוונות להתחיל גם לטייל, נפרדנו ממישל בחיבוקים, ועם בקבוקים הביתה, ובתחושה כי הכרנו חבר חדש.

אדם חביב במיוחד שעושה יין כדמותו

יקב נחל חרמון

הגיע הזמן לתת לדאסטר להראות לנו מה שהוא יודע.

משאר ישוב התחלתי לחוזר לאחור, ובצומת הראשון פניתי שמאלה אל כביש 918, וכעבור דקה שוב שמאלה בעקבות השלט המובל אל נבי יהודה. היות וכבר ביקרנו במקום, וכבר כתבתי עליו, הפעם אסתפק באזכור שם המקום כנקודת יעד אל שאר האתרים הסמוכים.

כביש אספלט צר מכניס את המבקר אל נבי יהודה, במקומות מסוימים חונים רכבים ולא בכדי, אתייחס לזה בהמשך.

דרך האספלט מביאה את המבקר את חצר נבי יהודה, אולם מי שיחפש יראה כי היא ממשיכה ימינה בציר עוקף האתר, ומתחילה לטפס במורדות הגבעה, בהמשך האספלט מתחלף לדרך עפר, והתחנה הראשונה נמצאת ברחבה ברורה עם סלע אבן המשמש כאנדרטה בצילם של שני דגלים. דגל המדינה ודגל חטיבת גולני.

"... בחודש דצמבר קר בשנת 1954. יוצאו חמישה לוחמים חלקם מהצנחנים וחלקם מגולני לצורך משימת להחלפת סוללות במכשיר האזנה בסמוך לגדרות של מוצב תל עזזית ליד נבי יהודה. שמו של המבצע היה: מבצע צרצר. הלוחמים שיצאו למשימה הם: מאיר יעקוב, ג’קי לינדר וגדי קסטליניק מהצנחנים, מאיר מוזס מפקד סיירת גולני ואורי אילן מגולני. בהגעה של הכוח לתל עזזית נתקל הכח בחיילים סורים שפתחו עליהם באש ועצרו אותם. מכאן הכח עבר לדמשק לכלא... אורי אילן שידע סודות גדולים תלה את עצמו בצינוק כאשר השאיר 9 פתקים על גופו שבהם כתב “לא בגדתי התאבדתי”. שאר הכח המשיך בחקירות ולבסוף גילו לסורים על אותו מכשיר ציטוט. הסורים הגיעו ליד מוצב תל עזזיית כדי לקחת את המכשיר, במצב כזה כאשר מנסים לנתק את המכשיר מעמוד הוא אמור להתפוצץ אך הפצצה לא עבדה והמכשיר נלקח על ידי הסורים..."

הסיפור על אורי אילן

מאז אותו מקרה נקשר שמו של אורי אילן למקרה בו חייל מעדיף למות ולא לגלות סודות יקרים.

מכאן ניתן להמשיך ולטפס בשביל המיועד לרכבי שטח או ברגל, אנחנו הסתובבנו וחזרנו על הציר ממנו הגענו, כי בתכל'ס יש לי תוכנית טיול אחרת לגמרי.

רכב שעומד בצד הדרך מן הסתם יש לו סיבה לכך, ואם יש מספר כלי רכב במקום אחד, זו כבר חובה לעצור ולבדוק על מה ולמה.

כביש הגישה הצר מאפשר חניית רכבים בצד הדרך בשלושה מוקדים על צירו.

הנקודה הראשונה לבאים מנבי יהודה (חניה ליד מתקן מקורות הסמוך) נקראת פינת הצינור.

ומדוע?

"... לאורכו של נחל חרמון (הבניאס) מסתתרות הרבה מאד פינות נחמדות. אחת מהן היא פינת הצינור שנמצאת בחלקו המרכזי של הנחל לא רחוק מנבי יהודה.  פינת הצינור נמצאת מתחת לעץ דולב גדול. הפינה נקראת כך בגלל צינור שמזרים מים לתוך הנחל.

המים בנחל רדודים, ומתחת לעץ מגיעים למטר 1..."

נקודת הצינור בנחל חרמון

בד"כ מי הנחל קרים באופן יחסי, ומי הקידוח המוזרמים בלחץ לנחל יותר חמים לכן בנקודת ההזרמה המקום עמוק יותר משאר המקטע, ונעים יותר.

הטמפרטורות בחוץ וטפטוף גשם לא עורר בנו רצון לטבול הפעם, ולא שכחנו כי עיקר היום עוד לפנינו.

כאמור יש עוד שני מקומות ראויים לאורך הציר הזה אליהם ניתן להיכנס לשכשוך נעים וזו הקרובה לכביש 918 היא היפה מכולן אך גם אהודה בהתאם, לכן אם מגיעים ביום רגוע זהו מקום מושלם לקחת רוגע בחיים.

כמה וכמה פעמים כשטיפסתי מקיבוץ גונן אל רמת הגולן בכביש 959, בסיבוב הראשון עומד שלט המכוון אל עין מיימון, ובירורים שעשיתי בעבר הבהירו לי כי הנתיב מיועד לרכב גבוה כפול הנעה, והנה זו ההזדמנות שלשמה התכנסנו.

ומכאן רבותיי מתחילה ההרפתקה.

דרך העפר הנכנסת לשטח מתחילה רגוע והדאסטר מקרטע על האבנים בדילוגים של עז הרים.

לא זו הדרך שתשבור אותו.

גם לא צריך להפעיל כאן את כל הנשקים העומדים לרשותו.

מטיילים שאנחנו פוגשים בדרכנו מספרים על מקטע העלול להיות בעייתי בהמשך הדרך.

פרות מקומיות מסתכלות עלינו בתימהון (מישהו אמר עיני עגל? זה ככה בדיוק), מה אתם מחפשים פה בדיוק?

הדרך ממשיכה עד לפנייה חדה שמאלה.

לא ברור על מה ולמה, אבל לווייני הניווט יצאו מכלל פעולה, ועכשיו הניווט הוא על סמך זיכרון התכנון שעשיתי יום לפני.

המשך הדרך מביא אותנו למקום בו אבנים גדולות מידי עוצרות את הדאסטר להתקדם.

ניסיונות שעשינו בטרם נלך על גרסת "כל הכוח, תיכנס בסלעים האלה, בראבאק", הדאסטר הוציא מהצמיגים ריח שאין לזלזל בו, ובמקום לשבור מכללים ברכב שאינו שלי, העדפתי להעמיד אותו בצד הדרך ולהמשיך מכאן ברגל.

יתכן ולו היה אתנו עוד רכב או שניים הייתי משתדל יותר, אך היכן שמנקר הספק, האגו שלי הולך לישון בצד.

מכיוון ולא הייתי כאן אף פעם, אני מסתמך על צילומי אחרים המבטיחים בריכת מים לא עמוקה, המקבלת את מימיה ממים הזורמים במורד ההר.

קל לזהות את מקום המעיין לפי הצמחייה הירוקה העבותה ועצי האקליפטוס הגבוהים, אבל, שיטוט בכל האזור, ובעקבות המים הזורמים לא הביא אותנו אל הנקודה הרצויה.

טיפוס במעלה ההר, תוך דשדוש במים הרדודים היה נחמד ונעים, עד שהפסיק להיות כזה, ועבר לפילוס דרך בשבילי עזים בין שיחי פטל קוצניים במיוחד, במטרה לחזור אל השביל ממנו הגענו.

שעה ארוכה סובבנו ככה (ואין לוויינים לעזרה), אבל בעזרת החוש הטבעי הצלחתי לנווט לבסוף את דרכנו, מבלי להגיע לבריכה.

לפחות הרווחנו חוויה.

 הכל כלול כולל הכול, גם מעבר דרך גדרות.

עכשיו קח אותנו למקור מים בטוח, דרשו חבריי שהתנשפו בכבדות, ולא איכפת לנו איפה, רק שיהיה מהר.

המקום הבטוח, הקל והמהיר מבחינתי היה לחזור לכביש 959 ולנסוע בערך 20 דקות אל מאגר בנטל והמים החמים.

מהיר, בטוח ופתוח.

ואכן, שעת אחר הצהריים המאוחרת יחסית, כבר שריינה מספיק חניות באתר העמוס בד"כ. מיעוט המבקרים גם מאפשר פינות רביצה רבות בתוך המים שלא רוצים לצאת מהם.

בקבוקי בירה קרה בצד הרביצה המנומנמת במים הם סוג של חוויה רוחנית, כמעט.

* פרסומת סמויה לבירה

אי אפשר להסתובב סתם ככה יום שלם מבלי להגיע מתי שהוא למסעדה ראויה, אבל בדרך לשם שוב הייתי חייב לסטות מהדרך, אל מקום שהפתיע אותי, יש לומר.

"... אחוזת ירדה הייתה בית חווה מבוצר על גבעה רמה, ובעליה העשירים נטשוה במאה התשע עשרה. האחוזה נותרה כמעט בשלמותה, על מחסניה, חדריה ובור המים שבמרכזה. את האתר ואת אדמותיו רכשה קק"ל ב-1936, אבל המקום קיבל תפנית דרמטית בתקופת מלחמת העצמאות. הכוחות הסורים, בשאיפתם לנתק את אצבע הגליל, כבשו את משמר הירדן, לקחו את תושביה בשבי ויצרו ראש גשר שאחיזתו המערבית הייתה חורבת ירדה. בקרבות עקובים מדם עברה חורבת ירדה מיד ליד עד שסולקו הסורים משם אל קו משמר הירדן, ובו אחזו עד שיחות שביתת הנשק ב- 1949..."

חורבת ירדה

בפן האישי יש לי קשר ריגשי למקום עליו נלחמו אבא שלי וחבריו במלחמת העצמאות, ולמרות שלא סיפר לנו מעולם בפירוט על הקרבות ההם, אני מרגיש משהו מיוחד בכל ביקור שלי כאן.

לאחד מאתנו זו פעם ראשונה באתר, ועל כן תמיד מרגש לחלוק חוויה ראשונית.

עין ירדה הינו מקור מים בערוץ מתחת לאחוזה, בפעם הקודמת שהייתי כאן לפני כשנתיים-שלוש הייתה ירידה תלולה בדרך עפר מאובקת, אולם הפעם קיבלה את פנינו דרך אספלט חדשה היורדת בפיתולים.

עצים רבים נשתלו כאן ועבודות פיתוח נעשו לבניית טיילת יפה בין העצים.

הטבע הפראי והבתולי פינה מקום לאתר נופש בצל הטבע, כרגע זה נקי חדש ומסודר, ואני מקווה שזה יישאר ככה גם בהמשך. הטיילת שאורכה כשלש מאות מטרים לכל היותר נושקת אל קו המים ומובילה לברכת שכשוך טבעית בעומק רדוד מאד. בצדה השני של הטיילת, נבנה מקום חנייה מסודר ושולחנות לפיקניק, הנמצאים כרגע די חשופים, ויתכן ויוצללו בעתיד.

"... נחל מחניים מתחיל ביער בירייה שבגליל העליון, מסתיים ליד קיבוץ גדות ומתחבר ישר לנהר הגדול של ישראל- נהר הירדן. מעיין עין ירדה נמצא על הנחל ובו מים זורמים ונקיים וצלולים לאורך כל השנה.

המעיין לא עמוק ומתאים לכניסה עם ילדים קטנים או לשכשוך רגליים. במקום ניתן לעשות מסלול לאורך הנחל שכולל כניסה למים או ליהנות מקמפינג רומנטי ושקט על שפת הנחל..."

עין ירדה

הוידאו בכתבה צולם לפני המהפך. הוידאו שלי מציג את המקום כיום.

כאמור, הכניסה לכאן הייתה בסטייה פתאומית על הדרך, כשלמעשה כיוונתי להגיע אל שווארמה אבו סלאח הנמצאת בתחנת דור אלון, עמיעד.

שלושה גברים רעבים לאחר יום גדוש אירועים ומאמץ, נכנסים לשאוורמייה טובה, לא צריכים יותר ממה שנכנס לפיתה.

ומכאן גם ניתן לסכם את החוויה המשותפת עם הדאסטר.

 

למרות שלא מימשתי אפילו מחצית ממה שכיוונתי, ולא יכולתי לבדוק ממש את כל היכולות של הדאסטר החדש, אני יכול לומר בוודאות כי לצורך שטח קל (כלומר ללא בולדרים ומעברים טכניים מסובכים) הדאסטר ישתה את השטח בקלילות. לכל השאר צריך ניסיון וידע, וכדאי מאד לא להיכנס לשטח לבד. וזה אגב המלצה שעובדת תמיד.

במחיר שלו, הדאסטר מציע יתרונות שאין כמעט לאף מתחרה, ומי שמעדיף גיר ידני, בעיקר בשביל הזיכרונות, ייהנה אולי אפילו יותר.

ההילוך השישי מיועד לשיוט נינוח בכביש מהיר ולא חשתי בהבדל מהותי בינו לזה הנמצא אחד מתחתיו.

עיקר העומס היומיומי יהיה מן הסתם בארבעה הראשונים, ומבין אלו, הראשונים יהיו הקצרים ביותר בשימוש מבחינת זמן השימוש.

הדאסטר מציע קשיחות ושימושיות, תוך חיסכון וקיימות.

השימושיות באה לידי ביטוי באבזור יעיל לטובת המשתמש.

החיסכון והקיימות באים לידי ביטוי במנוע מתקדם וחסכוני, ושימוש בחומרים ממוחזרים כפי שאופנתי ומקובל אצל מי ששמירה על איכות הסביבה היא ערך מוסף עבורו.

אני מאמין כי הדאסטר החדש יקסום לאלו שכבר חוו את הדור הקודם, וימשוך את אלו הרוצים שטח במחיר זול.

החבילה שמציע הדאסטר, עם המוניטין שכבר צבר בעבר ימשיכו להחיות את המותג, ואף לקחת אותו לפסגות חדשים.

 

ירון הולנדר (עודי ומושיק)

מאי 2025

 

דאצ'יה דאסטר

רמת גימור EXTREME.

מנוע 1.2 ל'

הספק 130 כ"ס.

מומנט 23.5 קג"מ.

צריכת דלק (יצרן) 16.6 ק"מ/ל'.

צריכת דלק (מבחן) 13.9 ק"מ/ל'.

אחריות 3 שנים 100 אלף ק"מ.

מחיר 172,384 ₪.

 

 

יקב נחל חרמון.

שאר ישוב.

נבי יהודה.

מצפור אורי אילן.

פינת הצינור, נחל חרמון.

כביש 959.

עין מיימון.

מאגר בנטל.

חרבת ירדה.

עין ירדה.

שווארמה אבו סאלח.