יום שני, 9 בנובמבר 2026

הבטחות צריכים לקיים.

 


החזאים הבטיחו סוף שבוע סוער במיוחד, הרבה גשם הם אמרו.

אם כך, אמרתי לעצמי אחפש לי מקום יבש ובטוח.

עיון מעמיק במפה סינופטית (מפת מזג אוויר המציגה את מצב האטמוספירה ומערכות הלחץ השוררות באזור גאוגרפי נרחב בזמן נתון), הראה כי איזור דרום הארץ, דרומית לבאר שבע ישאר ללא גשם כלל.

יופי, חשבתי לי, החזאים הם אלו המחליטים עבורי היכן אבחן את הרכב שהועמד לרשותי לסוף השבוע.

ועוד איזה רכב.

שתי רמות גימור בצילום אחד

מאז שעלתה לישראל במחצית 2018, עלו על כבישי ישראל קרוב ל-30,000 יחידות של קיה סטוניק, הממוצבת בקטגוריית ה-B-SUV (רכבי פנאי קטנים), 

בתחילה הניע את הרכב הקטן מנוע טורבו בנזין בנפח אלף סמ"ק שהפיק הספק של 120 כוחות סוס. עם השנים ומתיחות הפנים (היו שתיים כאלו), במטרה לעמוד בתקני זיהום האוויר המחמירים באירופה ולהפחית את פליטות הפחמן הדו-חמצני, ירד הספק המנוע למאה סוסים, אך המומנט נשאר כשהיה 17.5 קג"מ.


מעיון במקורות למדתי כי לסטוניק שיעור שרידות גבוה.

כ-97.3% מכלל הרכבים שעלו לכביש מאז 2018 עדיין פעילים.

משמע, רוכש סטוניק יכול להסתמך על הסטטיסטיקה (כל עוד לא מדובר בניבוי פוליטי), כי המכונית שירכוש תשרוד באמינות שנים רבות.

וזה אגב, לא עניין של מה בכך.




מתיחת הפנים השנייה הייתה מקיפה (נחשפה בסוף 2025 והגיעה לישראל ב-2026). מדובר בעדכון עמוק הרבה יותר שנועד ליישר קו עם שפת העיצוב החדשה של קיה. נראה כי בקיה השתדלו לא להרגיז אף אחד.

עיצוב הסטוניק שומר על הקו העיצובי העכשווי של כל משפחת הדגמים, וכך מי שמוצא את עצמו עומד מול חזית הסטוניק, יכול ללא קושי לשייך אותה מיידית למשפחת קיה. העיצוב העדכני כולל חזית ואחוריים חדשים לגמרי, תא נוסעים שעוצב מחדש עם צמד מסכים פנורמיים בגודל 12.3 אינץ' והגה חדש.

הסטוניק מגיעה בשתי רמות גימור ושמונת אלפי שקלים הפרש הבאים לידי ביטוי בעיקר בקוסמטיקה.

האם פנסי לד (למשל) שווים את הפער?


מצא את ההבדלים


לסטוניק יש 12 מתחרות בקטגוריה הזאת, והיא הזולה מכולן, במחיר שמתחיל ב-129,900 ש"ח, והיקרה ביותר מוסיפה עוד 30,000 שקלים, וזה לא מעט עבור רכב בממדים שכאלו.

אבל אנחנו כאן בשביל לראות מה מקבלים עבור עודף ממאה וארבעים אלף שקלים.

הסטוניק אצל קיה, מדורגת כבאה בתור לאחר הפיקנטו, מלכת מכוניות המיני.

היות וכך, אין לצפות מראש לפאר, הידור, יכולות מופרזות או ביצועים ספורטיביים מסמרי שיער.


המנוע הצנום משודך לתיבת הילוכים בת שבעה ! הילוכים, שתפקידם בעיקר לסייע לצריכת אנרגיה טובה יותר, ולזהם פחות.

מרווח בין הסרנים עומד על 258 ס"מ, מה שאומר, כי מאחור יש מקום לשלושה נוסעים שישבו בצפיפות, או שניים שיתרווחו, אבל שלא יצפו למרחב ברכיים נדיב במיוחד.



יושבי השורה השנייה לא יהנו מפתח מיזוג עבורם, אבל יוכלו להשתמש בשני שקעי TYPE C עבור הניידים.


בתחתית תא המטען מצאתי גלגל חלופי, לא עניין של מה בכך בזמנים בהם היצרנים מנסים למכור לצרכנים ערכת ניפוח במקום הדבר האמיתי.

הסטוניק, כפי שניתן להבין מהפתיחה, בנויה מחומרים עמידים, איכותיים ומוצקים.

שוב, אין בנמצא משהו שומט לסתות.

זוהי מכונית שבאה לתת עבודה. להתמיד ביכולות ובשימושיות לאורך זמן.


להפתעתי יש לומר, הטלפון מתחבר (עדיין) עם כבל לצורך חיבור לאנדרואיד אוטו. נאמר לי כי רכב המבחן הוא כזה, וכי המשלוח הבא כבר יכלול אופציה אלחוטית (מתבקשת מזמן), לכן למי שיש סבלנות, שימתין עם ההזמנה עד שיהיה.

מבחינתי למשל זהו פרט משמעותי.


בעבר הוצעה הסטוניק בצבעים עליזים כמו צהוב (משגע) ואדום (לוהט). היום הלקוח יכול לבחור אחד משישה, אשר מלבד לבן, שחור, כסף ואפור הקלאסיים נווספו כחול וירוק.

רכב המבחן הגיע באפור, אולי כהשלמה עם קדרות השמיים הצפויה.


ובכן, לאחר שעמדתי על כל מה שנדרש, והצלחתי אחרי בדיקה של מספר כבלים שונים, למצוא את זה שגם מטעין וגם מעביר דאטה (מסתבר כי לכל כבל יכולות שונות), דאגתי למיכל דלק מלא (45 ליטרים), שמציג טווח נסיעה של 655 ק"מ. היצרן מבטיח צריכת דלק של 17.24 ק"מ לכל ליטר מאובנים. אני תפקידי לבדוק מה הפער בין ההבטחות למציאות, רק לא לשכוח שהרכב חדש (2338 על השעון).

תמיד יהיה פער בין ההצהרה למציאות, כאשר נהיגה  עם מנוע בעירה פנימי תמיד תשאף להגיע לנתון היצרן, וברכבים חשמליים לעבור אותו.




יום גשום במיוחד שולח אותי דרומה, לברוח מעין הסערה.

הסטוניק מתייצבת על הכביש, עם בקרת שיוט רגילה, מיעוט התנועה מספק את הצורך הבסיסי של תנועה במהירות קבועה, ללא בלימות.

הפעלתי את בקרת שמירת הנתיב, והסטוניק משייטת על הכביש הריק ללא שום פרט המחייב דיווח.

פשוט נעים ונוח.

גג השמש (רמת אבזור GT LINE) מעל ראשי מפתה אותי מידי פעם להרים מבט למעלה, ולראות את הגשם המכה בגג.

(מי שלא מרכיב משקפיים לא יבין ממה אני מתלהב).


אני לא יודע איך ומה מאבחן את זוויות העיניים שלי, שברגע שמביטות לצדדים (או למעלה), מפעיל התרעת עייפות והצעה מפורשת לקפה.

ברכבים רבים, בעיקר אלו המגיעים מסין, יש באזור ההגה חיישנים המנטרים את המבט. בסטוניק אין כזה, ובכל זאת קופצת ההתרעה.


עד שמורת פורה ליוו אותי ממטרים שלא חדלו לשנייה, אך דרומית לבאר שבע השמש חוזרת להפציע, ולשלוח קרניים מעודדות.



במרחק שעתיים נסיעה (כולל כביש 6 בבוקר), הגעתי אל תל ניצנה.

"...ניצנה היא המערבית מבין ערי הנבטים בהר הנגב. היא נבנתה במקום שבו נחל עזוז, נשפך לנחל ניצנה, בצומת דרכים שחיבר את חלוצה ושבטה עם סיני ומצרים ועם עזה. הנבטים החזיקו כאן תחנה ששמרה על שלוחה מערבית של דרך הבשמים. בתקופה הביזנטית, במאות ה־5 עד ה־7, היא הייתה לעיירה משגשגת על דרך עולי הרגל מארץ הקודש להר סיני, וכתובות ביוונית, בארמית, בארמנית ובגאורגית מעידות על המבקרים. היישוב ננטש במאה ה־9.


בעת החדשה נודע המקום בשמו הערבי, עוג׳ה אל־חפיר. אחרי סימון הגבול עם סיני ב־1906 הקימו כאן העות׳מאנים מרכז מנהלי, ובדרך הרסו את רוב המבנים העתיקים. במלחמת העולם הראשונה הפכה עוג׳ה לבסיס הלוגיסטי של הצבא העות׳מאני והגרמני במדבר, ומסילת הרכבת הגיעה אליה ב־10 במאי 1916…"

תל ניצנה







עליתי במדרגות המטפסות למרומי התל ממנו נשקפים למרחק מישורים ארוכים, וברור מדוע הוקמה ותוחזקה כאן מצודה, החולשת על צירי הדרכים.

למרגלות התל ניצבים עמודי אבן המספרים על מבנה ייחודי.



שאלתי את צ'אטלי המלומד מה הם, וזו תשובתו.

" שרידי הכנסייה המזרחית (הידועה גם ככנסיית "העיר התחתונה") שלמרגלות תל ניצנה.



פרטים מרכזיים על המבנה:

* תקופה: נבנתה בתקופה הביזנטית (מאות 5–6 לספירה), תקופה שבה ניצנה שגשגה כתחנה מרכזית בנתיב הצליינים להר סיני.

* מבנה: הכנסייה נבנתה במתכונת בזיליקה טיפוסית, ושרידי שורות עמודי האבן הנראים בתמונה חילקו את החלל לאולם תווך ושתי סיטראות.

* אגן טבילה (בפטיסטריום): סמוך לכנסייה (ממזרח לה) השתמר אגן טבילה קדום שנבנה מחוץ למבנה המרכזי – מאפיין של ראשית ימי הנצרות באזור, כאשר המתנצרים הורשו להיכנס לכנסייה רק לאחר טבילתם.

הכנסייה שוכנת בעיר התחתונה, בסמוך לבארות המים העתיקות של האתר ולמרגלות האקרופוליס (שבראשו נמצאים המבצר הביזנטי, בית החולים הטורקי והכנסייה הצפונית)".

ואם כבר בורות מים הוזכרו כאן, רהט ארוך מוביל מבאר עמוקה כאמת מים, אשר כפי הנראה שימשה כמקום בו בעלי החיים יכלו לשתות מים.



סמוך לתל ניצב זחל"ד ישן של צה"ל המשמש כאנדרטה לזכר קרבות עוג'ה אל חפיר במלחמת העצמאות, והחללים שנפלו כאן.


"...אנדרטה זו היא גלעד להנצחת הקרבות הכבדים בעוג'ה אל חפיר, שהתחוללו באזור זה ובסיני שבמצרים מעבר לכביש 10 הסמוך לפה, ע"י חטיבה 8 של השיריון וגדוד 5 של חטיבת הראל. יעד החטיבה היה לבלום את התקדמותו המהירה וחסרת הפשרות של הצבא המצרי, זאת באמצעות מהלך התקפי ועוצמתי של פריצה לתוך סיני. וניתוקו של הצבא המצרי מאזור זה…"

אנדרטת חטיבה 8 בניצנה


בצילומים ברשת נראה הזחל"ד במצב טוב מזה המונח שם היום, שחלקים רבים הוסרו ממנו במהלך השנים, וכנראה בקרוב יהיה צורך באנדרטה לאנדרטה.


במרחק מספר דקות נסיעה משם, כביש צדדי מוביל אל חמוקי ניצנה.

זהו כביש שנסלל כמעט ברובו מחדש, אולם כנראה למען שימור הנוסטלגיה, הותירו כמאה וחמישים מטרים של אספלט שבור מתקופת המנדט, למען יזכרו בני ישראל מי שר(ת) התחבורה  הדואג לשלום הציבור ורכביו.








"...חמוקי ניצנה הוא השם שקיבל פארק סלעי קירטון טבעי בקרבת הגבול המצרי. הסלעים הלבנבנים, המעוגלים, המתפתלים והחלקים, נוצרו על ידי בלייה טבעית באופן שבו נראים ממש כמו “חמוקיים נשיים”.

בשטח תגלו גם מאובנים – נומוליטים, שמזכירים שלפני מליוני שנים חיו בקרקעית הים (שמזמן כבר הפך למדבר)..."

 חמוקי ניצנה









לא משנה מתי מגיעים לשם ובאיזה הרכב, האתר הטבעי הזה כובש את המבקר בשניות. ילדים ומבוגרים נהנים לטפס על הקמרונות וללטף ללא הפסקה את הקימורים המעוגלים שרוח ומים פיסלו בטבע.


מעבר לכביש בו חונים, ניצב סלע גדול המספר את סיפורו של יוסי יפה, ושביל מסומן מטפס אל פסגת הגבעה כמיצפור.


"...מצפה יוסי הינו מצפה הנמצא סמוך לחמוקי ניצנה (ממש מול אזור החנייה). המצפה הוקם על שמו של יוסי יפה ז"ל שהיה מפקד של סיירת צנחנים…בכניסה למצפה יש מצבת אבן גדולה המתארת את פועלו של יוסי שפיקד על כמה וכמה יחידות במהלך שירותו הצבאי כמו כן על המתכת שרקועה על האנדרטה יש מפה של השביל שהוכשר במקום. מפה למעשה הוכשר שביל יוסי המוביל בסופו של דבר לנקודת תצפית מרהיבה ורחבה. המצפה הוקם בנקודה בה עלה רכבו של יוסי ז"ל על המוקש…"

מצפה יוסי יפה

בשעת צהריים סובבתי את חרטום הסטוניק צפונה במטרה להתחיל לחזור אל המרכז, אבל לעבור בדרכי בנקודות חדשות שאני לא מכיר.

הפתעה ראשונה נקרתה בדרכי כאשר פניתי מהכביש המוביל אל הישוב באר מילכה ופניתי שמאלה לעבר מושב קדש ברנע, ראיתי בצד הדרך רכבים רבים חונים מעל מעבר מים של נחל ניצנה הרחב.




ניסיון חיים גדול לימד אותי לעצור היכן שהרבה רכבים עומדים כי אין סתם בעולם. יש סיבה.

הסיבה מתגלה כאשר יצאתי מהרכב והלכתי בעקבות שנותרו בבוץ לאחר השיטפון שעבר כאן.


"...מאגר ניצנה - נחל ניצנה הוא נחל מדברי רחב ידיים, שמנקז אזור גדול בהר הנגב המערבי - מהר רמון ועד לחולות סיני. כמובן שבדרך כלל הנחל יבש, אך אחת לכמה שנים, כאשר יורדים גשמים חזקים באגן הניקוז שלו, נוצר שיטפון אדיר שממלא את הנחל במים רבים. המים הזורמים ממלאים מאגר מים ענק, באורך של מאות מטרים, שתענוג לשחות או לשוט בתוכו, לקפוץ למימיו העמוקים, או פשוט להתרשם מהמראה המרהיב שלו. בצידו האחד של המאגר יש מצוק בגובה של כמה מטרים, ממנו אפשר לקפוץ אל המים כאשר המאגר מלא. בצידו השני של המאגר אפשר להיכנס למים רדודים יותר שמתאימים גם לילדים,.."

מאגר ניצנה

תמיד מלהיב לראות מים באמצע המדבר על אחת כמה וכמה לאחר שיטפון גדול.





בתוך מושב קדש ברנע, נמצאת הפעם הסיבה השנייה לבואי, והיא נקראת מצפה הצבאים.

על מה ולמה?

על ראש גבעה רמה נמצאת תצפית מהממת על גבול מצריים מתוך מושב קדש ברנע, בנקודה בה עומד מגדל שמירה ישן ששופץ לאזור נעים וכיפי לישיבה. 

נדנדות לישיבה מול הנוף מוקמו בכל פאה של המגדל המוצל.

סולם ברזל בזווית תלולה (ומסוכנת) מידי מאפשר טיפוס לרום של מספר מטרים מעל הרחבה, למבט מקיף יותר על הסביבה השלווה.

יש מי שממליץ בחום לבוא לראות שקיעה.




יומי עדיין ארוך לפניי ולא יכולתי להמתין במקום נטוש שאפילו כוס קפה לא ניתן לקבל.

מכאן אדלג אל שני אתרים הסמוכים זה לזה. האחד (או יותר נכון לדייק-האחת) בולטת מעל פני השטח, למרחקים, והשני נחבא, ואליו אגיע בסיוע של בדואי מקומי שכיוון אותי למקום שאני לא מכיר, אבל באזהרה מראש "אין מים".

כזכור, שטפונות רבים פקדו את האזור לאחרונה וגבים רבים התמלאו, לכן רציתי להגיע אל גב שביט.

גב שביט נמצא בכיוון אנכי למראת הנהג
מי שצריך הכוונה שיסע (מכיוון צפון) לכיוון מחנה שיבטה, ואז יפנה ימינה אל תוך השטח המישורי. הקרקע קשה וניתן להתקדם עם כל רכב כמעט עד לרגע בו מחליטים ללכת קצת ברגל.

עשר דקות הליכה לכיוון דרום מערב יביא את המטייל אל ערוץ נחבא בין גבעות נמוכות.




"...גב שביט הוא אחד מגבי המים המיוחדים בנגב. למרות שהוא נמצא לא רחוק מהכביש, הוא נסתר מעיני כל, ורק יודעי דבר מגיעים לפקוד אותו כשהוא מלא במים. הגב שוכן מתחת למפל פרסה קטן, באפיק צדדי סמוך לצומת שיבטה, ולכן הוא מתמלא במים רק אחרי שיטפונות משמעותיים באזור. בתוך המים גדל עץ אשל גדול, כך שהמים מוצלים גם תחתיו וגם תחת המפל, ולכן שומרים על טמפרטורה נמוכה וקרה במיוחד. תענוג לטבול במים הקרים בלב המדבר…"

גב שביט

העצם הגדול והבולט ביותר בסביבה היא דיונת ענק צהובה המופיעה במפות כדיונת שביט.

זוהי דיונת חול ענקית ברוחב ובגובה, שונה ממתאר הקרקע שסביבה.

לעיתים יש כאן מפעיל של גלישה בחול (עליו כתבתי בעבר), ואילו בימים כתיקונם הדיונה משמשת כאתר בילוי עם ילדים שלא מפסיקים לטפס ולהתגלגל למטה (ואנחנו המקשישים מתנשפים כקטר ישן אחרי טיפוס אחד בלבד), וגם נהגי רכבי שטח שבאים להתמודד מול חוקי הפיזיקה.



הדיונה הזו שיש לה חול זך, נקי מלכלוך מעשי אדם,מכשפת את הבאים, ולוקחת אותם אל מחוזות חלום רחוק של ארצות ניכר.




















הסטוניק, שהמתינה לי בצד, בסבלנות של אשה הבוטחת בבן זוגה שישוב אליה, בשל מה שהיא, ושאין לאחרות (וואלה, איזה דימוי התפלק לי כאן, הא?), לוקחת אותי בדממה אל המקום ממנו יצאנו בבוקר.


בהמשך הדרך שבנו לפגוש בטיפות גשם זעפניות שלא קיבלו בהבנה את העובדה שהצלחנו לחמוק מהן כל היום הזה.

הסטוניק, ממשיכה את שהחלה לפני שמונה שנים, כמובילה נוחה, אמינה, ושימושית בדיוק למי שצרכיו יתאימו למידותיה.



וצריכת הדלק?

בסוף השבוע שבילינו יחדיו ונסענו לא מעט והגעתי לצריכה העומדת על 16.2 ק"מ לכל ליטר.

אומנם הנתון הזה הוא לא מה שמצהיר היצרן, אבל בהחלט מספיק קרוב בשביל לשפר לאורך תקופה כשהרכב יסע אצל אותו נהג.

קיה סטוניק היא מכונית שמבטיחה ומקיימת. נקודה.

לא פחות ולא יותר.



ירון הולנדר (ורפי)

נובמבר 2026


קיה סטוניק

רמת גימור GT LINE

מנוע טורבו בנזין 998 סמ"ק.

הספק 100 כ"ס.

מומנט 17.5 קג"מ.

צריכת דלק (יצרן) 17.24 ק"מ לליטר.

צריכת דלק (מבחן) 16.2 ק"מ לליטר.

ציון בטיחות 6 (מתוך 8).

מחיר 139,645 ש"ח (כולל אגרה).









תל ניצנה.

כנסיית "העיר התחתונה".

אנדרטת חטיבה 8.

חמוקי ניצנה.

מצפור יוסי יפה.

מאגר ניצנה. קדש ברנע.

מצפור הצבאים קדש ברנע.

גב שביט.

דיונת שביט.










אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

זה המקום לכתוב לי מה דעתך על הפוסט בפרט ועל הבלוג בכלל