המחלקה (צוותא ת"א)

החיים המדינה שצועדת על צבאה מביאה כל יוצא צבא, (ואני מתכוון לאלה ששירתו בצבא "האמיתי", לא בבסיס עורפי תשע עד חמש) להיכרות אישית על מגוון האווילות האנושית לרבדיה השונים.

לא מפליא הוא הדבר למצוא מקבילות בצבאות שונים בתקופות שונות, ולראיה כרגע עולות בראשי סיטואציות מסרטים שלקחו את האבסורד הצבאי לקיצוניות כמו "מ.א.ש", "מילכוד 22", ו"אפוקליפסה עכשיו" רחב היריעה, ומנגד הקאלט הישראלי  הניצחי "גבעת חלפון" ועד "אפס ביחסי אנוש" המצויין.

לא מעט ספרים והצגות- מ"החייל האמיץ שוויק" עד להקצנת דמויות צבאיות  ב"חמישיה הקאמרית" או ב"ארץ נהדרת"  לקחו את אותו הווי הזוי למחוזות של הצגת הטיפשות הצבאית לרמות - על.

רק בצבא (ולאו דווקא בצה"ל,אלא בכל צבא)  יכולות להתקיים סיטואציות מביכות , בהם מפקדים זוכים בדרגות ובמעמד רק בגלל שידעו לסתום את הפה, או ללקק לאנשים "הנכונים", ולהיצמד אליהם לאורך מסלול פיקודי שלם.

רק גוף כזה מאפשר לאנשים לשלוט שליטה מוחלטת בחייהם של הכפופים להם, בהחלטות היכולות להביא את חייהם לקצות היכולת  האנושית, ואני לא מדבר על ה"מירוץ למליון"...

דרכם של אלה בדרך כלל להיות סאטירה חברתית הבוחנת את מעמד אנשי הצבא בכלל והצבאיות בפרט בחיינו, וכפרספקטיבה לאחר השירות הצבאי לבחון בעין בוגרת את ההתנהלות של המערכת הסגורה הזאת, או אולי אפילו לקבל נקודת מחשבה נוספת על זכות הקיום של גוף צבאי להתקיים כמו "ג'וני שב משדה הקרב" או "לא שם זין",שלנו.

לכן, כשהוזמנתי לצפות בהצגה "המחלקה" באולם צוותא בתל אביב היו לי ציפיות בהתאם.

צבא זה כבר נקודת התחלה לסיפור מצחיק והזוי.

חומרים יש בשפע, וכולם יודעים לעשות מזה סיפור- בערך כמו להכין חומוס או פלאפל. החומרים אותם חומרים אבל התוצאה שונה.

המחזה מספר את סיפורה של מחלקה מצומצמת ביותר,(מכירים את הסיטואציה שבה חניך תורן מפרט במסדר: "אלי ואיציק במעצר, מיכה וקובי בקורס, אביב ורוני בשמירה"..וכיוצ"ב)?, יש לה סמל מורעל על הצבא, מ"מ מפוחד וחסר ביטחון ודרג פיקוד פסיכופתי. המחלקה מוצבת אי שם במוצב שאף אחד לא ממש צריך ,ומקבלת "הנחתות" של פקודות ומשימות שסותרות אחת את השנייה, ובלתי אפשרית בעמידה עם כוח האדם הנוכחי, ובה בעת כל חייל מנסה בזמנו לתחמן את המערכת, ואת החברים שלו בו זמנית.

בהצגה יש מספר סיטואציות שכל מי שחי ביחידה דומה פשוט חווה אותן על בשרו, אז כאשר באולם נשמעו צחוקים (של מי שחשב שזה טימטום מוחלט), היו אחרים שדמעה בצבצה מזווית עינם כשנזכרו בנוסטלגיה באותם רגעים בהם הם היו גיבוריה של אותה תקרית.

אם בהצגה מגיע הרמטכ"ל למחנה ומוריד את המח"ט לשכיבות סמיכה, והקהל עולז, הרי שכותב שורות אלה ראה במו עיניו את אותו נושא משרה יורד ממסוקו, מציב חטיבה שלמה על רגליה בקו אנושי ממפקד החטיבה עד אחרון הטבחים, ומצווה עליהם לאסוף כל תרמיל הנקרה בדרכם.

צחקתם? כנראה שלא חוויתם זאת..

אם מצחיק אתכם לשמוע מפקד זוטר מצווה על חמישה חיילים לעמוד בשלישיות, כנראה לא נתקלתם בחייכם בפקודה לנקות משהו שעומד בבוץ, ובתנועה הראשונה יחזור להיות בדיוק כפי שהיה לפני חמש דקות. או כמו שאמר לי המ"פ שלי (שדווקא היה ברנש אינטליגנט ברגעי השיא שלו) "הולנדר, איזה מזל שהצבא זה לא דמוקרטיה. נקה את זה" .

צבא הוא גוף כל כך גדול ולא ברור שבו כל ממזר יכול להיות מלך.

ההצגה "המחלקה" לוקחת את הסיטואציות הללו אל מה שנראה כמו הקצה, ומקצינה אותם עד להגחכה קיצונית.

מי ששירות צבאי כזה זר לו ימצא בהצגה נקודות רבות לצחוק ולהתמוגג, (עובדה, היו כאלה בקהל), אלה שלא צחקו פשוט נזכרו.

"המחלקה" ,אולם צוותא, תל אביב.