מסע פסח להוואיי, פסח, אפריל 2019.

 

הוואיי, פסח, אפריל 2019

בין דייאמונד היל לדייאמונד האד, חלק א'

11.4.19

באוויר החמים של ראשית האביב אפשר להבחין בפריחת ההדרים מסניפת החושים, ואנו שוב נוטלים את מקל הנדודים שלא הספיק להתאוורר ממסענו האחרון במזרח הרחוק, וכבר אנו בתחילתו של מסע ארוך אל צידו השני של כדור הארץ.

27 שעות טיסה ארוכות הכוללות שתי חניות ביניים ממתינות לנו בדרכנו אל לב האוקיינוס השקט אל איי הוואיי.

סיבת המסע הזה היא גיוסם הצפוי השנה לצבא, של שני הצעירים שלנו, בעוד האחת יוצאת עימנו מכאן, אחיה השינשין יצטרף בהמשך הדרך.

בינתיים אנו שומעים בדרך את להקת המוטורס שרים על שדה התעופה, ומחליפים את זה הקבוע של מאיר אריאל.

So many destination faces going to so many places

Where the weather is much better

And the food is so much cheaper.

אומנם אני לא סגור שמחיר המזון יהיה יותר זול שם, אבל כל השאר בכיוון הנכון.

לאור תוצאות הבחירות אני מתנחם בעובדה שאתם תישארו פה בינתיים עם זה שנבחר, ועם מי שהוא יבחר, בעוד אנחנו נתענג על אננסים טריים ועסיסיים וחופים מרהיבים.

בהיכנסנו למטוס מקבלות אותנו דיילות חינניות, ועם בונז'ור מתנגן שיש בו ריחות של ארץ רחוקה שתהיה לנו תחנה ראשונה במסע הארוך.

ההסעה יצאה בזמן, יאללה, שרק לא יהיו פקקים בדרך.

לאחר ההמראה אני מגלה במטוס כי מערכת הבידור מועברת באמצעות רשת אלחוטית ישירות למסך הטלפון, (טכנולוגיה חביבה), ובזמן ארוחת הבוקר הכוללת חביתה עם ירקות, תפוחי אדמה חמים, יוגורט ומאפין מתקתק, אני צופה במייקל קיין מלך הגנבים.

בפריז הספקנו לרוץ בין הנחיתה לבין ההמראה הבאה כדי לעמוד בזמנים, ולהתרשם בדרך מהטרמינל המודרני והיפהפה. שעה ורבע מנחיתה להמראה זה קצת מלחיץ.

המטוס הבא רחב ומרווח, וכדי להוציא לדלת העם את העיניים, אנו חולפים על פני מושבי המחלקה הראשונה המרווחים להחריד, דרך אלו שיש להם את מושבי מחלקת העסקים הנוחים, עד לחלק בו יושבים בצפיפות וחולקים כתף עם מי שבלע לוויתן לארוחת הבוקר שלו.

הדיילות מתחילות בחלוקת משקאות וחטיפים לפני ארוחת הצהריים, כשהתפריט המוצע מבטיח אפשרויות בחירה מעניינות.

אני הלכתי על העוף עם תפ"א ופטריות שהיה עסיסי, רך וטעים מאד. בצד הוגש סלט ירקות במיונז עדין, גם הוא טעים ומיוחד, לקינוח עוגה אוורירית מתוקה ודביקה שמיותר לציין שהייתה אף היא טעימה מאד. "מזמן לא נהניתי ככה מארוחה בטיסה", אמרה הזוגית.

מותק, את צריכה להרבות בטיסות כדי שיהיה לך מקור להשוואה, ואף להנאה.

ואני חושב שאם ככה אוכלים פשוטי העם, מעניין מה קיבלו השורות הקדמיות במטוס.

לסיום כל הטוב הזה כדרכם של צרפתים נהנינו מקפה חזק ובקבוקונים של קוניאק וליקר.

שיהיה.

במסגרת הפקת הלקחים ממסענו האחרון למזרח, החלטנו (קצת באיחור לצערי), כי בטיסה הטרנסאטלנטית הארוכה כדאי להתרווח יותר מהמקובל ושידרגנו תמורת מחיר מופקע מושב אחד בהלוך ושניים בחזור. (האחרונים שנותרו) וכך לפחות התנחמנו ברוטציה ובמרווח לרגליים בשורת יציאת החירום.

כל זמן הטיסה משחרר צוות המטוס חטיפים שונים ושתיה ככל אשר רוצים, רעבים וצמאים לא נרד מפה.

מעל צפון קנדה השמיים מתבהרים, וקנדה הקפואה והמושלגת מציצה מתחת. זהו נוף מהפנט, כמו ציור מופשט של ילד היפראקטיבי, בעיקר באזורים בהם כבר נחשפות פיסות קרקע בין האיים הלבנים.

ניתן להבחין בערוצים בהם ישנם נהרות קרח, ובאגמים קפואים.

וואו.

עוד חודשיים שלושה יהיה פה מהמם לבטח.

מעל סולט לייק סיטי אנו מקבלים בצער את הידיעה שהחללית הישראלית הראשונה לירח התרסקה, ומתנחמים ב(עוד) ארוחת ערב המוגשת שעה וחצי לפני הנחיתה בעיר המלאכים.

דגמנו רביולי עם גבינת ריקוטה ותרד (טעים), סלט פירות ויוגורט (סביר), ועוגת פאי ים-תיכונית (לא משהו).

יין לבן שטף את הכול בכיף.

הטיסה הזאת עולה לי בבריאות, יסכם הכותב את החוויה, ויוסיף ויאמר כי בשורה התחתונה נהנינו מאד להתארח אצל הצרפתים מאיר פרנס.

בשדה התעופה של אל איי מקבל את פנינו כאוס ובלגאן המוני שסיבותיו אינן ברורות.

תורים אינסופיים בתהליך הכניסה והמעבר לארה"ב באופן שאינו מחמיא לאומה שכבשה את הירח לפני 50 שנה והגיעה אף למאדים.

יש לנו שעה וחצי עד להמראה הבאה, ואנחנו לחוצים.

הלחץ, נדע בדיעבד היה שלא במקומו.

למרות ועל אף כל התורים הצלחנו לעמוד בזמנים רק כדי להגיע אל דוכן חברת דלתא ולשמוע כי הטיסה להונולולו נדחתה בשעתיים.

אני לא יודע איך נראה הטרמינל הזה ביום יום, אבל היום יש כאן אלפי בני אדם שממהרים מכאן לשם, ונראה כאילו אבד לאחראי כל קצה של סדר ומשמעת.

כאשר עלינו לעת ערב למטוס, נוכחנו לשמוע כי למרות שזו טיסה ארוכה, לא מוגשת כאן ארוחה כלל, ומי שחפץ שיוציא ארנק וישלם.

פלחי אננס שחיכו בכניסה למטוס יחולקו כנראה בנחיתה.

בינתיים, כדרכן של טיסות לילה המטוס חשוך ושקט, ורק הרעידות הקטנות מידי מספר דקות מזכירות לי היכן אנו נמצאים.

אנו אמורים לנחות בהונולולו בשעה 11 ורבע בלילה, בסיומה של יממה שנמתחת על קרוב ל- 30 שעות.

עם נחיתה אנו מזדרזים לצאת אל השאטל שיוביל אותנו אל חברת השכרת הרכב, שם מחכים רק לנו, ובתהליך קצר אנו מקבלים שברולט אימפלה גדולה ומפנקת.

נסיעה איטית וזהירה אל מעוננו לשלושת הימים הבאים בלב שכונה שקטה.

עומדת לרשותנו דירה נאה ומאובזרת (airbnb), ובשעה 3 לפנות בוקר אחרי יממה ארוכה וגדושה אנו הולכים לישון.

12.4.19

לא להאמין אבל ביקיצה טבעית אנו מתעוררים ב-7:30 בבוקר ומתכננים את יומנו הראשון. אוויר חמים וערפילי מקדם את פנינו בבוקר. אני יוצא החוצה להתרשמות ראשונית מהשכונה השקטה השוכנת על שיפולי ההרים.

ציוצי ציפורים הם הרחש היחיד בשעה זו של הבוקר. הנשים שאיתי מתארגנות יותר לאט, ואין טעם ללחוץ כל עוד אנחנו בתחילת הטיול. נתחיל רגוע ונגיע.

תחנה ראשונה (וחובה לטעמי) הוא הביקור בפרל הארבור. אולי בגלל מה שהיפנים יזמו ניצל העולם מהכיבוש הגרמני, והחלה המעורבות העצומה של ארצות הברית עד לניצחון ההיסטורי.

בעוד בנות המשפחה מקדישות עצמן לשופינג, אני ור' מתחילים ביקור במרכז המבקרים היפהפה של פרל הארבור. בחרנו להתחיל בביקור בצוללת באפין.

מדהים להיווכח מה נדרש מלוחמים המקדישים עצמם לחיים בצוללת, ואם אנו מכירים פחות או יותר את מה שיש היום, אנו רק מעריכים יותר את אלו שחיו ככה בזמן מלחמת העולם השנייה.

הבאפין זו צוללת שנבנתה ב 1937, ארוכה מאד וצרה. יכול להיות שפעם האנשים היו פשוט מאד קטנים ?

המשכנו למוזיאון המטוסים, לאור ניסיוני במוזיאונים כאלה בארצות הברית, והאמת קצת התאכזבתי. ראיתי כבר מרשימים הרבה יותר. לא נורא, זו תרומתנו הצנועה (26$).

בנקודה זו בזמן חברו אלינו בנות המשפחה כדי לצאת להפלגה במימי המפרץ אל האנדרטה של האריזונה הטבועה על 1177 מלחיה הקבורים עימה במצולות. אחרי ההפלגה החלטנו להקדיש זמן איכות ב-"רוס" הראשון שנמצא.

מה רבה הפליאה כשמצאנו אחד המשמש עוגן לקניון עצום שופע פיתויים. לפני שנרוקן ארנקים העדפנו למלא בטן. במתחם המזון מצאנו דוכן אהוד של פנדה אקספרס (אוכל סיני טעים במיוחד), ובא לציון גואל.

לאחר הארוחה הנשים הלכו למשש בדים ועורות, ואני השתרעתי על כורסה נוחה ב"פינת הגברים המוכים" (ע"ע) והתמכרתי לחלומות.

התעוררתי לריח קפה מעורר, ומה רבה הפתעתנו כאשר יצאנו החוצה וראינו כי גשם זרזיפי כבד שטף את הרחובות וליווה אותנו כל הדרך בחזרה אל הדירה שבחרנו.

לילה טוב.

מחר נצא ליום מלא במרכז התרבות הפולינזי.

13.4.19

כאתמול כך גם היום, וניתן לומר כי קשה להאמין אבל התעוררנו לגשם כבד של טיפות קטנות באוויר חמים ונעים. סוג של הפתעה.

יצאנו לדרך מלווים בשמש ועננים, בגשם ובשמים כחולים. הכביש עולה בשיפוע מתון, כאשר משני צידי הדרך עצים וצמחיה סבוכה, והרים גבוהים שזר ערפל מכסה את פסגתם.

כאשר הכביש המהיר מצטמצם לכביש בינעירוני חופי ים מרהיבים מתחילים לצוץ מעבר לכל פינה וסיבוב.

זו הוואיי שדמיינו.

אנשים רבים מנצלים את סוף השבוע (או שזאת מציאות חייהם כל הזמן?), ומבלים בפארקים הצמודים לחופים. ים בצבעים שונים הנעים מחום בהיר לטורקיז וגווני כחול, חופים בהם החול שחור, וגלים עדינים מכים את קו החוף, לכאלה עם חול לבן וים שקט.

אנו בדרכנו אל המרכז לתרבות הפולינזית שנמצא בעיר Liae אשר בחלקו הצפון מזרחי של האי.

לפתע צועקת ופוקדת החוקית לעצור.

מוזיקה רועשת מאיזו חורשה, ושלט המבשר שמתקיים כאן פסטיבל כלשהו מהווה מבחינתנו סיבה לעצור.

יש לנו חיבה לדברים כאלו הצצים לנו על הדרך.

דוכנים קטנים המציעים ממיטב התוצרת המקומית, ואווירת נירוונה באוויר.

באחד הדוכנים אנו קונים שתיה מרעננת המורכבת מאננס קוקוס ולימונדה בתוך צנצנת זכוכית עצומה. המוכר החביב שקורא לי bro, זוכה להכיר את המקבילה בעברית ולא מפסיק לקרוא לי אחי, אחי.

הצל שלי ואני

רבע שעה נסיעה משם ומבנים מיוחדים ומגרש חנייה גדול מבשרים שהגענו למחוז חפצנו.

כמי שמכיר את תרבות הפארקים האמריקאיים אני יותר משמח לגלות פארק אחר ושונה.

את הכרטיס רכשתי מראש ברשת (100$ לאדם), ובקבלה שדרגתי את המקום שלנו במופע בערב. הכניסה לפארק מבשרת על משהו שונה מכל הדיסני'ס והיוניברסל'ס שחרשנו בעבר.

מייד אנו פונים לשיט על סירות קאנו קבוצתיות המשייטות באגם המרכזי של הפארק, המשיט הוא גם המדריך וגם הליצן של הקבוצה, מסביר על כל כפר שיש בפארק ומאפייניו, כאשר הגענו לקצה המסלול התחלנו למעשה את הסיור מסופו.

בכל כפר יש מופע פולקלור מוסיקלי המקיף מוזיקה, ריקודים ולבוש. בשעת הצהריים נוהרים כל המבקרים לטריבונות משני צידי האגם למופע המרכזי שהוא צבעוני תוסס ומרהיב.

לפני שיצאנו אל ארוחת הערב (הכלולה במחיר הכניסה) הוצע לנו סיור למקדש הקרוב על ידי עלמות חן בתלבושת אחידה. למעשה זה סוג של סיור מיסיונרי שמביא את הנוסעים לקמפוס נוצרי מושקע ומרשים. מאד מזכיר את הגן הבהאי בחיפה, אם כי נופל ממנו בהיקף ובאיכות.

אני סיפרתי למלוות שלנו על ישראל ויחסי לדת ובכך נטרלתי אותן מראש.

זהו סיור הנמתח על כ-40 דקות ובסיומו חזרנו אל בופה ארוחת הערב באולם יפהפה המכיל מעל 600 סועדים בו זמנית. הארוחה הייתה בינונית אבל משביעה.

אל המופע המרכזי הגענו תשושים לחלוטין, ושוב חזינו בריקודים ושירים ממיטב הרפרטואר הפולינזי.

מחר צפוי לנו יום מרענן ושונה.

14.4.19

השכמה רגועה ואיטית מתחילה את יומנו האחרון פה. היום אנו יוצאים אל פסגת הר הגעש דייאמונד האד.

שמו של הפרק הזה נגזר מהתחנה האחרונה במסענו האחרון שהייתה בדייאמונד היל הונג קונג, וכאן אנו מסיימים ביקור על הדייאמונד האד.

מסתבר כי רק יהלומים אני מוצא בטיולים שלנו.

פארק הדייאמונד האד שוקק חיים הבוקר אבל אינו צפוף.

העלייה לפסגה מתונה ברובה ועשויה שביל בטון מתפתל.

בקצה השביל מתחילות 317 מדרגות מעייפות במיוחד, שמביאות את המטיילים לנוף מלהיב של כל המפרץ וסביבתו.

האמריקאיים הקימו כאן על הפסגות בזמן מלחמת העולם השנייה שורת בונקרים להתראה על פלישה, וכיום הם רק זיכרון עמום לזמן אחר.

ממרומי ההר נראית הונולולו כמזכירה במעט את תל אביב.

בירידה התנחמנו בגלידת אננס ייחודית, ומשם נסענו לראות את רצועת חוף וואייקיקי המפורסם.

יאמממי

כל סביבת החוף הינה רצועת חנויות יוקרה וקניונים יפים. מצאנו חנייה במחיר סביר (6$ לשעה) ויצאנו לשוטט.

אל החוף ניתן להגיע דרך הלובי של מלון שרתון שמוביל ישירות לבריכה מעל האוקיינוס.

מפתיע לגלות כי אף אחד לא עוצר את המגיעים ובודק אותם.

רצועת החוף הזאת כולה חול לבן ונקי, עם המוני נופשים.

ללא מוזיקה,

ללא מטקות מעצבנות,

וללא התראות מצילים.

רגוע ושקט.

כמו שצריך.

הוואי, חביבי.

אלוהה.

ממש לפני יציאת לשדה התעופה, שולח השינשין שלנו ממקום מושבו בלונג איילנד הוראה לדאוג לו לדונטס ששמען יצא למרחוק.

מה הורים לא יעשו עבור ילדיהם ??

לא נביא??? הבאנו, גם הבאנו.

בשעה טובה החזרנו את הרכב לחברת ההשכרה, ולפני הזמן המיועד התייצבנו בשדה התעופה להתחיל הרפתקה באי גדול.

נתראה שם.

 

סתם יום של חול. לבן, ירוק, שחור - פרק ב' במסע פסח לאיי הוואיי.

 

14.4.19

מטוס מונית של חברת הוואיין יוצא משדה התעופה של הונולולו בדרכו אל האי הגדול בשרשרת האיים שזכה לשם המקורי ביג איילנד.

זו טיסה שאורכת כחצי שעה בלבד, ומהם 30 דקות של טיסה אחרי 27 השעות ששרדנו אך לפני שלושה ימים שנדמים כרגע כאירוע מזמן אחר.

צוות הדיילים (2 ליתר דיוק) מכבד את הנוסעים במשקה טעים של תפוז וגואייבה, וכל אופציה אחרת ניתנת לרכישה.

שישה ימים אנו עתידים לבלות באי הזה שיש בו הבטחה לנופים מיוחדים, הרי געש, חופים ומפלים. בעוד אני כותב את ההקדמה הזאת, בוחרות חברות הקבוצה שאיתי לנצל את זמן האיכות הזה לשינה עמוקה.

כל אחד והתחביבים שלו בחיים.

בנחיתה אנחנו מתקבלים בשדה התעופה החמוד ביותר שפגשתי. Ever.

המטוס עוצר כ 30 מטר מהטרמינל הקטן, מבנה פתוח בצורת ח', ממנו יוצאים החוצה אל איסוף הכבודה  (מחוץ לטרמינל, למי שלא הבין), ולרכב הסעה שממתין לקחת אל חברות ההשכרה.

מזג האוויר חמים ונעים ויש מן רוגע כזה באוויר.

שאנטי זה פה.

בחברת ההשכרה אנו מקבלים שוב שברולט אימפלה גדולה, (אם כי ברמת גימור פחותה מאחותה בהונולולו) ולאחר כמה דקות אנו יוצאים אל דירה מס' 2 שהזמנתי.

חושך כבד יורד מהר, והכבישים ללא תאורה.

חצי שעה של נסיעה זהירה מביאה אותנו אל keauhou resort       .

דיירת חביבה באתר מתנדבת להראות לנו את הדרך ומסבירה לנו איך להגיע אל היחידה, וכאן נפלה לנו הלסת.

בהוואיי נוהגים המקומיים לחלוץ נעליים בכניסה וללכת בבית יחפים, וכך בכניסה אנו מכבדים את חוק המקום ונכנסים לתור את הארץ המובטחת.

דירת שלושה מפלסים יפהפייה ומרווחת. עם רצפת עץ ממורקת ומאווררי תקרה גדולים, אבזור מלא של דירה כולל מכונת כביסה ומייבש, מטבח יפה, מיטות רחבות כפי שהאמריקאים אוהבים, בקיצור, הצלחה גדולה.

אחרי התארגנות קצרה יצאנו לחפש אחר מסעדה וסופרמרקט, ומצאנו כאלה בתוך מתחם ענק במרחק חמש דקות נסיעה.

15.4.19

אור גדול מציף את החדר כבר בשש בבוקר, היחידה הזאת קולטת אור טבעי ללא כל מחסום, ומצליחה להוציא אפילו חרופר כמוני ממיטתו.

המרפסת רטובה מגשם קל שירד, אבל בחוץ יש ציוצי ציפורים מזמרות בבליל שפות, ומבעד לעצים נגלה כחול של ים קרוב.

איזו שלווה ממכרת.

אנו פותחים את הבוקר בארוחת בוקר ישראלית מול הנוף והשקט, אין ספק. זה עוזר לתיאבון להיפתח.

היום בתוכנית רשומים לי מספר אתרי טבע שאין לי עליהם מידע מוקדם. נגיע ונופתע.

את השמש שפתחה לנו את הבוקר מחליפים עננים אפורים וגשם קל  מטיפות זערוריות ממש כמו ספריי מים, אבל האוויר חם, קצת לח, אבל בעיקר מאד נוח.

אנו יוצאים אל הצד השני של האי.

מהכביש המוביל לשדה התעופה אנו שוברים לכביש 190 שמתחיל לחתור בעליה קבועה.

הנוף ממעל מתגלה טיפין טיפין, וחושף את קו החוף ומפרציו הרבים, את צבע הים בעל אלף גווני הכחול והטורקיז המהממים, ואת קרקע הבזלת השחורה, והמון צימחיה ירוקה ועבותה. ככל שהדרך עולה כך משתנה הנוף שאיתה.

לאחר כ-40 ק"מ, פנינו ימינה אל כביש 200 שמגיע עד לעיירה הילו וצמוד להר הגעש מאונה קיאה.

בנקודה מסוימת באמצע הדרך מתחלף מזג האוויר, ואת מקומם של השמש והשמיים הכחולים מחליף ערפל סמיך וגשם זרזיפי.

אנו חולפים על פני בסיס צבאי גדול שיש בו הרבה מסוקים ותותחים נגררים, מפליא בתוך השלווה הזאת לחשוב על פעילות צבאית.

האתר הראשון ברשימה שלי הוא Kaumana caves שלא מצאתי מידע לגביו, אבל חוק היקום שאומר שאם הרבה מכוניות חונות סתם ככה באמצע דרך כנראה יש לזה סיבה טובה.

כאן יש מגרש חנייה מסודר, אנחנו יורדים וחוצים את הכביש למדרגות מתכת תלולות שיורדות לערוץ, ובו שתי פניות. שרכים ארוכים יורדים מעל והמון טיפות מים כבדות מטפטפות על פתח המערה. כאן יורדים בזהירות בין הסלעים החלקים ונעזרים בתאורת הטלפונים, זוג ישראלים (מיקרי בהחלט) שמגיח ממעמקי המערה מזהיר שכדאי להתכופף, זו מערה לא עמוקה כשבקצה שלה אליו ניתן להגיע (אחרי התקדמות בכריעה), זורם מפל תת קרקעי קטן.

יצאנו מהמערה הקטנה ופנינו לפתח הגדול יותר, כאן השרכים צומחים גם בתוך המערה כמו נטיפים, ומים זורמים כנחל קטן לתוך מעמקי המערה אליה חששתי להתקדם יותר מידי בשל החושך.

היה נחמד מאד.

יצאנו משם רק כדי לנסוע כמה דקות לנקודה הבאה.

Boiling pots,

מי נהר שיורדים בשצף לתוך בורות בזלת הנראים כמו סירים קטנים (ומכאן השם), לא הרחק משם ממשיכים המים לרדת אל Rainbow falls, שגם כאן שמם מרמז עם הקשתות הנוצרות מהמים הנופלים בעוצמה.

קשישה מקומית שהתלהבה מהזרימה סיפרה לי שהשנה הגשמים היו רבים מהמקובל ולכן הזרם חזק הרבה יותר, כדי לא לצאת פראייר לידה, ושלא תתלהב יותר מידי סיפרתי לה שזה כמעט כמו הג'ורדן ריבר שלנו, ממש כמעט.

שתאכל את הלב, מ'כפת לי.

המשכנו בדרכנו להילו (Hilo), עיירה קטנה השוכנת בצד השני של האי, יש בה פארק עצום ויפהפה, וחוף  ובו חול ים שחור. עצרנו להתרשמות והתרעננות לפני שהחלטנו לחזור כל עוד יש אור יום.

היות ובכבישים אין תאורה בכלל הנהיגה בכבישים חשוכים וצרים מלחיצה יותר.

לפני ארוחת ערב אנו עוצרים בסופר להצטיידות.

החוקית מסבה את תשומת ליבי לסניף של "דני'ז" החביב עלי במיוחד.

הייתה לי ברירה ??

אפשר כבר לנחש איך זה נגמר...

 

16.4.19

הבוקר התעוררנו אפילו מוקדם יותר (יש כנראה משהו באוויר שעושה לי את זה), והצלחנו לצאת מוקדם כי לפנינו יום ארוך.

נוסעים לפארק הלאומי וולקאנו, שהדרך אליו היא שעתיים וחצי לפחות.

בדרכנו נזכרתי כי אנו עוברים ליד ka'u, שהיא הנקודה הדרומית ביותר של ארצות הברית, ויש בה אטרקציה ייחודית, חול ים בצבע ירוק.

זה מחייב סטייה, לא ככה ?

הגענו לחניון מאולתר בסגנון חוף ניצנים, ואשה צעירה מציעה לנו הסעה לחוף הנמצא במרחק רב מהחניה (20$ לאדם), ודרך הגישה מחייבת רכב גבוה עם הנעה 4X4. מכיוון שמדובר בצעידה בחום ולמרחק גדול קיבלנו מיידית את הצעתה.

זאת הייתה הצעה הכי משתלמת שקיבלנו פה עד כה.

אומנם הטנדר שלה קרטע בעליות, אבל גם ככה היא דחסה נוסעים בתא הקבינה ועוד קבוצה מאחורה כמו חבורת פועלים בדרך לשדה כותנה של בעל האחוזה העשיר, ונהגה כל הדרך כשבנה הקטן יושב לה על הברכיים, והיא עסוקה מעבר לנהיגה גם בבחירת מוזיקה לנוסעים, וגם בשיחת נשים. מולטי טאלנט ללא ספק.

דרך החתחתים (שפה אגב ממש הבנתי את המושג על בשרי) עוברת בין שדות צמחיה סחופת רוח (גם פה המושג מקבל משמעות), ובתוך תלמים עמוקים של פודרה צהבהבה שמותירה על יושבי הארגז שכבת אבק דרכים משל השתתפנו במרוץ פריז דקאר.

סיומה של דרך זו מגיע אל מצוק  אפור שנחצב ברוח  וכולו מדרגות ושכבות, ובתחתיתו מפרץ קסום של מי טורקיז הנושקים לחול ירקרק עם גווני זהב.

קסם אמיתי.

בילינו כאן קרוב לשעה, ובסיומה עלתה כל הקבוצה פלוס שני נספחים חדשים בדרך חזרה.

המשכנו בדרכנו על כביש 11 שזכה אצלי לשם "כביש החוף צפון דרום", היות ואנחנו במרכזו וכל יציאה שלנו מחייבת פנייה לכאן או לשם לכיוון דרום, ודרום מזרח.

הנופים בכבישי האי הגדול מתחלפים ממש כמו מזג האוויר.

יש כאן 11 אזורי מזג אוויר שונים, ואפילו שלג שירד כאן החורף נשאר עד שבוע שעבר.

בהתאם למזג האוויר גם הצמחייה והנוף מקבלים צבעים ומתארים שונים.

אנו ממשיכים בדרכנו לפארק הלאומי וולקאנו העצום.

בדרכנו חולפים בכביש 11 הצר על פני שכונות קטנות ובתים מבודדים ואפילו עיירה קטנה ומנומנמת, עד שלאחר שעתיים ומחצה של נהיגה (מרחק של 154 ק"מ ללא הסטייה לחול הירוק) הגענו אל מרכז המבקרים. (25$ למכונית).

כאן (תמיד) נכנסים לקבל עיצות מועילות.

הריינג'ר החביב (כולם כאלה, לא מישהו ספציפי), מברר איתי את לוח הזמנים שלנו (כשעתיים), ואת העדפות שלנו (רגלי, רכוב, משולב וכו') ושולח אותי לשלושת ההיי לייט'ס של האתר.

הראשון נקרא steam vents והוא במרחק נסיעה של כחמש דקות נסיעה ממרכז המבקרים. חנייה גדולה לפנינו, וכל מי שמגיע יורד לראות ענני אדים וגז הבוקעים מהאדמה מסדקים גדולים מוקפים גדר. בקצה השביל יש גדר מקיפה את לוע הר הגעש הפעיל. גם כאן יש מדריכים מקומיים שמסבירים על כל מה שרואים. חיישנים פזורים בתחתית הלוע לנטר את מצב ההר, שפלט לבה בפעם האחרונה לפני פחות משנה.

משם אנו נוסעים על כביש הפסגה הסובב הנקרא crater rim drive אל ההמלצה הבאה.

Kilauea lki trailhead.

זהו שביל קצר וקל להליכה באזור התפרצות שהייתה כאן לפני 60 שנה, והשמידה את כל הצמחייה העשירה ומרתק לראות את הניגודיות בין החלק הירוק והשדות לבין החלק הקרח ויבש. פרחים קטנים מבצבצים פה ושם בין חצצי הטוף, ושלטים מבקשים לא להאכיל את הנאנא שזה האווז המקומי.

פריחה לאחר ההתפרצות

תחנתנו הבאה היא בהמשך הדרך מחופת העצים ומתפתלת בעיקולים וסיבובים ונקראת Mauna ulu.

כשהריינג'ר במרכז המבקרים ניסה להסביר לי מה אראה אפילו לא הצלחתי לדמיין זאת (או שאני צריך לעבוד על שיפור האנגלית האוקספורדית שלי ?).

בין החניה לאתר מוביל שביל קצרצר בתוך צמחייה סבוכה שנפתח לפתע אל מישור פתוח של אזור שהלבה זרמה בו ויצרה תצורות מרהיבות של תילים וסלעים.

יש כאן יופי בראשיתי של הטבע המשקם את עצמו, ובתוך האבנים יש מינרלים אצורים וצבעוניים.

האבנים קלות משקל במיוחד ויש להן ברק כאילו ציפו אותן בלכה או זכוכית מבריקה.

לא ראיתי שום דבר דומה לזה בשום מקום.

מבחינתי אפשר לצלם פה כל סרט שיעסוק בנחיתה על הירח, וזה יראה דומה.

לאור ניסיוננו החלטנו לצאת חזרה באור יום, ואכן הגענו בחזרה לאתר שלנו ממש באור אחרון.

ארוחת ערב תאילנדית וקצת קניות בסופר סיימו עבורנו את היום המלא התרגשות והשתהות מול פלאי הבריאה.

 

17.4.19

השכמה רגועה אחרי  שנת לילה ארוכה.

הלילה לא ירד גשם, כך שאת ארוחת הבוקר המפנקת שלנו בחרנו לאכול על המרפסת מול נוף מתעורר של ציפורים מצייצות בעליזות.

ככה פותחים תיאבון.

היום נתחיל את היום בביקור בגנים הטרופיים והבוטניים של הוואיי הנמצאים צפונית לעיר הילו בצידו המזרחי של האי.

בחרתי לנסוע בדרך טיפה יותר ארוכה אבל שונה מאד ומעניינת.

כביש 19 שנוסע צפונה ועולה פנימה מוביל לנופים קסומים ומשתנים, באזור החוף שדות לבה שחורים עם צמחיה ירוקה, בהמשך מקומות עם נוף שוויצרי של  שדות ירוקים עם סוסים ופרות רועות בניחותא, ועבור בכביש מתפתל בתוך חורש עבות, העובר  מעל ערוצים וגאיות ומשקיף על הים הכחול ורצועת החוף המבותרת והמחורצת בסלעים שחורים.

מעת לעת נגלה לנו מפל שפורץ בין העצים.

אנחנו לא מפסיקים את קריאות ההתלהבות של ה -" וואו" ו -" תראו את זה... ושם.. ואת ההם". פשוט אי אפשר לעצור את זה.

לאחר כשעתיים נסיעה הגענו לאחר הפנייה לדרך צרה העוברת בין בתי כפר אל מחוז חפצנו.

חנייה גדולה, מרכז מבקרים ושלט שאי אפשר לפספס.

"הגנים הטרופיים והבוטניים של הוואיי".

20$ לראש, ואנו מתחילים לרדת בשביל תלול שמשיני צדדיו שפע צמחיה ופרחים ססגוניים מכל סוג וצבע שהטבע המציא. רבים מהם אינם מוכרים לנו (לא שאני חזק בתחום), ויש כאלה מוכרים מאד כמו שפע הסחלבים בשלל צבעים.

מפלוני מים קטנים שופעים בתוך הסבך ועושים דרכם במורד אל הים. גם שביל הגן מגיע קרוב לקו המים הכחולים שמכים בגלים מתונים על הסלעים השחורים. כל בליל הצבעים והקולות יוצרים מחול מרהיב של רגשות והתפעמות.

יצאנו משם כדי לנסוע (שוב) לעיר הילו. הבטיחו לנו שוק איכרים, ומי אנחנו שנסרב ?

הבנות הלכו לבדוק הכצעקתה, ואני התנדבתי לקרב עבורן את הרכב, שלא ילכו הרבה.

מכאן בחרנו בהחלטה ספונטנית לחזור על עקבותינו 24 ק"מ (בקטנה, כמו שאומרים) על מנת לראות את מפלי קאקא.(KAKA FALLS)

לשם שינוי מספר שלטי הכוונה נצפו לאורך הדרך החקלאית, עד שהגענו לחניון מסודר, ולשביל סובב ערוץ שעובר בתוך יער גשם סבוך שמביא את הצועדים בו אל תצפית שני מפלים גדולים ושוצפים.

בהחלט עוד אתר ראוי ומלהיב.

בחזרה אל מקום השהות שלנו מורה חץ הוויז על 158 ק"מ ושעתיים נהיגה בקירוב דרך "כביש חגורת הוואיי" (כפי שהוא נקרא). משום מה זה לקח לנו כמעט 3 שעות כולל עצירות לצילומי שקיעה מתחייבים, וכאלה.

סיימנו את היום הזה בארוחה במסעדה איטלקית סבירה וממלאת.

מחר נשאר באזור וכנראה נלך לים.

יש !!!!

 

18.4.19

אז זהו שלא.

זה שהמדריך של הקבוצה קובע לו"ז ותוכנית מסודרת זה עניין אחד, זה שהקבוצה מתמרדת ומבקשת או דורשת שינויי בתוכניות, זה כבר משהו אחר, אבל למען שלום בית אני מתגמש ומתפשר.

ניסע בבוקר לראות חוף חול שחור (כאילו עוד לא ראינו) ומקום מושבם של צבי הים הירוקים.

עלינו שוב על כביש החוף מס' 11, ופנינו דרומה על אותו נתיב שנסענו בו אך לפני יומיים.

התאריך שונה היות ולא שיניתי את זמני ישראל

איכשהו ומתישהו מקטע של הדרך הפך למקטע שלא נסענו בו. (הייתה כנראה איזו פניה שחלפנו על פניה), בכל מקרה המקטע הזה של כביש 19 עוטף את חלקו הדרומי של האי, וזוהי דרך נוף מרהיבה המשקיפה ממעל על (עוד) מפרצי בזלת שחורה המתחברת לים כחול, כשהכביש עובר בתוך שדות ירוקים ושדרות עצים תמירים.

המראות הללו לא מפסיקים להוציא גניחות התפעלות גם בפעם המיליון.

זה יפה, ואולי מסביר את הנינוחות של בני המקום שחיים את זה ביומיום.

לפני חניון חוף החול השחור, יש שלט הכוונה ברור, והחניון לעומת זאת נשאר כזה מיום גילויו של החוף, בערך. קיוסק צנוע ושירותים כימיים הם המבנים היחידים כאן, החוף עצמו מרהיב ביופיו עם סלעים שחורים שיש עליהם צמחים זעירים שצובעים אותם בכתמים זהובים, ומסביב חול שחור משחור.

שונה מאלה שכבר ראינו.

חוף זה כאמור הוא גם משכנם של צבי ים ירוקים שחשו היום מבוכה והסתתרו מפנינו.

שעה ארוכה הקדשנו לחוף המיוחד הזה, עד שהחלטנו לשוב אל מעוננו ולחפש חוף ראוי.

כאן אוספים את הדואר

חם היום במיוחד והדרך חזרה זחלה לנו בעצלתיים.

שתינו קפה, לקחנו סנפירים ושמשייה (באים עם הדירה) ויצאנו לחפש לנו חוף.

חופי הרחצה באי הגדול  פתוחים לכל דכפין, אך חופים חוליים הם יותר נדירים. הקרוב לנו ביותר הוא במרחק 2 ק"מ מהדירה שלו. החנייה חינמית והחוף מסולע ובו דגים צבעוניים.

האמת, חופי אילת (בעיקר באזור השמורה) עשירים הרבה יותר.

אבל אוקיינוס זה משהו שאין לנו.

המים נעימים מאד, והשחייה מרעננת.

המשכנו בדרכנו צפונה על כביש הנושק לקו המים. כאן מתגוררים הרבה אנשים וכל מבנה גדול משמש כמלון או אתר נופש.

התנועה על הכביש מתנהלת בעצלתיים ללא צפצוף עצבני אחד.

שיא הרוגע.

יש לי כמה חברים שחייבים לעצמם את המקום הזה לשבוע-שבועיים. לפחות.

ארוחת ערב יפנית סיכמה לנו את הביקור שלנו באי הגדול.

מחר בצהריים אנו עוברים אי, ובית, ומצרפים את השינשין שלנו לנבחרת, אחרי שיטוס 12 שעות מהתפוח הגדול.

 

הולה, הופה. חלק שלישי בצאת ישראל פסח 2019- חלק שלישי ואחרון.

 

נוף שפותח תיאבון

19.4.19

בוקר צח.

ארוחת בוקר על המרפסת.

כבר סוג של שגרה שקל להתרגל אליה.

היום אנחנו מתנענעים באיזי.

כלומר, עד טיסת הצהריים יש לנו זמן לשרוף.

באיזי.

אחרי שסיימנו להתארגן יצאנו לעוד סיבוב היכרות ופרידה מהמקום ששימש לנו בית בחמשת הלילות האחרונים.

ראשית ירדנו אל המפרץ הכי קרוב אלינו. הפעם עשינו מעקף ובאנו אל המקום ממנו מורידים המקומיים את הסירות שלהם אל הים.

המים צלולים כבדולח, והים חלק כמראה. בתוך המים ניתן להבחין ללא קושי בכוכבי ים אדומים, בקיפודי ים שחורים, בסרטנים שמתרוצצים על הסלעים ובדגים ששוחים לאיטם.

המשכנו במעלה הכביש עד שמצאנו פרצה סלולה המובילה לעוד מפרץ שנוצר מסלעי לבה שחורה במקום בו זרמה הלבה לים.

חזרנו לדירה לאסוף את המזוודות ולנסוע אל שדה התעופה, לא לפני שהחזרנו את השבי אימפלה (חייב לציין את אכזבתי מהמכונית המסווגת אצלנו כמכונית מנהלים והתגלתה כבינונית מינוס), ושוב בשדה התעופה החמוד של ביג איילנד, שמשום מה רחש היום פעילות שוקקת חיים.

העניין המצחיק הוא שזמן הטיסה למאווי קצר מהזמן בו לוקח לכל הנוסעים להיכנס פנימה אל תוך המטוס.

עובדתית, הטיסה בין האיים אורכת כ 20 דקות בלבד.

בזמן הנחיתה, מהאוויר, מבחינים במים הצלולים ובשוניות הכהות שתחתיהן.

מזג האוויר יותר אפרורי, קריר ומעונן מהאי שעזבנו.

השינשין שלנו הגיע זמן קצר אחרינו, ובעת שהלכנו אל סוכנות הרכב לקבל וואן מרווח הוא כבר יצא מהטרמינל וחיכה לנו.

כנציג המשפחה בארצו של הדוד סם, הוא לוקח על עצמו את משימת הניווט, (לא שזה קשה בלעדיו), ואנו נוסעים אל יחידת הדיור שהזמנתי לנו בקיהיי.

(khiei)

היחידה ממוקמת בקומפלקס של רגיעון בקרבת מרכז מסחרי, (במרחק הליכה), בליבו ברכת שחיה קטנה, וג'קוזי, ועם מטבח מובנה ושני גרילרים מבריקים לשימוש הדיירים, ובמרחק צעידה קלה אל חוף האוקיינוס הסמוך.

בקיצור, גם כאן נרשמה הצלחה גדולה.

אנו אוכלים ארוחת חג חגיגית במסעדת בשרים סבירה,

ומקנחים בסיבוב מתחייב ב"רוס", רק בגלל שהוא שם.

עם כוס בירה צוננת בדירה, אנחנו מסכמים יום שהחל ברוגע ומסתיים באיזי.

כמו שכבר אמרתי,

קל מאד להתרגל לזה.

חג חירות שמח עלינו.

 

חוף מטר מהדירה

20.4.19

גם כאן הבוקר מתפרץ לתוך היחידה בלי מעצורים.

הווילונות כאן דקים משום מה, ואור הבוקר הבהיר לא מאפשר שינה מאוחרת.

אנו אוכלים ארוחת בוקר ממלאת, ויוצאים לכיוון הר הגעש  (הלא פעיל) Haleakala.

הכבישים של מאווי רחבים וחדישים יותר מאלה של ביג איילנד, וניתן לנהוג בהם עד 55 מייל/שעה.

בכניסה לאתר שלט המכריז על כניסה חופשית (במקום 25$) בגלל החג.

(שלהם, לא שלנו).

הדרך שמתחילה לעלות במעלה ההר מוקפת שטחים בוהקים של עשב ירוק מסמא עיניים, ועצים ובתים מבודדים של אנשים הגרים בתוך נוף גלויות.

לאט לאט ערפל מתחיל לעטוף את ההר, ולפנינו רוכבי אופניים שמדוושים בעלייה כאילו זה מישור.

ככל שעולים בהר הצמחייה מתמעטת והקרקע נחשפת. מגובה 8,000 פיט כבר אין צמחיה בכלל, והדרך ממשיכה לעלות.

קצה ההר הינו בגובה של 10,023 פיט שזה 3055 מטר מעל פני הים.

הלבן הזה זה לא גלים, זה העננים

הרוח העזה מורידה את הטמפרטורה, וקר לנו בבגדים הקלים שאיתנו.

אנו מצלמים את הנוף ובורחים למקלט הבטוח והחמים שמספקת המשאית שלנו.

בדרך חזרה אנו חוצים שוב את הענן המקיף את הפסגה, ולמטה כבר הרבה יותר חם.

נסענו משם אל העיירה  Makawao המומלצת על ידי מטיילים בשל הגלריות המרובות ואמנים המציגים בה, אולם אנו לא מצאנו עניין ולכן המשכנו אל מה שמוגדר כחוף גלישת הרוח הטוב בעולם, Hookpia שנמצא בעיירה הציורית Paia.

הרוחות כאן חזקות וקבועות מה שמאפשר לגולשי קייט סרפינג, גלשני רוח רגילים ואף גולשי גלים למצוא כאן הנאה לתחביבם.

על החוף יש המוני צופים ותיירים לרגע (כמונו), המתענגים על המראות והנופים.

גם כאן בחרנו להחנות את המכונית בחניון ציבורי, ולשוטט קמעה בין החנויות של הרחוב הראשי.

משם קפצנו לראות את עיר המחוז wailuku, וכאשר חשנו מיצוי הגובל ברעב פנינו לשוב אל קיהיי לארוחת ערב, ומנוחה.

אנחנו ממש לא צריכים למות מעומס בחופשה.

מחר צפוי יום מיוחד ובו ניסע להאנה (Hana) .

ואם האנה לא גומרת ברבע שעה נאלץ להישאר שם יותר.

 

21.4.19

בוקר יפה פותח לנו את הבוקר.

אנו מסיימים לאכול ומתחילים לנסוע לכיוון האנה.

כל ההמלצות שקראתי מדברות על הדרך ולא על היעד.

המתונים אומרים שהדרך בת 60 הקילומטרים לוקחת 3 שעות לפחות, ולכן לא כדאי לנסוע ולחזור באותו יום.

אני יודע עם מי אני נוסע, ומה נדרש מהתנעת 4 נוסעים נוספים, לכן תכננתי מראש נסיעה רגועה ושהייה של שני לילות בהאנה.

מרגע שנכנסים לכביש 360 (שהמקומיים קוראים לו HIGHWAY, משום מה) מהירות הנסיעה החוקית הינה 25 מייל (בסביבות 40 קמ"ש) ולפעמים גם פחות מזה. 

הכביש מפותל בעל נתיב אחד לכל כיוון ולפעמים רק אחד לשניים, שני צידי הכביש עטופים בסבך ירוק גבוה, ומידי פעם פורץ הנוף מבעד לעצים. מצד אחד הכביש משקיף על האוקיינוס הכחול, ומצידו השני מפלים שוצפים, נחלים זורמים בגאיות ובערוצים עמוקים.

את התחנה הראשונה קבעתי ב Garden of eden.

כשמו כן הוא.

גן בוטני פרטי של אנשים ששתלו וטיפחו שטח עצום של עצים, פרחים ושיחים מדהימים, בשילוב נופים מסחררים שמשאירים אותנו פעורי פה.

המשכנו משם לאט לאט, עוצרים ליד כל מפל ובריכה, כאילו היו הראשונים שראינו.

מטיילים מקומיים אמיצים מאיתנו בוחרים להיכנס לבריכות ולהצטנן במים הקרירים.

כתוצאה מכל העצירות הללו נמתחה לנו הדרך על פני כמעט 5 שעות נסיעה.

בשעות אחר הצהריים הגענו להאנה שהיא בגודל של שכונה קטנה בנהריה, אבל כאן קוראים לה "עיר".

יש כאן חנות מצרכים אחת בגודל של צרכנייה במושב של שנות השבעים, תחנת דלק אחת, מלון מפואר מאד (600$ ללילה, לחדר הפשוט ביותר), כמה מתחמי נופש וכמה מסעדות.

הדירה שלנו ליומיים הקרובים עונה להגדרה "מיוחדת".

זהו בית בודד בתוך יער, המבנה מיושן והציוד בו דורש ריענון, החלונות נטולים וילונות, מה שמלחיץ אותי מהשכמה מוקדמת מידי, ובמחיר שלו יכולנו לקבל (אולי) טוב מזה, ברם, המבחר כאן מצומצם מאד, ועם מה שיש נסתדר.

מצאנו מסעדה מקומית (אחת מתוך 2 או 3) ועם ארוחת ערב פשוטה של פיש אנד צ'יפס והמבורגרים שבענו דיינו, כדי לחזור לדירה ולמצוא את עצמנו בשעה 21:30 בערב מוכנים לשנת לילה.

 

22.4.19

ג'וק מקומי בחר להציץ בחדר השירותים שלנו בבוקר, סיבה מספקת להתחיל בוקר מוקדם בחוץ.

גשם שירד בלילה הותיר סימניו על המכונית שלנו, אבל פה, כרגיל האוויר חמים ונוח.

בחרנו הבוקר למצוא מקום בו ניתן להשיג ארוחת בוקר סבירה במקום לנסות לארגן כזאת בדירה שלנו.

האפשרויות במקום נעות בין יקר יחסית (במלון המפונפן) לבין מגעיל ברמות, למרות הנוף  המושלם, במזנון על קו החוף.

יצאנו מהאנה צפונה, כדי להגיע לדוכן שוק איכרים חמוד השוכן על הדרך, שהיו בו מאפים מיוחדים וטריים כמו לחם בננה ובייגל ריחני עם קרם גבינה אוורירי מצוינת, שבענו מספיק כדי להתחיל יום גדוש.

פתחנו בביקור בפארק המדינתי  Waianapanapa black sand beach state park שהוא מפרץ ים משגע ביופיו, שיש בו שילוב בין החול השחור, הגלים הלבנים בתוך ים הטורקיז, כשמעל גבעות ירוקות.

שעה ארוכה בילינו בחוף הזה, וממנו עברנו לביקור בטיוב לבה (25$  לאדם), שזוהי מערת צינור תת קרקעית, הנמתחת לאורך כולל של כמה מאות מטרים, ומחייבת שימוש בפנסים המסופקים בכניסה.

אין כאן עטלפים או כל בעל חיים אחר, וזו מערה מיוחדת וקרירה.

כאשר יצאנו משם, הגענו למסקנה כי אנו בשלים מספיק לבקר בשוק אוכל קטן שראינו אתמול בשלבי הסגירה שלו.

כמה דקות נסיעה על כביש 360 לכיוון צפון, והגענו למקום בו מעשנת בשר גדולה רוחשת גחלים, ועליה צלעות ועופות מבעבעים במיצים מגרים וריח בשר נצלה.

זה שאכלנו משהו לפני שעתיים, לא אומר שלא מגיע לנו משהו טוב לצהריים.

שלושה אכלו צלעות עסיסיות, ומנגד שרימפס עטופים בשבבי קוקוס מתקתק.

היה טעים, אש.

החלטנו לנסוע אל הנקודה הדרומית ביותר במסענו במאווי.

Seven Sacred Pools at Ohe'o

עשרה קבין של יופי ונועם ירדו לעולם, ואת כולן לקחה האנה שבמאווי בלי למצמץ, והירושלמים ? חיים בעותק של סרט דהוי ומזויף שרכשו מאליאקספרס...ובעיקר מיחסי ציבור ואגו.

הדרך דרומה מהאנה עוצרת נשימה, פשוטו כמשמעו.

גם זו דרך שרובה ברוחב נתיב אחד לתנועה דו סיטרית וכולה טובלת בתוך יערות ירוקים משובצים במפלי מים ופיתולי כביש חדים.

מהירות הנסיעה נעה בין 5-20 מייל לשעה ומחייבת נהיגה זהירה ומתונה, והנהגים כאן אדיבים מאד ומקבלים בהבנה כל מי שעוצר לצילום (מתחייב בכל פינה). לא מקללים, ולא צופרים.

היופי החיצוני מחלחל פנימה לכל מבקר, ומותיר בו השלמה עם יופי הבריאה.

אם ירושלים היא הבבואה לסיר לחץ בלתי נדלה ובכל רגע נתון, הרי שהאנה זה המתנה של היקום לצד השני.

שבוע כאן יהפוך כל עצבני מלידה לרכיכה הומנית.

אולי כהוכחה לטיעון הזה, בכניסה לחניון מושיט לנו מישהו שאך יצא את הקבלה שלו לחניה, וחסך לנו הוצאה של 25$.

אנשים טובים, כבר אמרנו.

אנו יוצאים לסיור רגלי בנתיב המשקיף אל הים, בנקודה בה מתחבר אליו נחל היורד במפלים מההרים. כאן אנו רואים כי אכן כל הנחלים זורמים אל הים, והים אינו מלא.

שביל ההליכה הזה אורכו כ-3 ק"מ, רובו בתוך סבך מוצל וקריר ועולה במעלה ההר. לא קשה לטיפוס, מה שמאפשר לילדים רכים וקשישים ספורטיביים ללכת בו.

אנחנו הגענו בו עד ליער הבמבו הסמוך והמרשים, והיות והערב נטה לרדת בחרנו גם אנחנו לרדת בחזרה ולשוב להאנה.

לעת דמדומים ישבנו על שפת הים של האנה, לגמנו בירה צוננת, נשנשנו צ'יפסים ודיברנו פוליטיקה ארצית.

עלינו משם אל המלון של האנה, להנעים זמננו בוויפיי וברשתות החברתיות, כי ת'כלס אין לנו סיבה מיוחדת להגיע אל יחידת הדיור שלנו ביער.

האנה אחרי שש בערב דומה למושבת עונשין.

העיר נמצאת תחת חשיכה מוחלטת ורחובותיה נטושים. אין כאן מה לעשות (ומסתבר שאנשים חיים כאן חיים שלמים), וטיפוסים אורבניים כמונו מוצאים כאן שעמום מדכא.

בהגיענו ליחידה מקבל את פנינו עכביש ענק ומפחיד, והג'וק שביקר במקלחת בבוקר מצא את מותו מכפכף עצבני של החוקית.

אנו הולכים לישון מוקדם כי מחר חוזרים לציוויליזציה.

 

23.4.19

יצאנו מוקדם בבוקר לפני שכל הכביש להאנה יתמלא תנועה ומעצורים, כמה אפשר לסבול את היופי ??

החוקית נטלה את הגה הספינה לידיה, ואני עברתי לתפקיד היועץ, המכוון והמבקר.

אל להינה (יעד הסיום שלנו) נצטרך להגיע רק בשעות הצהריים המאוחרות, כך שזמננו בידנו, ואני בוחר לקחת את הנתיב הארוך שמקיף את האי מצידו הדרום מזרחי עד לצפון מערב, בתנועה ארוכה של איגוף.

בדרך כבר אמצא לנו אטרקציות מקומיות.

ואכן, משאך פנינו לכביש 340 לא חווינו רגע אחד של שעמום.

אם הכביש להאנה היה אתגר, וזה שהמשיך דרומה ממנה היה כבר אתגר משופר, הגיע הכביש הזה כדי לומר, חבר'ה, זה נחמד שהתאמנתם, כי עכשיו מתחיל הדבר האמיתי.

מקטע הכביש הזה הרבה יותר צר, הרבה יותר מפותל, והרבה יותר מסוכן ממה שחווינו אך אתמול-שלשום. מצד שני תנועת המכוניות בו הרבה יותר מתונה, כך שנמנעו הרבה יותר חיכוכים.

זהו כביש לבעלי עצבים חזקים שיכולים להתרכז במרכז הכביש ולא בנוף שבצדדים.

אפרופו הנוף, בהמשך הדרך שונה לחלוטין ממה שראינו עד כה. אומנם יש מפרצים שחורים וים כחול, אבל הקרקע כאן אחרת, לא בזלתית אלא נעה בין צבע חום לאדום חמרה, וכל הגבעות וההרים הנישאים ירוקי עד  וסבוכים. מידי פעם משובץ בנוף בית בודד שמעלה תדיר את השאלה "למה לעזאזל מישהו החליט לגור דווקא פה ?"

יש משהו מוזר בהוואי, כמעט לא ימצא שילוט שמציין מה האטרקציה שיש על הדרך, אבל חניונים מאולתרים ומכוניות חונות נותנים תמיד סיבה לעצור.

Olivine pools

והאזהרה

נבחר להיות האתר הראשון לעצירה בדרך.

בצד החניון יושב מקומי עליז שמנסה לפתות אותנו לרכוש פירות מיובשים שונים, שביל עפר קצר יורד לכיוון הים ושלט אזהרה מציין שמסוכן, ויש מי ששילם כאן בחייו.

אזהרות חמורות מזה לא הצליחו לעצור בנו, כך שהמשכנו עד המצוק ממנו יש ירידה במדרגות סלע ובעפר תחוח עד למקום בו נוצרה בריכה גדולה בסלע, ומספר מקומיים טובלים בה, בעוד הגלים מכים בסלעים ומכניסים מים טריים לבריכה.

לא ראיתי בזה כל סיכון אבל שמרתי מרחק.

כמה דקות נסיעה משם ועוד חניון גדוש מכוניות, ורוכל אחר מנסה את מזלו עם מיצי פירות קרים ומרעננים.

Nakalele blowhole.

כאן כבר יש יותר מטיילים הנחלקים בין אלו שיורדים לחזות בפלא, ואלו שעולים ממנו.

בפינת משטח סלע רטוב יש כנראה חריץ או בקע קטן הגורם למי הים שבאים עם הגלים להתפרץ ממנו כלפי מעלה כמו גייזר.

אין חוקיות לזמני ההתפרצות או לעוצמת הגל, אבל זהו מחזה מרהיב ומרגש.

גם כאן העברנו זמן רב לצילומים והתלהבויות עד כי החלטנו כי דיי.

מכאן אל האתר הבא שלנו בו נתארח ביומיים הבאים נדרשה מחצית שעה בלבד.

מספר הכביש השתנה ל- 30 וגם איכותו השתפרה פלאים.

שני נתיבים שהפכו בהמשך לארבעה, העוברים בין מתחמי מלונאות שונים ברמה גבוהה.

מגרשי גולף מרהיבים ונרחבים משני צידי הדרך, וניכר שכאן חיים בכיף.

יחידת הדיור שהזמנתי נמצאת בתוך מתחם מלונאי יפהפה ומוקפד.

אנו מחכים שהיחידה שלנו תהיה מוכנה עבורנו, בזמן שאני מטפל בענייני מנהלה וחנייה.

ידעתי מה הזמנתי וכמה אני משלם על התענוג, אבל הקבוצה שאיתי לא יכלה לעמוד בפרץ ההתרגשות.

חדר שינה עם נוף אל האינסוף הכחול

מבט מקומת הגלריה אל הסלון

יחידה גדולה היכולה לאכלס ברווחה עד שמונה נופשים (ואנחנו חמישה, כאמור), מאובזרת ומצוידת בכל טוב אפשרי, באיכות ובכמות.

שולחן גדול ניצב במרפסת, כשכמה מטרים מתחת הומים גלי האוקיינוס.

מעולם לא התגוררתי כל כך קרוב לים.

מכיוון שאמש ישנתי רע בדירה בלב היער, היום אני מותש ועייף והולך לישון למקצב הגלים.

אלוהה.

 

הים, 15 מטר מכאן, ולמטה. הנוף הכי הכי שאפשר לבקש.

24.4.19

שינה נינוחה ומתחייבת במיטה רחבה ונוחה עם יקיצה טבעית,

אם יש להוואיים דפקה מסוימת זה האין אפשרות לאטימה מוחלטת מאור יום מוקדם. אומנם זאת לא השמש שמפריעה, אבל זה שהחדר מתמלא אור כשרוצים למשוך את השינה ועוד בחופשה, בהחלט קצת מעצבן.

אכלנו כמתחייב ארוחת בוקר מעל הגלים, ולאחריה  יצאנו אל המצפה התת ימי של מאווי.

35$ לאדם, ואנו באים בשעריו של מצפה קטן וחביב, שיש בו יצורים ימיים שאנחנו לא מכירים, אבל, ובגדול, המצפה שיש לנו באילת אוכל את זה של מאווי (ועוד כמה בעולם), בלי מלח.

היות וחשנו טעם ים הוחלט לנצל את שהותנו לטבילה בים, אולי נראה דגים.

חזרנו את מעוננו בשביל לרדת אל החוף שנמצא כאמור ממש מתחת לבלקון שלנו.

המרפסת שלנו בקומה הרביעית, ממול

גם כאן הדגים לא רוצים להראות נוכחות, ואנו מסתפקים בחוף חול לבן שקט ורגוע, בו ניתן להתפרקד מול השמש הנעימה ולשכוח מכל הבלי העולם הזה.

גם בריכת המלון חייבה ביקור קצר אז טבלנו גם בה, ולו כדי לסמן וי על עוד כיבוש.

לעת ערבית יצאנו לסעוד במסעדה יפנית בסגנון היבאצ'י.

בסגנון זה שף מכין את המנות במופע שלם של וירטואוזיות טבחית אל מול עיני הסועדים המורעבים, מאד.

האמת, באותו רגע התאים לי הרבה יותר לרדת על מנת חומוס משובח, מאשר כל הפירוטכניקה הזאת שעשתה יותר רעש מאוכל.

האוכל היה בסדר, לא נפלתי.

לזכותם יאמר כי כך ניתן לראות כי כל מרכיבי הארוחה היו טריים ביותר, והוגשו מייד עם הכנתם, ללא עיכוב.

אכלנו  לפתיחה מרק מיסו יפני ולאחריו לפתיחה פיסות חסילונים שנצרבו קלות, אורז מטוגן עם ירקות, זוקיני, בצל, ופטריות ברוטב, סטייקים של בקר בפיסות רכות ועסיסיות, ונתחי עוף בטריאקי שיצאו אומנם רכים אבל בטעם סתמי.

כדי להוריד את כל הטוב הזה ולשרוף קלוריה מיותרת, יצאנו לסיבוב ברחוב פרונט הצבעוני וההומה אבל שליו ונינוח.

הבנות מיששו טקסטיל, והבנים נהנו מבריזה קלה ומוזיקה נעימה הבוקעת מפאבים ברחוב.

קשה להבין ממה מתפרנסים כאן בעלי החנויות שנמצאים בתוך החנויות, בלי לנסות למשוך קונים מזדמנים.

זה לא רק כאן ברחוב הספציפי הזה, אלא בכל מקום.

החיים מתנהלים בתדר אחר.

אין לחץ, אין בהילות ואין שום ניסיונות פיתוי התייר (או המקומי).

 

25.4.19

יום אחרון לטיול.

היום אנחנו נכנסים לזון של איטיות מכוונת, אולי כדי למשוך את רגע הפרידה.

השכמה רגועה וארוחת בוקר נינוחה מול הים.

בעשר בבוקר אנו מפנים את היחידה ומתחילים לנסוע לכיוון דרום מערב.

היות וביקרנו בכל המקומות שתכננו להגיע אליהם, ונשארנו עם זמן עודף, החלטנו לנסוע למקום שלא תכננו להגיע אליו.

בחיפוש ברשת מצאנו את עמק יאהו

Iao valley

הדרך לשם עוברת בעמק צר בין שני הרים ירוקים ונישאים.

יש כאן עמוד סלע המתנשא לגובה של 300 מטר לערך, ומקודש לתושבי הוואיי המקוריים.

החניון עמוס מכוניות, כך שחנינו מחוץ לחניה במקום בו יש פטור מתשלום.

ההליכה אל נקודת התצפית אורכת כמה דקות הליכה בשביל סלול וקל.

ישנו מסלול ארוך יותר אבל היום אנו בגישת הכול בקלילות, אז ויתרנו עליו.

משם נסענו בעקבות דרישת הנשים לראות קניון מהסוג שיש שלא בטבע.

מצאנו את Queen shopping center

מין מרכז מסחרי גדוש חנויות מהסוג המשעמם גברים.

בשעת צהריים החלטנו למצוא מסעדה שתבטא את הטעמים המקומיים.

השינשין שלנו, בתפקידו כיועץ קולינרי, מצא עבורנו את Da kitchwn.

מסעדה מקומית עם תפריט רחב.

המנות גדולות מאד ומשביעות, ומה שלא היה טעים לא חויב בחשבון.

(רק מנה אחת).

 

מזל שסביב שדה התעופה ישנם כמה מרכזי קניות שמאפשרים להשתחרר מעודף מזומנים כשיש עודף זמן.

 

בשעה היעודה הקפצנו את הילד לטיסתו חזרה לתפוח הגדול, בעוד לנו יש קצת יותר מ-3 שעות לשרוף עד לטיסתנו להונולולו, שמסמנת מבחינתי את הטיסה הראשונה מתוך ארבע, בדרך הארוכה הביתה.

החזרנו את הדודג' לחברת ההשכרה, ועם השאטל הגענו חיש לשדה התעופה של מאווי שמנומנם כרגע כמעט כמונו, התנועה בו דלילה מאד בשעה זו של הערב, וכל העובדים עובדים באיזי (חצי קלאצ' קוראים לזה בני הנוער).

יש לנו מזל עם טיסת הלילה המאוחרת, דייל הקרקע מודיע בחגיגיות כי רק 27 נוסעים הגיעו לטיסה זו. מעולם לא טסתי במטוס כה ריק.

כל נוסע יכול לקבל שורה משלו ועדיין נשארו שורות ריקות. איזה כיף.

ככה מסיימים חופשה. אני יכול רק להתפלל כי גם בשלוש הטיסות הבאות המזל ישחק לטובתנו.

בהונולולו מגיע שירות שאטל ולוקח אותנו אל המלון הקרוב ביותר לשדה התעופה, לגנוב כמה שעות שיוקדשו למקלחת, החלפת בגדים ומנוחה קלה לפני המאמץ הגדול.

 

26.4.19

חולפות כמה שעות בודדות ושוב שירות השאטל שב ולוקח אותנו אל שדה התעופה. התהליך קצר ומהיר ובסיומו עולים למטוס מלא, עם הפתעה נעימה.

תפריט מערכת הבידור כולל עברית.

הטיסה עוברת בקלות ובנוחות יחסית. הגענו בשעת צהריים לעיר המלאכים, וכמי שמביאים עימם נירוונה בכיסים התנהלנו ברוגע בתהליך הקונקשיין.

שעתיים וחצי בין טיסות זה משאיר הרבה זמן פנוי.

להבדיל מהטיסה הלוך יש הרבה מקומות פנויים במטוס, כך שאנו יושבים בכיף ומוכנים לטיסה הארוכה.

סע בנצור, סע, אני לוחש בשקט.

גם המטוס הזה אינו מלא לחלוטין כך שיש לנו מספיק מקומות נוחים ומרווחים.

לארוחה הראשונה אני בוחר הפעם ללכת על מנת פסטה, שהייתה בסדר, עם סלט גזר חמוץ מתוק ליד, ועוגה כושית של ימי הולדת, וכרגיל יין לבן שעוזר לשטוף את הכול.

הצרפתים לארג'ים ומפנקים. נותנים בלי בעיה כל שנבקש.

ארוחת הבוקר שהוגשה כשעה וחצי לפני הנחיתה הכילה פרוסת פרנץ טוסט עם נקניק, סלט תרד, סלט פירות ויוגורט. סביר בשביל לא להישאר רעב.

זה דיי מוזר להמריא בצהריים של יום אחד, לטוס לילה קצרצר ולנחות בצהרי יום אחר, אבל ככה זה כאשר טסים הפוך.

פריז מקבלת אותנו באפרוריות ובטמפרטורה של 12 מעלות.

יש לנו 4 שעות התאוששות מהישיבה הממושכת, אז אנחנו יושבים על קפה ומאפה כדי שלא נגיע רעבים לארוחת ערב.

 

עכשיו כבר אפשר לעלות על מטוס שיביא אותנו בחזרה הביתה, ולספר לכולם איך היה.

אז איך היה?

ככה....

 

נקודות לסיכום הטיול.

תחום הדיור : AIRB&B הפתעה נעימה וחוויה מומלצת -

דירה 1 בהונולולו הייתה נעימה, נקייה, ממוקמת במקום טוב ושקט.

דירה 2 קונה, (ביג איילנד) יחידת נופש מאובזרת מעל ומעבר, נקייה, נוחה, ממוקמת נהדר, במילה אחת תענוג.

דירה 3 קיהיי (מאווי). מיקום מעולה, קצת צפופה,  חניה כלולה, בסדר גמור.

דירה 4, האנה (מאווי). ישנה, ללא וילונות, מבודדת, גדולה, חניה צמודה, הרבה יתושים ולטאות. הרבה פוטנציאל לא ממומש.

דירה 5 (קנאפאלי).

אההה, מאיפה מתחילים ?

מהגודל ? מהניקיון ? מהאבזור ?

כל מה שהיית מצפה מדירת נופש. מיקום ממש מעל גלי האוקיינוס, שלושה חדרי שינה מרווחים, 2 חדרי שירותים, מטבח, סלון, בריכה וג'קוזי, דירת נופש עם שירותי מלון מפנק.

בחירה ענקית לסיום חופשה.

 

מכוניות-

שבי אימפלה (הונולולו), דגם מאובזר כולל מערכת ניווט, רמקולים בואז, שקטה ונוחה עם תא מטען ענק.

שבי אימפלה (דגם LT, נחות, ביג איילנד). מכונית שונה, ללא מערכת ניווט, עצלה, לא נוחה, תא מטען ענק. אכזבה.

דודג' גרנד קראוון. מפנק, נוח, מרווח, כולל מערכת ניווט, מנוע חזק. (לא נבדקה צריכת דלק).

 

טיסות-

איר פרנס, הפתעה נעימה.

הוואיין אירליינס, חברה נחמדה עם שירות יעיל.

 

עלויות-

לטייל בהוואיי זה לא זול.

למזלי מצאתי מחירי טיסות במחיר מדליק, (1460$), אבל זמן הטיסות מישראל להוואיי עומד קרוב ל-27 שעות (וזה נחשב לנתיב מהיר) מה שמפתיע הם מחירי הפירות והירקות הגבוהים (למעט אננס, כמובן), מצד שני במסעדות (שאכלנו בהן) המחירים סבירים (לתל אביביים).

הדלק זול, באופן יחסי, ומחירי הכניסות לאתרים לא היו בשמיים.

האנשים אדיבים, חייכניים, נעימים ומאד שמחים לשמוע שמישהו מהצד השני של העולם הגיע עד לכאן, מה שמפתיע אותי איך אנשים חיים בצד הזה.

המוטו הזה בא לידי ביטוי גם בלבוש. אנשים (ולא משנה מה תפקידם) מתלבשים לפי הנוחות וההתחשבות במזג האוויר. לא נדיר בכלל לקבל שירות בחנות או אפילו בשדה התעופה מגבר או אשה במכנסיים קצרים וחולצה קלילה.

החיים קלים אז תתלבש בהתאם.

אהבתי.

מאידך, יש כאן המון אנשים שמנים בצורה מוגזמת, וגם אנשים שמנים לא מתרגשים מסטיגמות ונורמות של מקומות אחרים בעולם ומתלבשים בהתאם וכפי שמתאים להם. פשוט ובלי חשבון.

ואם יש סיבות להתאמץ ולהגיע עד לכאן זה בדיוק בגלל כל מה שמניתי.

היופי הרוגע, הנועם והכיף המתמשך.

זה, והנופים. עשרה קבין, כבר אמרתי.

כולם פה.

 

ירון הולנדר (שירה, עומרי, נועה וריקי)

הוואיי, אפריל 2019

28.4.19

* הצילומים המצורפים הם מדגם קטנטן מאלפי תמונות מרהיבות. איי הוואיי הם גן עדן לחובבי צילום, שפע הפרחים, הסלעים השחורים, הים הכחול, והצימחיה הירוקה עושים מערבולות צבעים מטריפות חושים.