הקוביה היפנית - מסע ליפן מרץ 2023

 

 2.3.2023

מסע גדול מתחיל בטיסה קטנה, יאמר לימים כבוד יושב הראש כחלק ממשנתו, אבל נדמה כי פנטזיה שנהגתה לפני שנים, ראויה הייתה להתבשל בתוך עצמה, ולהבשיל לכדי מימוש, ושוב אנחנו כאן, במקום הכי אהוב בארץ, ופנינו למזרח, לראות האם באמת השמש שם עולה, גם בחודש מרץ, האם באמת נהג ביפנית נקרא איש_עם_אוטו, והאם השקדייה פורחת בטעם דובדבן.

ארזנו צרורות של אנא בכוח, לפזר בדרכנו, שכוחם הוכח כמפזרי ענני גשם בחו"ל-לארץ, ומטיבי זמן טיול ושמנו קצת שמש בכיסים כמאמר המשורר.

בבית השארנו צוות שמירה, ומנות קרב ארוזות במקפיא, למען שרידותם, פן וולט ישפרו דרמטית את מאזן הרווחים שלהם, וכמה הוראות בסיסיות איך לשמור על הסדר והניקיון.

 

יאללה, אנג'ין סאן, לחשתי לקברניט המשופם של חברת איתיחאד, אימשי אימשי, קוניצ'ואה בחיאת אבוקי.

 

(לקורא הסקרן אגלה כי ידיעותיי ביפנית מדוברת לא נובעים מצפייה ממושכת בסרטונים בטיק טוק העכשווי, אלא נודדות רחוק יותר אל ספרו המדהים של ג'יימס קלאוול וסדרת הטלוויזיה שבאה בעקבותיו, " שוגון", ולכן פה ושם יצוצו מילים שזכרתי משם).

ברור כי יפן של היום אינה אותה יפן, ואני מקווה לא להיתקל באף סמוראי עצבני שיחפוץ להפריד את ראשי מגופי, רק בגלל שלא נתתי לו את המושב שלי ברכבת התחתית.

סיונרה לכולם, ודומו אריגטו לעוקבים.

 

לפני ההמראה הטייס מחלק הוראות בערבית, ואני מתפלל במסתרי ליבי שהוא לא יסיים את הנאום שלו באיזה אללה אכבר.

(אבל כנראה שזה רק אני והפרנויות שלי ).

אנחנו מצידנו נמלמל את תפילת הדרך הפרטית שלנו, כי דרך לא פשוטה ולא קלה לפנינו.

יאללה, טוסו לי מהעיניים.

בישראל טמפרטורות של אביב מתקדם וביעד שלנו יותר קריר. בסביבות 15 מעלות בשיא היום, ובערך 6 בערב.

קריר, הייתי אומר.

 

אינטרנט עדיין אין במטוסי חברת איתיחאד, אך יש ברקוד שמחבר אל מערכת בידור של מוזיקה וסרטים.

בחרתי להיזכר במקס הזועם עם טינה טרנר בכיפת הרעם, עד שלאחר שעת טיסה הגיע זמן לארוחת צהרים.

הוא בחר בבקר עם שעועית ומחית תפ"א והיא לקחה את העוף והאורז.

שתי המנות היו טעימות, וסלט התירס והשעועית השחורה היה הפתעה טעימה, עוד הוגשה קציפת תות, שהיה רכה כעננים שהיו מתחת, במתיקות מעודנת.

בירה צוננת שטפה את כל הטוב הזה.

אין על אוכל של מטוסים.

מוזר שמרגע שאני דורך בנתב"ג נפתח לי בור התיאבון, ולא משנה כמה אני אוכל עד ההמראה, תמיד יישאר מקום למה שמוגש בטיסות.

 

אובך מדברי צהבהב קידם את פנינו לקראת נחיתה באבו דאבי, יתכן, לאור הישנות המקרים שנאמץ את נמל התעופה הזה לביקור שנתי.

 

יתרון נוסף של היכרות מוקדמת הוא בידיעה היכן אפשר למצוא כאן מאפה קינמון גדול וטעים, עם כוס קפה, שקע חשמל פנוי, ושירותים צמודים.

בנמל התעופה של אבו דאבי אין אבטלה סמויה, כתוצאה מכך בכל מתחם שירותים ציבוריים יש לעיתים אפילו יותר ממנקה אחד שניכנס לנקות מידי משתמש, כתוצאה, השירותים מבריקים ומצוחצחים.

 

מה שלא שמנו לב הוא בפרופורציות. ביקשנו קפה מדיום הגיעו שני ג'ריקנים חמישה ליטר כל אחד. מעניין מה זה קפה גדול.

מאפה הסינבון מתוק מאד וטרי מאד (נאפה במקום), ומספיק לשניים, המחיר לנ"ל תל אביבי לגמרי.

כ- 70 שקלים.

 

חנינו במקום מספיק זמן כדי להטעין נייד וחצי, וצעדנו אל שער 34 שהוא אולם עצום ממדים בו נקבצו הרבה מאד אנשים לטיסה שלנו.

שאלתי את הדיילת שאמרה לי 262 נוסעים, לי נראה באזור ה-300.

מטוס הדרימליינר בו נטוס מרווח מאד, בחרנו בזוג מושבים עוקבים. הקדמי מושב מרווח יותר, אולם גם זה הנחות, לא היה צפוף בכלל.

כאן מגיעה מערכת בידור מוכרת שיש בה סרטים, מוזיקה, מפת מעקב טיסה, טלוויזיה, משחקים ועוד.

אני כנראה אתרגל כהרגלי בטיסות כאלו מעקב אחר המסע.

צפויה לנו טיסה שתארך כ-9 שעות שיתפרסו למרחק 5667 מייל (קצת מעל 9,100 ק"מ), ועל המפה נתיב הטיסה ישר מאד והוא יחלוף מעל הודו אפגניסטאן וסין.

יאללה קפטיין, אימשי, הכרזתי בפעם השנייה היום, לט דה סאן, שיין.

 

באיתיחאד שומרים על הכללים, ורק חלפה שעה מההמראה וכבר עוברות הדיילות ומחלקות ארוחת ערב.

משום מה אזלו כל המנות שהן לא דג עם אורז, אז ביקשנו דג עם אורז.

מה כבר יכול להיות??

הדג התגלה כטעים במיוחד, מתובל בניחוחות אסיאתיים, עם אורז ברוטב.

נלווה למנה סלט קר של אטריות דקות ופלפלים ירוקים שהיה מעניין ושונה מכל דבר מוכר, אולי כהכנה לטעמיה המיוחדים של ארץ היעד.

זוגתי הנצחית הצליחה לקמבן מנת פסטה ברוטב עגבניות שהיה טעים לא פחות.

אי אפשר שלא לקנח בקציפה בטעם אפרסק, ובבירה טייגר טובה.

טיסת לילה ארוכה טבעה להיות מילוי זמן שינה, אבל כנראה הגיע זמני ללקות ביעפת, כך שבכלל לא ישנתי, והעברתי את הזמן בנים לא נם.

יש קסם בזמן הזה שמטוס שלם חורפ ואני תופס סמול טוק עם דיילות.

רק הן לא הצליחו להבין את המשפט שאומר "יש לי שאלה אחת להעביר, אם עכשיו למטה זה כאילו כאן למעלה הרי היא ציפור שחיה באוויר".

לך תתרגם שירים של שלמה ארצי.

לבסוף, כשהעיר השחר עברו הדיילות עם ארוחת הבוקר.

כולי ציפייה דרוכה, כי עד עכשיו נהניתי מההיצע.

אפשר לבחור עוף ואורז, או מנה צמחונית ונודלס.

אני בחרתי בנודלס.

המנה התגלתה כדים סאם עם אטריות חרפרפות. טעים מאד מאד.

ליד הוגש סלט של שעועית ירוקה, עגבניות וסוג דגן לא מזוהה, שהיה טעים.

לקינוח מוס שוקולד שהיה מוצלח פחות מאלו שקדמו לו.

סך הכל אפשר לציין לשבח את האוכל של איתיחאד.

לפני נחיתה בטוקיו השמש שולחת קרניים אופטימיות אל חלל המטוס. הצוות מעביר לנו טפסים למילוי באותיות קטנות, ואני מקווה שלא טעינו בכלום.

 

3.3.2023

ההבנה מהי יפן מתחילה בשירותים הציבוריים בשדה התעופה. לכאורה במקום כל כך המוני מצפים שיהיה בהתאם, אך אלו פה מבריקים, מצוחצחים, ונם שכלולים של כל מיני כפתורים שעושים דברים מוזרים.

תענוג.

היציאה מהנמל לעיר מחייבת נסיעה ברכבות, תהליך לא פשוט בשפה קשה, מזלנו שתפסנו יפנים (ויפניות) חביבים שיצאו מגדרם לעזור.

הנסיעה הממושכת חושפת שכונות שינה אפורות ונטולות הוד. שיכוני בטון ובתים נמוכים חסרי חן, יתכן שכאשר נתקרב אל המרכזים הסואנים התמונה תשתנה.

הטמפרטורה עומדת על כ 14 מעלות, לא נורא קר, אני עדיין עם שרוולים קצרים.

מחסור בשינה מתחיל לתת אותותיו ושנינו מנקרים בין התחנות.

אני מקווה מאד שארוחת שישי לא תסתכם בפיצה בחדר.

אחרי כשלוש שעות בדרכי המסילות הגענו למלון שבחרתי.

מלון אלגנטי ונאה. מול פתח תחנת רכבת, עם חדר סביר שהדבר היחיד שחסר בו הוא ארון, וכל השאר מבריק ומסודר.

אפילו פיג'מות בסגנון חליפת ג'ודו חיכו על המיטות.

התארגנו וירדנו לחפש אוכל.

 

בכוך הראשון שבאנו בשעריו עושים מנות על משטח היבאצי  (בטוקיו זה נקרא טפיניאקי) לוהט.

הזמנו מנות פתיחה האחת אספרגוס ובייקון על מצע כרוב, ומנה שניה של נקניקיות וינאיות גם הן על המנה.

היה טעים.

עלינו שתי קומות למסעדות נוספות.

בפאב בחרנו במנה מנצחת של פיש אנד ציפס, ובפיסות סטייק כבש.

דווקא כאן היה פחות מוצלח.

 

חזרנו לחדר והתעלפנו.

 

4.3.2023

הג'ט לג עשה בנו שמות.

תחילה השכמה ב3 לפנות בוקר, השינה נגמרה, אחרי שעתיים של התהפכויות  במיטה, הגיע הבום הגדול שמשך אותנו עד השכמה מאוחרת בשעה 11.

לא אופייני לנו, אבל אין מה לעשות.

נצא ונראה מה נראה. לפי התוכנית שהכין מפקד המבצע.

טוקיו מאירה פניה אלינו עם שמש זורחת ושמים כחולים. בשעה זו הטמפרטורה כ 15 מעלות.

נסענו אל תחנת שבויה, כתיירים, פגשנו, והצטלמנו עם פסל הכלב האצ'יקו, ועלינו אל הסטארבקס לצפות במעבר החציה העמוס בעולם.

כדי לא לצאת אורחים כפויי טובה גם שתינו קפה של בוקר מאוחר, ומאפה בצק שהוא בין לחם לעוגה.

לא שמתי לב שהייתי צריך להזמין כרטיסים לשיבויה סקיי שנמצא ממש ממול, לכן בצער גדול החלנו לרדת רגלית את המגדל.

יו, אני מזיע בלשון, הודעתי דרמטית כאשר חלפנו על פני קומת המסעדות שריח שום מטוגן נישא בחללה.

זה מסוג הריחות המחרמנים שיש.

יאללה, נמצא מקום ונאכל בוהוריים.

בחרנו בזו שהתור אליה היה קצר יותר, אך חייבים להזמין מנה לסועד, לפחות.

זו מסעדה בה מזמינים את המנה, והמלצר מכין אותה על מגש לוהט (tappan-yaki) במרכז השולחן.

הזמנו פורק עם קארי, ועוף עם ביצה.

העוף היה לטעמי המוצלח יותר, בעוד שמנגד הייתה סברה הפוכה.

בכל מקרה היה טעים ומעניין.

עלות, כמאה שקלים לזוג.

נכנסנו לחנות ענק (מומלצת) בשם דון קיחוטה, שהיא רשת ענקית של בתי כלבו, והבניין אליו נכנסנו הינו בן 7 קומות של מוצרים לא ברורים ברובם.

קומת הכניסה מעוצבת כמו מקומות אחרים ברוח פריחת הדובדבן.

כאן פיתחנו סוג של משחק.

אנחנו עומדים מול מוצר כלשהו בחנות ומנסים להפעיל את הדמיון מה עושים עם זה.

בדוכן אחר יש תור ארוך של צעירות הבאות לרכוש עדשות מגע שמשנות את הרקע של האישונים.

פסיכי?

תלוי בנקודת המבט.

קפצנו עם הרכבת אל תחנת שינג'וקו, מרחק של 3 תחנות על מנת להגיע אל מעבדת מצלמות.

המחיר שנקבו לתיקון מצלמה היה גבוה מזה שבארץ.

המשכנו להסתובב במדרחוב מלא האורות, עד שחשנו בעייפות הממשמשת ומגיעה.

אוכל רחוב-פיסות דג בטמפורה

הקור שמגיע לעת ערב מכריח למצוא מפלט חם, וכזה יש במלון עם קפה ועוגיות.

תם יום ראשון בטוקיו.

 

5.3.2023

 

אם אתמול הג'ט לג עשה בנו שמות, היום הוא התהפך, ולא יותר בנחמדות מצדו.

אחרי 4 שעות שינה התעוררתי כמו אחרי 10.

הצרה שזה קרה בשש בבוקר, בעוד זוגתי מנתרת בין חלומותיה, אני מנסה להעביר את הזמן בניסיונות להירדם ללא הצלחה.

טוקיו הבוקר אפרורית וקרירה, כאומרת, אתמול הייתי נחמדה לתיירים מהלבנט, אבל תכל'ס, זאת אני האמיתית.

8 מעלות בחוץ עם אופציה ל- 12 בשיא.

היום שיניתי מהתוכניות שהיו(זה כל הרעיון של טיול ספונטני מתוכנן), ונצא לחפש גנים, פארקים, פריחות, וכל מה שיבוא, ברוך הבא.

ארוחת בוקר של מאפים טריים ומצויינים

נתחיל שוב עם תחנת שינג'וקו, אבל נצא הפעם בצידה הדרומי ונחפש את בית העיריה.

למה?

בטוח שלא בגלל חוב ארנונה.

מצפה חינמי על העיר נמצא בשני מגדלי התאומים של בנייני הממשל, הגענו בהליכה של מספר דקות מתחנת הרכבת, התבקשנו לעטות מסיכה, ואחר בידוק בטחוני קצר (וואלה יש גם כאן), הצטרפנו לתור הקצר.

למעלה, אולם ענק מוקף חלונות גבוהים מהם ניבטת העיר למרחקים.

לצערנו היום מעונן והראות לא משהו.

ביום טוב אומרים היפנים רואים מכאן את הר פוג'י. למדו משהו מאיתנו שרואים את החרמון מחדרה, בערך.

מצטרפת אלינו מתנדבת קשישה בת מאה, לפחות שכופה עצמה להדריך אותנו.

היא עוברת איתנו בין החלונות ומכוונת לאתרים המרכזיים של העיר.

תמיד טוב לעלות גבוה, זה נותן פרספקטיבה וכיוונים.

נכנסנו אל סנטרל פארק שינגוקו שהוא יותר פארקון מפארק, אבל כאן בפארק השלו מצאנו סנונית ראשונה של דובדבן פורח בוורוד מלכותי.

הגן הצנוע הזה הוא פינת שלווה, בקטע לא סואן של העיר.

חצינו אותו ופנינו לאורך שדרה רחבה לאורך כשני ק"מ, איתה נגיע בהליכה אל גן שינג'וקו ג'יאן.

הכניסה עולה 500 יין לאדם.

התיישבנו בצד ללעוס חטיפים ולהחזיר דופק.

 

בתוך הפארק היפה ניצבת שורת עצי דובדבן בשלבי פריחה שונים ובגוונים הנעים מלבם לוורוד.

היפנים, לא מפספסים אף פוזה לתמונה בצל הפריחה. ולנשנש מתוק בבתי הקפה.

אז גם אנחנו.

 

יצאנו  מהפארק לעת ערבית לחפש סושייה מתאימה, ולאחר חיפוש קל הגענו ל NUMAZUKO, סושייה על מסוע.

השפים מריצים מנות קטנות ושונות על מסוע וכל סועד מוריד מה שמתאים לו, כאשר כל צלחת מתומחרת במחירים שונים.

היה טעים. נקודה.

 

6.3.2023

בוקר קרירי (פחות מיום האתמול), מקדם את פנינו.

בזמן התארגנות הקבוצה קפצתי ממול אל בית המאפה הצרפתי לארגן לנו קצת פחמימות עם הקפה לפני שנצא.

היום נתחיל בביקור במוזיאון הדיגיטלי.

עוד תחנת חובה לתיירים וחובבי אינסטגראם.

עלינו על קו הימאנוטה החביב עלינו ל15 תחנות, ואחר נחליף עוד קו 05-2, שהוא קו אוטובוס שיביא אותנו אל היעד.

להפתעתנו התנועה ברחובות טוקיו העצומה זורמת בניחותא, ולא ראינו עומסים או פקקים.

כשיש תחבורה ציבורית מצוינת יש פחות מכוניות ברחובות. נקודה.

בתחנה של team lab כמעט כל הנוסעים יורדים והולכים כגוש אחד אל מעבר לכביש. כאן מתחיל תור ארוך שממתין להיכנס.

בכניסה חולצים נעליים וגרביים, ומאחסנים את הציוד בלוקרים.

אין מילים לתאר את המקום הזה חוץ מהמילה פסיכי, ובמובן החיובי שלה.

יש כאן בו זמנית מאות בני אדם, ועדיין אפשר להיות רגע לבד.

אי אפשר שלא לומר וואו בכל אולם אליו נכנסים ומתפעלים בקולי קולות.

שעתיים מאושרות חלפו כברק, ואכן ההמלצה שווה מאד.

לקחנו את רכבת המונוריל ונסענו לאודיבה אל הפארק בו נמצא העתק של פסל החירות האמריקאי, ולכבוד החירות יצאה השמש לכבודנו.

נכנסנו לנגוס המבורגר יפני לפני שנמשיך להתקדם לקראת המשך הפעילות אחר הצהריים והערב.

התחלנו לחזור דרך הטיילת של פארק אודיבה, השילוב של שמש, ים פלטה, וחוף רחצה רחב ידיים רגוע, יצרו תמונה של רגעים קסומים שננצור בלבנו.

החלטנו לחזור לנוח בחדר לפני טיול המחר.

קוניצ'ואה 

7.3.2023

שמש חייכנית מקבלת את פנינו הבוקר, כמרמזת לאופי הטיול האמיתי שיתחיל היום.

הבאתי מבית המאפה הסמוך באגט, עוגה, יוגורט וגבינה שיהיה מה לטבול עם הקפה, ולאחר התארגנות, ביצעתי צ'ק אאוט הכי מהיר שנתקלתי בו, ever, במכשיר אוטומטי הניצב בקבלה.

מכאן נצא אל שדה התעופה הנדה, לאסוף את הרכב שהזמנתי.

הדרך לשדה ארכה כשעה, ובשדה התעופה המתנו לשאטל שייקח אותנו אל תחנת השכרת הרכב שלא נמצאה בקרבת מקום.

בניגוד למובטח, בחברת הרכב דרשו את רישיון הרכב הבינלאומי, ולא את הישראלי, כפי שכתבו ברשתות השונות.

מוזר שבחברה להשכרת רכב בשדה תעופה אין דוברי אנגלית וכל התקשורת נעשית עם תרגומים אלקטרוניים.

איך הסתדרנו לפני 20 שנה ויותר??

לבסוף אחרי כל ההבהרות והחתימות יצאנו לדרכים.

 

מראש בחרנו והחלטנו מתוך מודעות לוותר (כמה שיתאפשר),  על כבישי אגרה, ולבחור בכבישים צדדיים ופתות מהירים, על מנת לספוג יותר יפן אמיתית, ופחות לנסוע מנקודה לנקודה בלי לראות דברים מעניינים שצצים על הדרך.

 

בחלוקת התפקידים בנינו אנג'ין סאן על הניווט, והגברת הראשונה, ראשונה לקחה פיקוד בהיותה זו שמקפידה על המהירות.

 

האירוע שלשמו התכנסנו

שעה ארוכה נסענו בכבישים מפותלים ומסובכים במחלפים של מספר קומות, בתוך שטח עירוני  עד שיצאנו לבסוף לכביש מהיר יחסית שגובל בקו החוף, ומעבר לו האוקיינוס הכחול והגדול.

מערכת הניווט של הרכב דוברת יפנית ומאד לא ידידותית, ואני בודק את אמינות הווייז מול הגוגל.

לבסוף כל מערכות הניווט הגיעו להסכמה פה אחד כי הגענו אל היעד בכפר באזור האקונה.

מוזר מאד כי היעד עצמו לא מודיע על קיומו, ורק שיטוט רגלי מדוקדק הפנה אותנו אל צמד מבנים דו קומתיים מסודרים במבנה ר', עם חצר שיש בה 3 מקומות חניה פנויים.

מקום חניה ריק ביפן זה בונוס.

החדר בקומה השלישית (בלי מעלית), התגלה כחביב ומרווח.

לאחר התארגנות ירדנו במורד הכביש לחפש מה לאכול, ואגב שיטוט נתקלנו בזוג ישראלים חביב שעושה את אותה דרך שאנחנו עושים, אך בתחב"צ.

שיטוט במרכז הכפר הוביל אותנו למסעדה שעדיין הייתה פתוחה, וכשאין ברירות לוקחים את מה שיש, וההימור הצליח מעל המשוער.

אל שולחנות נמוכים (יושבים על הרצפה המרופדת), הובאה מנת ראמן במיסו, ובשר פורק.

המנות היו טריות, טעימות, ומשביעות במידה, וכל הנזק לזוג (כולל בירה), עלה כ-75 שקלים. מחיר מגוחך.

מחר בבוקר נצא לטיול יומי סובב האקונה.

 

8.3.2022

אחרי שנת לילה טרופה, (מה יהיה עם זה, מה כבר מטריד אותי?), התעוררנו ליום שטוף שמש.

ירדתי לסופר הקרוב להביא חומרים לעיסים לצד הקפה.

קניתי לחם, מיץ, נקניק, ירקות חתוכים, וחלב בסכום של כ-15 שקלים.

לאחר שהרגענו את הבטן השארנו את הרכב בחניה וירדנו אל רציף הרכבת לנסוע ליום בהאקונה.

למרות שהיו לי תוכניות אחרות, שהיינו אמורים להגיע אליהן באוטובוס, בחרתי "בטעות" לנסוע ברכבת הקרובה יותר, אבל היא לוקחת ליעד אחר.

לכן, נתחיל במוזיאון הפתוח.

הרכבת האיטית בת שלושת הקרונות נוסעת בקו שנושק לעיתים לצלע ההר ומטפסת אל ההרים בכיוון לגורה.

בתחנות מסוימות הרכבת חוזרת לכיוון ממנה הגיעה אבל משנה מסילה וממשיכה ליעד הבא.

המוזיאון הפתוח בהאקונה מושך המון מבקרים ותענוג שיש מזג אוויר מושלם.

זהו מוזיאון פתוח ענק, עם שלל יצירות מעניינות.

במרכז הפארק ניצב מגדל עגול.

ספרתי 96 מדרגות לולייניות שעולות בתוך צילינדר שכולו עבודת ויטראז' צבעונית, בקצה גרם המדרגות מרפסת עגולה לתצפית על גן המוזיאון והסביבה.

בילינו כאן מעל שעתיים עד שהחלטנו להמשיך לגורה.

בתחנת גורה פנינו אל הפוניקולור (קרונית על כבל), שעולה במעלה ההר לשונזן.

המדרון התלול עליו מטפסת הקרונית מסתיים במקום ממנו יוצא רכבל אל הר owakudani.

האוויר הקר שפורץ אל תא הקרון לא יכול להפחית מקריאות ההתפעמות, בעיקר לא את אלו שקרו ברגע בו הגענו אל פסגת הר וממנו גולש הקו מעל ערוץ אשר ממנו בוקעים ענני אדי גופרית מבטן האדמה.

Hell is here!

אמרה אחת ש(כנראה) יודעת.

מראה מופלא של פלאי כדור הארץ.

הקרונית ממשיכה במסעה אל תחנת הרכבל, שם יורדים לתצפית, והמשך.

הרוח הקרה מצליפה בפנים, קר כאן מאד, אנחנו מחפשים את האוטובוס שיוריד אותנו לנקודה הבאה.

בימים כתיקונם קו הרכבל יורד מההר כלפי מטה, אבל היום זה לא ימים כתיקונם.

האוטובוס יורד אל שפת אגם אשי, כאן ממתינה ספינת פיראטים תיירותית שתיקח אותנו אל צדו האחר של האגם.

שיט רגוע של כמחצית השעה הסתיים במקום שיש בו חיים, חנות סבן אילבן ומסוף אוטובוס שייקח אותנו בחזרה לכפר בו אנו לנים.

כעצלנים שלא רוצים לטרוח בחיפושים חזרנו אל אותה מסעדה מוצלחת מליל אמש, כי סוס מנצח כידוע לא הורגים.

היא לקחה את מה שאהבה, ואני הזמנתי ראמן אחר, שנקרא קשיו ראמן.

מה כבר יכול להיות?

 

9.3.2023

קמים ויוצאים לדרך. היום לפנינו חמשת האגמים.

 

הכביש מפותל מאד, ואחר כ-20 דקות של נסיעה הגענו לסביבה מוכרת. המוזיאון הפתוח בו היינו אתמול.

הכביש  ממשיך ועובר בתוך יערות על דופן ההרים. נוסעים לאט ובזהירות, כמו המקומיים.

פרט מוזר ששמנו לב ברכב, היות ויושבים הפוך גם סידור המתגים בצד ההגה הפוך, וכמה פעמים אפשר להפעיל וישרים כשרוצים לפנות ימינה?

 לפתע צעקתי לנהגת, עצרי או שתמצאי חניה, ומהר.

היות וביפן לא מקובל לעצור באמצע נתיב סתם כך, (מה לא ברור? זה אפשרי!), אבל למזלנו עברנו ליד מלון של הלקצ'רי, וברשותם החניתי את הרכב בחניה שלהם,  וצעדנו כמאה מטר אל מה שהסב את תשומת ליבי.

בחזית הרחוב ניצבים עצים, אמיתיים, שבמקום עלים  צומחים עליהם שברי זכוכיות צבעוניות ומראות, והמראה שלהם כאילו קושטו בתאורה לכריסמס שזוהרת באור יום.

המקום נקרא מוזיאון הזכוכית של האקונה, ורק מפאת חוסר זמן התרשמנו ממנו חיצונית בלבד.

 

המשכנו בדרכנו ופתאום בין הפיתולים התפרץ לנו הר פוג'י המרשים לתוך העין.

הר עצום מכוסה שלג.

אי אפשר להתעלם ממנו ולא ניתן לטעות בהר.

פוג'י זה זה !!!

 

בין הפיתולים המיוערים יש עדיין שאריות שלג לבן (שלוגיות) שטרם נמס.

 

תחנה ראשונה באגם yamanakako הראשון מתוך החמישה, אנו שמים את הרכב בחניון ציבורי חינמי, ויורדים אל קו המים.

שקט ושלו, ובטח לא ככה בקיץ.

 

אנחנו ממשיכים בעקבות הכוכביות שסימנתי.

הלאה משם, הכפר oshino מתגלה כאתר תיירותי חמוד להפליא.

סמטאות צרות בין בתים משוחזרים, תעלות ובריכות מים עם דגים צבעוניים, והמון דוכני מזון.

בחניון אנו מפקידים את הרכב, ואת התשלום בסך 300 יין (כשבעה וחצי שקלים), משלשלים לתוך קופסה שניצבת על הקיר, בלי שום תיעוד ובלי פיקוח.

אמינות נטו.

מסתבר ש"נפלנו" על אתר מגניב ביותר. פשוט כיפי ומזמין.

לא פספסנו אף הזדמנות של טעימות, מה שמילא לנו את הסל והבטן.

חתן וכלה חמודים שבאו להצטלם ליום חגם, שמחו שהצעתי להם שאצלם אותם, וכתודה הגישו לי חופן סוכריות קרמל טעימות.

 

חוק יקום אומר, מכוניות חונות, הרבה אנשים, תעצור ותראה מה זה ועל מה.

ולמה אני מזכיר את החוק החשוב הזה?

הגענו למקום שמכוניות עמדו בתור, ולאט לאט הופנו אל מגרש חניה גדול, וחינמי, ושם מתחילים לטפס.

שם המקום

Chureito Pagoda

429 מדרגות או שביל הליכה בזווית לא קלה מוביל אל אחת התצפיות היותר מפורסמות להר הפוג'י, ואכן, כאשר מגיעים כמעט לפסגה, מוצאים מרפסת עמוסת מבקרים שמכוונים כולם אל ההר.

ירדנו ונסענו עוד כמה דקות, אל חוף  אגם kawaguchi.

גם כאן החניה חינמית, כנראה בתקופות שאינן תיירותיות.

טיפסנו במדרגות בעקבות ההמון

Mt. Fuji Panoramic Ropeway

זהו רכבל שעולה בזווית חדה אל תצפית מדהימה נוספת, וקרובה יותר אל הפוג'י בשם Tenjozan Park.

⁴⁸אפשר ממש לומר שראינו לו את הלבן בעיניים.

בשלב זה של היום, ההר שלח לנו רמזים קרים שדי ונמאס ושנצא לו מהפריים.

בקיצור התחיל קור אבל קור, קור.

אמיתי.

ירדנו אל הרכב והתחלנו לחפש מקום לינה להיום, מעכשיו לעכשיו.

חיפוש קצר הציב לנו מספר אפשרויות קרובות.

דילגנו אל הראשון ומצאנו 5 יחידות קראוונים מסודרים במבנה על מגרש קטן, עאלק מלון.

אלמלא זוג אנגלי שכבר נמצא שם לא היינו מצליחים לעבור את בחינות הכניסה.

מה כבר ביקשנו? האתר של "המלון" (שלמעשה מאד נחמד ונוח), שולח רשימת מטלות של קורס טיס ופסיכומטרי לרפואה ביחד.

בסך הכול חדר ללילה וצריך לעבור גיבוש מיוחד אשר בסיומו מקבלים קוד למפתח שנמצא בפתח היחידה.

היה קשה, אבל כל מי שהצליח לעבור חדר בריחה בחייו, יוכל להתמודד עם קשיים גדולים מאלה.

נכנסנו לחדר סביר, נוח ומספיק ללינת לילה, והדלקנו את החימום על המקס.

לאחר התאוששות קלה יצאנו לחפש מסעדה.

מצאנו כוך קטנטן עם 15 כיסאות שעל דלתו התנוססו לא פחות מחמש המלצות טריפאדוויזר.

כמקובל במסעדות יפן בשעות הללו חלק מהמנות כבר אזל, אז האופציות מצטמצמות.

בחרנו בעוף ובבקר ברוטב שום.

היה טעים ומשביע.

המחיר לזוג עמד על פחות מ- 75 שקלים.

בכל פעם שאני אוכל במסעדה אקראית ביפן אני חושב על שומרי הכשרות, כמה טיול שכזה כמעט בלתי אפשרי עבורם, וכמה קל ופשוט לי.

בינתיים.

 

חזרנו ליחידה ונפלנו שדודים.

 

* מזון מיוחד שדגמנו- גליל שרימפס עם מיונז. בסדר, לא לכאן ולא לשם.

 

10.3.2023

 

יצאנו מאכסניית הלילה, השמש העירה אותנו מוקדם יחסית וקרניה חדרו פנימה. השינה על מזרון הפוטון הייתה הטובה והעמוקה ביותר עד כה, לשנינו.

אם כך, בשביל מה ששילמנו התמורה הייתה טובה, אך תהליך קבלת החדר היה קטסטרופלי..

יצאנו לדרך של כ - 200 ק"מ, שילוו בהפסקות על הדרך.

תחנה ראשונה באגם motosu   עצרנו לתצפית, ואני ירדתי עד קו המים, היכן שמספר יפנים הטו אוהל ליד המים, אבל בהבדל ממקומות אותם אנו מכירים, כאן הרחש היחיד ששומעים הוא המיית הגלים העדינים שמכים בחוף.

לא רמקולים, ולא מנגלים,  אלא רק שלווה וכיבוד הכלל.

המשכנו  על כביש 139 לכיוון מפלי shirato no taki.

באתר המאוד ריק שילמנו 300 יין לחניה ויצאנו לסיור באתר שיש בו מסלול סלול וברור, אל שני המפלים. מאד יפה, ולא לוקח יותר מחצי שעה.

יצאנו משם בדרכנו לפארק mitsutoge, הדרך עוברת בתוך יערות של עצים ערומים ויבשים מהחורף שעבר עליהם. הפוג'י קרוב יותר, וברור יותר מציץ אלינו בעיקולים של השטח הכפרי אותו אנחנו חוצים בדרכנו.

נסיעה מיותרת ל 40 ק"מ הלוך וחזור רק בגלל שהגענו למקום בו התעורר ספק אם לטפס עם הרכב במעלה יער שיש בו דובים (!), בדרך צרה ומפחידה מאד, וכשיש ספק אומר המשפט הידוע, אין ספק, והיות ואנחנו נוסעים ברכב שכור שיש לו מגבלות ועונשים, החלטנו להימנע, ולעולם כנראה לא נדע מה הפסדנו בפארק הזה שיש בו הרבה עצי דובדבן שעומדים בעירומם.

התחלנו לנסוע כאשר הכבישים הופכים לעיתים לכאלו עם נתיב אחד לשני הכיוונים, הדרכים חצו כפרים ציוריים שנחלים זורמים חוצים אותם, וחלקות חקלאיות קטנות בגוונים שונים של ירוק.

מקסים.

גם בתוך ים הבאסה של ההתברברות יש מקום להנאה מן חווית הגילוי.

לעיתים הדרך עוברת בתוך ערוץ עמוק כשמעלינו עובר נתיב של כבישי האגרה, ואנחנו מלאי פליאה על הפרויקטים ההנדסאים הללו שנבנו בעמל רב.

הדרך הזאת שאורכה כ-200 ק"מ, נמשכת לפי זו שעל הניווט כשש שעות!!.

הכבישים ברובם איטיים להחריד, ולפעמים לא רק איטיים אלא גם צפופים.

בשעת חשיכה הצלחנו לאתר מלון בעיר טויוקאווה, שיש לו גם חדר מרווח פנוי, גם חניה חופשית ושירותים צמודים, ואפילו ארוחת בוקר.

כל הטוב הזה ב-250 שקלים. מחיר מציאה.

חטפנו.

מחר נמשיך מכאן.

לילה טוב ושבת שלום.

 

11.3.2023

 

מה, אין ג'חנון לארוחת בוקר? אבל שבת...

אז זהו שאין.

אז מה בכל זאת יש כאן?

סלט קצוץ של חסה, גזר וכרוב. ברוקולי מאודה, נקניקיות קטנות וטעימות, מעין חביתה מקושקשת במרקם פירה, עוף עם ברוקולי, פצפוצי אורז ויוגורט, 2 סוגי מרק (מיסו ועוף), אורז, שני סוגי לחמניות קטנות ומתוקות, לחם שוקולד, עוגות וקרואסון, שייק אננס עם תרד (לא משהו), ושייק מנגו עם סויה, לפתן תפוחים ולפתן אננס.

תה וקפה, סביר בסך הכול.

אחרי הארוחה יצאנו בתשע בבוקר משערי המלון בכיוון מוזיאון טויוטה שנמצא במרחק שעה נסיעה ו-37 ק"מ.

נקווה לטוב.

 

ואכן, שעה וחצי בדרכים והנה עומדות רגלינו במוזיאון של טויוטה. שלט בכניסה בישר כי היום הגיעו בסך הכול 23 מבקרים.

אתה לא יכול לכתוב ולאהוב מכוניות ולהתעלם מהפן היפני, ובעיקר עם האופנה העכשווית לסגמנט קיי (קיוב) ששוטף את האי הזה, אבל בינתיים אנחנו כאן.

מכיוון שאין יותר סיורים במפעל נותר רק לבקר במקומות כאלו.

הכניסה מבטיחה מאד.

חניה חינמית וכניסה חופשית. דיילת אדיבה בכניסה מכוונת את הנכנס.

מצד ימין אולם תצוגה של דגמים עכשוויים ומשמאל תצוגה של חזון טויוטה להווה ולשנים הבאות.

יש כאן מכלולים שונים בחתכים המבארים את פעולתם, וגם מערכת הינע חדשנית מבוססת גז מימן שטויוטה היא ממובילות התהליך התכנוני לרכבים משפחתיים.

לעומת מוזיאוני רכב אחרים בהם ביקרתי בעבר, אין כאן מורשת של החברה או דגמים ישנים, וחבל.

אולי במוזיאון של מזדה ליד הירושימה יהיה.

בצידי הדרך יש שלטים המראים כי בחוץ 25 מעלות. חתיכת מזג אויר חיובי יש לומר.

 

כיוונו עצמנו אל פארק נארה הידוע, ללטף איילים חופשיים ולעוד מקדש או שניים.

השלב האחרון בדרך לנארה עובר בכפרים ציוריים עם בניינים יפניים מסורתיים כשבחצרותיהם עצים גזומים בהקפדה בשלל צורות, ושיחים קטנים מעוצבים ככדורים,  ובניהם חלקות גידולים שלא הצלחתי לרדת אל פשרם המסודרים בשורות עבות וצפופות גם אם פני הקרקע אינם אופקיים ומאוזנים.

בדיעבד, אלו צמחי המאצ'ה, מהם היפנים רוקחים שלל מוצרים.

הדרך ממשיכה ועולה בכביש צר ומתפתל למרחק 20 ק"מ.

הגענו לנארה, מצאנו חניון קטן בתשלום זניח, (אחרי מחירי החניה בתל אביב כל העולם זניח), וצעדנו עם ההמון, כי כידוע אין על חוכמת ההמונים.

פארק נארה שגודלו כ-500 דונם (שזה הרבה גן), התפרסם בזכות הבודהה הגדול שנמצא במקדש.

טודאיג'י, ובזכות מאות האיילים שמסתובבים חופשי.

האויר החמים, פריחת עצי הדובדבן בכל הגוונים, האיילים החמודים שלא חוששים מבי אדם, ומנשנשים חופשי קרקרים שקונים עבורם במיוחד, אך המפונקים התעלמו מבמבה שהיינו מוכנים להקריב.

לא רוצים, לא צריך.

אתם באים לכאן הרבה?

גם בודהה הגדול ישב בחיבוק ידיים ולא התייחס לאורחים מארץ הקודש.

לא רוצה, לא צריך.

כתגובה דיפלומטית התעלמנו מהמקום אליו המקומיים משליחים מטבעות כסף.

גם אנחנו יודעים להפגין קרירות.

הגענו למלון האירביאנדבי שהזמנתי לחמשת הימים הבאים, לא לפני שפשטנו על סופר גדול בדרך להצטיידות של אלו שיש להם חרדת ניצולי שואה. (היפנים בקופה לא הבינו איך שני אנשים יוצאים עם עגלה מלאה).

 

קיבלנו יחידה חביבה מאורגנת ומזוודת כדבעי, ואחרי התמקמות הלכנו לפשוט על מסעדת סושי שכל נסיונותיה לפשוט (גם) לנו את העור לא הצליחה.

פחות מ-40 שקל לזוג שלא נשאר רעב בכלל.

פשוט שערוריה.

ממחר נקדיש 5 ימים לקיוטו.

הישארו עמנו.

 

קיוטו

12.3.2023

לאחר מספר ימי נהיגה רצופים אנחנו מתעוררים לחמשת ימי עיר, ובתאם לכך קמנו מאוחר יחסית. אירגנו ארוחת בוקר ישראלית פלוס (חביתה, סלט, נקניקים, גבינות, יוגורט) ועל בטן מלאה נצא לטייל בנינוחות ובלי לחץ.

התחלנו בתחנת הרכבת השכונתית שהביאה אותנו לאחר שהחלפנו עוד 2 קווים בדרך, אל מקדש פושימי אינרי.

אחד האתרים הכי מתויירים בקיוטו.

המקדש מאופיין באלפי שערים כתומים שעולים במעלה הר אינארי.

כמה עולה?

אחרי 664 מדרגות (פלוס מינוס אחת או שתיים), ולאחר שמהמקום בו היינו רואים את הנוף של קיוטו, אבל הדרך לפסגת ההר נמשכת עוד 20 דקות הליכה, (ואולי עוד איזה אלף מדרגות, פלוס מינוס אחת או שתיים), הבנו כי די לנו.

הבנו את הקטע הזה של ההתעללות.

עכשיו יקום החכם, או החכמה וישאל- מאיפה הקרצת את המספר ההזוי הזה של המדרגות?

ואני אשיב בפשוט... ספרנו אותן אחת אחת.

(סוג תחביב של מזוכיסטים).

 

מה שלא ברור לי בכל הטיפוס הזה הן שתי סוגיות.

האחת, מידי פעם במעלה הדרך יש מוסד קטן שניתן לסעוד, לשתות או לקנות מזכרת שלא ממש חייבים.

איך ומי מעלה את כל הנדרש לכאן?

אם אנחנו עלינו את זה נטו בלי כלום, ובהתנשפויות של רכבת העמק, מה סוג הקסם הלוגיסטי?

 

השניה, ממש בקצה 664 המדרגות (פלוס מינוס שתיים, כאמור) היתה חנות כזאת, (מהסוגיה הראשונה), אבל בצד חנו זוג אופניים.

ואם לגבי המזון היתה לי שאלה, אז אופניים??

באנגלית השאלה הזאת מקבלת 3 אותיות בלבד.

WTF...

 

יצאנו מהמקדש לאחר כשעתיים, חזרנו אל תחנת הרכבת ולקחנו את זו שמגיעה לתחנת קיוטו.

כאן רבותי נרשמה תדהמה מלווה בהלם כבד.

תחנה זו היא עיר קטנה בפני עצמה.

יש בה המון קווי רכבות בכמה מפלסים, ובניהם מפלס מסחרי עצום, עם אין ספור מסעדות וחנויות.

יצאנו אל מפלס הרחוב ובמרחק של לא יותר מ 500 מטר ניצב מגדל קיוטו.

נפרדנו מסכום השווה ל-21 שקלים, עלינו במעלית ראשונה 11 קומה, ובמעלית נוספת לגובה 100 מטר מעל הקרקע.

ממרום המגדל קיוטו נראית צפופה ושטוחה.

היות ואין לנו ידע מוקדם לא יכולנו לזהות נקודות מסויימות באזור, אבל תצפיות גבוהות תמיד יהיה בהן עניין.

מה שמוזר הוא בזמן שנמצאים למעלה, מרגישים שהמגדל לא ממש יציב.

יעני ממש מתנדנד.

ואם כותב שורות אלו מסכם את החוויה בדיעבד, סימן הוא ששרדנו בשביל לספר על זה.

מהמגדל זיהינו ממש קרוב מתחם גדול של מבנים עתיקים.

ירדנו מהמגדל וצעדנו אל higashi hongan-ji

המקדש הבודהיסטי המאד גדול ומאד מרשים.

'סתובבנו פה ושם, זרקנו איזו מילה ליושב במרומים מטעם המקומיים, צילמנו כמתחייב, והתלהבנו בהתאם, עד כי הגיע זמן הסוללה לומר, אחינו, אתה על הקשקש, ואם לא תתחיל לחזור אל שקע הטעינה שלך לא תדע לאן ללכת.

וכאשר הטלפון שלך (מה כבר חשבתם, שאני  הוא זה שנחלש???), מודיע לך שהוא קצר (למרות שיש סוללה ניידת), קח אותו ברצינות ואל תשחק אותה קובוי בארץ של סמוראים.

קיצר, תפסנו את הרכבת הכי נוחה, זו שיש לה תחנה במרחק 1.2 ק"מ מהיעד, ובעזרת אלוהי הרוחות חזרנו אל היעד.

כאן כבר יש מבחר מסעדות, ואם אמש אכלנו ביפנית מסורתית, היום בחרנו בשכנתה ההודית, ואם חושבים על זה ברצינות אין דבר יותר ביזארי מהודי ביפן, הרי מדובר בשני הפכים.

ויפן הרי היא אם הביזאר כולו.

אז הודית.

בחרנו בסמוסה צמחונית (למי שאינו בקיא זו סוג של כיסון מטוגן), במומו בשרי (גרסה הודית לדים סאם), ובקארי פורק, שהרוטב שלו התעלה על חלקו הבשרי, יחד עם שני נאנים טריים אפויים במקום סגרו לנו כל פינה.

והמחיר, למי שזה חשוב לו לדעת, כ-70 שקלים, לזוג.

עכשיו אפשר ללכת לישון אחרי קפה ועוגה בצימר שלנו.

מחר יום חדש.

 

13.3.2023

גשמי זעף היכו ללא הרף במשך הלילה, וכשאני אומר זעף, זה גשם רציני מאד שהצליח להעיר אותי פעמיים במשך השינה, ואם זה העיר אותי, אז זה רציני !!! אבל כאשר קמנו, נשארו שמים אפורים, וטמפרטורה סביב 10 מעלות תלווה אותנו היום.

נתלבש לפי שיטת הבצל, ונקווה שרק יהיה אפור.

קר מאד בחוץ, 3 שכבות כנגד 10 מעלות.

הלכנו אל תחנת רכבת okubo (אחרת), בשכונה, כדי להגיע אל רובע גיון.

רובע גיון מפורסם בהיותו חלקה העתיק של קיוטו, ויש בו מספר אטרקציות תיירותיות.

באופן מוזר הגוגל מאפס מראה כי נסיעה עם רכב מהירה יותר, ולפעמים עד חצי שעה הבדל, אבל, אחר כך צריך לאתר חניה.

רכבת מאפשרת במקרה הזה פחות גמישות אך יותר נוחות ולמדנו כבר כי זמן כביש עלול להפוך לכפול מזה המצויין בניווט מראש.

הגענו אל התחנה הראשונה במסע ארוך שנעשה מנקודה לנקודה, כאשר את הכל נעשה רגלית.

מזג האוויר קודר וקר, ויש אמונה באלוהי הגוגל שמבטיח התבהרות קלה בשעות אחר הצהריים.

קיוטו היא עיר האיקסים, ובדרכנו נשתדל לא לאכזב.

Kiyomizu-dera

מתחם עצום של מקדשים בודהיסטים מרשימים, עם עצי דובדבן בשלבי לבלוב ופריחה שונים.

ירדנו משם תוך שיטוט בסמטאות הרובע הציורי, אלפי יפניות מגיל זאטוטי ועד בגיר פלוס מסתובבות כאן בתלבושות של גיישות, בקימונו צבעוני ושלל אקססוריז תואמים, טופפות בכפכפי אצבע וגרביים צחורים.

מפעם לפעם רואים גם גבר שלבש מחלצות מסורתיות, והתחושה של השתתפות במסיבת פורים, אפילו שעבר שבוע מאז.

(כנראה בשל השפעת הפרש הזמנים, הזמן זז לאחור).

עברנו אל hokan ji temple ואל kodaiji temple שהם כולם אותו דבר בעיקרון, עוד מקדש גדול ויפה.

המשכנו אל  maruyama park שהוא פארק עירוני יפה ורגוע, שגם בו יש מתחם של ??? מקדשים בודהיסטים.

 

הכל כך כך יפה נקי ומסודר, למות מקנאה.

 

הגוגל הבטיח בבוקר כי בסביבות חמש תהיה שמש, והיות וזו יפן, בארבע וחצי העננים זזו, ופינו מקום לשמש חייכנית אך שקרנית, כי הקור בלתי נסבל.

הגוף מכווץ וכואב וכבר אין ממש תחושה באצבעות בידיים, פשוט סיוט.

אבל מרגע שיצאה עכשיו השמש, עדיין האוויר קר, אך קצת פחות.

אתמול רצינו, אבל לא הצלחנו לאתר את נתיבו של הפילוסוף, שיש לו שם שאפילו יפנים תושבי קיוטו לא תמיד מכירים, אבל היות והיינו "בסביבה" ורק 3 ק"מ הפרידו בנינו, המלצתי לקבוצה לעשות מאמץ.

"...דרך הפילוסוף PATH OF PHILOSOPHY

שדרת עצי דובדבן באורך 2 ק"מ, לצד התעלה. היא קיבלה את שמה מפני שהפילוסוף היפני קיטארו נישידה נהג להלך לאורכה תוך כדי מדיטציה. הדרך מחברת בין מקדש גינקקוג'י למקדש ננזנג'י. זוהי הנקודה הפופולארית בקיוטו לחזות בפריחת הדובדבן..."

ככה ממש כתוב בהמלצות, ומכיוון שלא התעלמנו, חיפשנו ומצאנו.

הכל נכון למעט העובדה שעצי הדובדבן בוחרים כנראה בינם לבין עצמם מי יפרח ומתי, ודווקא הנתיב הזה, מלא עצים עירומים מפריחה, בעוד שבחצרות הבתים מסביב יש פריחה ברמות שונות של עוצמה, אך בנתיב המפורסם אפילו לא אחד.

 

היות והיום לא מצאנו אף אתגר מזן המדרגות האכזרי, כילינו קלוריות מיותרות בהליכה ממושכת כל היום, כאשר השימוש היחיד בתחבורה ציבורית היה בהגעה לנקודה הראשונה וחזרה בשעות הערב המוקדמות מהנקודה האחרונה.

סה"כ כ-14 ק"מ.

מזל שלא ירד עלינו גשם.

את ארוחת הערב אכלנו במסעדת ראמן מול הצימר שלנו.

ראמן סויה מעולה, פיסות עוף מצופות ומטוגנות וצלחת של מספר גיוזות עדינות וטעימות, השביעו שניים שכל היום אוכלים וטועמים מכל מה שאפשר, וסיכמו עוד יום שיכל להיות מושלם עם עוד כמה מעלות.

מה כבר ביקשנו? התחשבות??

מחר ננגן את אנא בכוח פעמיים.

פעם אחת נגד הגשם, ופעם שניה למען חימום היחסים בין יפן לישראל.

יהיה פאן.

 

* מזון מיוחד שדגמנו- גלידת מאצ'ה עם נודלס ערמונים, כמה שזה יפה ומיוחד, ככה זה פשוט לא טעים.

** פינת הביזאר- רובוט אהבה שזקוק לחיבוקים וליטופים

 

14.3.2023

אחרי קור האתמול, הבוקר הציצה אלינו שמש ושמיים צחורים, ולאחר ארוחת הבוקר נצא אל המקדש המוזהב.

אחד ההילייטס של העיר.

שתי רכבות ואוטבוס יביאו אותנו אל היעד במה שנראה ניווט קליל.

ואכן, כפי שתוכנן כך היה, הגענו עם האוטובוס למרחק של כ- 300 מטר מהיעד, ועם ההמון זרמנו.

נפרדנו מ-800 יין, ונכנסנו אל גן קסום במיוחד שמקדש הזהב הוא היהלום שבראשו.

לא משנה באיזו שעה תגיעו ובאיזו זווית תצלמו, הבניין הזה עם כל התפאורה הסביבתית שלו יוציאו אתכם צלמים מעולים.

עובדה, גם לי זה הצליח.

(לדעתי המשוחדת).

 

Kinkaku - ji Temple –המקדש המוזהב.

הינו מקדש שבנייתו החלה בשנת 1397, כמשכנו של השוגון הפורש Ashikaga Yoshimitsu. המקום הוסב למקדש זן לאחר מות יושימיצו בשנת 1408. בשנת 1950 נזיר פנאטי שרף את המקדש והמבנה הנוכחי הינו שיקום ובניה מחדש משנת 1955.

אחרי שהסתובבנו וצילמנו מכל פינה, יצאנו בהליכה לעבר מקדש זן בשם מקדש ריואנג'י RYOANJI

זהו מקדש זן (Zen) המפורסם ב"גן הסלע", הייחודי במינו ביפן.

בגן זה סלעים וחצץ המסותת סביב הסלעים. משמעות סידור ועיצוב זה, של האבנים, אינו ידוע.

האמת, אחרי גן הזן המדהים שפגשנו בהונג קונג, עוד לא מצאנו גן שיתעלה עליו, ועם כל היופי והשלווה שהמקום מעביר למבקריו, הם בכלל לא משחקים באותה ליגה.

אי אפשר לבקר בקיוטו מבלי להגיע אל שוק האוכל נישיקי.

באופן מוזר השוק המקורה הזה פועל משעה 13:00 עד 17:00 בלבד, כאשר כבר בשעה ארבע חלק מהחנויות מורידות את התריס.

זהו שוק אוכל מבריק ושונה, ואם סיפרו לכם שהיפנים לא אוכלים ברחוב, אז יש לי חדשות בשבילכם. הם גם.

יש כאן מבחר עצום של אפשרויות לסעודות מהירות או איטיות, עם אוכל טרי לגמרי.

השוק עצמו הוא נתיב של רחוב אחד ארוך, מקורה כאמור, ובקצהו יש המשכים מסחריים ימינה ושמאלה, שהם פחות שוק ויותר חנויות.

זהו אזור שאפשר להסתובב בו זמן רב בלי להשתעמם בכלל.

היציאה ממתחם השוק הביא אותנו את גדת הנהר החוצה את העיר ואל פסלה של אחת בשם izumo no okuni שנולדה במאה ה-16. ובמה זכתה לפירסום?

ראשיתו של תיאטרון הקבוקי באיזומו נו אוקוני, נערת מקדש שינטו, שהחלה לערוך הופעות ריקוד-דרמה בסגנון חדש, על גדות הנהרות בקיוטו ב-1603. הסגנון החדש צבר פופולריות והחלו לקום קבוצות נשים שהציגו מחזות קבוקי, אם כי שונה מהקבוקי המודרני. הקבוקי המקורי התאפיין בגסות וברמיזות מיניות, ותרמה לכך העובדה שמרבית הנשים שהופיעו עבדו גם כזונות.

(ותודה לויקי שיודעת יותר ממני).

 

היום החלטנו לקחת חצי יום חופש ולהתאמץ פחות, כך שהחלטנו להוריד מאמצים ולחזור אל הצימר בשעות בין הערביים. וכך היה.

צריך לתת לגוף קצת מנוחה לקראת המשך הטיול,  ולפני שנלך לישון עברנו דרך הסושייה השכונתית שהותירה טעם טוב, ושוב דגמנו מנות סשימי וסושי מן המסוע, ועוד מנת איטריות אודון שמנמנות שמגיעות עם חלת בצל טובלת במרק.

טעים מאד.

ושוב, אכלנו המון וטעים להתפקע, ושילמנו סכום מופרך של כ-40 שקלים.

מחר משימות חדשות. נפגש על המסילה.

 

*פינת הביזאר- בית קפה  הכולל ליטוף חזירונים קטנים.

 

15.3.2023

גם הבוקר אנו מתעוררים לשמש מאירה ושמים חפים מענן, אכלנו בצימר שלנו כהרגלנו ארוחת בוקר משביעה, ואפשר לצאת לדרך עם חולצה קצרה. (כמובן שצריך לסחוב גם בגדים חמים יותר לשעות הקרירות).

צעדת בוקר של קילומטר אל התחנה הראשונה שתביא אותנו אל תחנת קיוטו העצומה, בה נחליף רכבת.

בשעות הבוקר הקרונות כמעט ריקים.

יער הבמבוקים הוא אחד מהאטרקציות האינסטגרמיות של קיוטו.

מדובר בחורשת במבוקים תמירים על שטח לא מאד גדול, ובין כל המבקרים מתרוצצים נהגי ריקשות עם תיירים עצלים.

המשך המסלול מוציא את המבקרים אל שני מקדשים שויתרנו על כניסה אליהם, אבל לא ויתרנו על סיבוב בשכונה הציורית והשלווה שמקיפה את היער.

 

יצאנו אל הכביש הראשי של ארישימה, ובין ההמונים שזרמו אל הגשר והנהר, כאשר בדרך לא מפסיקים להתפעל מהחנויות המעוצבות להדהים, ומכל פרט ופרט בהן.

בדרכנו סטינו לרגע עברנו דרך יער הקימונו המקסים. אלו עמודי פלסטיק שקופים ובתוכם גלילי בד מהם עושים את הקימונו.

גם בפעם האלף זה מוציא גניחות בסגנון " וואי, איזה יופי, תצלם את זה".

(כאילו לה אין יכולת כזאת).

על גדת הנהר נאספים רבים הנהנים מזיו השמש הנעימה, מה שמוביל אותי להקבלה של השבתות התל אביביות בחורף,

כשאלפי מבקרים מסתובבים בנתיבי האטרקציה, ביום שמש בהזמנה מיוחדת.

 

מעבר לנהר נמצא פארק הקופים.

באתרים מהם שאבתי מידע כתוב שמדובר בעליה קשה ברגל, ומטייל ישראלי שירד מההר אמר לנו לקחת אוויר, ולא ידע שמדובר בזוג שרק שלשום טיפס 664 מדרגות כאילו כלום, ולכן השביל הסלול שמטפס בהר הוא רק זוויתי, בדרך מקבל את פנינו קוף חביב, וכאשר הגענו לפסגה השטוחה כבר הייתה שם להקה גדולה שאינה חוששת מבני אדם, אך גם לא אגרסיביים כמו אלו שפגשנו אך לפני שנה, בתאילנד.

בנוסף משמשת פסגת הפארק כעמדת תצפית על כל קיוטו הגדולה.

 

ירדנו משם ובעזרת הרכבות חזרנו אל הרחובות המסחריים סביב שוק נישיקי, שפגשנו אתמול.

בבית קפה שנמצא בקומה השישית של חנות עצומה, הטענו את הטלפונים ואת הנשמה בקפה ועוגה, וזאת יש לדעת כי נדיר למצוא שקעים בכלל, ופנויים בפרט, במסעדות/ בתי קפה, ולכן השיקול העיקרי לפני הקפה זה אם יש עמדות לטעינה.

 

לעת ערב כאשר חזרנו לשכונה, מסעדות שחשקנו לסעוד בהן כבר היו סגורות, ולהפתעתנו מצאנו עצמנו במסעדת הסושי שפקדנו כבר פעמיים, אבל גם בפעם השלישית מוצאים כאן מנות חדשות כמו נודלס במרק שומשום (מעולה), ופיסות טונה בטמפורה.

גם טעים וגם זול מאד.

מזל שמחר אנחנו ממשיכים מכאן הלאה, אחרת כנראה היו ממנים אותנו לחברי הכבוד של המסעדה הזאת.

נתראה בבוקר עם הכיוון לדרום מערב.

בדרכי יפן לצוד קרדש.

 

16.3.2023

הגענו לאוסקה, והחנינו בחניון מול המלון שזול משמעותית מחניון המלון.

(פרט מוזר שכן החניה של המלון ריקה לחלוטין והם דרשו תוספת מחיר כי הגענו מוקדם מהצ'ק אין), ויצאנו לטירת אוסקה.

כמנוסים בדרכי התחב"צ היפני והשימוש במפות וההכוונה של גוגל, הגענו במהרה ליעד, אבל, וזהו אבל גדול, בדרכנו (הלוך, וגם בחזור) עברנו בשתי תחנות מגה מגה עצומות, שנמצאות מתחת לפני הקרקע, האחת נקראית umeda והשניה namba.

הגודל שלהן הוא באזורים המסחריים שלא נגמרים, והיכן הבעיה? הניווט דורש קשר לוויני רציף, וכזה אין מתחת לפני הקרקע, אבל, לפני עמדות הכניסה לרציפים יש עמדות של עובדי הרכבות שעוזרים להכווין למקום הנכון.

לא פשוט, אבל אפשרי.

טירת אוסקה היא מתחנות החובה ביפן ובאוסקה, ואם עוצמתה של עיר נמדדה בסמלי השלטון שלה, הרי שטירה זו, המרשימה מאד, מעבירה את המסר החד משמעי הזה.

נכנסנו למבנה המרכזי רק בשביל להשקיף מקומתו השביעית, ולרדת בחזרה.

יותר מזה אין מה לעשות שם.

מאד נחמד להסתובב במרחבי הענקיים, ולהתרשם, אבל שום דבר מעבר לזה.

דילגנו אל מרכז העיר, שנקרא

דוטונבורי {Dōtonbori}.

היעד התיירותי הפופולרי ביותר באוסקה הוא אזור דוטונבורי הצבעוני ברובע נאמבה. היופי והקסם באזור דוטונבורי נובעים בדיוק מעצם העובדה שהוא סואן ותוסס. דוטונבורי הוא מרכז העניינים של העיר, וככזה אפשר למצוא בו כל מה שאפשר לצפות מעיר גדולה – שלטי חוצות מטורפים {עם דמויות ענק של סרטנים, דרקונים וסושי, למשל}, מסכי טלוויזיה ענקיים, אורות ניאון מסנוורים, המון חנויות ועשרות מסעדות שמוכרות מטעמים מקומיים לצד רשתות מערביות מוכרות.

החל מרדת החשיכה הופך האזור לפסיכדליה צבעונית מטורפת מלווה בריחות מגרים של כל מזון אפשרי, ואילולא אכלתי עדר בקר (פלוס מינוס אחת או שתיים), אז אולי היה מקום להכניס משהו נוסף.

בשעה 21:00 נכנסנו בשערי המלון שיש לו חדר מרווח (במושגים יפניים), עם שתי מיטות זוגיות, פיגמת חליפת ג'ודו, ומצעים בוהקים.

אפשר להאמין שקרסנו מיום עמוס.

מחר יום של ממתקים.

 (פוסט על מסעדת הבקר פורסם בנפרד).

הפוסט הבא הוא נפרד לכל היום הזה, ומגיע עוד לפני הסיכום המלא.

יפן ידועה בעיקר (ולא רק, אבל זה במיוחד), בבשר הבקר האיכותי.

הקובה ביף והוואגיו.

המבינים והמיתוס אומרים כי מחיר קילו קובה ביף משובח יכול להגיע גם לאלף דולר לקילו, אבל כאשר ניתקלתי במסעדה שמציעה דיל היסטרי לאכול קובה ביף כפי היכולת לפי סוג מסויים, עד שעה.

איתגרו אותי, ואמרו לי "כפי יכולתך", אז ויתרתי על האוכל של הפרות והסתפקתי רק בפרות עצמן, כפי יכולתי, עד שהבטן שלי צעקה גוואלד, ואם אני תוקע עוד ביס יהיה פה משבר שאף מתווה ונשיא לא יעזור.

אחרי כמה נשימות הגעתי למסקנה כי אם היה איזו צלע של כבש כשר או לא... הייתי מתאבד.

קיצור.

קובה ביף, אכול כפי יכולתך.

מחיר-כ-150 שקלים כולל בירה. (ליחיד).

אכן, המופע הגדול.

 

17.3.2023

 

קמנו מוקדם, ויצאנו מהמלון במזג אויר אפרורי ועם צינת הבוקר שיחררנו את הרכב מהחניון מול המלון תמורת 900 זהובים יפנים (שזה בערך 23 שקלים, ליממה), בהליך שהיה הרבה יותר קל משחשבנו,(מקלידים את מספר החניה. משלשלים לחריץ את הסכום המדוייק ויוצאים לדרך.) ממש בקלילות.

יצאנו לדרך ארוכה של 4 שעות ו- 200 ק"מ.

יש לדעת כי כבישי יפן שאינם כבישי אגרה מכפילים את זמני הנסיעות, ולא שבכבישי האגרה טסים, כמו שהכבישים הצדדיים והמהירים מוגבלים במקסימום למהירות 70.

אבל, חלק מהנתיב נכנס בתוך כפרים שאינם חלק מהנתיב התיירותי ועובר בסימטאות צרות בין בתים.

ויש כמו בכל מקום כפרים שנראה שתושביהם מבוססים יותר וכאלו שפחות.

יתכן וזו רק התרשמות של מבקר מהחוץ שמחלק כך את הנוף לפי השקפתו בלבד.

 

אתמול, במיקריות, אחרי החלפת כבל, ברכב, אנדרואיד אוטו הארור החל לפעול, ולהקל לנו על החיים. ניווט ומוזיקה שאנחנו אוהבים, אבל באופן מוזר ההנחיה הקולית לא עובדת.בטח אמצא את הפתרון ביום האחרון.

(ספויילר, הפתרון נמצא ותוקן).

 

בדרך הארוכה הספוטיפיי מנעים לנו שירים של ארץ ישראל היפה, ובין מחרוזות העיבוד של זהו זה, לפנתרה ולאלינור, אנו משייטים בנינוחות של טונה אל הסהרה.

 

הגענו אל גני קוראקוואן (Korakuen Garden ) אחד משלושת הגנים הגדולים של יפן.

חניה עולה 100 יין לשעה, והקופאים מדברים אנגלית שוטפת.

 

הגן הזה מרהיב ביופיו, וחבל שמזג האוויר האפור פוגם בהנאה, שיכלה להוציא צילומים מרהיבים אף יותר.

(ולא שאלו שצילמנו גרועים).

 

חצי שעה נסיעה ואנו מגיעים אל רציף המעבורת שיביא אותנו לאי נאושימה.

ומה ידוע לי על המקום הזה, ומדוע בחרתי להגיע אליו?

האי נאושימה, הידוע בכינויו כ"אי האומנות", ידוע במגוון המוזיאונים לאומנות המודרנית שבו, הארכיטקטורה המעניינת והפסלים. האי הפך מכפר דייגים קטן למרכז בינלאומי של אמנות עכשווית. מוזיאונים המיוחדים במקום ופרויקטים שונים של אמנות עכשווית ובינהם מוזיאון צ'יצ'ו שתוכנן על ידי טדאו אנדו, הנחשב לאחד מגדולי האדריכלים ביפן ובעולם. תצפית על הגשר הגדול, סטו אוהאשי המחבר את העיר אוקיאמה  לאי שיקוקו. ביקור באי זה מושלם לחובבי אמנות. המקום מרהיב, עם שילוב של נוף, טבע, ארכיטקטורה ואמנות עכשווית.

האי שייך למחוז Kagawa, בעל אווירה ים-תיכונית, חופים עם חול זהוב ומזג אויר שמשי המקנה שילוב של אוירה כפרית וחופש.

אבל כאמור אפור, קר ויורד גשם, אז אווירה ימתיכונית אולי יש כאן בקיץ.

 

בבוקינג מצאתי נכס מבטיח על קו המים, ובעליו הבטיח לי שכולו עומד לרשותנו.

היתרון הגדול שמדובר בבית יפני שלם גדול ומרווח (יחסית לחדרי מלון בטוקיו).

החיסרון, הוא נבנה אי שם במוקדמות המאה הקודמת ונשאר ככה.

(למעט מזגן ושקעי חשמל).

השינה כאן כמקובל בעדה על מזרונים דקים על רצפת מחצלות.

החניה ברחוב, בפינה שלא מפריעה לאף אחד, (תכל'ס יש כאן המון מקום באי, למה בנו בצפיפות??)

 

הנוף

בערב, הכפר לא פשוט לניווט, לאחר שיצאנו לחפש מסעדה כלשהי, והכי קרוב שמצאנו היה מטבח טאפניקי שמלהיט מאכלים על משטח מתכת, יאקי סובה פורק בשבילו, ומגש גיוזות נימוחות בשבילה, ועם כוס תה ירוק שילמנו מחיר שבתל אביב משלמים על פלאפל.

הלכנו לישון על הרצפה בתקווה שלא נקום על הפנים.

 

18.3.2023

נאושימה על הבוקר, קריר ואפור. גשמים ירדו במשך כל הלילה, והחדר היפני המסורתי היה קר, ועל המרחב הגדול המזגן הזעיר לא כל כך השפיע.

התארגנו מהר ויצאנו לסיור רכוב באי לחפש את כל היצירות הפזורות בו.

החלטנו כי בלי לתפוס את הדלעות של קוסמה המנוקדת שנוכחת כאן בכל פינה, לא נחזור הביתה, וכך לאחר שהקפנו את האי פעמיים בערך מצאנו את הדלעת הצהובה שעל החוף הנטוש והמקסים כנראה יותר בקיץ, ולאחר שעמדנו ביעדים התיירותיים החלטנו לחזור ליבשה (שזה תכלס אי יותר גדול), ולהמשיך בדרכנו.

 

חיכינו למעבורת כמעט שעה, (ככה זה שלא מסתמכים על לוח זמנים), וכאשר היא הגיעה הצטרפנו לכל השיירה שהמתינה איתנו בשקט ובסדר מופתי.

אצל היפנים כמו שצפוי גם אלו שמדלגים בין האיים ללא רכב, וגם הנהגים שרוצים מנוחה בזמן ההפלגה, יכולים להתרווח על כורסאות באולם הגדול או לעלות אל הסיפון הפתוח, וליהנות מהאוויר הנעים ומשייט בין האיים הפזורים.

כל ההפלגה נמשכת פחות מחצי שעה, ולאחריה פנינו לנסיעה רצופה עד ונציה של יפן היא קוראשיקי.

האזור ההיסטורי של העיר מרוכז סביב תעלה ציורית יפהפייה בה משייטים גונדוליירים יפנים בסירות עץ קטנות.

שורה כאן שלווה ממכרת, והשמש שמבצבצת לרגעים צובעת את בתי הקפה והחנויות המקסימות באור של רוגע משכר.

שעה של שוטטות בסמטאות ואנחנו חוזרים ליאריס הנאמנה, ופונים בדרכנו הארוכה להירושימה.

כביש 2 הארוך לוקח אותנו במרבית הדרך אל הירושימה, כאשר מפעם לפעם המכשפה שעל הניווט מורידה אותנו משום מה, מדרך המלך אל הכפרים, ובחזרה, מסיבות הידועות כפי הנראה רק לה.

 

חשבנו לעצור לפני העיר, אבל בסיעור מוחות תוך כדי נסיעה. החלטנו להמשיך בנסיעה ככל האפשר, ולנסות לאתר מלון ללילה  במהלך התנועה.

וכאן  רבותיי נכנס ללקסיקון הטיול משפט שנאמר בסיטואציה אחרת, אבל קלע בול למקום והזמן.

Mistake, huge mistake.

כל מלון שהגענו עד אליו הודיע לי שכל החדרים תפוסים ואין מקום יותר.

Sold out

משמעו ביפנית שאתה יכול ללכת לחפש, ולך תנהל את אותו דיון שוב ושוב עם כאלו שמדברים רק יפנית.

 

לבסוף כאשר כלו כל הקיצין, העלינו את רף ההוצאה ללינה גבוה פי כמה ממה שהתרגלנו, וגם כך ההיצע היה מועט מאד, וחטפנו את מה שהתאפשר.

הגענו למלון בשם

Daiwa roynet hiroshima.

שנמצא ממש בלב העיר.

חדר מדוגם שכולל מעבר לשתי מיטות כפולות, גם כורסת שיאצ'ו מרטיטת שרירים תפוסים, וקלאסה של מלון שבא לכפר על חטאי הלילה הקודם, וכל מה שלא היה שם, יש כאן.

את שלושת הימים הבאים נבלה בהירושימה, ונקווה באמת שפצצות לא נופלות פעמיים באותו מקום.

לילה טוב ולכו להפגין למען המדינה.

 

19.3.2023.

שמים כחולים ושמש מקבלים את פנינו בבוקר.

שמש, אבל צונן.

8 מעלות, עם טיפוס ל 18 בצהריים.

הפערים מאד גדולים, ומאד משמעותיים.

 

יצאנו מהמלון באחת עשרה בבוקר, והתחושה בהליכה אל פארק השלום כי העיר עוד מנומנמת, גם אם אנחנו ממש בלב העיר.

הכל מאד רגוע.

יתכן ומדובר ביום א' בו פחות אנשים עובדים, או בכלל.

יש לנו עוד יומיים כאן לחוש את הדופק.

פארק השלום משתרע לאורך גדת נהר שמימיו צלולים והוא זורם כמו העיר הזאת, מאד רגוע.

במקומות מסויימים ניתן לקחת קרוז לאורכו.

אנחנו צעדנו לאורך הגדה עליה יש איזכורים שונים לאירוע הטראומתי ביותר של העיר, הטלת פצצת האטום באוגוסט 1945.

המקום, האנשים והסיטואציות מעוררים שפע של קונפליקטים פנימיים.

מצד אחד הפצצה האטומית הרגה הרבה המון אנשים חפים מפשע.

חפים מפשע? הרי יפן פתחה במתקפה על ארצות הברית, מתוך כוונה להתפשט בעולם, אז מי שמתחיל בריב ללא שום התגרות מנגד, וחוטף בראש אין בנו רחמים, לא ככה?

ומצד שני, אילולא יפן העירה את האמריקאים, יתכן וכל מלחמת העולם היתה מסתיימת אחרת, כשגרמניה שולטת על כל אירופה, ויתכן כי כניסתה של יפן למלחמה הצילה בדיעבד את העולם החופשי?

אכן דילמות מוסריות קשות, ובינתיים השמש הזאת עושה ליום הזה כל כך טוב וקשה לדמיין איך נראו פה החיים יום אחרי הפצצה.

לא נכנסנו אל מוזיאון ההנצחה בשל התור הארוך, אבל כן עברנו ודילגנו בין האנדרטאות, הפסלים, האלמנטים השונים ומחרוזות האוריגמי הצבעוניות, בצורת עגור (ולא ברורה הסיבה מדוע דווקא עגור), עד לבניין הכיפתי שנשאר כאתר מורשת עולמי, לשריד הבנוי היחיד שנותר על תילו, למרות שהפצצה נפלה 600 מטר בלבד ממנו.

 

בדרכנו אל טירת הירושימה נתקלנו בקבוצות ענקיות של בנות צחקניות ומתלהבות, ואי לכך צעדנו בעקבותיהן אל כיכר גדולה, ועל כך בפוסט נפרד.

 

טירת הירושימה מתנשאת לגובה ובולטת בסביבה בין הבניינים המודרניים. היא מוקפת תעלת מים גדולה, שמעניקה נופך מרהיב לכל תמונה.

היות ולמדנו מטירת אוסקה שאין סיבה לעלות אל מרומיה, ויתרנו, ונהננו מסיבוב ממושך בשטח העצום שלה, נהנים ממזג האוויר המושלם שמלווה אותנו.

 

הקבוצה שאיתי דרשה יום רגוע, והכי רגוע שחשבתי עליו זה להגיע בדרכנו חזרה למלון דרך גן בשם

Shukkei-en Garden

חשבתי שמדובר בגן קטן וצנוע, כזה שנחבא בין הבתים של השכונה המודרנית, בכניסה שילמנו סך פעוט של 520 יין (כ-14 שקלים, לזוג) ונכנסנו אל תוך עולם קסום.

מי שיטרח ויחפש מידע יוכל לקרוא כך: "ניתן לתרגם את Shukkeien  לאנגלית כ"גן נוף מכווץ", שהוא גם תיאור טוב של הגן עצמו.

עמקים, הרים ויערות מיוצגים במיניאטורות בנופי הגן. באמצעות עיבוד קפדני של האדמה והצמחייה, הגן מחקה מגוון תצורות טבעיות ונופי נוף. לשוקיין היסטוריה ארוכה החל משנת 1620, מיד לאחר השלמת טירת הירושימה.

הגן מציג מאפיינים רבים של האסתטיקה המסורתית של הגנים היפניים."

לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר.

הפתעת היום, ואחת היפות עד כה.

יכולנו לבלות פה שעות רבות מאלו שהיינו ולא להשתעמם בכלל.

 

משם חזרנו למלון בו לנו, אספנו את המטלטלין, והוצאנו את הרכב מהחניון האוטומטי, רק בשביל לדלג 250 מטר, למלון אחר שהזמנתי (כלקח מהיר), לשני הלילות הבאים.

הפעם קיבלנו חדר קטן (16 מ"ר), עם נוף מרהיב לנהר, חניה כלולה (בתשלום נפרד), ובעלות סבירה.

על טעויות משלמים, אמר אחד שיודע, ולפעמים זה צריך לכאוב כדי לשפר את הזיכרון.

 

אחרי קפה ומנוחה יצאנו אל מרכז הקניות הונדורי: Hondori shopping arcade.

שוב, רחוב מקורה עם חנויות ומסעדות, שנמצא במרחק 10 דקות צעידה.

בשעה הערב בה הגענו מרבית החנויות כבר סגרו, וחלק מהמסעדות עמדו לעשות כן, מהרנו להתמקם במסעדה הודית (צריך לגוון עם כל הסושיות האלו), ולהפתעתנו הגיע מלצר (הודי) דובר אנגלית ברורה, הסמוסה, הנאן, הפפאדאם, העוף טנדורי החרפרף, ומשקה הלאסי היו טעימים מאד ומשביעים.

שבעים שקלים, לארוחה זוגית סבירה מאד.

חזרנו בצעידה מדודה לחדר, והתעלפנו.

 

פינת הביזאר המוזר.

אין דרך להסביר או לנסות להבין בעיניים המערביות שלנו את התופעה החברתית שלוקחת את בנות יפן (וזה מקיף שכבות גיל ללא הבדל) אל מחוזות הייחודיות.

המון המוני בנות מחופשות מאופרות בהתאם לדמויות קומיקס אהודות, עומדות בתורים בלתי נגמרים, משקיעות מאמץ באיפור ואביזרים, והון רב בטיפוח דמויות שהן לא הן.

חלקן נקבצות בזוגות, שלשות רביעיות וכל ההכפלות האפשריות של אותה דמות, אותן בגדים, ואותה הופעה.

זה מתחיל בנעליים, מכנסיים, חולצות, עובר דרך ציפורניים ותיקים עד תוספות על הראש והצוואר, ומה לא.

הן מתרגשות כאשר הן קונות קלפים של הדמויות, הולכות ומשוויצות באוספים הפרטיים, ובבובות מדוגמות, ומוכנות לעמוד באותם תורים כדי להצטלם או לצלם את אחד האביזרים עם הרקע המיוחד שעומד בצד.

וכל מי שתורה הגיע מצלמת ומצטלמת, בוחנת את התוצאות, ואם צריך שבה וחוזרת על הפוזה, בלי שמישהו בתור ישמיע ולו ציפצוף בסגנון " יאללה, יא פוסטמה, אין לי את כל היום, תגזזי הלאה."

פשוט אין את זה.

תור לצילום עם הדמות האהובה

כולן עומדות בתור, בסבלנות ובשקט ויודעות שגם הן יקבלו את הזמן שלהן.

פורים זה כאן, ולא רק בחג.

תופעה של מדינה.

 

20.3.2023

בוקר טוב.

הגענו אל קו פרשת המים, חצי טיול מאחורינו, וחציו עוד לפנינו.

גם היום התעוררנו לבוקר מקסים, וכאשר יצאתי כיעקב אבינו לחפש לחם לארוחת בוקר במדבר ההירושימי האויר היה עדיין צונן.

ולמה מדבר?

אומנם חנויות השירות כמו סבן אילבן פתוחות 24 שעות, אבל לחם הוא פריט שאוזל מהמדפים, ויותר קשה למצוא בשעות הבוקר.

במרכולים גדולים הבעיה פחות נפוצה.

היום ניסע בעקבות ההמלצות אל האי מייג'ימה.

למה?

כי בהירושימה יש שתי אטרקציות תיירותיות מרכזיות.

פארק השלום (היכן שביקרנו אתמול), והאי מאייג'ימה.

יצאנו מהמלון לתור אחר תחב"צ נוח להגעה.

החשמלית הנוחה מגיעה עד לנמל הירושימה, וכאן אנו נפרדים מ 6800 יין (כ-190 שקלים!!).

סכום גבוה למדי עבור הפלגה של עשרים דקות בלבד.

ברגע בו עוגנת היאכטה המלכותית מסתבר (להפתעתי), כי אנחנו רק עדר קטנטן בלהקת תיירים עצומה ששוטפת את האי. קבוצות ויחידים מסתובבים אנה ואנה לפי הנקודות במדריך.

ראש וראשון לאטרקציות הוא השער היפני, הטורי האדום הגדול שניצב כרגע בים, יש שעות בהן הים נסוג בשעת השפל ואז רואים את יסודותיו, ובזמן הגאות הוא נראה כמרחף על המים.

אנחנו ממשיכים, יש רכבל שעולה לפסגת ההר, אך השמים התקדרו מה שאומר שהראות למרחק לא שווה את המאמץ, במקום זה אנו נכנסים אל מעבה היער ומטפסים בשביל למטיבי לכת שלא דפקו לפני כן סנדוויצים וחטיפים.

(רמז, אנחנו דווקא כן).

הלכנו ועלינו עד שמיצינו, והפסגה הייתה עדיין רחוקה מידי, לכן שבנו וירדנו את שעלינו, כי אם לא נעלה איזה 300 מדרגות ביום איך נדע שהיינו ביפן??

 

בדרכנו חזרה על קו החוף ראינו כי הים נסוג מרחק הגון, ומאות אנשים מתלהבים ירדו ודשדשו בשלוליות שנותרו והגיעו (כמוני), עד השער ואף מעבר לו.

על עמודי השער ניתן להבחין בקו המים בגאות שנמצא בערך שני מטר מעל קו הקרקע הנוכחי, בשפל. אכן תופעה מדהימה.

 

אחריי השפל

הגענו אל המעבורת בדיוק בזמן כדי לחזור אל העיר הממתינה לנו בשקיקה.

החשמלית מביאה אותנו בדיוק אל רחוב הונדורי השוקק חיים עכשיו (בניגוד לשיממון אמש), יאללה, קצת חוויית שופינג למי שממש חייב.ת.

 

ואם חייבים מתחדשים בעוד משהו שייתן לטיול המשכיות גם כשיסתיים ויתפוגגו להם כל הזיכרונות.

 

בטרם נעזוב את המתחם נכנסנו אל המסעדה הראשונה שראינו, התפריט דיבר יפנית, אנחנו הבנו בעיניים.

הזמנו פלטה אחת של בקר ברביקיו שמוגש לשולחן על גבי פתילה, בתוספת אורז, סלט, ומרק מיסו, וכן פלטה שניה של פורק עם בצל ירוק, וכל הנלווה הזהה, היה טעים מאד , וגם כאן קיבלנו עודף מארבעים שקלים.

מחר יום חדש וכיוון חדש.

יהיה מוי.

 

המחצית השניה

21.3.2023

 

המחצית השניה של טיולנו מתחילה ביום ה- 18 (ח"י בגימטריה), ולגמרי ממש לא במקרה זהו גם יום בו מציין העולם את הגעתי אליו, ומכאן, חי בחו"ל ביום הולדת משמעו להבנתי חיים טובים. (שזכינו עד כה ונזכה בהמשך).

ועל כן יום זה בו גם היום והלילה שווים באורכם וזהו היום הראשון של האביב שמבשר פריחה ולבלוב, כך אני מאחל לנו שימשיך הטיול ויהיה, וימשיכו חיי ללבלב ולפרוח, בכל יום ויום.

עכשיו אפשר להתחיל לנסוע.

הבוקר, הירושימה מקבלת את פנינו באפרוריות מעוננת.

לא שזה ישנה הרבה כי אנחנו יוצאים ומתחילים לנסוע לכיוון צפון מזרח.

נראה לאן תוביל אותנו הדרך.

 

נסיעה לא פשוטה לפנינו, ולאחר יציאה מהעיר אנו שבים ופוגשים את כביש 2 מרובה המנהרות והמוכר, שמחזיר אותנו לכיוון ממנו הגענו, ולמרות שזהו כביש "מהיר" המהירות המקסימלית לא עוברת את 70 הקמ"ש המותרים, ומרבית היפנים מצייתים לחוק, גם אם אין שוטר או מצלמות.

פשוט מצייתים.

הנתיב המהיר, שהוא הימני בין השניים נותר ריק במרבית הזמן.

מוזרים לגמרי בני העם הזה.

יש מילים שכאשר אני נתקל בהם בחיפוש אחר מקומות ראויים בארץ ובעולם אני לא יכול להתעלם, והמילה מצפור היא אחת מהן, אי לכך ובהתאם לזאת התקבלה החלטה חשובה.

בדרכנו אל ליל המנוחה הראשון מתוך שניים בדרכנו אל קאנזאווה,  סטינו אל מצפור בשם

Narutakiyama Observatory.

שהיה בתוכנית בדרכנו להירושימה, וירד מהפרק בשל השעה הבלתי אפשרית המאוחרת, מה שהתברר בדיעבד כאחד מהמעשים החכמים של הטיול, כי היום החלטתי שזה ממילא בדרך, אז שננסה?

מרגע שסטינו מדרך המלך נכנסנו לכפר קטנטנן שרחובותיו צרים (כמו כל כפר יפני) ובצידם תמיד תעלת בטון פתוחה, לניקוז, והכביש עולה ומתעקל בתוך חורש עד, ורק סימן שמישהו היה כאן קודם משכנע אותי להמשיך לעלות.

יש כאן שקט של טבע המופרע עם שריקות וקריאות של בעלי כנף שונים, וכאשר לאחר טיפוס איטי ומורט עצבים שנמתח לאורך כשישה ק"מ, הגענו לרחבה קטנה בה חנתה מכונית אחת (ריקה), ושירותים ציבוריים.

את רואה, אמרתי לנציגת ההנהלה שאיתי, מישהו טרח לעשות פה כביש, חניה שירותים, ושביל  הליכה שעולה לאן שהוא, לא נראה לך שיהיה שווה?

טיפסנו בשביל 400 מטר אל חלק בו מישהו נוסף טרח לגלח פס שלם של צמחיה לטובת התצפית הנקיה.

חבל שהשמים מעוננים, כי ביום בהיר בוודאי המראה יפה שבעתיים, אבל גם כך הנוף מדהים ובהחלט היה שווה את המאמץ.

מכאן יש לנו עוד 3 שעות נסיעה וכ-120ק"מ.

 

בשלב מסויים של הדרך הכביש עובר בערוצי הרים מיוערים, ויחד עם העננות האפורה וערפילים שיורדים מן ההר בשילוב כבישים צרים מאד, בתוך נופים מדהימים,  יוצרים תמונות דרמטיות המשתלבות ביופי המקום עוצר הנשימה.

חד משמעית מהכבישים היפים בעולם שנסעתי בהם מעודי. (ונסעתי בכמה וכמה כידוע).

בכל מקום שניתן היה לעצור הוריתי לקברניטה האמיצה שתמצא לי מקום לעצור לצורך תמונה נוספת, כי אי אפשר להשאר אדיש מול יפי הבריאה.

לא ככה?

בשעה 17:00 הגענו לעיר בשם טצויימה (Tsuyama), בה בחרתי מלון באופן שרירותי, ולשמחתי הגענו למלון חדיש, בן 4 שנים שיש לו חניון חופשי בו עומדות כ-30 מכוניות (די נדיר בבתי מלון יפניים), והיות וביקשתי מראש נשמרה עבורי חניה, ובקבלה שמחו לקבל אישיות רמת דרג ומפורסמת שכמותי ושמחו להעניק לי שי צנוע מטעם המלון לרגל יום הולדתי.

יכלו לשדרג אותי לסוויטה הנשיאותית, אבל למה להתקטנן?

זה מלון מודרני, יפה מאד, איכותי, מרווח, נקי בצורה קיצונית ושווה את מחירו (פחות ממאה דולר ללילה).

 

סביב המלון פזורות מסעדות, בחרנו בזו שיש לה תפריט באנגלית (על צג טבלט), ושולחנות מערביים.

מוזר איזו העדפות אנחנו מאמצים לנו כדי להקל לעצמנו את החיים.

מתוך התפריט בחרנו במנת אודון שהיתה טובה אבל חתיכות הבשר שבה היו לא טעימות ומיותרות.

במרק אצות, דליל וטעים.

ובשתי מנות בשר שעובר צליה על מתקן גחלים על השולחן.

מנה אחת של בשר צלעות ללא עצם, שהיה טעים מאד, ועוד צלחת של פיסות בשר וואגיו שבמילה אחת היתה אלוהית.

בשר רך ונימוח שרק היה צריך צריבה של כמה דקות.

אכן, טעם של יום טוב, רגוע ומוצלח, ומכאן אפשר רק להגביר את הקצב.

לילה טוב.

 

22.3.2023

לילה נעים עבר עלינו. ככה זה כשהכל מושלם.

מיטה נוחה, מצעים ריחניים, חדר נעים.

בבוקר, אחרי התארגנות וקפה, אנחנו יוצאים לדרך ארוכה של 300 ק"מ.

הגוגל אומר 7 שעות נסיעה (!), ככה זה בכבישי יפן האיטיים, נקווה שנצליח בפחות.

הכביש המתפתל עובר בין טרסות קטנות ומעובדות, גבעונות ירוקות משובצות בעצי דובדבן וורדרדים, ובתים יפניים מסורתיים ומסוגננים.

הדרך בהתחלה בינתיים די שוממה מרכבים, והשמיים מחייכים אלינו היום (בכל זאת, אביב, לא?), ויש שמש נעימה ועננות קלילה.

יאללה שימשיך ככה.

לא יותר ולא פחות.

 

אנחנו נוסעים בתוך ערוצים, עמקים וגאיות (שזה בערך אותו דבר, לא?) כשמסבבנו הרים מחודדי פסגות מיוערות, עם נוף מתחלף, כאשר מפעם לפעם חוצה את העמק נחל או נהר (ופה צריך להמציא עוד הגדרה למשהו שהוא בין שני אלו), וכאשר הכביש מתחיל לטפס אנחנו נוסעים בתוך יער של עצי ברוש זקופים.

לפתע, הכביש מתחיל לרדת ונוף מרהיב של עמק רחוק ניבט מעל.

(אני יודע ומודע לזה שאני ממחזר את עצמי בתיאורים, אבל ככה הם בדיוק).

אנחנו ממשיכים בדרכנו בין אגם למפל כשלפתע מתגלים מקטעים שלמים של שלוגיות עבות (כ-40 ס"מ) של שלג שעדיין נוכח כאן.

מן הסתם בקרוב נראה הרבה יותר ממנו באלפים היפניים.

אחרי יותר ממאה ק"מ אנחנו עולים על כביש מהיר 483, והטמפרטורה בחוץ מטפסת ל-22 מעלות.

חבל שהמקטע הזה קצרצר, ושוב אנחנו יורדים לכבישים איטיים וצרים יותר.

 

בשלב מסויים חברנו לכביש 27 שיקח אותנו 80 ק"מ בקו ישר (מתוך 125), כאשר חלק מהנתיב עובר ממש על קו הים בצדה הצפוני של יפן,

בשעות אחר הצהרים אנחנו 30 ק"מ מיעדנו, ואנו נוסעים בכביש 6 מעל קו המים, השמש מטילה קרניים ארוכות על המפרץ, שמימיו שקופים וחלקים כמראה, והצילומים יוצאים מרהיבים, וקשה להאמין כי אני לא משתמש במניפולציה צילומית כלשהי.

 

בדיוק שתי דקות לפני שאנחנו עומדים בשערי המלון שבחרנו, שלמה ארצי בספוטיפיי בדיוק סיים לשיר זה לא מקרה שעברתי פה, ועובר לומר לי פתאום קם אדם ומתחיל ללכת, ואני מזכיר ואומר שאין מקריות בעולם, הכל זה כבר שם, רק צריך לפתוח עיניים והאוזניים, ולכל הנקרה בדרכנו נאמר לו שלום.

 

העיר בה אנו לנים יותר מתה מבני ברק בצהרי יום כיפור, ואפשרויות ההסעדה מינימליות עד בלתי קיימות באזור המלון.

אי לכך ואוי לאותה בושה, מקדונלד'ס.

אי אפשר וואגיו כל יום, אמר המנטור.

יש אנשים שהולכים לישון רעבים במקומות אחרים בעולם.

 

23.3.2023

בוקר שמתחיל בבאסה, חשבון הפייסבוק שלי ננעל בגלל אנשים רעים, במיוחד.

(כנראה מישהו לא אוהב את הדיווחים היפניים שלי).

אצטרך להפעיל גורמי ממשל כדי לחזור לחיים.

גם ארוחת הבוקר של המלון "המשובח" לא שווה אפילו את השם- ארוחה.

כלום ושום דבר טעים או כזה שיכול להפוך שמים מעוננים למוארים ומחייכים.

 

ובינתיים בעולם מקביל, היעד שלנו אמור להיות גשום, במאה אחוז, כך מבשר אלוהי הגוגל.

באסה כתובה מראש.

עובדיה חממה עושה בזכותנו מיליונים עם כל ההשמעות של אנא בכוח שמוכיח פעם אחר פעם סגולה נגד פגעי מזג אוויר, ואחרים, ואם זו דרכו להתפרנס שיהיה לו בהצלחה.

מפעל מחזור

 בדרכנו נתקלנו ב"מלון אהבה", מעניין שונה, ואחר.

 

במרחק שעה מקנזאווה אפשר לראות באופק את ראשי ההרים המושלגים.

 

בקנאזאווה מלון קוקו נמצא ליד חנות ברייטלינג ומול רולקס וארמני ולצד לואי ויטון , ככה שניתן להבין שזה במידל של המידל הכי הכי של קנאזוואה, ולפי המפה אנחנו במרחק הליכה קצר מכל אטרקציה עירונית.

הפקדנו את הרכב בחניון המלון,

הצטיידנו במטריות המלון, מתוך תקווה קטנה, ויצאנו לתור את העיר.

זה שניגנו היום את התפילה היומית לא ממש סייע לנו כי מיד נפתחו ארובות השמים, וגשם טורדני החל יורד, ולא הפסיק לרגע.

100% גשם הבטיחה התחזית, אז תקבלו מאה אחוז.

סעמממק.

 

לא משנה, תוך כמה דקות כבר עמדנו בשערי מקדש לא מזוהה, אבל משחדרנו אל שעריו התברר כי נפלנו על  אחת מנקודות החובה של העיר.

Oyama Shrine

גן יפהפה וקסום, שהגשם המטפטף הוסיף לו חן חורפי (היה טוב יותר עם שמש, אבל זו דעתי),  המשכנו אל שוק האוכל המקורה שוק אומיצ'ו (Omicho) בו ניתן למצוא שלל מוצרי הים, פירות וירקות טריים, ואפילו גלידה מיוחדת מצופה עלי זהב.

המשכנו משם אל רובע הגיישות העתיק (היגאשי צ'איה גאי Higashi Chaya Gai). ואפילו ראינו אחת אמיתית שצעדיה המהירים יכלו לקחת אותה לאליפות העולם באתלטיקה קלה, עובדת שכמה שניסיתי להיות לפניה לא הצלחתי, והצלחתי לצלם רק את גבה.

 חזרנו משם בגשם שוטף אל החדר, שקיבלנו סוף סוף.

המלון מאד אלגנטי נעים ויפה, אבל החדר קטנטן וכנראה נישן בו בעמידה.

יכלו להשקיע קצת יותר למען האמת.

בלובי יש חטיפים, יין ומשקה אלכוהולי מתקתק, ובקבלה טרחו להודיע שזה חופשי עד שעה 20:00.

 

בינתיים יצאנו סביב המלון לחפש מסעדה איטלקית, בשביל הגיוון.

אין כמו פחמימות בשביל הנחמה.

האזור שוקק מסעדות רבות, חלקן בכוכים קטנטנים וחלקן גדולות ומוארות.

מרבית המזון שניתן למצוא פה הוא יפני, ויש מעט חריגים.

וכשמחפשים, מוצאים.

פיצה ופסטה היו בדיוק במקום.

יין בלובי, לקינוח.

ועד שיוחזרו אלי חיי הוירטואליים אני אכתוב למגירה.

מחר נטייל כאן בניחותא.

 

24.3.2023

 

לאחר יום נטול מעורבות ברשת החברתית, והפעלת מערך סוכני חרש עולמי בפעילות חשאית חזרו חיי הוירטואליים לחיים לאחר נתק אכזרי.

ידעו אויבנו כי ידה הארוכה של פייסבוק תגיע אליהם ותשבית להם את האמאמאמ שלהם על מעשה הנבלה הזאת.

 

הגשם לא הפסיק לרדת כל הלילה (כנראה), ושמים אפורים קדמו את פנינו הבוקר.

שתינו קפה ונישנשנו לחם שהוא יותר עוגה מלחם, בשל הפירות, הגבינה ומתיקותו המעודנת והטעימה.

לדברים טובים מתרגלים מהר (מידי).

 

פיסול עירוני

יום רגוע לפנינו שכולו מטעמים עירוניים.

 

יצאנו מהמלון ופצחנו בהליכה לכיוון טירת קנאזוואה.

היות והמלון שלנו נמצא בטווח הליכה של מספר דקות אכן לא נזקקנו ליותר מעשר כדי לעמוד בשעריו של גן קטן בשם Gyokusen-an שנתן לנו פרומו לעתיד לבוא.

זהו גן קטן ומעוצב למשעי, הנמצא מחוץ לחומות הטירה, ממנו עולה שביל שמכניס את הבאים אל מתחם הטירה.

האמת, אין בטירה עצמה שום דבר שעניין אותנו, אך מרגע שיצאנו אל גני הטירה ונחשפנו לשלל עצי הדובדבן בשלבי פריחה כאלו ואחרים, נשבינו בקסם, המופיע בפתאומיות, וכמו כל מבקר חיפשנו את הפוזות היפות ביותר בתוך הפריחה הוורדרדה-לבנה הזאת.

זרמנו עם ההמון ההולך אל Kenrokuen garden שנחשב (ובצדק), לאחד משלושת הגנים היפים ביפן.

מכיוון שכבר נפגשנו עם גן אחד או שניים (או יותר, אבל מי סופר?), ויש עוד כמה בתכנית לבוא, נפלה לנו הלסת.

שילמנו בכניסה סך של 640 יין, וביפן כמו ביפן אף אחד לא ממש בודק את הכרטיסים, ועם גישה כזאת אפילו לא נעים לנסות להתפלח.

 

הגשם שהחזאים הבטיחו רק 76% להגעתו, לא רצה לבאס אותנו, ונמשך כל זמן שהותנו בגן במקצבים משתנים.

כמו כל דבר בשמש, אני מאמין כי כל היופי המעוצב והמתוכנן הזה נראה לגמרי אחרת כאשר השמים בהירים, אבל גם כך מדובר בחוויה עוצרת נשימה, ואתה מוצא את עצמך נדהם מכמה פעמים אפשר לומר "וואיי, איזה יופי".

והיופי כידוע הוא בעיני המתבונן, אבל כנראה כל מי שנכנס אל הגן נופל שבי אחר הקומפוזיציות הנופיות שממלאות את העיניים בניגודים והשלמות של צבעים, שפשוט גורמים לאנחות הנאה.

בתיאור הגן ברשת מצאתי את התיאור הבא:

"פרוש השם "קנרוקואן: "גן ששת המאפיינים". על פי המסורת הסינית, גן מושלם חייב ב 6 המאפיינים:

1. מרחב

2. פרטיות/ הסתגרות

3. מלאכותיות

4. עתיקות

5. שפע של מים

6. נוף נרחב

סיבוב בפארק עוזר להבין את תפישת המרחב הזאת, בה האדמה משתלבת עם מים, בתי תה, גשרים, עצים, פרחים, אבנים, נקודות תצפית ופינות חמד."

ככה בדיוק.

כאן לא מרגישים שהיינו כאן וחזרנו לשם, וגם הגשם והקור לא יגרמו לסיבוב בפארק להתקצר או לומר דיי.

 

החלטנו לחזור למלון, להתרענן קצת, ומכיוון שלא ממש אכלנו היום בבוקר סניף של לואוסן שנמצא מול המלון, ושם אפשר למצוא שלל פתרונות זמינים וזולים.

החלטתי שהגיע זמן לדגום מנת נודלס בסגנון מנה חמה, ואין בכלל מה חהשוות בין מה שיש בישראל לאלו שכאן.

אפילו שמדובר באבקות ואיטריות זה הרבה יותר טעים.

(כמבקר אני מחויב לעצמי לפחות לבדוק כל מה שאני מוכן לנסות, וכשצריך משהו חם בבטן הפתרונות של חנויות השירות הללו הוא זמין מהיר זול ומשביע, ולעיתים אפילו טעים).

בשעות אחר הצהרים כשהגשם פסק סוף סוף צעדנו אל נאגאמאצ'י, הוא רובע הסמוראים של קנאזאווה.

אזור זה הוא מה שדימיינתי בראשי.

ביתו של סמוראי

שכונה של בתים עתיקים ונמוכים, בחלקם שרידי מקדשים ואחוזות אצילים קטנות מימים עברו.

לשמחתנו אף סמוראי לא קפץ מולנו, כך שגם נמנעה כנראה ההשוואה המתבקשת בין הסמוראות לקרב מגע צה"לי.

(בהנחה שאני מבין משהו בתחום).

המשך השכונה הוביל אותנו את תחנת קנאזאווה הגדולה והמיוחדת במבנה האדריכלי שלה.

בבניין חנויות שנמצא ליד מצאנו זמן לנחמת הנפש הדרושה.

גם ווינדוז שופינג זאת תראפיה מודרנית.

בהמלצתה של הבלוגרית תמר גרינברג הלפמן הגענו למסעדה הודית בשם Aashirwad שהשלט על דלתה אמר שהיא ההודית הכי טובה בעיר.

(מעניין אם יש בעיר בכלל עוד מסעדות הודיות או שהוא בכלל היחיד).

מבחינתנו, עד עכשיו היא המוצלחת ביותר מכל ההודיות שדגמנו ביפן.

היום הולכים לישון שבעים ומאושרים, ומחר יום חדש ומפתיע.

 

25.3.2023

שבת בבוקר יום יפה, ככה אומר השיר, כאן פחות יפה, אבל לפחות יבש.

היאריס הנאמנה שלנו חיכתה בחניון האוטומטי, ויצאה כפי שנכנסה, לדעתי, צריך להוסיף אופציה לשטיפה תוך כדי. למה לא?

היום ניסע מעט ונראה יותר (אני מקווה). שמנו את תפילת הדרך לעצירת גשמים ויצאנו לדרך.

הכביש לוקח אותנו דרך כפרים שיש בהם חלקות לגידול אורז בוציות ומוצפות מים.

הכביש מתחיל לעלות בהר שערפילים כבדים יורדים ממנו כלפי מטה, וערימות שלג ישן מתחילות לצוץ בצדי הדרך.

קר בחוץ, 9 מעלות, ואני מניח שירד מזה.

 

גוקיאמה, אנחנו משלמים 500 יין ונכנסים לחניה של כפר ישן ומשומר, בתים מקש עבה שגגותיהם מחודדים, כאמצעי נגד השלג, שנוכח כאן עדיין במקבצים גדולים של משטחי שלג שאיבד את לובנו הצחור, אבל משפיע על הטמפרטורה.

פלגי מים זורמים מכל עבר כאילו מישהו שכח את הברז פתוח, והאווירה פסטורלית להדהים.

 

בשירקאווה גו אנו עולים בכביש מפותל וצר (כתמיד), שמוביל לתצפית על הכפר. יש מפה שביל שיורד אל כפר אם משאירים את הרכב פה צריך לחזור בעליה, אז בחרנו לרדת עם הרכב ולהמשיך בדרכנו אל טקיאמה.

 

אנו נוסעים בכביש צר על צלע הר, כשמתחתינו זורם נהר השואו הירקרק, ומימין לנו שאריות שלגים ומפלי מים על כל חריץ בקרקע.

 

בשעה 15:00 הגענו לטקיאמה, ביצענו צק אין מהיר, שמנו את המזוודות בחדר הגדול והמרווח, ואת הרכב בחניון ציבורי ועלינו על אוטובוס לתיירים (יש בו אפילו עמדת קריוקי ווייפיי חופשי), למוזיאון הכרכרות המומלץ.

 

המלון שבחרתי (כמרבית הבחירות עד כה), נמצא בקרבה לכל אתר אחר שנבחר להגיע אליו, ובסמיכות למסעדות, סופרים, חנויות נוחות וכו'.

המוזיאון המדובר אכן שווה את מאמץ ההגעה ואת כל ההמלצות.

מדובר בכירכרות עתיקות מדוגמות להדהים, שמוצאות פעמיים בשנה בפסטיבל האביב ובפסטיבל הסתיו למופעי רחוב ססגוניים שמשמרים את המסורת.

במבנה נוסף יש מודלים של מבנים יפניים שיש בהם סוג של חשיבות כפי הנראה, לא התעמקנו בנושא, ואני מקווה שזה לא יופיע בבחינות גמר הטיול.

 

חזרנו לשוטט בסמטאות המקסימות שסובבות את הנהר החוצה את העיר, ומי שתיאר את טאיקמה כעיר ציורית לא אכזב.

 

בשעות הערב המוקדמות ירד קור שהניס אותנו בחזרה אל החדר הנאה שלנו, שם יש קפה ועוגות לכל מקרה חירום.

ועכשיו זה המקרה.

 

לאחר ההתאוששות יצאנו לחפש ארוחה באזור המלון.

בחרנו במסעדה יפנית שיש לה כוכים רבים במסדרון ארוך. הצרה, שהמושבים המערביים היו תפוסים, בעוד השולחנות היפניים היו ריקים. וכשיש כאבי גב וצריכים כסא עם משענת צריכים לחכות.

 

זמן רב עבר עד שהמסעדה החלה להתרוקן ושולחנות התפנו, ככה זה כשבאים בשעת הלחץ.

לבסוף הזמנו שיפודי בקר, פיסות עוף מטוגנות בציפוי כלשהו, ירקות בטמפורה ובירה.

אכלנו  מהר כאילו אין מחר.

 

ומחר יום חדש בו נפליג בטיסה ישירה אל ניקו, התחנה האחרונה לפני החזרה לטוקיו.

ועל מה שיהיה מחר יהיה ניתן לקרוא.

מחר.

(אינשאללה, ועוד לא למדתי לומר גוד נייט ביפנית).

 

כאן ירון הולנדר, טקיאמה, יפן.

 

26.3.2023

אנחנו מתעוררים לבוקר גשום. טיפות המים קטנות, וזה יותר רסיסים ממטח, אבל מעצבן באותה המידה.

האור שעולה כאן מוקדם (באזור 6 בבוקר) מצליח לחדור את הוילון הכבד וגורם להשכמה מוקדמת.

קפצתי לראות מה אפשר לקנות בסביבה בשעה הזאת ורק חנות נוחות אחת פתוחה ובה ניתן לקנות מאפים ויוגרט לסוג של קפה של בוקר.

 

גם היום החלטנו לשנות את המתוכנן מראש ולנסוע ישירות לניקו, במקום להתברבר בכביש פחות נוח ואטרקציות שניתן לוותר עליהן (על מנת שישארו לפעם הבאה, אולי).

304 ק"מ לפנינו, יהיה רצון שיעברו בקלות ובנוחות.

 

הגשם לא עוצר לשניה והטמפרטורה נושקת ל- 8 מעלות.

בשלב מסויים הכביש עולה בהר ערפל כבד אופף אותנו, וערימות השלג שלא מאשתקד מתעבות לצדי הכביש.

באחד הכפרים הניווט מושך אותנו שוב ושוב אל כבישים סגורים (בשל מזג האוויר הקשה), היות וכך אין לנו ברירה ואנו עולים על כביש אגרה שממש במקרה עובר שם (כך שנמנעה מאתנו נסיעה ארוכה חזרה).

ותודה למי שסגר את הכביש כי כבר באמת התחלתי לפחד.

 

בעיני רוחנו כביש אגרה מדובר בנתיב דו מסלולי  בנוי היטב, אך במקטעים מסויימים אין הבדל בין הכבישים הכפריים לכביש המהיר.

יתכן שלא חשתי בהבדל כי לא הגענו לשער יציאה כלשהו מכביש האגרה, ובשלב כלשהו פשוט זרמנו עם התנועה.

 

הכבישים עברו בנופים משתנים כשהגשם לא פסק לרגע, קר ורטוב במשך כל הנסיעה.

 

לקראת שעה 16:00, כשאנחנו במרחק 50 ק"מ מהיעד ושעה נסיעה, הכביש מתחיל לרדת את ההר בנתיב צר שאמור להיות דו סיטרי אבל בקושי יש רווח לרכב אחד, שכולו ירידה ופיתולים בזווית חדה, כאשר בכל עיקול מוצבת מראה למען המגיעים משני הכיוונים.

הכביש הזה עובר בתוך יער שהשיל עלים בצבע חום אדמה, ואם זה לא היה מלחיץ זה היה יפהפה.

כאשר הגענו לכביש מישורי בתחתית הערוץ, נסענו בין כפרים קטנים שעצי דובדבן ענקיים פורחים בכל קשת הצבעים בין לבן לוורוד עז, כשמנגד ההרים מעוטרים בזרי עננות במחצית גובהם, ובערוץ זורמים מים בשצף.

לצערי לא היו שם מפרצי עצירה לצורך תיעוד היופי הזה.

 

אגב מים, כל היום הזה כשאנחנו עוברים בין פסגות מושלגות ומפלים מכל עבר, כשגשם יורד ללא הפסקה, ומידי פעם בפעם עוברים ליד מאגר, נהר,  או אגם, לא יכולים להסתיר את קנאתנו במשפט החוזר "יו, כמה מים", כאילו אנחנו עדיין חיים במדבר חרב..

 

בדמדומים אחרונים הגענו למלון שלנו לשני הלילות הבאים בעיר ניקו.

 

החנינו את הרכב בחניון המלון ולאחר קפה יצאנו לחפש משהו חם לאכול.

העיר ניקו, מסיבות שרק היא יודעת, מתה לגמרי אחרי שעה שבע בערב, ואולי זאת העונה או הגשם, אבל כלב מת לא נראה ברחוב.

למזלנו מצאנו מול המלון מקום שהיינו לקוחותיו האחרונים.

גיוזה מטוגנת, סוג של שורש (בונדוק) עם ציפוי טמפורה ומטוגן, וקערת אודון פטריות גדולה וטובה מלאו אותנו.

(גם העוגות שלפני תרמו קלוריות), עכשיו אפשר ללכת לישון על בטן מלאה ולקוות שמחר יהיה בהיר ויפה.

מה כבר ביקשנו??

 

27.3.2023

בוקר טוב.

השמים מחייכים לנו כאן אחר יום האתמול הסוער, וסערה גדולה מתרחשת ברגעים אלו ממש בצד השני של העולם, בישראל האהובה. כל כך מטלטל שמרגישים את הוויברציות פה.

ועל מילותיו של ר' יהודה הלוי נעשה פראפרזה ונאמר שאנחנו במזרח וליבנו בסוף מערב.

ישנה תחושה של אירוע מכונן החמור בתולדות המדינה, אולי, והניתוק הזה מחד, ושלל התחושות מאידך הופכות את היום הזה ליום שלא מתחיל באושר גדול.

 

כאן בניקו אין הרבה אטרקציות מעבר למפלי קייגון, מקדש וגשר.

אולי נמצא עוד מעבר לזה.

בתחנה המרכזית הנמצאת מול המלון יש סוג של מפה אינטראקטיבית המראה את כל מה שיש לעיר להציע, יתכן ונעשה בה שימוש לגלות מעבר למה שאנחנו כבר יודעים.

 

המפלים נמצאים במרחק חצי שעה ברכב או שעה בתחב"צ. נראה לי שנזיז את המכונית למען הגמישות שלנו.

 

לאחר קפה של בוקר החלטנו לנצל את מזג האוויר הנעים וללכת ברגל אל הגשר והמקדש הנמצאים במרחק של קילומטר וחצי מהמלון.

הרחוב הראשי הנכנס לניקו הוא רחוב שקט ונעים עם בתים נמוכים ושלל מסעדות שלא ממהרות לפתוח דלתות גם בעשר בבוקר, יש להם כנראה סוג שעון אחר, והתנהלות מאד נינוחה ואיטית.

יש כאן סוג של אוטובוס תיירים צבעוני שעושה נתיב קבוע בין הנקודות השונות, אבל כאמור יש התרשמות שונה מצעידה ברגל.

 

גשר שינקיו – Shinkyo Bridge

גשר שינקיו הוא אחד מסמליה המפורסמים ביותר של ניקו. אורכו של הגשר הוא 28 מטרים, רוחבו 7.4 מטרים והוא ממוקם כעשרה מטרים מעל נהר דאיה אותו הוא חוצה. הגשר שמהווה את שער הכניסה לניקו נחשב לקדוש.

על מנת להכנס ולעמוד על הגשר האדום יש לשלם מחיר של 300 יין.

במדינה אחרת היו אומרים שמשפחת פשע השתלטה על משאב לאומי, כאן יתכן והרשות המקומית היא זו ששולטת על ההכנסות והנכסים.

 

מעבר לכביש יש גרם מדרגות אבן שעולה ומטפס אל הפארק הלאומי של ניקו.

שוב, אין כמו חוכמת ההמונים ואנו מטפסים בעקבותיהם אל

Toshogu Shrine –

מקדש טושוגו אשר ללא ספק הוא האטרקציה הפופולארית ביותר בניקו ובצדק – זה אחד המקדשים המפוארים והיפים ביותר ביפן.

גן גדול עם עצים ענקיים סובב את המקדש ושלל המבנים סביבו, ומפלי מים שוצפים מכל עבר. רעש המים הזורם בתעלות מלווה את העולים אל המקדש.

 

בשעת צהרים אנו חוזרים אל המלון, ולוקחים את הרכב על מנת להגיע אל מפלי קייגון הנמצאים במרחק של כ-20 ק"מ ממרכז העיר.

בשלב מסוים בו מתחילה עלייה להר, הכביש הופך לדו נתיבי לכיוון העליה בלבד.

ככה ממש נראה הכביש המוביל למפלי קייגון

נדמה כי את תכנון הכביש הבלתי אפשרי הזה, עשה בנאדם עם בעיות חמורות של קשב וריכוז אשר החליט לתכנן את הכביש הזה ולא ממש יודע לחבר שתי נקודות בקו ישר אחד.

 

כאשר מגיעים אל ראש ההר מסתבר שמילא מישהו תכנן כביש, אבל ראבאק, חיים כאן אנשים.

אשכרה חיים.

אנחנו מגיעים לכאן פעם אחת בשביל משהו ספציפי, אתם רוצים להגיד לי שיש אנשים שעושים את הכביש הזה כמה פעמים בשבוע בגלל שהם בחרו לחיות או לעבוד כאן??

 

הקיצר, יש כאן חניה גדולה, ויצאנו אל המפל.

יש מרפסת חינמית במפלס העליון של המפל, אך מי שרוצה לראות טוב יותר, משלם 570 יין למעלית שנבנתה לפני כמאה שנה שמורידה את המבקר למאה מטר נמוך יותר.

הירידה מסתבר היא לא רק במטרים אלא גם במד המעלות.

מרגע שנפתחת דלת המעלית מתברר שהטמפרטורה צנחה ב 15 מעלות, לפחות.

פשוט פריזר.

קור כלבים יבש וכואב.

מהמרפסת ניתן לראות את זרם המים השוצף היורד ממרום הצוק, פוגע בסלע עליו יש עדיין שרידי שלג, שלא נמס עדיין, וכפי הנראה אלו גם הגורמים לקור השורר כאן.

צילמתי כמה תמונות ומיהרתי לעלות בחזרה למעלה.

יצאנו לסיבוב בחלק העירוני שנמצא כאן, על גדת אגם

Lake Chuzenji -  אגם צ'וזנגי - –אשר חופיו עשירים בעצי דובדבן.

 

חזרנו אל העיר וחיפשנו מסעדה אחרת.

במרחק 8 ק"מ ממרכז העיר, מצאנו את mos-burger, אשר ניתן להבין זו מסעדת בורגרים.

מה הבורגר הכי גדול שלכם ? שאלתי בקול רעב במיוחד את עלמת החן שעל הקופה.

היא לא התעצלה, רצה בקלילות (נותני השירות תמיד ירוצו, משום מה), הוציאה קציצה קפואה, ומשקל, וחזרה עם התוצאה.

100 גרם.

תעשי לי שניים ביקשתי בנימוס, אני רעב מאד.

ארוחת בורגרים (המבורגר שתיה וצ'יפס)במסעדת no-name עולה כאן כ-26 שקלים.

נחמה גדולה במחיר זול מאד במונחים ישראליים.

מכיוון שאין בעיירה הזאת הרבה מה לעשות, ובחוץ פתאום נורא קר, והחדשות מהארץ מלוות אותנו כל הזמן בדאגה, חזרנו לחדר החמים לשמוע, להשמיע וחהקשיב.

זמנים היסטוריים עוברים על ישראל.

גם לנו מחר יהיה יום היסטורי, מבחינתנו.

אני מקווה שנקום לשחר של יום חדש.

 

הקוביה היפנית

28.3.2023

 

יום אחרון למסע סובב יפן.

היום נצא מניקו ונחזור לטוקיו לשישה ימי עיר, נטולי רכב.

 

התחלנו כזכור משדה התעופה הנדה ונסענו להאקונה, משם סביב האגמים והר פוג'י, דרך טויוטה משכנו לנארה וקיוטו, שם החנינו את הרכב לחמישה ימים, והתנהלנו עם תחבורה ציבורית.

יצאנו מקיוטו לאוסקה.

מאוסקה נסענו לאוקיאמה ממנה הפלגנו לנאושימה.

חזרנו ליבשה עצרנו בקוראשיקי המיוחדת, ובנסיעה ארוכה ומתישה נסענו עד הירושימה היפה.

כאן היינו 3 ימים, והרכב בחניה, במהלכם היינו בפארק השלום ובאי מאייג'מה.

שינויי התוכניות גרמו לנו לנסוע לכיוון קנאזאווה, תחילה עם עצירה בטצויימה אחר כך בפרבר של פוקואי, עד שהגענו לקנזאווה לעוד יומיים, מכאן עברנו לטקיאמה ודרך האלפים היפניים חתכנו לניקו.

ומניקו חזרה לטוקיו.

סיבוב של כ-3000 ק"מ.

 

אנחנו קמים מוקדם, מוזר איך הראש מתחיל לעבוד תוך כדי שינה, ועם הסקרנות (והחשש) למתרחש בארץ כבר אי אפשר להמשיך לישון.

אנחנו מתארגנים מהר (יחסית), כי נסיעה ארוכה לפנינו, כ-200 ק"מ.

נשתדל להגיע קודם לדירת האירביאנדבי להשאיר מזוודות ואחר כך להחזיר את הרכב. נקווה שנעמוד ביעד.

נסיעה טובה.

הגוגל אומר שלפנינו כארבע שעות נסיעה, במהלך הדרך פתאום קופצת הודעה מטעמה של המכשפה:

אני יכולה להציע לך דרך קצרה יותר, רוצה?

כאילו, מה נזכרת עכשיו, לא יכולת לומר מההתחלה?

יאללה לקחנו, שלא תציע לאחרים.

 

גשם דק החל יורד, מכניס אותנו לאווירה הצפויה בטוקיו הגשומה.

בחרנו  כאמור להגיע קודם אל הדירה שלנו לששת הימים הבאים, מכיוון שסניף חברת ההשכרה נמצאת מאד קרוב אליה.

לאט לאט האוויר מתבהר וכאשר אנו עומדים בפתח חניון חברת ההשכרה, השמיים הופכים כחולים ושמש זורחת, כאומרת, ברוכים השבים לטוקיו, ואני מקווה שזה אות וסימן.

 

היאריס הנאמנה חוזרת לטויוטה (חברת ההשכרה), כשהיא נקיה מכל פגע ושריטה, ורק עלות זעומה של שימוש זמני בכביש אגרה מהווה תוספת לכל החוויה.

אני כנראה אכתוב בפירוט דו"ח שימושיות של היאריס, אבל בשורה התחתונה בחרנו ברכב שהתאים לנו במדויק.

 

מחברת ההשכרה אנו חוזרים ברגל אל הדירה, שנמצאת בעיר בשם ota, ונמצאת במרחק נסיעה כשעה ממרכז טוקיו.

השכונה בה אנו מתגוררים מקבילה לפלורנטין התל אביבית, (עד כמה שניתן להשוות).

בתים נמוכים בתוך סמטאות צרות, לעיתים ברוחב מכונית וקצת יותר.

בתים מטופחים וחצרות נאות, אווירה רגועה, והמון תנועה על אופניים.

מצאנו מכבסה אוטומטית גדולה מאה מטר מהדירה, וכאשר אומרים גדולה, צריך להבין כי דירות בטוקיו ידועות כקטנות, ואם לא חייבים להכניס ולהעמיס בבית מוצרים שאין בהם צורך, או שיש להם תחליף, פשוט לא מכניסים, וככה יש בשכונה חנות שיש בה מכונות כביסה ויבוש, גיהוץ ואפילו מתקן לניקוי נעליים, והכל מבריק מצוחצח ומאד מהיר.

 

עד 27 ק"ג כביסה במכה אחת- ב45 דקות (כולל יבוש)

ניצלנו את הזמן בה הבגדים שלנו שעברו תלאות, עוברים ריענון, ועשינו סיור היכרות עם הצד הזה של השכונה.

יש כאן חנויות קטנות ומרכולים קצת יותר גדולים, ובין מסעדות של שניים וחצי שולחנות מצאנו אחת סינית, שהכניסה לי שמחה אמיתית ללב כי א. אני אוהב מסעדות סיניות (לא בסין), ב. בארץ הן כמעט נעלמו ומספרן זעום לעומת פריחתן בשנות ה-80-90. ג. בשם הגיוון האתני ולא רק אוכל יפני גם אוכל סיני מתקבל בברכה.

לשם שינוי מהמסעדות היפניות בהן נתקלנו במסענו, כאן המנות גדולות מעל ומעבר, כך שהסתפקנו במגש גדול של גיוזות חצי מאודות וחצי מטוגנות, שהיו ממולאות במילויים שונים והיו טעימות מאד.

כאשר אני רואה מסעדה סינית פועלת אצלי תמיד ברירת המחדל לבדיקת איכותה של המסעדה ואני מזמין מרק חמוץ חריף.

כאן הגיע ג'ארה ענקית שיכולה להאכיל גם שלושה רעבים, שתוכה היה טעים אבל יותר חריף מחמוץ.

וככה כשהבטן מלאה, המקרר מלא במספיק מזון כדי להוריד את "חרדת ניצולי השואה" (כפי שאני נוהג לקרוא לתופעה), אנחנו יכולים לקחת את הזמן ברגוע אחרי הימים המתישים שעברנו.

הדירה שלנו מצויידת בטלביזיה חכמה ואפשרויות בידור נרחבות יותר ממה שחווינו עד כה.

לילה טוב ישראל. נתראה בבוקר.