שליחות קטלנית, הדור הבא.

  

הטלפון שלי רטט דקה לפני ארוחת שישי.

הקול שמעבר לקו נשמע לי מוכר.

מבצע מלח לשחורים  עבר בהצלחה רבה,  הוכחת כושר אלתור יוצא מן הכלל, אומץ וחתירה למגע על אף כל הקשיים, אבל שוב נקלענו לבעיה שרק אתה תוכל לפתור. אם תקבל עליך את המשימה תדע כי העולם שהכרת כבר לא יהיה אותו דבר".

 נו, יאללה, מלמלתי לעצמי לפני שהטלפון שלי ימיס את עצמו לפני סוף ההודעה, כאחד התרגילים הנבזיים שיש לו במאגר.

 "מבצע "שן הזהב" יוצא לדרך, תתייצב במשרד, תקבל את כל המידע, ועשרים שקל לבזבוזים. סע לשלום וזכור כי גורל העולם כולו על כתפיך", אמר הקול שמעבר לשפוף, "אם תסתבך לא נכיר בקשר בינינו, והשיחה הזאת מעולם לא התקיימה", סיים לפני שניתקתי את ההקלטה של השיחה שמעולם לא התקיימה, שיהיה.

 

בהודעה מסתורית שהגיעה מיד אחרי שניתק היה כתוב:

 "תביא לאשתי בושם מהדיוטי, ולי גרוזיני גדול וטוב".

 לך תבין אנשים. (ובכלל כבר לא קוראים להם גרוזינים, שתדע, סתם, גאורגים שכזה).

 

כשיש ממני ציפיות כל כך גבוהות, ומצויד ברישיון להרוג כל פחמימה, יצאתי באישון ליל למשימה ממנה טובים ממני חזרו מרוששים ומוכים.

 

11.9.2025

נהג המונית שהוזמן עבורי הקדים אותי באמצע הקפה, והנסיעה המהירה לשדה עברה ללא דיונים על תפקוד ראש הממשלה.

 

לטרמינלים של שדות תעופה יש ריחות.

ריחות של חו"ל מתקרב.

מזמן כבר לא נכנסתי בשערי טרמינל 1, וכבר בשעה המוקדמת של הבוקר מקדם את פני הבאים ריח מאפים טריים וקפה, עם כל הקונטיננטליות הזאת כפי שהגדיר המשורר, אני לא מצפה לפחות ממטוס ממריא דרך דמעה שקופה.

הבחור מהבטחון גילה מקצוענות רבה כשהגיע לידיו מישהו עם משהו שמישהו נתן לו להעביר.

ימים שלמים הם עובדים בשאלות שגרתיות שיש מולם תשובות מוכרות, ופתאום מגיע מישהו שמחבל להם את כל  הלו"ז.

השתדלתי להפגין איפוק מתחייב.

בחורים קשוחים כמוני לא יפלו במוקדמות.

 

הקב"ט הזוטר קרא לקב"ט בכיר שיסייע בסוגיות הביטחוניות, והלה העביר אותי לקב"ט בכיר-בכיר, שלא ידע לקבל החלטה אמיצה לבד, וכך הגעתי בסוף אל שלוחו האישי של שר הביטחון, שהוזעק ממיטתו החמה לבחון את פני הפוקר שלי ולומר בנון שאלנט "תנו לו לעבור".

נו, היה קשה?

ואם חשבתי לרגע שהסתיימו תלאותיי מסתבר שזה רק פתיח לעתיד לבוא, עת התעקשה הפרסרית (אחראית הבטיחות בטיסה והשירות), כי המטען המסווג ירד אל בטן המטוס, כי אין אופציה אחרת.

45 דקות לאחר השעה היעודה פתח הקברניט האמיץ יותם גלעד או שפריר גאון (בטח יש לו שם טייסי כזה שאינו מייצג נהג מונית מיומן), את המצערת, ומטוס הבואינג הצפוף החל לחתוך את השמים בכיוון צפון מזרח.

 

כאשר המטוס התייצב עברו הדיילות וחילקו בקבוקוני מים קטנים  וחבילות  כעכי מיני עבאדי, (מי אמר שאין פינוקים בטיסות אלעל?), ולאחר סעודת הגורמה שקעתי בנים לא נם.

 

גאורגיה לא שמחה לראות אותי, והזעיפה פניה לקראתי.

מעונן וקצת גשם שיתחזק בהמשך.

 

לאחר כל פרוצדורת מסירת המשלוח, שכלל רגע מלחיץ כשעצרו אותי לפני היציאה בשאלה מה אני מחזיק ביד, וכשהסתבר שזה הנציג שבא לפגוש אותי, נרגעתי.

ובכל זאת עבודת הניירת לקחה זמן.

באולם היוצאים יש כעשרה חלפני כספים.

כולם פחות או יותר מציגים את אותם ערכים, למעט צדיק אחד שמשלם יותר.

נהג מונית שהתעלק עלי מציע לקחת אותי, ולא עוזב עד שהתרציתי.

המכונית שלו יפנית, עם הגה ימני, תפריטים במסך ביפנית וזה לא מפריע לו לנסוע בשמאל ולא לדעת מה כתוב במסך.

לפי עלות הנסיעה שהסתכמה ב 47$ נראה לי שנעקצתי על ידי נוכל.

לפחות הביא אותי למלון אליו הזמנתי מקום.

 

המתנתי מספר דקות עד שהחדר שלי יהיה מוכן.

מלון Taberne Boutique Hotel Tbilisi הוא מלון בעל אופי מיוחד, שזוכה לציונים גבוהים מאלפי מבקריו, וכנראה יש לזה סיבה.

חדר יחיד מגיע עם מיטת יחיד. נוחה מאד יש לציין

מיקום מרכזי, בניין מיוחד, עיצוב בוטיקי, חדר נקי ומצוחצח (לפחות בסטנדרטים שלי, עד שתבוא זו שאינה מרוצה אף פעם ותחשוב אחרת...), עם ארוחת בוקר שזוכה לשבחים.

אני מתאושש קצת בחדר, ממתין שהטלפון ישתה חשמל גיאורגי לפני שאצא לטייל רגלית בסביבה, ואולי אוכל משהו, כי גם ג'יימס בונד צריך ללעוס משהו לפעמים, ולא רק לדלג בין מסיבות קוקטייל.

(וחלילה שאשווה עצמי למרגל העל ההוא).

ואפרופו ג'יימס האגדי, אין לו אף פעם פיפי, או חמור מזה??

 

נתתי לבינהל'ה לתכנן לי מסלול הליכה, ולהציב אותו על מפת גוגל, ויאללה. הטלפון מלא בתשעים אחוז. אסתפק בזה.

דבר ראשון זה המרת כספים אחרי שנשדדתי מנהג המונית.

שנית, היות והגשם ממשיך והבטן לוחצת, נכנסתי למסעדה הראשונה, והזמנתי משהו ללעוס.

קבב עם בייקון שהיה טעים ברמות, אשר הגיע כצינור אחד באורך של כ 25-30 ס"מ. בירה מקומית קרה וטובה, מרק עם כיסוני פלמוני (דמפלינג בלשון המלצרית החביבה),  ממולאים בשר שהגיע בקערת חרס מכוסה בסוג של פיתה, וציפס פריך וחם.

המרק החם (מאד) הדיף ריח שורשים וירקות, וששת הכיסונים הגדולים שחו בתוכו, מתמזגים עם הגבינה המותכת.

 

מוזיקה גאורגית התנגנה ברקע, וקהל הסועדים נראה מקומי בעליל.

 

יצאתי בהליכה אל כיכר החירות הקרובה. כיכר גדולה עם פסל של מישהו גבוה ורם על עמוד. משם בשדרת רוסטוולי הרחבה עם חנויות גדולות  של מותגים מוכרים ופחות.

הרחובות הם תערובת של ישן וחדש, יפה ומוזנח, אפילו אחד ליד השני.

ברחובות יש נוכחות בולטת ורבה של שוטרים, כנראה שיש סיבה.

חלפתי (ונכנסתי לדקה) לכנסיית כשוותי שחיצוניותה מרשימה מפנימיותה.

 

השדרה הרחבה חסרת מעברי חצייה עיליים, והתנועה שועטת.

על מנת לחצות לצד השני יש ללכת לא מעט למעבר תת קרקעי.

 

אני מתחיל  לטפס בכביש שיפועי לכיוון ההר, עליו מתנוססת אנטנה גדולה, וככל שעולים בה, עולה זווית העלייה.

העלייה הזאת הוציאה לי את המיץ, ומתנשף כדבעי, הגעתי למרפסת גדולה הצופה על הנוף, ומעליה יש שני מבני אבנים. האחד מעוגל, והשני מזכיר כנסייה.

זה נקרא מטאטסמינדה, פנתאון לכותבים ולדמויות הציבוריות.

בחצר המבנים יש מספר קברים ומצבות מרשימות.

והנוף?

פרייסלס.

מכאן מתחיל שביל שעולה במעלה ההר.

שיפוע ומדרגות.

המון המון מדרגות שלא נגמרות.

העליה גבתה כל קלוריה שאכלתי לצהרים, בריבית דריבית.

אין ספק שהשרירים שלי יודיעו מחר על קיומם.

הגעתי כושל נוטף זיעה כג'מוס באגם החולה, אל הפיסגה. כאן נמצא גן, שהוא פארק שעשועים בנוסח לונה פארק תל אביב בשנות השבעים בתוך טבע עירוני ירוק ויפה.

והנוף?

אותו דבר רק יותר.

על מנת לרדת בקלות לקחתי נסיעה ברכבל היורד.

כמה חבל שלא ידעתי על קיומו גם לעליה...

הדרך למלון בחזרה עברה בנתיב דומה לזה שעשיתי בהלוך, ולפתע הסתבר לי כמה המרחקים קרובים.

 

לעת ערב, כשחזרתי למלון הצמוד לשכונה השקטה, נשמעה ברקע מוזיקת אקורדיון, ותאורה רכה וצבעונית מכל המסעדות הפזורות סביב נדלקה, ומרמזות על אזור שוקק.

 

הגוף שלי צעק לי מכל איבר וגיד שאניח לו ואפסיק להתרוצץ כמו עכבר על סטרואידים, על כן, נכנסתי למלון בשעת דמדומים, התמסרתי בקלות למקלחת חמה, ורביצה במיטה עד ששקעתי בשינה עמוקה.

12.9.2025

 

ארוחת הבוקר התגלתה כסבירה.

אחרי ארוחת הבוקר המופלאה שחווינו בסינגפור קשה למלונות להתקרב לרף הגבוה, ובכל זאת יש כאן מספיק בשביל להתחיל יום שיטוטים על בטן מלאה.

 

בוקר נאה מקדם את פניי. הסיכויים לגשם נמוכים עד קלושים, ואקווה כי כך יהיה.

אני יוצא מהמלון ותוך כעשר דקות מגיע לאחת ההמלצות הקבועות על טביליסי.

כנסיית אנצ'סיחטי אשר שוכנת בלב גן ירוק של עצים ושיחים.

 

" הכנסייה נבנתה במאה ה־6, בימי שלטונו של דצ’י (Dachi), בנו של המלך וכתאנג הראשון של איג'ירה/איבריה...הכנסייה ניזוקה ושוקמה פעמים רבות בין המאות ה־15 עד ה־17 כתוצאה ממלחמות עם פרסים ואימפריות השונות.

במאה ה־19 נוספה כיפה למבנה, ששינתה במידה רבה את המראה של הכנסייה...בשנים 1958–1964 בוצעו עבודות שיפוץ משמעותיות כחלק מחגיגות 1500 שנה להקמת טביליסי, ושוחזרה מראיתה של הכנסייה מהמאה ה־17.

 

אחרי עצמאות גאורגיה, בפועל בשנת 1991, הוחזר לה השימוש ככנסייה פעילה.

זו לא רק אחת האתרים הדתיים החשובים ביותר בגאורגיה מבחינת היסטוריה וארכיטקטורה, אלא גם סמל של שרידות — הכנסייה חיה בתקופות של כיבוש, שינוי דתי, מדיניות אנטי־דתית, ועדיין עומדת, מתפקדת ומשמשת מקום פולחן.

 

האיקון האנצ’ה שנקרא על שמה של הכנסייה הוא יקר ערך מבחינה דתית ותרבותית. העברתו לכנסייה בתור סימן לשימור והגנה היתה אירוע משמעותי.

 

מעבר להיותה מקום דתי, אנצ׳יסחטי מהווה מוקד תרבותי: יש בה חשיבות של מוזיקה דתית, שירה פוליפונית גאורגית, ופולחן שמור. גם המבקרים הרבים רואים בה נקודת חובה בעיר העתיקה של טביליסי. "

 

סמוך לכנסייה ניצב מגדל מוזר שבראשו שעון.

מהו אותו מגדל?

" מגדל השעון של תיאטרון הבובות גבריאדזה (השעון התיאטרלי) — טביליסי, גאורגיה

 

מגדל שעון זה עומד לצד תיאטרון הבובות "גבריאדזה".

 

המבנה שליוט מראה "נסחף", קצת עקמומי — יש בו אלמנט פנטסטי, צבעוני וייחודי, ומרגיש כמו מתוך אגדה או סרט ילדים.

 

הוא מכוסה אריחים שמיוצרים בעבודת יד, ומפוסל עם מוטיבים וסיפורים. בכל שעה עגולה יוצא "מלאך קטן" או דמות מגוף המגדל, מצלצל בפעמון, וחוזר פנימה.

 

בשעות מסוימות ביום (לדוגמה בצהריים ובערב) יש מופע בובות מכני, “מעגל החיים”, שמציג סצנות כמו לידה, נישואים והלוויה. "

(ידידי הצ'ט שיודע הכל).

 

גשר השלום הסמוך בעל מבנה מיוחד ועשוי ברזל וזכוכית מהווה סוג של אטרקציה תיירותית, עובר מעל נהר קורה ומגיע בצדו השני אל פארק יפהפה בשם פארק רייק.

מבנה מרהיב בצורת צינורות ענק של מעוייני מתכת כסופה וזכוכית הוא אולם מופעים ומרכז תצוגות של טביליסי.

הפארק היפה הזה מראה איך טביליסי כולה יכולה להראות.

תור ארוך של אנשים משתרך ליד מבנה זכוכית מרהיב ממנו יוצאות קרוניות רכבל ליעד רחוק.

ניסיון החיים שלי אומר כי אם יש תור, כנראה כדאי לעמוד בו. מקסימום נופתע.

הרכבל עולה במשך כ 3 דקות אל שרידי מבצר נריקלה שסגור למבקרים, אל הגנים הבוטניים ששביל ארוך יורד אל ערוץ עמוק בין גבעות, ומה שיורדים צריך אחר כך לטפס, והספיק לי אתמול, ואל פסל ענק של אשה בצבע כסוף המביט אל העיר.

" כרתליס דדה

כינוי פואטי ל**"אמא גאורגיה"**, הפסל המפורסם שעומד בטביליסי, בירת גאורגיה.

הוקם בשנת 1958 לציון 1500 שנה לעיר טביליסי.

מתנשא לגובה של כ־20 מטר וניצב על הר סולולקי, ומשקיף על העיר.

הדמות היא של אישה לבושה בלבוש גאורגי מסורתי.

בידה האחת היא מחזיקה גביע יין – כסמל הכנסת האורחים לגאורגים.

בידה השנייה חרב – כסמל למאבק מול אויבים.

בכך הפסל מבטא את אופייה הדו־צדדי של גאורגיה: מצד אחד תרבות של אירוח וחברות, ומצד שני נכונות להגן על המולדת. "

אני בוחר לרדת את ההר בנתיב מרובה מדרגות, ואם אתמול סבלתי, היום זו הנקמה.

הדרך מובילה דרך שכונה עתיקה שגם בה יש עירוב של ישן מול מתחדש, ואין ספק כי יום בהיר ונאה מבליט את חלקיה היפים של טביליסי ומעמעם את אלו שפחות.

החתולים בגיאורגיה הם סמל למתיקות והתמסרות טןטלית

היעד שנבחר הוא (איך לא?) עוד קתדרלה מפורסמת בטביליסי.

" קתדרלת סיוני (Sioni Cathedral) היא כנסייה אורתודוקסית גאורגית חשובה מאוד בעיר העתיקה של טביליסי, גאורגיה. הנה כמה פרטים עיקריים עליה.

קתדרלת הדורמציון סיוני (The Cathedral of the Dormition of the Virgin) נבנתה לראשונה במאה ה-6–7.

הבנייה המקורית הושלמה בשנת 639 תחת שליט בשם אדראנסה.

במשך הזמן היא נהרסה כמה פעמים בפלישות (ערבים, הפרסים, המונגולים ועוד) ונבנתה מחדש.

המבנה הנוכחי (בעיקר) הוא מהמאה ה-13, עם שינויים ושיפוצים במאות ה-17, ה-19 ואף ב-20.

בחצר הקתדרלה עומדים שני מגדלי פעמון: אחד מהמאה ה-15 (שהושלם, נהרס ובסופו שוחזר) ואחד נאו-קלאסי משנת 1812 לזכר ניצחון הרוסיה על האימפריה העות'מאנית.

סיוני שימשה עד שנת 2004 כקתדרלה הראשית של הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית, כלומר מקום מושב הפטריארך. "

 

ברור שלא ידעתי את כל זה. איזה מזל.

לאן אמשיך מכאן?

 

" קתדרלת השילוש הקדוש של טביליסי (בגאורגית: Sameba Cathedral, סַמֶבַּה) היא אחד האתרים המרשימים ביותר בעיר וגם הסמל הדתי החשוב ביותר של גאורגיה המודרנית.

מיקום: נמצאת על גבעה ברובע אבלאבארי (Avlabari), בצד השמאלי של נהר הקורה (Mtkvari).

חשיבות: זוהי הקתדרלה הראשית של הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית והכנסייה הגדולה ביותר בקווקז.

 

מבנה:

 

גובהה הכולל (עם הצלב) כ־87 מטר.

נבנתה בין 1995–2004 לציון 1,500 שנה לאוטוקפליה של הכנסייה הגאורגית ו־2,000 שנה לנצרות.

משלבת סגנון מסורתי גאורגי עם אלמנטים מודרניים.

מרכז דתי ותרבותי: בתוך המתחם יש לא רק את הקתדרלה אלא גם מנזר, אקדמיה רוחנית, בית מגורים לפטריארך ועוד.

נוף: מהחצר נשקפים נופים יפים של טביליסי, במיוחד בשעת שקיעה כשהקתדרלה מוארת. "

 

הרחוב המוביל לכנסייה רצוף דוכני סידקית (זוכרים מה זה?), רוכלים עם פריט או שניים למכירה, וירקנים בחנויות ללא הוד והדר. הכל משדר נינוחות שלווה.

החניון של הכנסיה אינו מרמז במאום על גדולתה. מגרש קטן, ולא ממש מסודר במונחים של חניה.

ביציאה מסתבר לי כי נכנסתי לאתר מהכניסה הצידית בעוד שהכניסה הרשמית מרשימה פי כמה וכמה.

ממרפסת התצפית של הכנסייה רואים את ההרים בצד השני של העיר, היכן הייתי אתמול, ומוקדם יותר היום.

 

למי שטרם אימץ את הבינה המלאכותית לצרכיו, אספר כי אני לא זז בלעדיה.

מעבר חהסברים ולהמלצות על האתרים השונים, ביקשתי למשל מהבינה של גוגל (ג'מיניי) למצוא עבורי מסעדה מקומית זולה שיש בתפריט שלה מיני בשרים, במרחק שלא עולה על 2 ק"מ, ומומלצת.

בנוסף, שיכין לי מסלול הליכה על מפת גוגל.

היש פשוט מזה?

יאללה, ניקולזי, אני בדרך.

מסתבר שהמקום הצנוע הזה נמצא בסמיכות לנקודה ממנה התחלתי הבוקר, כך שעשיתי מעגל שכלל מעבר על שלושה גשרים ורכבל מצד לצד.

המסעדה הקטנה יכולה להכיל בערך עד 30 סועדים, והתפריט באנגלית כתוב ביד.

החלטתי להתפרע וללכת על הלא מוכר.

מה כבר יקרה ?

אוֹגַ’חוּרִי (Ojakhuri, גאורגית: ოჯახური) הוא מאכל מסורתי מהמטבח הגאורגי, שפירוש שמו הוא „של המשפחה” (מילה נגזרת מהמילה „ojakhi” – משפחה).

הכניסה

תפריט אנגלי

אבו חסן גרסת טביליסי

זהו בעצם תבשיל/מנה חמה שמכינים בדרך כלל במחבת ברזל:

נתחי בשר (בדרך כלל חזיר, אך לעיתים גם בקר או עוף)

מתובלים בתערובת תבלינים גאורגיים (כמו חמרצו-סונלי, כוסברה, שום, פלפל חריף)

מבושלים/נצרבים יחד עם תפוחי אדמה חתוכים גס, לרוב בתוספת בצל, עגבניות, פלפל חריף ועשבי תיבול טריים (כוסברה, פטרוזיליה).

מאפיין ייחודי: מגישים את האוג’חורי ישירות במחבת החמה לשולחן, כשהכול רותח, ריחני וביתי – ולכן השם "מאכל משפחתי".

כמה שזה טעים !!!

תכלס הדבר החשוב ביותר שהשולחן ממוקם ליד שקע, וכך גם אני וגם הטלפון נתמלא.

אני חייב לציין את המקום החביב הזה גם כי האוכל היה מדהים וטעים. וגם היין, וגם זה שבעלהבית בא עם הצעה לשתות צ'צ'ה שזה וודקה שאלוהים ירחם מה היא עשתה לי למוח יחד עם היין...  וואלה וואו אחד גדול לגוגל.

כוסית של זה, ושיגור לירח בלי טיל

מרתף האלכוהול של הבעלבית. פה הוא מאחסן את התחמושת.

שיחקתם אותה.

 

אחלה המלצה.

תזכרו.

ניקולזי, טבילסי.

ואל תשכחו לומר מי שלח אתכם.

(לא שזה יעזור לי בשקל)

כל הטוב הזה בערך 40 שקל.

 

חזרתי למלון מתנדנד כאונייה בסערה, ולאחר מקלחת חמה השתרעתי על המיטה לשחרר את השרירים הכואבים... והתעוררתי אחרי 3 שעות.

 

לא יהיה טיול בחו"ל בלי חתן-כלה אקראי

מאוחר יותר החלטתי לחפש את חיי הלילה של טביליסי.

סברתי לתומי כי העיר העתיקה, תהיה כמו כל עיר עתיקה באירופה, שזה אומר מסעדות, פאבים, מועדונים.

בקיצור אזור תוסס וצבעוני.

ידידי הצ'ט שולח אותי למקום מרוחק מידי אז החלטתי לחפש בסביבה הקרובה.

מרחק העיר העתיקה מהמלון הוא כעשר דקות הליכה, במהלכן הגעתי אל שדרת רוסטוולי, שנדמה כי יום כיפור הקדים להגיע, שכן השדרה חסומה לכלי רכב, והרבה אנשים מסתובבים במדרכות ועל הכביש, או יושבים היכן שאפשר.

נגני רחוב מפליאים בביצועים מוזיקליים, ואפילו סוג של הפגנה עם דגלים (סטייל קפלן) אם כי במינון נמוך ובפחות להט. יש להם בהחלט ממי ללמוד איך עושים הפגנות זועמות.

המון המון שוטרים נמצאים במרחב, ואני לא בטוח שזה בגלל ההפגנה המתונה או ברגיל שלהם.

חיפשתי וחיפשתי ובאחד הרחובות החוברים אל כיכר החירות מצאתי מה שמתקרב למה שרציתי.

בדוכן קטן דגמתי מאפה דמוי בורקס למרות שהיה כתוב חצ'פורי, היה טעים כמו בורקס מהסוג הטוב.

אוויר הערב נעים. אפשר להסתובב בחוץ גם עם חולצה קצרה.

היה לי יום בהזמנה. פשוט הספקתי הרבה וראיתי המון בקצב שלי, ובלי להיכנס אפילו לחנות אחת.

מחר יש לי יום ארוך להעביר לפני החזרה ארצה.

לילה טוב.

 

13.9.2025

 

עמדה לרכישת כרטיסי אוטובוס

היום המושלם של אתמול זז, ומזג האוויר התחלף.

את פני קיבל בוקר בו שמים אפורים ורסיסי גשם שיתכן ויהפכו לגשם של ממש בשעות אחר הצהרים המאוחרות.

היות והטיסה חזרה היא בשעת לילה מאוחרת ההתנהלות שלי כולה יכולה להיות נינוחה הרבה יותר. לאחר ארוחת הבוקר חזרתי לחדר להשלמת שעת שינה ולביצוע צ'ק אאוט מאוחר יחסית.

השארתי את המזוודה בקבלה ויצאתי  בעצתה של בינהל'ה אל תחנת האוטובוס הקרובה לנסוע אל אגם הצבים המרוחק 12 ק"מ ויתכן לנקודות נוספות סביבו.

הנסיעה באוטובוס זולה מאד ומחירה לארי אחד שזה שקל ורבע, ובתוקף לשעה וחצי בהחלפת אוטובוסים.

ניתן להשתמש בכרטיס אשראי עם צ'יפ ואז עלות הנסיעה עולה ללארי וחצי (בערך שני שקלים), נחיה עם זה.

בנסיעה באוטובוס חושפת את המבקר לפניה הרבות של העיר, ותושביה.

בתחנה בה ירדתי העננים זזו לטובת שמש מפנקת.

אהבתי את הג'סטה האישית.

התחנה ממוקמת בשדרה נאה עם בתים מודרניים וחלקם אפילו משרת שגרירויות זרות, הממקמות עצמן תדיר במקומות הטובים ביותר שהן יכולות למצוא.

מזמן לא עליתי ברכבל, לכן קיבלתי גם היום אחד על מנת להגיע אל אגם הצבים.

מדובר ברכבל שאין לו הרבה קרונות (כנראה רק שניים), אז צריך לחכות שיגיע קרון פנוי.

היות ואני הנוסע היחיד באולם אני צריך להמתין לבואם של עוד נוסעים כי כפי הנראה זה לא כלכלי להסיע נוסע בודד.

" שם אגם הצבים — בגרוזינית Kus Tba (“קוּס” = צב, “טבּא” = אגם).

מיקום שוכן על מדרונותיו הצפוניים של הר מתאצמינדה (Mtatsminda), מעל שכונת Vake בטביליסי.

גובה מעל פני הים כ-686-700 מטרים.

גודל ומהימצאות המים שטח כ-0.034 קמ"ר, עומק מרבי של כ־2.5-2.6 מטרים. האגם קטן יחסית.

מקורות מים מוזן על ידי נהר וארארזיס-חבי (פלג של נהר הקורה).

מה יש שם ומה עושים?

סביב האגם יש שביל הליכה מעגלי של כקילומטר.

אפשר לשכור סירות פדלים, לשחות, ולבלות בבתי קפה או מסעדות שנמצאים בסביבה.

יש מתחמי בילוי, אירועים תרבותיים וקונצרטים ברבים מהזמנים.

נוף מרשים על העיר, בעיקר כשמגיעים מהגבהים, והרגשה של “פסק זמן” מההמולה העירונית. "

 

תא הקרונית צר וארוך וכל הנסיעה כרוכה בעמידה בלבד. אין פלא, אני אומר לעצמי בהדיענו, מדוע בנו את הרכבל הזה. מכאן נשקף נופה  המרהיב של העיר.

האגם שאינו עמוק כאמור, מימיו בצבע ירקרק והשלווה שכאן ממכרת.

שביל היקפי טבול בתוך צמחיה ירוקה, וגבוה ברובו ממפלס המים בכמה מטרים. באחת הגדות השיפוע מתון וכר דשא משמש משפחות מפקנקות.

 

בחזרה בקרון הרכבל, השמיים התקדרו ורסיסי גשם החלו למלא את האוויר.

צריך לחשב מסלול. חדש, ולחשוב היכן להיות כשיגיע המבול.

בינתיים אחזור לאזור המלון.

הגאורגים לא מראים שום סימן להתרגשות, וחלקם ממשיך בהפגנתיות לצאת החוצה בלבוש קצר.

האוטובוס מחזיר אותי אל גזרת המלון ואני מחפש (ומוצא) מקום ראוי לארוחת צהרים שתסתום אותי למספיק שעות.

מסעדה חביבה בשם מסעדת מידטאון במעין מדרחוב קרצה לי, הזמנתי מנת קומבו שהכילה שיפוד בשר ברביקיו (חזיר) צ'יפס וסלט. יחד עם כוס בירה מקומית סגרתי פינה בתשעים ושניים שקלים לערך.

לא זול.

לפחות השמש חזרה לזרוח.

 

לפעמים, אבל ממש לפעמים, שווה להתעקש.

גם מול עצמך. גם כשהסיכויים אינם לטובתך אבל אתה מרגיש את זה בעצמות שאם תתמיד, בבחירה שלך לא תצטער.

גם אם יורד גשם.

גם אם זה רחוק מידי, לא נגיש מידי, ועם כל תירוץ שאונה אחת משחררת, האונה השניה כמו ילד לא מפותח עונה לה " אבל אני רוצה".

ולמה כל הפתיח המוזר הזה?

הבוקר, כשחיפשתי נקודות עניין לעצמי שאלתי את הצ'ט אם יש במקרה, אבל ממש במקרה, מוזיאון מוטורי כלשהו בטביליסי (כי למה שיהיה?), וכאן הופתעתי מהתשובה החיובית.

אבל (אי אפשר בלי אבל קטן), המוזיאון הנ"ל קטן (יחסית), באזור שומם זו מילה עדינה, בקיבינימאט של הקיבינימאט, פתוח רק עד שעה שש בערב, ואיך אני אג'נגל עם עצמי מפה לשם, ומשם לאי שם, כשהמטרה העיקרית היא להעביר את הזמן עד טיסת הלילה?

אחרי שאת שעות הבוקר המאוחרות הקדשתי כזכור לאגם הצבים שנמצא בצד אחד של העיר, ולאחר שהחלטתי לחזור למלון, לאכול צהרים, ולבדוק מה האפשרויות הסתבר שהיו שתיים.

להישאר לרבוץ בלובי המלון 5-6 שעות, או לקחת את המזוודה, לנסוע למוזיאון ולהמשיך ממנו לשדה התעופה ולהתייצב שם 6 שעות לפני המראה.

וזה נראה לי מטופש למדי.

לפתע הבזיקה אפשרות שלישית שהסתבר שהייתה הכי טובה.

להשאיר את המזוודה במלון, לקחת אוטובוס הלוך, לבקר במוזיאון,  ואחר כך אוטובוס חזור, ולהישאר במלון עד שעה סבירה יותר לשדה התעופה.

וכך מצאתי את עצמי נוסע בשני אוטובוסים (כרטיס אחד שעולה כשני שקלים), לאוטומוזיאון של טביליסי, אשר דרך הגישה אליו, אחרי שכבר יורדים מהאוטובוס היא דרך עפר זרועת מהמורות, וכמה טוב שלא נגררתי לכאן עם מזוודה.

ואז התחיל גשם. לא חזק אבל מעצבן.

והאיש הקטן באונת ימין התעורר.

"אתה רואה? אמרתי לך!!!, יאללה תחזור, גם תיכף סוגרים, והמבול יתגבר, ולמה אתה בכלל צריך את זה? תוותר."

ואז האונה השנייה צעקה "שתוק ותמשיך לחתור".

וזהו.

הגעתי.

וכאשר עמדתי בפתח ההאנגר ידעתי ששווה להתעקש.

אוסף מכוניות פרטי עם 75 פריטים. כולם במצב נסיעה. כולם עם רישיון רכב בתוקף, כולם עם הצמיגים המקוריים.

בגאווה לא מוסתרת אומר לי זה שקיבל את פניי כי זה המוזיאון המוטורי היחיד בגיאורגיה, ויחיד ב"לא הבנתי איפה", בנוסף

יש בתצוגה מספר דגמים ייחודיים, והרכבים מסודרים לפי הגדרות.

טור של רכבי אזרחים רגילים, יד שניה.

כל הרכבים מפאר התוצרת הסובייטית.

טור רכבים של אנשי ממשל, טור של רכבים אמריקאים.

ותוספות.

בחצר בחוץ סככה בצורת ר' ובה מרוכזים בצד אחד רכבים ללא הגדרה כולל בוגאטי מירוץ משנת 1925, ובצד השני בעיקר רכבים אמריקאיים מתחילת המאה הקודמת.

אוסף מפואר ומכובד, ולו היה המבטא של מנהל האתר מובן יותר, אולי הייתי לומד יותר רסיסי היסטוריה מוטורית.

וכך מוסיף ומבאר החכם של גוגל.

" מה תמצאו שם?

​מכוניות סובייטיות: האוסף מתמקד ברובו בכלי רכב שיוצרו בברית המועצות בשנות ה-60, ה-70 וה-80. תוכלו לראות שם דגמים אייקונים כמו זפורוז'ץ' (Zaporozhets) הקטנה והצבעונית, מוסקביץ' (Moskvich), וולגה (Volga) האלגנטית, וגם דגמי יוקרה כבדים כמו צ'ייקה (Chaika) וזיל (Zil).

​היסטוריה חיה: רבים מהרכבים במוזיאון הם בעלי עבר מעניין. חלקם היו שייכים לדמויות בכירות בשלטון הסובייטי, כמו הצ'ייקה של הנשיא השני של גאורגיה, אדוארד שוורדנדזה, או רכב ה-GAZ-M1 ששימש את המרשל לברנטי בריה.

​אוסף פרטי: המוזיאון הוקם על ידי איש העסקים הגיאורגי, גיורגי ממולשווילי, שהחל לאסוף ולשחזר כלי רכב לפני יותר מ-25 שנה. כל רכב באוסף שוחזר בקפידה עם חלקים מקוריים כדי לשמר את מראהו המקורי."

 

באולם קטן מתחת למפלס הרחוב, ממש מאה מטר מהמלון מצאתי שווארמה טעימה מאד, קצת חריפה, והפתעה בתוכה. גרגרי רימון.

והכי חשוב זולה מאד.

לאפה וקולה בעשרים שקלים.

לפני שאגרור את עצמי לכמה שעות של לפני טיסה כשהבטן פתאום מתחילה לזמר, ונזכרת שחטיפי מיני עבאדי זו לא ממש אופציה של ארוחה, כדאי מאד להגיע שבעים לשדה.

עד שאזמין מונית, התנחלתי בלובי המטוקטק והשקט, חיברתי מטען לטלפון, ואת הרגלים הרמתי על המזוודה, וכך אנוח לפני תחילת הדרך חזרה.

 

טביליסי לקחה קשה את צער הפרידה, והמטירה מבול דמעות אמיתי.

מותק, זה נגמר, הודעתי ביובש, לא יעזרו כל הדרמות שלך.

יאללה ביי.

 

חמש דקות מנמל התעופה, הכבישים יבשים, כאילו לא היה כלום.

דרמטית הטביליסי הזאת. ממש.

 

שדה התעופה של טביליסי רגוע מאד וכל ההתנהלות עוברת בלי לחץ ובקלילות.

עכשיו נשאר לחכות להסעה.

 

מסקנות ביקור בגאורגיה.

 

מוסטאנג שלבי. (למביני עניין)

כשאני מגיע לארץ בה טרם ביקרתי, אני משתמש במיומנויות שרכשתי בשנים האחרונות, על מנת לקבע את דמות המקום דרך כלי הרכב המתניידים בו, וכך טביליסי שיש בה רכבי פאר לרוב, לצד רכבים עממיים מהשנתונים האחרונים יחד עם תחבורה ציבורית ושיתופית נראית כמקום מתקדם שווה ערך לישראל, גם אם אין מקום להשוואה של הכלכלות.

רכבים חשמליים לא ראיתי למעט טסלות בודדות מה שמעיד שלכאן הסינים טרם חדרו.

 

הבאתי לך בושם בריח חצ'פורי כפי שביקשת, בישרתי עם שובי, אני מקווה שזה גרוזיני מספיק גדול הוספתי, היה קשה למצוא, אבל הצלחתי.

שב בבית, אמר הקול, חכה למשימה הבאה, כי בקרוב תגיע רחוק.

 

גרוזיני גדול

גרוזיני קטן

תובנות טיביליסי.

 

מעשנים פה המון.

חלפני כספים, המון.

ישראלים יש פה המון.

למעט גרפיטי  ומוזנחות  מבנים, העיר לא מלוכלכת.

גם אין פחי אשפה במרחב הציבורי. אולי השיטה היפנית עובדת, אם אין פחים אין לכלוך.

טביליסי מאמינה במדרגות, בשל אופי הבניה שלה אי אפשר להתחמק מהן.

אין מדרגות נעות או מעליות בין מעברים תת קרקעיים.

נגישות אפס.

טביליסי לא תיכנס אצלי לגזרת המקומות הזולים.

היא לא יקרה בהשוואה לישראל, אבל בהשוואה למזרח נניח, היא מעליהן ברמות המחירים.

תחבורה ציבורית זולה מאד 1.25 שח לנסיעה.

אפליקציית מוביט עובדת גם כאן.

הגאורגים אנשים אדיבים ונעימים ורבים דוברי אנגלית טובה.

שמתי לב כי מרבית הגיאורגים לא מרכיבים משקפיים. עובדה לא מבוססת מחקרית.

החתולים הגאורגים מתמסרים בקלות, חביבים ורגועים. יש משהו באוויר כנראה.

 

הסובייטים היו כאן

 

מלון טברנה בוטיק.

נקי.

מהודר

ארוחת בוקר סבירה

צוות ידידותי

מיקום נוח