הפתעה נוצצת במדבר

 אומרים שציפייה זה דבר משתלם, וכגודל הציפייה כך גודל ההתלהבות וההתרגשות.

חיכיתי וחיכיתי להזדמנות לקבל את אחת המכוניות המיוחדות, והיותר יפות על הכביש, מכונית מושכת מבטים ומחמאות. וכשזה בא, זה בא בגדול, ואני זוכה להתמזג איתה בסוף שבוע ארוך במיוחד.

אני מתכנן לנו רגעים קסומים של הנאה משותפת ודרכים יפות שיהלמו אותה.

למה אותה (בלשון נקבה) ?

כי כל תיאור חיצוני שיתחיל לדבר על חמוקיים מעוגלים, מראה מעורר ופרופורציות תואמות, יוציא מכל אחד שוביניזם מתפרץ, אלא שכאן כל תיאור שכזה בא מתוך כוונת פרגון והערצה.

אנחנו אוהבים דברים יפים, ובהחלט בעד (גם) נשים יפות, והאייקרוס כאמור לא יכולה להשאיר אף אחד באדישותו.

זו לא חכמה להוציא יופי על מכונית מעוצבת ויפהפייה ששוויה מאות  אלפי שקלים ומעלה, זה הרבה יותר קשה לעשות זאת על מכונית קונפקציה להמונים, שעדיין תראה שונה ומעניינת משאר העדר שסביבה.

יש לה נוכחות שאי אפשר להתעלם. אולי, כמו כל דוגמנית מצליחה זה הגובה (היחסי), או המראה הכללי שעושה את ההבדל.

בצהרי יום חמישי, כשהגעתי  לאסוף את האיירקרוס, עברתי להתרשמות באולם התצוגה ואהבתי מאד את זו שצבועה בכתום מפתה וזוהר, אבל לי חיכתה אחת בתכלת עז מבט כרומז על הצפוי לי בסוף השבוע הזה...אולי  (והלוואי) השמיים או הים שברקע יהיו עימנו במסענו דרומה.

כשנפתחת הדלת מקבלים מיידית רושם ראשוני.

אהבתי את עיצוב הפנים הנעים, את הבד האפור של המושבים המשולב גם על הדאשבורד וגם בדלתות, פשוט משמח את תא הנוסעים, כמו גם הנגיעות הקטנות בכתום.

מנוע   ה-1.2 ליטר טורבו מתעורר לחיים בלחיצת כפתור המתנע, ומגרגר חרישית כטבעם של מנועים שיש להם רק שלושה צילינדרים, לרשותי עומדים שבעה הילוכים זריזים ומאה ועשרה סוסים, שרק מחכים שאתן להם דרור, אני מבטיח להם עכשיו כי אמצא להם את האחו הראוי לרוץ בו.

האם זהו אחו ראוי ל-110 סוסים?

יצאנו לנסיעת היכרות קצרה כדי לבסס מערכת אמון הדדית.

האיירקרוס ידידותית למשתמש המרגיש בתוכה כאילו ומדובר במערכת יחסים רבת שנים. כל כפתור ודוושה במקום הנוח והטבעי ביותר, ומה שנותר לנהג זה ללחוץ בעדינות ולהשתלב בתנועה העירונית.

ביום שישי בבוקר בשעות בהן אנשים "נורמליים" עדיין במיטותיהם, נמים לקראת סופשבוע רגוע, אנו כבר בעיצומו של המסע שועטים דרומה. שמיכת ערפל סמיך של בוקר מלווה אותנו בדרכנו.

מנוף בקרת השיוט

האיירקרוס מקובעת על מהירות שיוט חוקית (אין כאן מערכת אדפטיבית, עדיין), מוזיקה שקטה בוקעת מהרמקולים ומערכת הניווט (מקורית, לא ווייז) בוחרת עבורנו את נתיב הנסיעה הרצוי.

זוגתי החוקית, שממעטת להתלוות אלי במסעותיי המוטוריים, בחרה הפעם להצטרף מתוך הבטחה שאהיה עדין איתה, בדיוק כשם שאני עדין עם כל אלו שאני מקבל לבחינה מידי פעם.

גם הבטחה לזמן איכות זוגי (שופינג בלשון העם) מפייסת את דעתה, מבחינתי זמן איכות זוגי משתמע לשתי אהבותיי הנמצאות עכשיו ביחד.

הכול התנהל למישרין, עד כי הצוענייה אשר על הניווט, מורה לי בתקיפות מעוררת כבוד, אחרי מחנה שיזפון, בצומת נאות סמדר, כי עדיף לי לפנות ימינה לכביש 12.

כנראה גם היא שמעה על פיצול הערוצים ומעכשיו הכול ב 12.

בדיעבד זו הייתה עיצה נפלאה שכן מעודי לא הגעתי לאילת מהכיוון הזה, ומעודי לא נסעתי במקטע הכביש היפה הזה.

בשנות השמונים בהן התגוררתי באילת, הכביש העולה מהעיר הסתיים בעין נטפים פחות או יותר, והיה משובש להפליא וזרוע במהמורות מתקופת המנדט. היום הכביש היפה המוביל לשדה התעופה עובדה, נטוש בעיקר ממכוניות נוספות על הכביש,  מה שמאפשר נהיגה יותר נינוחה ובטוחה, וכאשר מגיעים אל גדר המערכת הצמודה לכביש מבינים הלכה למעשה שהגענו ממש עד הקצה. זהו כביש שמגיע לאילת דרך ההרים מצידה הדרום מערבי.

מבחינתי כל דרך חדשה ושונה עושה לי את ההבדל, ומקומות בהם רציתי לעצור כעת ולא יכולתי, יחכו למחר, בדרך חזרה.

אילת.

דוגמנית בכל מצב

 יום מקסים מלא שמש ושמיים כחולים מקבלים את פנינו, האמת? התגעגענו לזה.

העיר שוקקת מבלים ונופשים, תושבים ואורחים לרגע. המרכזים המסחריים הם אחד העוגנים לבילוי.

קניון אייס מול עמוס ותוסס

יש כאלה שצריכים להרגיש שהם "עושים את המכה", בבואם לעיר נטולת המס, ואם לא יעשו משהו לביתם ירגישו שלא ניצלו מספיק את המעמד.

אז גם אנחנו כאלה.

למזלנו זהו יום שישי וגם העסקים סוגרים לקראת שבת,  מה שמאלץ אותנו לשים את האיירקרוס בחניה, ולצעוד אל מעבר הגבול כדי להגיע למלון שלנו באור יום.

המעבר דיי ריק מה שעוזר לנו לבצע את כל הפרוצדורה הזאת במהירות יחסית, ולמצוא את עצמנו מקץ 20 דקות בצידו המצרי של הגבול צועדים אל מלון מובנפיק.

במפרץ טאבה עומדים שלושה מלונות.

בשניים יש קזינו ולאחד אין.

שניים על קו המים ואחד לא.

באחד התארחתי פעמיים, ובשניים לא.

חבורת גמלים משוטטים  על הכביש מקבלת את פנינו בנון שאלנטיות אדישה, כאומרים –אתם באים לכאן הרבה?

מלון מובנפיק.

פעם ראשונה שלי במקום שפעם אפשר לומר שממש התגוררתי בו.

איזה הבדל בין 1982 לבין 2019.

קל לנו לפעמים להתנשא על שכנינו מדרום, אבל איזה יופי של מלון יושב היום על מפרץ טאבה, היכן שפעם ניצבה בו בדד סוכתו של דודו המציל.

קודם מבחינים בשקט והשלווה.

הכניסה למלון מוקף הגדר שמזכירה איזו אחוזה טוסקנית מכניסה את האורח למוד אחר.

הלובי מרווח ונעים ועם הכניסה מזדרז אחד העובדים להגיש כוסות מיץ קר לאורחים שאך מרחוק (יעני מהמסוף הישראלי מרחק של 500 מטר בערך) הגיעו.

החדר שקיבלנו הינו הקרוב ביותר ללובי, אבל לא שומעים שום דבר מהכיוון ההוא, הוא פונה להרים,  לוואדי טאבה ולחצר פנימית.

זה חדר ענק מאובזר עם מיטת קינג סייז שאינה גורעת מגודלו, וכל מה שמקובל במלון שכזה.

כנראה שהחדרים משקפים את מידותיו של השטח הציבורי שהיכה אותי אחר כך בהלם מוחלט.

קודם זאת הבריכה.

ה ב ר י כ ה !!

זאת לא בריכה אלא אגם קטן. סביב הבריכה משטח עצום עם מיטות שיזוף. נחל מפכה בין מדשאות ענקיות ומטופחות, מקיף מצפון את אזור הבריכה, ומי שהולך בעקבותיו מגיע לטיילת המגיעה ממלון נלסון וממשיכה דרומה והיא על קו החוף הנקי החולי (להבדיל מחופי אילת המחוצצים) והשקט.

סיני מתחיל פה.

איזה יופי מפעים.

מי שמתכוון להגיע למלון הזה אני יכול להמליץ לא להתקמצן (פער זניח ביותר) ולקחת רק חדרי גן שפונים לים ולבריכה. הכי טבעי  לרדת ככה ישר מהחדר.

אין מלונות שבנויים ככה בישראל.

לפחות לא כאלו שאני ביקרתי בהם.

בשעות הערב אנו יורדים אל חדר האוכל שאינו דומה לאף חדר אוכל של מלון ישראלי בליל שבת, רגוע מאד ושקט.

האוכל של המלונות המצריים, כך למדתי על בשרי לא נושאים בשורה קולינארית כמקובל בעיר הסמוכה, מצד שני אף אחד לא יוצא רעב.

עאוואמה

מאלוחייה

פול מצרי

יש מבחר גדול של מזון שונה. אני למשל בחרתי להזדהות עם עדתה של זוגתי והתחלתי עם מרק מלוחייה מצרי וקינחתי עם זאלביה או עאוואמה (תלוי את מי שואלים), שהם כדורי בצק מטוגנים מלאי מתיקות נוטפת.

לאחר ארוחת הערב היות שאין פה קזינו (זה המלון שאין בו) וגם צוות בידור זה לא מה שמכירים, ירדנו לראות את מה שכן יש.

להקת הבנות המחוללות של מתנ"ס נואייבה הפליאו בריקודים במופע של ליל שבת באולם הבריכה המקורה, עד כי חשנו געגוע לסברי מרנן.

בוקר מואר עם שמי תכלת זכים ברזולוציה של 4 קיי פותח צוהר לוואדי טאבה וההרים הסובבים אותו. עם כל המדשאות המוריקות סביב  אפשר לדמיין לרגע  כי אנו באיזה ריזורט רגוע בשווייץ או אוסטריה.

ירדנו לארוחת בוקר נינוחה לפני ביצוע טיול קצר על החוף הנקי ומאד ריק, צ'ק אאוט ופרידה.

בליבי כבר נשבעתי כי אמצא את הזמן הראוי להגיע לכאן ליותר זמן שיהיו בו זמן בריכה וים.

 פינת הטיפ:

המעבר לטאבה כרוך בתשלום אגרת מעבר (בצד הישראלי) בסך של כמאה שקלים, המוחזרים אחרי הבאת אישור ביקור במלון. (מי שמזמין מלון ישירות מאתר המלון פטור מאגרה). החזר התשלום שנעשה בכרטיס אשראי נעשה במזומן, ורק לאלוהי רשות המיסים הסבר למה אי אפשר לבצע זיכוי במקום חיוב.

בנסיעה חזרה אני מחליט על אותה דרך בדיוק עם עצירות מתחייבות

למשל בעין נטפים הזכור לטוב.

  אומנם מספר מכוניות עמדו בצידו הדרומי של הכביש ליד שלט הכוון, אך אני בחרתי בצד השני - הליכה רגלית לעין נטפים מצדו העליון.

פעם, בחורף 83  (של המאה "ההיא"), הייתי פה עם חבר, המים טפטפו מלמעלה על גבי צמחי שערות שולמית (כמדומני) הישר לתך בריכה קטנה ומלבנית, ואת כל זה אני מספר לרעייתי שצועדת איתי לא רק במשעולי החיים כבר למעלה משלושה עשורים, אלא ממש עכשיו על הקוליסים של הרכבים שירדו לערוץ.

אפליקציית עמוד ענן לטיולי שטח, מוסרת לנו כי זו דרך קלה הנמשכת כרבע שעה, ומהי רבע שעת הליכה קלילה בטבע בשביל שני טיילים מנוסים?

ירדנו במורד הדרך, כאשר בכל הזמן מתנגנת לנו המנגינה כי מה שיורד אחר כך צריך לעלות בחזרה, ומה שהיה קליל לא יהיה כזה בדרך חזרה, או כמו ששר בזמנו אבי טולדנו "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה", ומסתבר כי גם העלייה תלולה יותר.

אבל למה להקדים סוף למעשה?

כאמור ירדנו עם הרבה שמחה בלב מטיול השבת הקטנטן שהזדמן לנו על הדרך, עד שהגענו אל המצוק ממנו נשקף למטה נחל נטפים. שביל מסומן בצבע מראה כי ניתן לרדת למטה, אבל זהו מסלול לצעירים חסרי חוכמה ופחד, שכן זהו מסלול תלול, מסובך טכנית, ומאד מאד צפוף פיזית בין הסלעים והנקיקים, ואנשים בגילנו שכבר חוו דבר או שניים לא הגיעו אל גילם כי נטלו סיכונים מיותרים. ממש לא.

האגו התעקש אבל הבינה ניצחה, ולכן רק הבטנו אל מה שנותר מקיר הנטיפים שקרס מתישהו בתוגה, וחזרנו על עקבותינו עם הרבה מאמץ ורגליים רוטטות.

להבא, נלך היכן שעומדות שאר המכוניות. חוכמת ההמונים חזקה ממה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, כנראה.

בהמשך הדרך כאשר חשנו תאווה לקפה החליטה הקבוצה פה אחד לעצירה (לראשונה בחיי) בפונדק החביב של נאות סמדר לקפה.

תמיד אנו חולפים על פני המקום הזה ממהרים להגיע לחופשה שלנו מהר מהר , אבל מסתבר שבהחלט כדאי לחשב מסלול מחדש.

יש פה שירותים נקיים, צוות ידידותי מאיר פנים, מבחר מטעמים טובים, ובהחלט מקום ראוי לעצירה.   

לסיכום הסופ"ש.

עם קרוב ל 800 ק"מ נהיגה בסוף שבוע ארוך שהיו בו כבישים מכל סוג, ורגל שלא תמיד התחשבה, השגנו תוצאה סבירה בהחלט של צריכת דלק ממוצעת של 13 קילומטר על כל ליטר זהב שחור. אני משוכנע שמי שטורח להקפיד יכול לשנות לטובה את הנתון הזה.

אפשר לומר בוודאות מוחלטת כי הגובה משחק לטובת האיירקרוס. הידיעה כי אפשר לרדת מהכביש לטובת דרכי עפר ושבילי קק"ל בביטחה ישכנעו רבים מרוכשיה לעשות כן.

תנוחת הישיבה הגבוהה, העיצוב הנעים לעין, תא הנוסעים המרווח, המנוע החסכוני והמספיק חזק הם הקלפים המנצחים של האיירקרוס. מרבית האנשים מסתפקים בנתונים כאלה כדי לקבל החלטה מושכלת.

סך הכול היה אחלה.

 ירון (ושירה) הולנדר

ינואר 2019

סיטרואן איירקרוס , רמת גימור shine

1.2 ליטר, 110 כוחות סוס
124,000 שקל

 

כביש 12

אילת

מלון מובנפיק, טאבה

עין נטפים

פונדק נאות סמדר