משוואה בלי נעלם

כבר שנים שאני כותב על החוויות שלי עם הקוריאניות, אלו הפרטיות שלי ואלו שאני מקבל לסופי שבוע רווי פעילות, והנה הגיע הזמן לבחון מה קורה אצל האחות הגדולה בקונצרן, זו שחולקת פלטפורמות ומכללים, ובכל זאת גם אם הדגמים מקבילים הם שונים. הן בעיצוב והן בביצועים.

כאשר אני לא יודע או לא בטוח אני מחפש מידע רלוונטי בערוצים השונים, כדי לדעת במה להתמקד בעיקר ולא בטפל, וכך אני למד כי חברת יונדאי הודיעה לאחרונה על מתיחות פנים של כמה מדגמיה המובילים וכדי לבדוק את זה קיבלתי לידי את ה-i20, שתקרא מעתה ולהלן –ה-20.

לא רק המכוניות של יונדאי השתדרגו, גם אולם התצוגה המרכזי בתל אביב זז כמה מטרים צפונה ברחוב יגאל אלון, למעון חדש ונוצץ, שמכיל את כל דגמי היצרן הנמכרים כאן, וכדי לספק לכל לקוח חווית אירוח וקניה באווירה נעימה.

זהו אולם יפהפה, עתידני משהו, ומושקע.

תענוג לכל לקוח לבחון ככה את המכונית הבאה שלו.

אני מנצל את ההזדמנות החגיגית ומודד את הדגמים, כדי ליהנות מהחוויה הכוללת, ולסמן לעצמי את מה אני רוצה בפעמים הבאות.

טוב שיש תכנית מגירה מוכנה לכל תרחיש.

יום שישי בבוקר. בחניה כבר מחכה לי מכונית המבחן 20 חדישה, איתן אחראי מסירות מוסר לי את המפתחות ל-20 בצבע תכלת-אפור, מדריך אותי על מערכת קונקטד הייחודית של יונדאי שיש בה הכול.

מזמן אני  חושב שיש עדיפויות למערכת מולטימדיה שכוללת בעיקר מערכת ניווט ווייז, הנוחה לשימוש הרבה יותר מאפליקציות כגון אפל קאר או אנדרואיד אוטו.

מנוע אלף הסמ"ק המוגדש של ה-20 מייצר 100 סוסים נמרצים, אשר בסיוע שבעה הילוכים מעיפים את ה-20 בשקט אל הנתיב המהיר.

אני מקבע את בקרת השיוט (רגילה ולא אדפטיבית) על הרף  החוקי העליון, ושט לדרכי בעיר הכרמל.

ה-20 שקטה באופן מעורר חשד, ורק זליגה מקרית ממרכז הנתיב מעוררת את הזמזם העדין שמתריע, מצד שני ההגה שומר בעדינות בלתי מורגשת על ריכוז ומירכוז וחוסך מהנהג מאמץ מיותר.

עיר הכרמל מספקת תמיד אתגרים לכל רכב מבחן, יש בה מכול טוב, עליות ומורדות, סיבובים ומנהרות. צפיפות ומרחבים כך שנסיעה אחת יכולה להכיל כמעט מבחן שלם ומורכב. אני צריך יותר מזה כדי שתהיה לי חוויה כוללת.

ככה אני אוהב את השבתות שלי- ארוכות ומעניינות.

במדינה בה המורל הלאומי שלה נקבע לפי עליית המפלס של האגם הלאומי, והזרימה בנחלים, אך טבעי הוא שכל העם על גבם ביתם וטפם יצאו במחולות וטראראם, בשבת שיש בה שמש זורחת ושמיים נקיים מכל ענן (כאילו שאין לנו מספיק כאלו בין אפריל לנובמבר...) ויצאו בשיירות ארוכות אל הצפון לראות שלג, לשמח את הילדים ולחזק את המערכת הכלכלית של יישובי הפריפריה, כך שגם אנחנו לא נרצה לצאת פראיירים שיושבים בבית, אבל אם כוווולללם נוסעים לחרמון אנו נתחכם וניסע אל הגליל המערבי המוריק ושופע קניונים בהם הנצו המבצעים ואולי יהיה גם נוף.

שותפתי למסע כבר ריפדה בישבנה ריפודים יוקרתיים מאלה, והרגישה לא פעם בחברתי את טעמם של החיים המתוקים, כך שהירידה (הזמנית) בסטנדרטים שלה תהיה מן הסתם רק מקום ממנו מתחילים בעליה למעלה, לפחות תלונות אין לה אלא אפילו כמה מחמאות.

המוזיקה למשל.

שנינו חובבי מוזיקה מגוונת ומה שיש ל-20 להציע יש בו כדי להניח את דעתו של כל חובב, למעט ספוטיפיי נדרש, אם כי גם את זה ניתן לדעתי בקלות לסדר.

גם תחנות רדיו רגילות וגם אינטרנטיות, אפליקציות ייעודיות מובנות שעוזרות להעביר את הנסיעה בקלות ובכיף, ואפילו נגן תקליטורים שיצרנים רבים כבר שכחו מהו נמצא כאן, כשכול הכייף הזה מלווה בצליל חד ונקי הבוקע מרמקולים משובחים כל נסיעה הופכת ענוגה יותר.
כמובן שיש גם חיבורים לכונן נייד, בלוטוס' וחיבור חוטי.

כל האפשרויות הקיימות אפשריות, כך שמהבחינה הזאת יש לנו כיסוי רב גלי לכל קצות הארץ.

כאורחת הקבועה שלי אני ממנה אותה על יצירת האווירה המתאימה אומר לה לדג'ה (יענו שתהיה הדי ג'יי הממונה) לנו להיטים, ויאללה יצאנו לדרכנו.

יום יפה וארוך לפנינו ובו כמה הפתעות שאפילו אני עוד לא מודע להן, אלא רק מאמין כי הגורל יביא אותן כי מה שצריך לקרות הוא זה שיקרה.

המנוע הקטן משחק אותה אדיש כל עוד מדובר בנסיעה שגרתית ועמומה בכביש נטול ריגושים ואתגרים, אך משחפצה נפשו של הנהג להתרומם קמעה ולהרים את מצב רוחו אל ארץ הקו האדום, יסיט שמאלה את מוט ההילוכים ויחוש בשנייה בגל נמרץ המתחיל בקצה רגל ימין. (אני בטוח כי אמצא הזדמנויות היום כדי להוכיח זאת)

ה-20 מתחילה להיות עצבנית וניתנת לתזוזות חדות ומהירות יותר. ברור שזו לא מכונית ספורט אבל ישנו פער מורגש בהתנהגות העבשה והיומיומית לבין זו שבוער לה האגזוז.

מרכז המזון ירכא

  תחנה ראשונה במסע שלנו היא במרכז המזון בירכא. שמעתי על המקום הזה מזמן וזאת הזדמנות להיכנס ולבדוק, למרות שזה משבש את רעיון הטיול אבל היות וזמננו בידנו אנו מרשים לעצמנו לזרום.

החוויה מתחילה במגרש חניה ענק ומרווח וממשיכה בסופר עצום ממדים עם מגוון מוצרים, שירות אדיב והמון רוגע שאין בסופרים במרכז הארץ, סוג אווירה חו"לית כזאת.

הצטיידנו בכמה מוצרים שחייבים "ואין כאלה בארץ", כפי שנימקה זאת אפרת בשיא הרצינות, אם היא הייתה זוגתי החוקית אולי היו לי השגות בעניין, אבל היות והיא רק אורחת קבועה אני יותר קליל מהרגיל אצלי.

בירכא יש כמה אטרקציות מקומיות, ואנו סומכים על מי שביקר כאן לפנינו ולכן בחרנו להגיע אל טחנת הקמח, אבל ממש במקרה בדרך לשם ראינו שלט חום, ואנחנו כזכור לא מתעלמים מכאלה, נסענו בסמטאות בעקבות השילוט עד שהגענו למתחם גדול עם חניה גדולה ושלט בכניסה. מאקם אל חאדר,

 

מקום תפילה והתכנסות רוחנית של העדה הדרוזית שמקשרת את המקום לאליהו הנביא.

במתחם היפה והחריג יש את האולם הקדוש למאמינים, ומרופד שטיח אליו נכנסים יחפים ועם כיסוי ראש, בחוץ ישנה רחבה גדולה עם עצים מצילים שולחנות וספסלים לארוחות .המבנה מכיל גם אולם כנסים ומשרדים. זהו אי של שקט שליו ויפה.

מצטרף אלינו מר חלבי, בן למשפחה המפורסמת שמספר ומסביר על המקום ועל המנהגים של העדה הדרוזית.

האנשים שאנו פוגשים בירכא חביבים ומסבירי פנים ומשתפים את האורח לרגע בעולמם.

בינתיים הרעב החל מקרקר וריח הפיתות החמות בבאגאז' עורר את המיצים לחפש מקום שירגיע את הקריז.

בעליות התלולות של ירכא ה-20 מראה שכוחה עומד לה בכבוד גם עם שיפועים ממושכים וארוכים, והיא לוגמת את העלייה כלאחר יד. רק לא לשכוח ללחוץ...

בעקבות המלצה מקומית הגענו למסעדה ליד צומת רפואה (זהו שם הכיכר), בירכא. מסעדה מקומית בה אוכלים מקומיים ותיירים לרגע.

חומוס מס' 1 במדינה? באנו לבדוק

המקום, שמתהדר בשלט המתחייב "חומוס מס' 1 במדינה" מתחיל גבוה כשנתקל במבקר עם סטנדרטים בעננים שקשה לשכנע אותו, אני מוכן לתת לכל אחד פייט הוגן מול זה שמחזיק בחגורת האליפות כבר כמה שנים טובות.

לאחר טעימה נוכחנו בפעם המי יודע כמה שמעמדו של האלוף היפואי, הפייבוריט הפרטי שלי, נותר בלתי מעורער, לפחות עד הניסיון הבא.

אנו מחליטים אחרי שהבטן מלאה לצאת ולחפש את טחנת הקמח האבודה, סמטאות צרות ברוחב מכונית פלוס סיגריה מכל צד מובילות אותנו למחסן גדול שיש בו מטחנת קמח וחנות תבלינים, לא משהו ששווה להגיע אליו במיוחד.

החלטנו לאחר מחשבה קצרה כי צריך להפעיל גם את הרגליים, דיון קצר ועיון במשאבים העומדים לרשותנו מושך אותנו אל מערת הקשת.

הייתה זו בחירה שעשתה לנו את היום מנעים לכיפי,

למערה שתי דרכי גישה אחת מהן היא דרך פארק אידמית, אליו מגיעים עם כביש 8993. לדעתי זהו הכביש היפה והאתגרי ביותר בישראל.

זוהי דרך נוף צרה המזכירה את זו שמובילה לבית אורן, יש בה את הסיבובים של מעלה העקרבים, ואת העליה לדרום רמת הגולן מחמת גדר.

חובבי נהיגה ובעלי רכב ספורט שרוצים לחוות מנת אדרנלין חמה ולהביא את עצמם ואת רכבם אל הקצה חייבים להגיע אל הכביש הזה.

אנחנו אומנם הסתפקנו רק במחציתו אבל אני בטוח כי גם המשכו ראוי לבחינה בהזדמנות קרובה.

פארק אדמית הנמצא סמוך לקיבוץ הנושא את אותו שם מתגלה כפארק (חינמי אגב) מקסים שיש בו מקום לפיקניקים משפחתיים, קצת פעילות גופנית ובעיקר מילוי מצברים.

מזג האוויר המושלם הופך כאן (בניגוד למה שהיה למטה מכאן) לחמים ונעים, ומאד נעים לבלות פה.

 

שביל מונגש (לילדים ומוגבלים) מוביל את הבאים עד למערת הקשת, כשבדרך הקצרה נשקפים מכל עבר תצפיות מרהיבות מרום ההר עד חופי הים.

הראות היום ובשעה הזאת קצת עכורות וגם כך המראה מדהים ומהפנט.

"... המערה היא בעצם קשת ענקית תלויה, ותחתיה תהום. בעבר הייתה המערה סגורה כמעט מכל עבריה, עד שתהפוכות גיאולוגיות חשפו את פתחה הדרומי, התמוטטות פערה את תקרתה, וכל מה שנותר הוא קשת סלע הנישאת לעדות עד היום.... בהגיעכם למערת קשת לא תפספסו את הנוף המדהים. אתם תזכו לתצפית מרשימה הנפרשת עד לים התיכון ורכס הכרמל. ניתן להתקרב ולצפות במערה. סיכוי טוב שתראו שם קבוצות הלוקחות חלק בפעילות של גלישת מצוקים..."

(מתוך אתר טיולי )

  

במבחן התוצאה הסופי ה-20 מבהירה חד וחלק כי זו משוואה בלי נעלמים,

הכול גלוי ידוע וסביר.

אין ריגושים ואין התלהבות, אבל יש בטחון מוחלט במה שיש ומספיק, ומה שיש הוא פונקציונלי ושימושי ביום יום, ומי שזה הצורך שלו יקבל את זה כל יום כל היום.

נסעתי עם ה-20 במהלך הסופ"ש למעלה מ-500 ק"מ והגעתי לצריכת דלק ממוצעת (בתנאי כביש משתנים) של כ-15 ק"מ לכול ליטר דלק, נתון מצוין לכל הדעות.

יש גם באדום מדליק

יונדאי נותנים חבילה ראויה בתג מחיר הגיוני.

106,000 ש"ח וזה שלך, 

משפחה צעירה, או רווקים שבגרו ממכונית קטנה יותר או יד שלישית מרופא ימצאו ב-20 שדרוג משמעותי ושימושי,

ירון הולנדר (ואפרת)

ינואר 2019

יונדאי i20 T1.0 SUPREME

ירכא

מרכז המזון ירכא

מאקם אל חאדר

מסעדה וטאבון אדם

טחנת הקמח
כביש 8993

מערת קשת