9-10.7.2026
למה לימה ומאצ'ו פיצ'ו (חלק א').
צוות ההיגוי בצד הוועדה המייעצת (שזה בערך אותה פרסונה), ישב על המדוכה, והחליט.
השנה ניסע לפרו. (ואני קיוויתי בסתר ליבי כי נגיע גם למדינה בשם ורבו), ככתוב במקורות פרו ורבו ומלאו את הארץ, ובטח הכוונה למיליוני תיירים שיבואו.
בשנים האחרונות התרגלנו איכשהו שאם אין לפחות 20 שעות של שהייה בתוך צינור תלוי בשמיים, אנחנו לא מארגנים מזוודה, ועל כן, היות ועמדנו בתנאי הבסיסי המחייב חצייה של ים אחד מצד לצד, ואחר כך חצייה של אוקיינוס יותר גדול, גם כן מצד לצד, רק כדי להגיע בסוף לצד אחר של אוקיינוס אחר.
תגידו משוגעים?
ללא ספק.
בצד ההוא של הכדור הכל הפוך.
אם כאן לוהט בשיא הקיץ, שם זה חורף, אבל "יבש".
כלומר, היכן שברגיל יורדים גשמים, אין גשמים, והיכן שחם ולח ויורד גשם ללא קשר לעונה, אז זה מה שיש.
בתוכנית המובטחת מופיעים ג'ונגלים, כפרים נידחים, עמים עם היסטוריה עתיקה כמעט כמו זו של עם התנ"ך, אחד אמזונס, כמה אנדים, עיר פלאים, אתרי טבע מופלאים והרבה למה.
למה? ככה!!
בלילה האמריקאים שוב הפציצו את האיראנים, ובלבנו תקווה אחת, שלא נתקע גם בפעם השלישית.
חלאס, הבנו את הפרנציפ.
שדה התעופה הלאומי הומה אדם. נדמה כאילו כל המדינה יוצאת להתאוורר, אבל למרות החששות הכל התקדם די מהר, וחיש מהר הגענו אל שערי הדיוטי פרי שהם יותר מושג, מאשר מטרה.
עמדת המתנה לפני עלייה למטוס.
קצת נשנושים, קפה ומנוחה, לפני המסע הארוך.
בארבע ועשרים הרים הקפטיין ואסקו דה כמה כמה, את חרטום המטוס, ואנחנו חתכנו את תכול השמים, משאירים מאחורינו אבק ושלושים מעלות בצל.
(בנמל הקונקשיין מדריד, הטמפרטורה 37 מעלות, מזל שלא צריך לצאת מהטרמינל), ובנמל היעד באותה שעה רק 21 מעלות סתוויות.
וואמוס מוצ'צ'וס, שלפתי את הספרדית הרהוטה שרכשתי כמה חודשים קודם לכן, היר ווי קאם.
חברת התעופה אייר אירופה, היא חברה שקמצנות וסחטנות הן מוטיב מרכזי בהתנהלותה.
אין שום מאכל לעיס המוגש לנוסעים מתל אביב למדריד, וכל בקשה למושב, משקה או מאכל כרוכה בתשלום.
פשוט עולב.
הם לא יודעים שיש להם פה עסק עם משפיען רב השפעה (על משפחתו וחמשת חבריו), ששם דגש על אהבתו לאוכל של מטוסים, ומי שלא מגיש כלום, גרוע מזה שמגיש אוכל שאינו ראוי.
כדאי להם מאד להשתפר בטיסה הארוכה, שכן זרועו הארוכה של צה"ל תגיע לכל מבקשי רעתנו (היידה ביבי, לפרוטוקול).
וואיי וואיי אם הגבירה הראשונה הייתה מגיעה לפה.... וואיי וואיי עליכם.
מרגע שחצינו את קו החוף הספרדי ונכנסנו אל לב המדינה, הנמיך המטוס לקראת הנחיתה, ולאט לאט נחשפו פניה הצבעוניים של ספרד.
פיסות אדמה בגוונים משתנים, צובעים את מלוא העין בפסיפס מרהיב של כל גווני החום והירוק. אגמים ונהרות הרים וגאיות. פשוט יפהפה.
מד המעלות עולה ככל שמנמיכים, ומרום של מינוס 54 מעלות עד לפלוס 38, זה מעבר חד ביותר.
אציין כי בגובה שבעה קילומטר הייתה הטמפרטורה 20 מעלות שזה, איך נאמר בעדינות, ממש פסיכי.
(הכל כמובן בהתאם לנתוני הטיסה המופיעים על המסך מול עיני).
לאחר כשלוש וחצי שעות התאוששות וארוחה קלה בשדה התעופה, אנחנו נקראים אל הדגל, לקראת הטיסה הארוכה יותר.
כ -11 וחצי שעות עד ללימה.
בדרך נפזר אבקת מלאכים, ונשתדל לנמנם.
צוות הדיילים אחוז אנרגיה לא מובנית החלו לחלק ארוחה שהיא בין ארוחת ערב לארוחת לילה (כאילו, מה ההבדל?), והציעו בחירה בין מנת עוף לפסטה.
הלכתי על הפסטה, מה כבר יכול להיות?
ריבועי רביולי שוחים ברוטב שאמור להיות פטריות (כנראה), אבל סבל ממשבר אישיות חמור.
לצדו סלט דג כלשהו, קר, עם ירקות לא מזוהים.
לא משהו לכתוב עליו הביתה.
לחמניה וחמאה היוו קישוט, ולקנוח עוגת שוקולד הכי סתמית בטעם ספוג.
אסתפק ואומר שבירה mahou הייתה החלק המוצלח ביותר של הארוחה הזאת.
חמש בסולם זה שבא לסעוד, ויצא מאוכזב.
כל זה כאמור עדיף על זה שלא הגישו כלום בטיסה הראשונה.
עולב מבית היוצר של אייר אירופה.
טיסת לילה ארוכה זה אומר שאחרי פינוי מגשי האוכל, נעטף המטוס באפלה גמורה וכולם שוקעים בשינה.
היתכן ושמו לנו משהו במזון??
שעה וחצי לנחיתה, כאשר המטוס מעל ונצואלה, נדלק אור רך בחלל המטוס ודיילים החלו להגיש את ארוחת הבוקר.
כולי תקווה שחביתה תתעלה על מעדני הארוחה הקודמת.
חביתה בשרנית, סבירה ולצדה עגבניית שרי, אחת !
גביע יוגורט, ושני קרקרים עבים ופריכים.
את כל הטוב הזה שטפתי עם מיץ אננס מתוק, ולשם שינוי משהו כל כך בסיסי קשה להרוס.
שש קבע המבקר את הציון הרחום לחברת תעופה פחות מומלצת.
לאחר שעתיים של מנהלות שדה תעופה, יצאנו לחניה לעלות על אוטובוס שיקח אותנו למלון, לארוחת בוקר, ולאחריה נצא להכיר את העיר.
במבט ראשון של ערפילי בוקר, לימה מתגלה אפרורית וחשוכה, ולא רק בגלל הבניינים הנמוכים שאין בהם הוד והדר, אלא העיר מעורפלת תדיר בשל מיקום ומזג האוויר.
גם בשעה מוקדמת (שש וחצי בבוקר), התנועה סואנת.
המלון שלנו נמצא בשכונת מיראפלורס, שהיא שכונה מכובדת ונאה.
כשאני מגיע למדינה חדשה אני מסתכל על הרכבים.
מי מה ממתי, בני כמה כדי לתת לעצמי סוג של הבנה לאן הגעתי, וכאן בפרו יש כמות גדולה של רכבים מודרניים מהדגמים האחרונים וגם מותגים לא מוכרים. כמו גם מחירי דלק (שאני כרגע לא יודע עדיין להחליט אם זה יקר או זול)
מרגע שהגענו אל קו החוף של האוקיינוס, עברנו לכביש מהיר וחדיש, מתחת למצוק ממנו יורדים גשרים ומעברים להולכי רגל.
ואכן, האזור הזה כבר נראה הרבה יותר מודרני ומתקדם.
בדרכנו למלון אנו מקבלים מושגי יסוד בתרבות המקומית.
* צ'יפה (chifa), כל מסעדה ששורשיה אסיאתית עם השפעות פרואניות, ויש לא מעט כאלו, תופיעה המילה צ'יפה לפני שם המסעדה, וכך יודעים את הסגנון של המסעדה.
* וואקה, שריד מבנים ארכיאולוגיים, שהיו בנויים מלבני בוץ, שהתכלו עם השנים, והשאירו אחריהם עדויות לישובים שלמים..
רעולות לימה.
מה מסתתר מאחורי המושג, והפסלים הרבים המפוזרים ברחבי כיכר העיר המוקדשים להן.
שאלתי את ידידי צ'אט שיודע הכל, שיתן הסבר לתופעה.
"רעולות לימה" (בספרדית: Las Tapadas Limeñas - "המוסתרות של לימה") הן אחת התופעות התרבותיות, החברתיות והאופנתיות המרתקות ביותר בהיסטוריה של פרו, אשר אפיינו את עיר הבירה לימה מתקופת השלטון המושבת הספרדי (המאה ה-16) ועד אמצע המאה ה-19.
לא מדובר בכיסוי ראש דתי, אלא בלבוש ייחודי שהפך לסמל של חופש, מסתורין ועוצמה נשית יוצאת דופן לאותה תקופה.
נהוג לחלק את הלבוש שלהן לשני חלקים עיקריים:
* הסאיה (Saya): חצאית משי ארוכה וצמודה למדי במותניים, שהתרחבה מעט לקראת הקרסוליים.
* המנטו (Manto): צעיף או גלימה שחורה ממשי שכיסתה את הראש והכתפיים, ונאחזה ביד בצורה כזו שהיא חשפה עין אחת בלבד (בדרך כלל העין הימנית).
למה הן התלבשו כך?
הסיבה הרשמית המקורית הייתה צניעות והגנה מפני השמש, אך נשות לימה הפכו את הלבוש הזה לכלי רב עוצמה של חופש חברתי:
* אנונימיות מוחלטת: מכיוון שרק עין אחת הייתה גלויה, איש לא יכול היה לדעת מי האישה שמאחורי הבגד – האם היא בת אצולה עשירה, אישה נשואה, רווקה, או בת למעמד נמוך.
* חופש תנועה: בעידן שבו נשים היו תחת השגחה קפדנית של בעליהן או אבותיהן, ה"טאפאדה" אפשרה לנשים לצאת לבדן לרחוב, לטייל, להקשיב לדיונים פוליטיים, ואפילו לפלרטט מבלי לחשוש לפגיעה במוניטין שלהן.
* שיוויון חברתי זמני: הלבוש טישטש הבדלי מעמדות וגזע, מה שאפשר מרחב ציבורי שוויוני ומסקרן יותר.
הניסיונות לאסור את המנהג
הלבוש הזה שיגע את הגברים ואת הממסד הדתי בלימה. העובדה שאישה יכלה ללכת ברחוב, לשוחח עם גברים זרים, ושאפילו בעל לא היה יכול לזהות בוודאות את אשתו, נתפסה כאיום על הסדר החברתי.
היו מספר ניסיונות של הכנסייה והשלטונות המקומיים לאסור על לבישת המנטו והסאיה (הוטלו קנסות ואפילו איומים בנדוי מהכנסייה), אך נשות לימה סירבו לוותר. הן הגנו על זכותן ללבוש את הצעיף בעקשנות כזו שהחוקים פשוט בוטלו או נשכחו פעם אחר פעם.
מתי וכיצד נעלמה התופעה?
התופעה החלה דועכת במחצית השנייה של המאה ה-19 (סביב שנות ה-1850 וה-1860). הסיבה העיקרית הייתה חדירת האופנה הצרפתית האירופית לפרו לאחר קבלת העצמאות. נשות המעמד הגבוה התחילו להעדיף שמלות רחבות, כובעים מפוארים בסגנון מערבי, והלבוש המסורתי נתפס בהדרגה כמיושן.
כיום, הטאפאדה לימניה היא חלק בלתי נפרד מהפולקלור והזהות ההיסטורית של לימה. ניתן לראות אותן בציורים מפורסמים של האמן הפרואני פנצ'ו פיירו (Pancho Fierro), בפסלים ברחבי העיר העתיקה, והן משמשות השראה ליצירות אמנות וספרות מקומיות עד היום ".
הכנסיה הדומיניקנית, מתחם גדול ויפהפה שיש בו פסיפסים דומים בפורטוגל ובמרוקו.
עוד בנמצא קתדרלה גבוהה ומרשימה, חצרות מטופחות ועוד.
לאחר הפסקה קצרה לנשנוש מהיר של מה שיש בסביבה, אנו מדלגים עם האוטובוס למוזיאון לארקו הררה.
זהו מוזיאון אוספים פרטי של תרבות פרואנית שנמצאו בקברים באתרים ארכיאולוגיים, ומספרים את סיפורה של תרבות אינקה עתיקה ומפותחת מלפני אלפי שנים.
קינוח הבילוי נמצא באגף המוקדש לפיסול אירוטי, ומוכיח כי שום דבר חדש לא קורה בתחום.
פארק האהבה.
" פארק האהבה (Parque del Amor) הוא אחד המקומות המפורסמים, הרומנטיים היפים ביותר בלימה, בירת פרו. הפארק שוכן על מצוקי שכונת מיראפלורס (Miraflores) התוססת, ומשקיף מגובה רב על האוקיינוס השקט, מה שהופך אותו לנקודה מושלמת לצפייה בשקיעה.
הנה כל מה שכדאי לדעת על הפארק:
ההשראה והעיצוב: מחווה לגאודי
הפארק נחנך ב-14 בפברואר 1993 (יום אהבה/ולנטיין דיי), והעיצוב שלו מושפע באופן ברור בסגנון המודרניסטי של האדריכל הקטלאני אנטוני גאודי (במיוחד מפארק גואל בברצלונה).
* קירות פסיפס: הפארק מוקף בחומות נמוכות ומפותלות המכוסות בפסיפסים צבעוניים (מוזאיקה).
* ציטוטי אהבה: אם תסתכלו מקרוב על אריחי הפסיפס, תגלו שהם שזורים בשירים וביטויי אהבה של משוררים פרואנים מפורסמים.
הפסל המרכזי: "הנשיקה" (El Beso)
במרכז הפארק עומד פסל מונומנטלי ועצום הנקרא "El Beso" (הנשיקה), שנוצר על ידי האמן הפרואני ויקטור דלפין (Víctor Delfín). הפסל מציג זוג אוהבים חבוקים בנשיקה לוהטת, והוא הפך לאחד מסמליה המוכרים ביותר של העיר לימה.
מסורות ואווירה במקום
* השקיעות: בשעות אחר הצהריים והערב הפארק מתמלא במקומיים ובתיירים שמגיעים לתפוס מקום על חומות הפסיפס וליהנות מאחת השקיעות היפות ביותר מעל הים.
* תחרויות נשיקות: ביום האהבה (14 בפברואר) נערכת במקום תחרות מסורתית של "הנשיקה הארוכה ביותר" בין זוגות שמגיעים מכל רחבי העיר.
* זוגות צעירים: זהו יעד פופולרי מאוד עבור זוגות ביום חתונתם, שמגיעים בלבוש חתן-כלה כדי להצטלם על רקע הפסל והים.
טיפ קטן למבקרים
הפארק ממוקם על ציר הטיילת של מיראפלורס (El Malecón). מומלץ מאוד לשלב את הביקור בו עם הליכה נעימה לאורך הטיילת, ואף להמשיך ברגל לכיוון מתחם הקניות והבילוי הפתוח לאר קומאר (Larcomar), שנמצא לא רחוק משם ובנוי גם הוא לתוך המצוק.
אם אתם חובבי אקסטרים, ממש ליד הפארק נמצאת גם נקודת הזינוק של רחיפה במצנחי רחיפה (Paragliding) מעל המצוקים והים ".
מכאן אנו חוזרים למלון, להתארגנות, מנוחה והכנות ליציאה לארוחת ערב.
ארוחת הערב נערכת במסעדה ענקית היושבת למרגלות "וואקה" מרשים במיוחד.
חבל שלא יתאפשר לנו ביקור במקום.
התפריט הוצג לנו מוקדם יותר, וכך בחרנו מראש בסוג של הימור.
הארוחה יש לומר היתה מעולה בכל בחירה.
גם בראשונות, כך בעיקריות, ולבסוף בקינוחים.
פה אחד בשולחן נרשמה התלהבות רבתי.
וזה היה התפריט לבחירה
ארוחת ערב במסעדת HUACA PUCLLANA
* פיסקו סאוור או כוס יין (גבעול אחד)
(משקה בן זונה, מפיל בעורמה).
מנה ראשונה (לבחירה).
* קאוסה ממולא: שרימפס, אבוקדו ועגבנייה.
* סביצ'ה דג מסוג "קורווינה" (Corvina): תירס, בטטה וקאנצ'ה (גרגרי תירס קלויים).
* קערת קינואה: עגבניות צלויות, תירס, ליים, גבינה, קוביות אבוקדו, כוסברה ועשבים אינדיאנים (V).
מנה עיקרית
* דג מסוג "קורווינה" (Corvina) או "שארלה" (Charela): בציפוי קינואה אדומה, מוגש עם פירה תפוחי אדמה צהובים, אספרגוס, ארטישוקים ברוטב פטריות.
* תבשיל עוף מסורתי "אחי דה גאלינה" (Aji de Gallina): מוגש על גבי תפוחי אדמה צהובים, ביצה וגבינה טרייה.
* לומו סלטדו (Lomo Saltado) בסגנון שלנו: מוגש עם תפוחי אדמה כפריים צהובים ואורז תירס.
* רביולי במילוי פטריות מג'מרקה וגבינת ריקוטה: מוגש עם תחליב עגבניות, פלפל מסוג "אחי לימו", וגבינת פרמזן.
קינוח
* מרנג בסגנון לימה.
* קרם דגני אינדיאני ושוקולד.
* עוגת גבינה
אכן, סיום מושלם ליום ארוך.
מחר יום חדש.
11.7.2026
אחרי ארוחת בוקר מהזן המשובח, הממלא והמגוון, עלינו לאוטובוס על מנת להתחיל לטייל באמת.
לפני הכל עצירה קצרה בשכונת בארנקו.
זו "הפלורנטין" של עיר הבירה.
הצ'אט מיטיב לתאר אותה ככה.
" בארנקו היא השכונה הבוהמיינית, הצבעונית והרומנטית ביותר בלימה, והיא נחשבת לרובע האמנים והתרבות של העיר. אם ברונקו (ויקטוריה) היא הלב התעשייתי הקשוח, בארנקו היא המקום שבו תרצה להסתובב עם קפה ביד, מצלמה ומצב רוח רגוע.
הנה כל מה ששווה להכיר בה:
1. האווירה והאדריכלות
בארנקו מלאה אחוזות קולוניאליות ישנות (Casonas) שנבנו במאה ה-19, כשהאזור שימש כמקום מפלט קיצי לעשירי לימה. היום, רבות מהאחוזות האלו הפכו לבתי קפה טרנדיים, גלריות אמנות, מלונות בוטיק וברים. הרחובות שלה ירוקים, מלאי עצי פיקוס ענקיים וגרפיטי מרהיב (אמנות רחוב היא חלק בלתי נפרד מה-DNA של השכונה).
2. נקודות עניין מרכזיות
גשר האנחות (Puente de los Suspiros): גשר עץ מפורסם והסמל של השכונה. האגדה המקומית אומרת שאם זו הפעם הראשונה שאתה מבקר בו, עליך להביע משאלה ולחצות אותו בלי לנשום.
הבאחה דה באניוס (Bajada de Baños): שביל הליכה ציורי שיורד מתחת לגשר האנחות כל הדרך אל חוף הים. הוא רצוף במסעדות, ברים קטנים ומוזיקה חיה.
הכיכר המרכזית (Plaza de Barranco): לב השכונה, שבו נמצאת הספרייה העירונית היפה וכנסיית Santísima Cruz. מקום מעולה לצפות בו בעוברים ושבים ובמופעי רחוב בסופי שבוע.
מוזיאונים: בשכונה נמצא מוזיאון MATE (שהקים צלם האופנה המפורסם מריו טסטינו) ומוזיאון Pedro de Osma שמציג אמנות קולוניאלית בתוך ארמון מרהיב.
3. חיי לילה וקולינריה
בארנקו היא מרכז חיי הלילה של לימה. תמצא שם:
ברי קוקטיילים ומבשלות בירה: מקומות מעולים לשתות בהם פיסקו סאוור (הקוקטייל הלאומי) או בירת בוטיק מקומית.
פניאס (Peñas): מועדונים מסורתיים שבהם אפשר לחוות מוזיקה וריקודים אפרו-פרואניים אותנטיים.
אוכל: החל מדוכני אנטיקוצ'וס (שיפודי לב בקר, מאכל רחוב פופולרי מאוד) ועד למסעדות שף יוקרתיות (כמו מסעדת Central המפורסמת שנמצאת ממש על גבול בארנקו ומיראפלורס).
4. בטיחות ונגישות
בארנקו נחשבת לשכונה בטוחה מאוד, ידידותית לתיירים, במיוחד באזורים המרכזיים שלה סביב הכיכר והגשר ".
אנחנו יוצאים לנסיעה ארוכה שתמתח לאורך כ-400 ק"מ לכיוון דרום, לאורך קו החוף.
התרשמות מהזמן הקצר שבילינו בלימה מדובר בעיר נקייה (ולא לשכוח שחיים בה כ-13 מיליון איש), וזה מהמעט שראינו.
אין גרפיטי על הקירות, אולם יש עוני בולט ואף הומלסים שישנים ברחוב.
בשכונות מודרניות וחדשות אורח החיים המערבי בולט הרבה יותר.
מסתבר כי בחצות בערך פקדה את אזור לימה רעידת אדמה בעוצמה של 4.9 בסולם הידוע.
למרות שהייתי ער לא הרגשתי כלום.
אחרים בקבוצה העידו שכן הרגישו.
הנסיעה חושפת אותנו לצד המדברי היבש של פרו, הרים צחיחים , שכונות בתים סטייל הבדואים ליד באר שבע.
קו החוף לעיתים שטוח ולעיתים מסולע. לפעמים עם דיונות ארוכות ולפעמים לא, לפעמים עם אתרי נופש, ולפעמים מפעלים, או אזורים נטושים לאורך מרחקים גדולים.
באופן מוזר כל אחד בקבוצה מוצא במקטעים הללו משהו שמזכיר לו משהו ממקום אחר.
בדרכנו אנו עוצרים בעיירה קטנה בשם פיסקו (כן, כן, כשם המשקה החביב שהכרנו אמש), שיש בה נמל דייגים פעיל.
באולם גדול עובדות נשים בפילוט דגים במיומנות נפלאה.
שקנאים ענקיים מסתובבים ללא חשש כאילו היו בעלי הבית, חוטפים כל מה שאכיל מבחינתם.
אריות ים מגודלים רובצים על המזח בשעמום בולט, ומזיזים עצמם רק במקרה ואחד מעובדי הנמל זורק להם פיסת דג.
שפע הדגה שמביאים הדייגים, מאפשר קיומם של בעלי חיים שחיים כאן על המזח בין בני האדם.
ברחוב הראשי פועלות מסעדות פועלים רעועות ולא מקושטות המגישות מן הסתם את תוצרת הים הטרייה.
לו הייתי כאן לבדי מן הסתם הייתי נכנס לארוחה מסקרנת.
המשכה של הדרך מוביל אותנו אל
הפארק לאומי פארקס.
שמורת הטבע פראקאס (Reserva Nacional de Paracas) היא אחד מאוצרות הטבע המרשימים והייחודיים ביותר בפרו. השמורה ממוקמת לחופו של האוקיינוס השקט, במחוז איקה (Ica), כ-250 קילומטרים דרומית ללימה, והיא מהווה דוגמה נדירה למפגש עוצמתי בין מדבר צחיח לחלוטין לבין אוקיינוס עשיר בחיים.
הנה כל מה שכדאי לדעת על השמורה המרתקת הזו:
1. שילוב נופים דרמטי ומרהיב
פראקאס היא שמורה ימית וחופית כאחד. הנוף בה נראה לעיתים כמו כוכב לכת אחר:
* מדבר פוגש ים: דיונות חול עצומות בצבעי צהוב, אדום וכתום היורדות ישירות אל תוך המים הכחולים של האוקיינוס.
* חוף החול האדום (Playa Roja): אחד החופים המפורסמים בשמורה, שקיבל את צבעו האדום הבוהק כתוצאה משחיקה של סלעי גרניט קרובים המכילים מגמה.
* מצוקים וצורות סלע: קו החוף רצוף במצוקים פראיים שעוצבו על ידי הרוחות והגלים (בעבר היה שם מבנה סלע מפורסם בצורת קשת שנקרא "הקתדרלה", אך הוא קרס בחלקו ברעידת אדמה ב-2007, ועדיין המקום מרשים ביותר).
2. "גלפגוס לעניים" (איי באייסטס - Islas Ballestas)
למרות שהאיים עצמם נמצאים טכנית ממש מחוץ לגבולות השמורה היבשתית, הם חלק בלתי נפרד מהחוויה של פראקאס. סיורי סירות יוצאים מהעיירה פראקאס אל האיים ומציעים מפגש מקרוב עם עושר בלתי רגיל של בעלי חיים:
* אריות ים: אלפים מהם רובצים על הסלעים ומשתכשכים במים.
* פינגווינים: מושבות של פינגווין המבולדט (Humboldt) החיים באזור בזכות זרם המים הקר.
* ציפורי שורש (Guano Birds): מיליוני ציפורי ים (כמו סולות, קורמורנים ושקנאים) המכסות את האיים. הלשלשת שלהן (הגואנו) נחשבת לדשן טבעי איכותי ביותר ונאספת שם באופן מבוקר.
פירוש השם פראקאס בשפת הקצ'ואה הוא "סופת חול" (Para - גשם/סופה, Acco - חול), בגלל הרוחות החזקות שנושבות כאן בשעות אחר הצהריים.
האזור היה ביתה של תרבות פראקאס המשגשגת (בערך 800 לפנה"ס עד 200 לספנה"ס). הארכיאולוגים גילו בשמורה קברים עתיקים שבהם נחשפו מומיות עטופות בטקסטיל מהמפוארים והמורכבים ביותר שנמצאו אי פעם ביבשת אמריקה, לצד גולגולות מוארכות שעברו עיוות מכוון כחלק מפולחן או סימון מעמד. בשמורה ישנו מרכז מבקרים ומוזיאון קטן ומצוין המציג את הממצאים הללו.
תחילה אנו נכנסים לשני מוזיאונים בהם יש תיאור של בעלי החיים והאנשים שחיו כאן בסביבה.
כביש עפר כבוש נסלל בין הדיונות הגבוהות והחשופות מכל צומח מוביל אותנו אל נקודות עניין.
סמוך לכפר הדייגים לגוניאס, עלינו בשביל מסודר לתצפית מרהיבה.
משם אל שפת הים לראות את החול האדום.
לו השמש הייתה משתפת פעולה, ובוקעת בין העננים המראה היה מרהיב אף יותר.
צפינו בציפורי סולה הצוללות למים כחץ שלוח כדי לדוג דגים.
מראה מרהיב שניתן לראות שוב ושוב בפליאה והתלהבות.
במצפור אחר שניצב מעל הצוקים חזינו בגלי הים מכים בקירות המצוק החומים.
הביקור בשמורה היפהפייה מותיר את המבקר נפעם מיופי המדבר הצחיח.
לקראת שקיעה ניכנסנו בשערי מלון חדיש בשם CASA ANDINA SELECT.
חדר מרווח עם מרפסת קטנה, נקי ומסודר.
להפתעתנו, למרות שכל היום לא ראינו שמש, לקראת שקיעה היא בצבצה בין העננים, צובעת את האופק בכתום מוזהב, ועברה להאיר את הצד השני של הכדור.
סביצ'ה, מרק עוף וסלט ירקות היוו את הבחירה של המנה הראשונה.
לעיקרית התחרו פיסות בקר מוקפץ, דג בסגנון באסקי או עוף קורדון בלו, כשהקינוחים המוצעים הם סלט פירות, עוגת ספוג מסורתית או פאי לימון.
בניגוד לליל אמש, הנחיתה מהעילית המשובחת שחווינו, הייתה כואבת.
לא דומה ולא על יד.
בסיסי סביר, ולא מעבר לזה.
היו מי שהתלוננו ולא אכלו, והיו מי שאכלו ולא התלוננו.
זה מה שיש, ועם זה ננצח, אומר המשפט הידוע, ועדיף ללכת לישון עם בטן מלאה.
מחר יום חדש, שיהיו בו הפתעות נעימות.
12.7.2026
לאחר ארוחת בוקר סבירה וטעימה אנחנו יוצאים לשתי אטרקציות דומות ושונות בשני אתרים, עם תחבורה שונה, לצפות בתופעה בשם גיאוגליף.
" גיאוגליף. הוא מושג בארכיאולוגיה ובגאוגרפיה המתאר ציור, סימון או מוטיב גדול המופק על פני הקרקע.
מדובר ביצירות אמנות או סימונים בקנה מידה עצום, שלעיתים קרובות קשה מאוד להבחין בצורתם המלאה מהקרקע, והדרך הטובה ביותר לראותם היא ממבט ציפור (או מהאוויר).
כיצד יוצרים גיאוגליפים?
ישנן שתי שיטות עיקריות ליצירתם:
גיאוגליף שלילי (חריטה): נוצר על ידי הסרת השכבה העליונה של הקרקע (למשל, אבנים כהות או חצץ) כדי לחשוף את שכבת הקרקע הבהירה יותר שמתחתיה.
גיאוגליף חיובי (הוספה): נוצר על ידי סידור והערמה של חומרים כמו אבנים, סלעים, אדמה או חצץ על פני השטח כדי ליצור קווי מתאר בולטים.
אל הראשון שבהם אנו יוצאים לשייט בים.
הציור הראשון של "הפמוט", מתגלה במהרה על צלע הר חשוף.
ציור ענק של פמוט עם ציר מרכזי עבה ושתי זרועות דמויות עץ.
מדהים.
משם המשכנו אל איים שהם סלעי בזלת ענקיים המהווים בתי גידול לעופות מים, פינגווינים, אריות ים, דגים וסרטנים (כזכור, אלו הם ה"גלפגוס לעניים").
משתהים ונדהמים מיופיו של הטבע הפראי, ובהרמוניה של שוכניו שלא מהווים איום קיומי אחד על השני, יחד עם הצורות שהמים חצבו בסלע הופכים את השייט הקסום הזה לחוויה בלתי נשכחת.
משם דילגנו לשדה התעופה של העיירה המארחת.
בשדה התעופה הקטנטן אך המודרני אין תעסוקה לעובדים, לפחות לא כזו הנראית לעיני המבקר, ובכל זאת קבוצת "הטייסים" שבחרו לטוס מתעכבת שלא באשמתה, עד שאנו נקראים לעלות לטיסה שתימשך כשעה וחצי.
השמש שיצאה היום לכבודנו מאירה את השטח מתוך כוונה שנוציא צילומים משובחים.
המטוס מכיל 12 נוסעים בדבוקה, ועושה קצת רעש, אולם קצב הטיסה שמדדתי בעזרת ווייז עומד על מהירות של 223 קמ"ש.
למרות שזו רצועת מדבר, אנו עוברים מעל מתחמים חקלאיים שמטפחים קוביות ירוקות של גידולים חקלאיים.
בחלק מהדרך הנוף מעל מזכיר את תוואי הנוף כשטסים לאילת, מעל הערבה, ומסתכלים מזרחה לכיוון ירדן.
כאשר מגיעים לאזור של כל הפיגורות המצויירות, הטייס מכוון אותנו מה לחפש.
את הלוויתן, האסטרונאוט, יונק הדבש, הקוף, השפירית ועוד צורות.
קריאות התפעלות מהדהדות בחלל המטוס כאשר מצליחים לזהות את אחת מאותן הצורות.
הטייסים מאפשרים תצפיות פעם לצד ימין של המטוס, ואחר כך לצד שמאל, תוך כדי תמרונים של מטוסי קרב, כדי שכולם יצאו מרוצים.
לא תמיד מצליחים לראות בזמן אמת הכל, לכן חשוב לצלם הרבה, ולסמוך גם על הצלמים האחרים שיחלקו עם כולם את הצילומים החדים והברורים ביותר.
זוהי תופעה מופלאה וחווייה מיוחדת ללא ספק.
וכך מוסיפה עוד החברה ג'ימיניי.
"קווי נאסקה (Nazca Lines) הם סדרה של גאוגליפים (ציורי אדמה) ענקיים ועתיקים הממוקמים במדבר נאסקה שבדרום פרו.
הקווים נוצרו על ידי תרבות הנאסקה בין השנים 500 לפנה"ס ו-500 לספירה, והם נחשבים לאחת התעלומות הארכיאולוגיות המרתקות בעולם.
כיצד הם נוצרו?
החוקרים גילו שהגרפיקה העצומה הזו נוצרה בטכניקה פשוטה אך גאונית:
הסרת השכבה העליונה: תושבי המקום חפרו והסירו את החלוקים והאבנים הכהות (שנצבעו בשחור-חום עקב חמצון) שכיסו את פני המדבר.
חשיפת השכבה הבהירה: מתחת לשכבה הכהה נחשפה אדמה בהירה העשויה מגיר וחרסית. הניגודיות הזו היא שיוצרת את הקווים הבולטים.
שימור טבעי: בזכות האקלים המדברי הקיצוני – כמעט ללא גשם, ללא רוחות חזקות ועם טמפרטורה יציבה – הקווים נשמרו בצורה מושלמת במשך אלפי שנים.
מה הם מתארים?
הקווים מתחלקים לשלושה סוגים עיקריים:
צורות גאומטריות: קווים ישרים (חלקם באורך קילומטרים), משולשים, טרפזים וספירלות.
בעלי חיים וצמחים: ציורים מפורסמים של קוליברי (יונק דבש), עכביש, קוף, קונדור, לוטרה, לווייתן קטלן ועץ.
דמויות אנושיות: המפורסמת שבהן היא דמות המכונה "האסטרונאוט" – דמות בעלת ראש עגול גדול המנופפת לשלום, הממוקמת על צלע גבעה.
התעלומה: למה הם שימשו?
מכיוון שאת רוב הצורות ניתן לראות בשלמותן רק ממעוף ציפור (מטוס או רחפן), עלו לאורך השנים תיאוריות רבות לגבי מטרתן:
פולחן מים ופוריות (התאוריה המובילה): החוקרים המודרניים מאמינים שהקווים שימשו כמסלולי הליכה טקסיים. התושבים צעדו לאורכם כדי להתפלל לאלים שיביאו גשם ומים מהרי האנדים למדבר הצחיח.
לוח שנה אסטרונומי: הארכיאולוגית מריה רייכה, שהקדישה את חייה לחקר הקווים, האמינה שחלק מהקווים מצביעים על נקודות השקיעה והזריחה של השמש והכוכבים בימי השוויון וההיפוך, ושימשו כלוח שנה חקלאי.
תיאוריות חוצנים: סופרים כמו אריך פון דניקן הציעו (ללא בסיס מדעי) שמדובר במסלולי נחיתה לחלליות של חוצנים.
בשנת 1994 הוכרזו קווי נאסקה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ועד היום חוקרים (בעזרת בינה מלאכותית וצילומי לוויין מתקדמים) ממשיכים לגלות גאוגליפים חדשים וקטנים יותר באזור ".
חזרנו עם האוטובוס ללימה שוב בארבע שעות נסיעה (פחות או יותר), אך מפאת סופהשבוע התנועה הייתה פחות עמוסה, ואל מלון הילטון היפה, חזרנו באור יום.
הערב הוזמנה עבורנו ארוחת ערב, ועל דעת הנוכחים כולם מדובר בחוויה מתקנת לליל אמש.
היה טעים מאוד, ומוגש בהקפדה יתרה בכל פרט.
מחר יום גדוש של שיט (נוסף), וטיסה (נוספת), ולינה בלב הג'ונגל.
יש למה לחכות.
13.7.2026
השכמה מוקדמת (מידי) שכופה עלינו המ"כ הקשוח שחר, גורמת לנו להתעורר בשעות שאלוהי החושך עוד מתפקד במשמרת שלו, וזאת על מנת שנתייצב בחדר האוכל של מלון הילטון, שמנפק ארוחה טובה מאד, בהתאם למעמדו, ולאחריה עולים על האוטובוס הצמוד לנו, המוביל אותנו אל שדה התעופה, ממנו נתעופף ליעד בשם port maldonad, ליומיים בג'ונגל,. יתכן כי בעקבות אותם יומיים בהם נשהה בחברת בעלי חיים שלא בהכרח חובבי אדם, נדע לעזאזל מה הם אותם "חוקי הג'ונגל", עליהם כולם מדברים בפחד, יראה או תיעוב (תלוי סיטואציה כמובן).
שדה התעופה הבינלאומי של לימה, שבאופן מפתיע אין ממנו טיסה לאירופה למעט מדריד, הוא שדה מודרני וחדיש, באולם המרכזי חנויות רבות ומסעדות לכל טעם.
התעלפתי לשינה עמוקה בטרם המטוס פתח בדהרה להמראה, והתעוררתי כאשר דיילת שאלה אם אני מעדיף שוקולד או חטיף.
מזג אוויר חמים מקבל את פנינו. חמים ומעונן
שדה תעופה פיצפון נמדד בהליכה מהמטוס אל בית הנתיבות וכזה בדיוק מחכה לנו ביעד.
לאחר איסוף המזוודות, אנו עולים על משאית ספארי פתוחה שתיקח אותנו למקום בו נפרד ממרבית המטען שלנו, ועם המינימום ההכרחי נצא בשייט למלון אקולוגי ביער.
העיירה הקטנה (כמאה אלף תושבים) מתבססת על תיירות, חקלאות וכריית זהב לא חוקית.
מרבית התושבים מתניידים על דו ותלת גלגלי ולא משנה כמה רוכבים יכולים לשבת.
רמת החיים הפשוטה הפוגשת בתייר המערבי, לא נראית גבוהה במיוחד, וכנראה מי שגר כאן מסתפק בכפי יכולתו.
לאחר הפקדת המזוודות עלינו על סירת קאנו צרה וארוכה שתוביל אותנו על פני הנהר שמימיו בצבע חום, במשך כשעה וחצי.
לפני תחילת השייט עובר "דייל" עם מגש בננות, להכניס אותנו כנראה לאווירה.
הקאנו הצר הוא סוג של סירה לא יציבה במיוחד, ולכן, כל הנוסעים יושבים על ספסלים ארוכים בכל צד.
לאחר שעה וחצי לערך של שייט מתון שאין בו דרמות גדולות, מול נוף מונוטוני קבוע של צמחיית יער צפופה המגיעה עד שפת המים, משני צדדיו של היובל של היובל של האמזונס האדיר, הגענו למזח הלודג'.
כבר מגובה פני המים ניתן להתרשם מיופיו הייחודי של המתחם, אולם כלום לא מכין את המבקר לסטייל של המקום, המותיר את הנכנס פעור פה.
מדובר בריזורט בנוי עץ ברובו, הטובל בתוך גינון מעוצב ומתוכנן, ומשתלב באופן טבעי עם סביבתו.
כל הוויית הלודג' היא בשמירה על הסביבה והטבע, ולהמעיט ככל הניתן את הפגיעה בו.
לכן, למשל מים לשתייה יש רק בחדר האוכל. אנחנו מתבקשים להפקיד כל מזון שהבאנו איתנו בתאים מופרדים בלובי המלון, כדי שבעלי חיים לא ימשכו אליהם. שעות ווייפיי מוגבלות בזמן ובאזור קליטה. ועוד.
אנחנו מקבלים מפתחות לקוטג'ים מרווחים ונאים מאד, שלכל אחד מהם יש שם של חיה אופיינית למקום.
הקוטג בנוי עץ וכל הפתחים (דלת וחלונות) שבו מופרדים עם רשת צפופה למניעת כניסת חרקים וחיות.
אין תריסים, כך שמן הסתם מתעוררים ביקיצה טבעית באור ראשון, חוץ מסאדיסטים שמתעוררים בשעות לא סבירות.
לאחר התמקמות אנחנו מוזמנים לסעוד בארוחת צהריים טעימה ומגוונת, ולאחריה אנחנו יוצאים בשייט קצר אל "אי הקופים", הנמצא בגדה ממול.
זהו מקום מושבם של שלושה מיני קופים.
קפוצין חום.
קפוצין לבן פנים.
קוף עכביש.
אנחנו הולכים אחרי מדריך חמוש במאצ'טה למקרה הצורך, ושק בננות.
הוא קורא לקופים להגיע במעין שריקות הדומות לקולות שהם משמיעים, וכנראה שזה עובד, כי קופים מתחילים לרדת מהעצים ולחטוף את הבננות מידיו, ולטפס בזריזות אל צמרת העץ.
קופי העכביש הנבדלים בזנבם העבה המשמש כרגל חמישית ומסייע בקפיצות בין העצים, מתגלה כזן שאינו חושש מבין אדם, צועד בקרבתנו, ומנסה אפילו לקפוץ על אחדים מאיתנו כסוג משחק.
הלחות בתוך היער כבדה ואנחנו מזיעים את נשמתנו, אולם אין זה מוריד במאום מחוויית המפגש האישי עם חיית טבע בסביבתה הטבעית.
אנחנו חוזרים להתאוששות לקראת ארוחת ערב.
אני ממש מרגיש שוב חניך בתנועת הנוער במחנה קיץ, אם כי בתנאים בסיסיים טובים בהרבה מאלו שהיו בשנות השבעים.
ארוחת הערב היתה בגדר סביר, כנראה גורלנו הוא ליהנות ערב אחד, ואז ערב אחריי קצת פחות ושוב ושוב ככה.
לא שזה רע, זה מה שיש.
השכמת בוקר בחמש !! ואני מקווה שלא נצרך להקיף את המאהל עד שיגיע המפקד.
לילה טוב.
החיים זה ג'ונגל (חלק ב')
14.7.2026
השכמה מוקדמת, בחוץ עלטה וקולות הלקוחים מעולם אחר, של ציפורים וחרקים שאנחנו לא מכירים.
בדמדומי זריחה השמיים נצבעים בגווני אדום-כתום-וורוד ומוסיפים לשלווה הסטואית תפאורה הולמת.
אחרי שייט של כשעה על הנהר אנו מגיעים לשמורת טבע בה נמצא מסלול אגם סנדובל.
בדרכנו אנו עוברים על נתיב קורות עץ מוגבה מעל הקרקע הבוצית, בתוך שמורת טאמבופאטה בנתיב הנמתח על פני כשלושה קילומטרים.
היער מלא צמחייה סבוכה של עצים ושיחים אופייניים לסביבה.
האוויר רווי לחות ויתושים טורדניים.
בדרך פוגשים קוף שאגן אדמוני ביישן על צמרת העץ, ושומעים הסברים מלומדים על סוגי הצמחייה.
השייט על האגם מתבצע על סירות קאנו שטוחות מונהגות על ידי משוטים המועברים בין השטים, ואיש צוות מקומי שמנווט את הסירה.
פה ושם מצביעים על עצים, בעלי כנף, צבי מים, או בעל חיים אחר במים, והכל בתוך שקט של ג'ונגל שיש לו חיים משל עצמו.
השייט נמשך כשעה וחצי, ובסיומו אנו צועדים שוב על מסלול קורות העץ, אל הסירה שתחזיר אותנו למלון לארוחת צהריים.
ארוחת הצהרים מוגשת במנות מוכנות לשולחן והמנה העיקרית מוגשת בתוך עלה ענק (כמו בננה), ובתוכו פיסת עוף על מצע אורז ותבלינים שהייתה מיוחדת וטעימה במיוחד.
פסק זמן בין הפעילויות מאפשר טבילה בבריכה של המלון שמימיה קרים ומצננים.
לאחר מנוחת צהריים יוצאים לסיור הליכה בקרבת המלון.
המלון הקים גן בוטני בשוליו, ואנחנו חוצים אותו בדרכנו ללגונת הקיימנים (התנינים).
עצרנו להסברים ליד צמח אייוואסקה, שהוא צמח שעליו משמשים כסוג של סם תודעתי עם השפעות פסכידליות.
בלגונה היפהפייה הציץ אלינו קיימן צעיר סמוך לגדה, ולא הראה עניין מעבר לזה, כאילו הוא לא מקבל שכר מהמלון לשתף פעולה עם התיירים.
גם כאן לח מאד, והיתושות חוגגות.
לאחר ארוחת הערב יצאנו לשייט קליל לצפות בקיימנים שראשיהם מבצבץ מעל המים, ולצפות בכוכבי שביל החלב בחשיכה מוחלטת.
זהו מראה מהפנט, שמעמיד את מקומנו ביקום כמיקרו גרגר אבק (במקרה הטוב).
החושך המוחלט, ללא זיהום אור מאפשר לראות קבוצות כוכבים שאינן נראות בחצי הצפוני, כמו צלב הדרום שהוא המקביל לכוכב הצפון, את הקשת והעקרב, ועוד ועוד.
זהו סיום מרתק ליום אחר ושונה, מכל מה שעשינו וראינו.
מחר בבוקר נקום מוקדם (אבל לא מאד), ולאחר ארוחת בוקר נצא לשדה התעופה לטוס לקוסקו.
כאן ירון הולנדר, כתבנו במעבה הג'ונגל הפרואני.
15.7.2026
הפעם, אפשרו לנו למתוח את שנת הלילה, שהסתיימה עם קונצרט חיות היער שסביבנו הפוצחות בקירקורים, שריקות, חריקות וזמזומים מוזיקליים בצד אחד, ואור בוקר שמאיר את כל החדר באין ווילונות על החלונות מצד שני.
בלית ברירה, קמים, מתארגנים בקצב הג'ונגל, והולכים אל חדר האוכל.
מפתיע אותי הדיסוננס בין ארוחות הצהריים והערב שהיו מושקעות ומיוחדות, לבין המוצע הדל בבוקר.
לא שיצאתי רעב, כמו שצריך למצוא מה לאכול, ואז כמה שיותר מזה.
לאחר שלוקחים את הבוקר בניחותא נצא אל שדה התעופה.
תחילה שוב בשייט שימשך כשעה, אחר כך איסוף המזוודות, ומשם לשדה.
לפני שנגיע לשדה התעופה יש לנו מספיק זמן לשיטוט בשוק מקומי, להכיר פירות וירקות לא מוכרים, ולהצטייד במה שרוצים לקראת טיסת הצהריים.
שדה התעופה הפיצפון אותו פגשנו בהגיענו, הוא זה ממנו ניפרד כרגע, ויש לנו כשעתיים המתנה עד להמראה.
בזמן הזה מחזירים לעצמנו זמן אוויר (יעני אינטרנט) של עדכונים מהם התנתקנו ביומיים האחרונים.
הטיסה אמורה להמשך זמן קצרצר 30-40 דקות, וכהרגלי אני מתעלף לפני שהמטוס מתחיל לרוץ להמראה, ומתעורר כמה דקות לפני הנחיתה.
בעדה שלי קוראים לזה "טיסה חלומית".
חשבתי כי הפעם צוות חברת LATAM לא חילק כלום לנוסעים, אולם מסתבר כי כשישנתי חילקו שוקולדים, מזל שיש מי שדואג לי.
לקראת נחיתה אנו חווים כמה כיסי אוויר לא נעימים, וכאשר יורדים מתחת לכסות העננים מתגלה נוף הררי גבוה וצחיח בעיקר.
פה ושם ישנם מקבצי צמחייה שמוסיפים כתמים ירוקים ברקע החום השולט.
ואז מתגלה קוסקו.
בתיה הרבים שאין בהם יופי והדר, מפוזרים בהתאם לטופוגרפיה.
מגובה הקרקע מתגלה העיר כציורית יותר מכזו הנראית ממעל.
וכך עוזרת לי הבינה לדעת.
" קוסקו (Cusco) היא אחת הערים המרתקות והיפות ביותר בדרום אמריקה. היא שוכנת בלב הרי האנדים הגבוהים (בגובה של כ-3,400 מטרים מעל פני הים) ומהווה את עריסת התרבות של אימפריית האינקה, לצד שילוב מהפנט של אדריכלות קולוניאלית ספרדית.
הנה הצצה למה שהופך את העיר הזו למגנט עבור מטיילים מכל העולם:
היסטוריה ואדריכלות: מפגש בין שני עולמות.
קוסקו היא סוג של מוזיאון פתוח. במקומות רבים בעיר, קירות אבן אינקאיים מסיביים – שנבנו בדיוק הנדסי מדהים ללא טיט – משמשים כיסודות למבנים וכנסיות ספרדיות שנבנו עליהם מאוחר יותר.
* פלאזה דה ארמאס (Plaza de Armas): הכיכר המרכזית השוקקת של העיר. היא מוקפת במרפסות עץ מגולפות, כנסיות קולוניאליות מרשימות (כמו הקתדרלה של קוסקו) ובתי קפה נהדרים שמשקיפים על הנוף.
* מקדש הקוריקנצ'ה (Qorikancha): "מקדש השמש" שהיה המקדש החשוב והמפואר ביותר של האינקה (הקירות שלו היו מכוסים פעם בזהב טהור). הספרדים בנו עליו את מנזר סנטו דומינגו, והשילוב האדריכלי ביניהם פשוט מהפנט.
* סַקְסַאיְוָואמָאן (Sacsayhuamán): מצודה ואתר ארכיאולוגי עצום השוכן על גבעה מעל העיר. האתר מפורסם בזכות אבני הענק שלו (הגדולה שבהן שוקלת מעל 120 טון) שחוברו יחד בהתאמה מושלמת.
שווקים, קולינריה ואווירה מקומית
* שוק סן פדרו (Mercado Central de San Pedro): חוויה חושית מטורפת. שוק מקומי צבעוני שבו תמצאו הכל – החל ממיצי פירות טרופיים סחוטים במקום, מאות סוגים של תפוחי אדמה ותירס, ועד לעבודות יד מסורתיות ודוכני אוכל זולים.
* רובע סן בלס (San Blas): רובע האמנים הציורי של העיר. הוא מאופיין בסמטאות צרות ותלולות, קירות לבנים, גלריות אמנות, בתי קפה טרנדיים ונקודות תצפית יפות על גגות הרעפים של העיר.
* הסצנה הקולינרית: קוסקו היא גן עדן לחובבי אוכל. תוכלו למצוא בה מנות רחוב מסורתיות כמו לומבו סלטאדו (בקר מוקפץ עם בצל, עגבניות וצ'יפס) לצד מסעדות שף מודרניות המשתמשות בחומרי גלם מקומיים מהאנדים ומאגן האמזונס.
השער לעמק הקדוש ולמאצ'ו פיצ'ו
מעבר לקסם שלה עצמה, קוסקו היא בסיס האם הרשמי לכל מי שיוצא לחקור את פלאי האזור:
* העמק הקדוש של האינקה (Sacred Valley): עמק ירוק ושופע המלא בעיירות ציוריות (כמו פיסאק ואולאנטאיטאמבו), שווקי אומנות ואתרים ארכיאולוגיים מרהיבים.
* המאצ'ו פיצ'ו: העיר האבודה המפורסמת של האינקה, אליה מגיעים ברכבת פנורמית דרך נופים משגעים, או ברגל דרך מסלולי טרקים מפורסמים (כמו ה"אינקה טרייל" או ה"סלקנטאי").
> 
טיפ חשוב: הגובה של קוסקו הוא משמעותי. מומלץ מאוד להקדיש את היומיים הראשונים להסתגלות (אקלימיזציה), לשתות המון מים, להימנע ממאמץ פיזי קשה על ההתחלה, ולנסות את תה הקוקה המקומי (Mate de Coca), שעוזר מאוד להקל על תסמיני הגובה.
משדה התעופה נסענו למלון שלנו להלילה, ולאחר התארגנות קצרה, הקפיצו אותנו לסיור היכרות בשכונת סאן בלאס.
זו שכונה עתיקה עם רחובות צרים מרובדי אבנים, ציורי קיר מרהיבים וחנויות קטנות (בעיקר לתיירים).
מטרת הסיור שנעשה במורד הרחוב היא להתרגל לשינויי הגובה.
בקצה המדרון נמצאת קתדרלת סאן בלאס והכיכר המרכזית.
בכניסה לקתדרלה עומד שומר המבהיר כי הצילום אסור, וחבל מאד.
זוהי קתדרלה עצומת ממדים, שיש בה פסלים, ציורי קיר מעשה ידי הילידים האינדיאנים שהתנצרו, וחפצי קדושה מזהב וכסף בכמות מטורפת.
הכיכר מהווה מקום התכנסות לשלל אירועים ספונטניים, כמו חבורת ארגנטינאים שחגגו את נצחון קבוצת הכדורגל הלאומית בחצי גמר המונדיאל, ואחרים.
לעת ערב, כשהאוויר הצטנן בכמה מעלות, יצאנו לארוחת ערב שזורה במופע פולקלור מקומי.
מסעדת TUNUPA שיש בה אוכל מיוחד כמו סביצ'ה מצויינת עם פיסות דג פורל, או סטייק אלפקה שהגיע עם רוטב והיה עדין וטעים מאד, בין לבין להקת הבית ניגנה מוזיקה פרואנית ורקדנים שפצחו בריקודים בתלבושות מסורתיות.
חזרנו למלון שבעים ומרוצים, לקראת שינה עמוקה, כי מחר יום גדוש.
16.7.2026
היום הזה יוקדש לפסטיבל הבתולה מכרמן. נסיעה ארוכה לפנינו, כשלוש שעות פלוס, וצפויה לנו חוויה צפופה.
" פסטיבל הבתולה מִכַּרְמֶן (בספרדית: Fiesta de la Virgen del Carmen), המכונה בפי המקומיים גם "מאמאצ'ה כרמן" (Mamacha Carmen), הוא אחד הפסטיבלים הצבעוניים, הסוערים והמרתקים ביותר בפרו ובאמריקה הלטינית כולה.
החגיגות המרכזיות והמפורסמות ביותר מתקיימות מדי שנה בין ה-15 ל-18 ביולי בעיירה הקטנה והציורית פאוקרטמבו (Paucartambo), השוכנת במרומי האנדים במרחק של כ-100 ק"מ מהעיר קוסקו.
שילוב מרתק בין נצרות לאינקה
ייחודו הגדול של הפסטיבל הוא הסינקרטיזם שלו – מיזוג בין הדת הקתולית שהביאו איתם הכובשים הספרדים לבין האמונות האנימיסטיות העתיקות של בני האינקה.
כאשר הספרדים כפו על המקומיים את הנצרות, בני האינקה "הלבישו" את האלים שלהם בדמויות נוצריות. כך הפכה הבתולה מריה (בגרסת הבתולה מכרמן) לייצוג של הפאצ'אמאמה (Pachamama) – אמא אדמה האהובה והמקודשת של תרבות האנדים.
מה קורה במהלך ימי הפסטיבל?
העיירה השקטה בדרך כלל מתמלאת ברבבות חוגגים, מוזיקה בלתי פוסקת ואלכוהול שזורם כמים. החלקים המרכזיים של החגיגה כוללים:
* תהלוכות וריקודים ססגוניים: עשרות קבוצות רקדנים (Comparsas) המייצגות דמויות היסטוריות ומיתולוגיות שונות. כל קבוצה לובשת מסכות גרוטסקיות ותלבושות מרהיבות, ומלווה בתזמורת משלה.
* דמויות קבועות בעלות משמעות: בין הרקדנים תוכלו לפגוש את ה-Qhapaq Negro (המייצגים את העבדים השחורים מתקופת הקולוניאליזם), ה-Qapaq Chuncho (לוחמי הג'ונגל המגנים על הבתולה), והשדים המקומיים המטפסים על הגגות ומנסים "לפתות" את הקהל.
* ה"גרילה" (La Guerrilla): ביומו האחרון של הפסטיבל מתרחש קרב מדומה ומשעשע ברחובות בין מלאכים לשדים על נשמותיהם של המתים.
* הזריחה בטראס קרוסס (Tres Cruces): אחת המסורות היפות היא נסיעה לפנות בוקר לנקודת תצפית בגובה של קרוב ל-4,000 מטרים, ממנה צופים בזריחה מרהיבה מעל אגן האמזונס – מחזה שלעיתים מלווה באפקטים אופטיים ייחודיים בגלל הלחות והעננים.
> זווית מקומית מעניינת: פסטיבל הבתולה מכרמן הוכרז כחלק מהמורשת התרבותית הלאומית של פרו, והוא נחשב לאחת החוויות האותנטיות והעוצמתיות ביותר עבור מי שמבקר באזור קוסקו באמצע יולי ".
הכביש מתפתל עולה ויורד בין הרים וגאיות, של רכס האנדים, ואנחנו עוצרים בדרכנו בפיסאק, עיירה השוכנת בלב העמק וסביבה טרסות על ההרים המעידות על קיום חקלאות קדומה כאן.
מאידך תושבי הכפרים הקטנים מתקיימים כיום מגידול תפוחי אדמה ופרחים..
הכביש צר מאד ומתפתל בין הרי סלע כבירים, ושדות בגווני צהוב ועובר את רום 4300 מטר.
הדרך ממשיכה, חותכת בהר, משני צדדיו נוף מחורץ של ערוצים עמוקים, עוברי אורח בלבוש מסורתי מובילים חזיר או שניים, או כבשים.
הכפר אליו הגענו לא מבשר את העומד לקרות.
לא הבנתי, אם זהו חג כזה חשוב, אין בבתי הכפר שום סממן חיצוני לאירוע.
בכל מקרה ככל שהתקרבנו לכיכר העיר, כך הלכו והתרבו האנשים שהתקבצו.
לפתע פרצה לקראתנו חבורה צבעונית ורועשת, לבושה בגדים בשלל צבעים מסורתיים, מלווים בקבוצת נגנים שהולכים איתם, ונותנים לנו פרומו לעתיד לבוא.
יצאנו לשוטט סביב הכיכר, לראות את הכנסיה ממנה תצא הבתולה כרמן אל מסעה, בשוק הרוכלים התוסס המנצל את הסיטואציה, וסביב הכיכר.
בשלב מסויים, על מנת לתפוס נקודות תצפית טובה, כל אחד מוצא את הנקודה הטובה לו, וממתין כשעה וחצי, וחלילה לעזוב את העמדה, כי אלפי אנשים זוממים על כל מקום שהתפנה, והטובים שבהם נתפסו שעות לפני ההתחלה.
לקראת שעה שלוש תפסו דמויות בתלבושת שטן מקומות על גגות ומרפסות הבניינים הסובבים את הכיכר, מוזיקה פרואנית החלה להתנגן, ותהלוכה ראשונה מתוך כמה וכמה, ובאופן מוזר הצועדים והצועדות צועדים לאחור כשפניהם בכיוון ממנו תפציע הבתולה.
וכאשר הפסל הגדול הנישא על קורות עץ ומוקף במאבטחים הגיע לכיכר נדמה כי האקסטזה מתפרצת בשיאה, ונחיל אדם השתרך אחרי התהלוכה הצבעונית והרועשת.
למעשה בנקודה זו הגיעה הסקרנות שלנו לרווייה.
נתנו להמון ללכת אחרי התהלוכה הסובבת את העיר, ובמאמץ רב הצלחנו להשתחל מהנחיל ולעוד לאוטובוס שהמתין לנו.
חזרנו שלוש וחצי שעות באותו כביש ממנו הגענו שיש לו נופים מהפנטים בכל רגע וסיבוב.
זו הייתה נסיעה ארוכה ומתישה שהסתיימה בעיר אורובמבה, במלון מהודר, ישר לארוחת ערב משובחת, ולאחריה התפזרנו ליחידות המלון שאף הן בסטייל קלאסי ענק מרווח ומאובזר לעייפה.
מחר, נטייל בעמק הקודש.
17.7.2026
לאחר ארוחת הבוקר נצא בשני רכבי ספרינטר ונבקר ב:
צ׳ינצ׳רו, מוראי, בריכות המלח של מאראס, ואתר אולאנטייטאמבו.
ארויחת הבוקר של המלון המשובח מתגלה כטובה ביותר עד כה.
מגוונת מאד, עם פריטים שלא היו לפני כן כמו מרק, חומוס, ושמנת מתוקה.
אהבנו. מאד את המלון וחבל שלא מתאפשרת לנו שהות רבה יותר.
השמש מתחילה לצוץ מעל ראשי ההרים ומסלקת את קור הלילה (בבוקר נמדדו 4 מעלות).
" הכפר צ'ינצ'רו (Chinchero), הממוקם בעמק הקדוש של האינקה בפרו (בגובה של כ-3,760 מטרים מעל פני הים), מפורסם ברחבי העולם בזכות אורגות הצמר שלו. נשות הכפר משמרות באדיקות מסורת טקסטיל מדהימה שעוברת מדור לדור עוד מתקופת האינקה, והביקור אצלן נחשב לאחת החוויות התרבותיות המרתקות ביותר בפרו.
הנה הצצה לתהליך המסורתי והמרתק שלהן:
1. מקור הצמר
האורגות משתמשות בעיקר בשני סוגי צמר:
* צמר כבשים: משמש לרוב לפריטים יומיומיים וגסים יותר.
* צמר אלפקה (ולאמה): צמר רך, חם ואיכותי במיוחד. לפריטים היוקרתיים ביותר הן משתמשות בצמר של בייבי אלפקה (התספורת הראשונה של האלפקה), שהוא רך להפליא.
2. תהליך הניקוי (הסבון הטבעי)
לפני שניתן לעשות משהו עם הצמר הגולמי והמלוכלך, צריך לנקות אותו. נשות צ'ינצ'רו משתמשות בשורש של צמח בר מקומי שנקרא סאקטה (Saqta). הן מגרדות את השורש לתוך מים, והוא מייצר קצף סמיך שמתפקד כסבון טבעי עוצמתי. הן מדגימות למבקרים כיצד שטיפה קצרה בסבון הזה הופכת צמר מוכתם ומלוכלך ללבן וצחור. (הן גם מתבדחות שהשמפו הטבעי הזה מונע שיער לבן!).
3. טוויית החוטים (Puskay)
לאחר שהצמר יבש, הנשים הופכות אותו לחוטים באמצעות פלך ידני (Drop Spindle) שנקרא פוסקאי. הן מסובבות את הפלך במיומנות ובמהירות מדהימה, לעיתים קרובות תוך כדי הליכה, שיחה או נשיאת תינוק על הגב. החוטים נטווים פעמיים כדי להבטיח שהם יהיו חזקים מספיק ולא יקרעו במהלך האריגה.
4. סוד הצבעים הטבעיים (האלכימיה של הטבע)
זהו אולי החלק המרתק ביותר. נשות צ'ינצ'רו אינן משתמשות בצבעים כימיים. כל הצבעים מופקים מהטבע:
* אדום וורוד (קוצ'יניל): הצבע החשוב ביותר מופק מחרק קטן בשם קוצ'יניל (Cochineal) החי על קקטוסי הפרא. כאשר מועכים את החרק היבש, מתקבל צבע אדום עז. כדי לשנות את הגוונים לורוד, כתום או סגול, האורגות מוסיפות חומרים משנים כמו מיץ לימון, מלח או שתן של ילדים (בשל החומציות).
* צהוב: מופק מפרח מקומי שנקרא קולי (Qolle).
* ירוק: מופק מעלי צמח הקיקואו (Kiku) או צ'ילקה (Ch'ilca).
* כחול: מופק מצמח האינדיגו או מסוגים מסוימים של טחב סלעים.
החוטים מורתחים יחד עם הצמחים או החרקים ומקובעים בעזרת מינרלים מהרי האנדים כדי שהצבע לא ידהה בכביסה או בשמש.
5. מלאכת האריגה (הנול המסורתי)
האריגה נעשית באמצעות נול מותן מסורתי (Backstrap Loom). קצה אחד של הנול קשור לעץ או לעמוד, והקצה השני קשור סביב גבה של האורגת, שמשתמשת במשקל גופה כדי למתוח את החוטים.
הטכניקה מורכבת ביותר, והאורגות לא משתמשות בדוגמאות כתובות או ברישומים – הכל שמור בזיכרונן. הדוגמאות הגיאומטריות והסמלים שנארגים לתוך הבד (הנקראים Pallay) מספרים סיפור: הם מייצגים את הקוסמולוגיה של האינקה, את הרי האנדים (ה"אפוס"), בעלי חיים מקומיים (כמו הקונדור או הפומה), ופרחים מקומיים.
החשיבות החברתית והכלכלית
בעבר, המסורת הזו כמעט ונעלמה בשל כניסת בדים תעשייתיים זולים. בשנות ה-70 וה-80, בזכות יוזמות מקומיות (בראשן של האורגת והאנתרופולוגית בת המקום, נילדה קאז'נאופה אלברז), נשים הקימו קואופרטיבים בכפר.
היום, מרכזי האריגה הללו מאפשרים לנשות הכפר:
* לזכות בעצמאות כלכלית ולפרנס את משפחותיהן.
* לשמר בגאווה את התרבות ורקע הקצ'ואה (Quechua) שלהן.
* להעביר את הידע לבנותיהן כבר מגיל 6–7 ".
מכאן נדלג למוראי, וכדי לדעת מה יש שם שוב נזקקתי לשירותי הידע.
" מוראי (Moray) הוא אחד האתרים הארכיאולוגיים המרתקים והייחודיים ביותר בעמק הקדוש של האינקה בפרו. כשאתה מבקר במוראי, הדבר המרכזי והמרשים ביותר שתראה הוא מערכת של טרסות חקלאיות קעורות ומעגליות, שנראות כמו אמפיתיאטרון ענק שנחצב באדמה.
הנה מה שרואים וחווים באתר ומה שהופך אותו למיוחד כל כך:
1. האמפיתיאטראות החקלאיים (הטרסות המעגליות)
באתר ישנם מספר שקעים טבעיים גדולים באדמה (הגדול שבהם נקרא "מדאס" - Q'echuyoq), שהאינקה הפכו לטרסות מעגליות קונצנטריות (מעגלים בתוך מעגלים). הטרסות בנויות בצורה מדויקת להפליא עם מערכות השקיה וניקוז מתוחכמות, שמונעות מהאתר להוצף לחלוטין גם בגשמים כבדים.
2. "המעבדה החקלאית" של האינקה
לפי ההערכות של החוקרים, מוראי לא היה סתם שטח חקלאי רגיל, אלא תחנת ניסויים ומעבדה חקלאית מתקדמת. בשל המבנה המעגלי והעומק של השקעים (הגדול שבהם מגיע לעומק של כ-30 מטרים), נוצר באתר מיקרו-אקלים ייחודי:
* הפרשי טמפרטורה קיצוניים: ישנו הפרש טמפרטורה שיכול להגיע לעד 15 מעלות צלזיוס בין החלק העליון והחשוף של הטרסות לבין התחתית העמוקה והמוגנת שלהן.
* דימוי אזורי אקלים: כל מפלס (טרסה) ייצג תנאי אקלים, גובה וטמפרטורה של אזור אחר באימפריית האינקה (מהחופים, דרך הג'ונגלים ועד להרי האנדים הגבוהים).
* מה האינקה עשו שם? הם השתמשו במקום כדי לבדוק כיצד גידולים שונים (כמו סוגי תירס, תפוחי אדמה וקינואה) מסתגלים לתנאי אקלים שונים, ופיתחו שם זנים עמידים יותר שאותם הפיצו ברחבי האימפריה.
3. מדרגות האבן ("המדרגות המרחפות")
כדי לעבור בין מפלס למפלס, תוכל לראות אבנים גדולות הבולטות מתוך קירות הטרסות ומשמשות כמדרגות (נקראות לעיתים "מדרגות פאצ'אמאמה"). הן משולבות בתוך קירות התמך בצורה ארכיטקטונית מרשימה מאוד.
4. הנוף הסובב
מעבר לאתר עצמו, מוראי ממוקם בגובה של כ-3,500 מטרים מעל פני הים על רמה גבוהה. הנוף מסביב כולל את השדות החקלאיים של העמק הקדוש וברקע נישאים הרי האנדים המושלגים (כמו הר הויאניאמרקה - Huayna Picchu או הר צ'יקון), מה שמוסיף חוויה ויזואלית עוצרת נשימה לביקור.
טיפים קטנים לביקור:
* הליכה באתר: כיום, מטעמי שימור, לרוב אסור לרדת ולצעוד ממש בתוך מרכז הטרסות התחתונות, אך ישנם שבילי הליכה מסודרים מסביב המאפשרים לתצפת על המבנים מכל הזוויות ".
משם נדלג ליעד הבא שהוא מכרות המלח.
" מכרות המלח של מראס (Maras), השוכנים בלב העמק הקדוש של האינקה בפרו, הם אחד האתרים המרתקים והמרהיבים ביותר באזור קוסקו.
הנה כמה עובדות מרכזיות על המקום המיוחד הזה:
1. היסטוריה עתיקה (עוד לפני האינקה)
המכרות פעילים כבר למעלה מ-1,000 שנים. הם נבנו במקור על ידי תרבות הווארי (Wari) בין השנים 500 ל-1100 לספירה, ופותחו והורחבו מאוחר יותר על ידי בני האינקה. המדהים הוא שהמקום פועל באותה שיטה מסורתית עד היום.
2. איך זה עובד?
האתר מורכב מנביעה של מעיין תת-קרקעי חם וסמיך במיוחד, העשיר במינרלים ומלחים (נקרא Qoripujio). המים הללו מנותבים באמצעות מערכת תעלות קטנות ומתוחכמות אל תוך כ-3,000 בריכות רדודות הבנויות על צלע ההר.
* המים ממלאים את הבריכות לעומק של סנטימטרים ספורים.
* השמש הקורנת של האנדים מאדה את המים באיטיות.
* לאחר שהמים מתאדים, נותרת שכבת מלח גבישית יבשה על הקרקעית, אותה מגרדים ואוספים ידנית.
3. "המלח הוורוד" של מראס
המלח המופק במקום נחשב לאיכותי מאוד ובעל סגולות בריאותיות (עשיר בברזל, סידן ומגנזיום). הוא מפורסם בצבעו הוורדרד העדין (Pink Salt) ונמכר בכל רחבי פרו ובעולם כמלח גורמה לבישול.
> טיפ למטיילים:
> בשל החשיבות הסביבתית והשמירה על ניקיון המלח, החל משנת 2019 אין אפשרות לרדת ישירות לתוך הבריכות עצמן. עם זאת, ישנן מרפסות תצפית מדהימות מעל האתר המאפשרות לראות את הניגודיות המרהיבה בין המלח הלבן/ורוד לבין ההרים החומים שמסביב – מחזה פוטוגני להפליא ".
לאחר ארוחת צהרים בסגנון תפוס כפי יכולתך הנקראת בקיצור בופה,(ענק וטעים) נסענו דרך ההרים אל העיירה החשובה Ollantaytambo.
ובמה חשיבותה?
" אולאנטאיטמבו (Ollantaytambo) היא עיירה ציורית ואתר ארכיאולוגי מרתק של תרבות האינקה, הממוקמת ב"עמק הקדוש" (Sacred Valley) בפרו, בגובה של כ-2,790 מטרים מעל פני הים.
היא נמצאת כ-60 קילומטרים מצפון-מערב לעיר קוסקו, ונחשבת לאחת מנקודות העצירה החשובות והפופולריות ביותר בדרך למאצ'ו פיצ'ו.
הנה כמה מהדברים המרכזיים שהופכים את המקום לייחודי:
* עיר אינקה חיה: אולאנטאיטמבו מכונה לעיתים קרובות "עיר האינקה החיה היחידה". הרחובות, הסמטאות הצרות ותשתיות המים של מרכז העיירה הנוכחית נבנו במקור על ידי האינקה במאה ה-15, והתושבים המקומיים עדיין חיים במבנים המבוססים על יסודות האבן המקוריים הללו.
* המבצר והטרסות: מעל העיירה מתנשא אתר ארכיאולוגי עצום הכולל טרסות חקלאיות מאסיביות הבנויות על צלע ההר (כפי שניתן לראות בתמונה). בראש האתר נמצא "מקדש השמש" הבנוי מאבני גרניט ענקיות שהובאו ממחצבה במרחק קילומטרים משם, משימה הנדסית מדהימה לתקופתה.
* נקודה היסטורית דרמטית: זהו אחד המקומות הבודדים שבהם האינקה הצליחו להביס את הכובשים הספרדים (הקונקיסטדורים) בקרב גדול בשנת 1537, כאשר המנהיג מנקו אינקה השתמש בטרסות כמגן והציף את המישור שמתחת כדי לבלום את הפרשים הספרדים.
* שער היציאה למאצ'ו פיצ'ו: בעיירה נמצאת תחנת הרכבת המרכזית ממנה יוצאות רוב הרכבות לכיוון אגואס קליינטס (העיירה למרגלות המאצ'ו פיצ'ו), והיא משמשת גם כנקודת המוצא הרשמית לחלק ממסלולי ההליכה המפורסמים באזור (כמו ה"אינקה טרייל").
לאחר שיטוט בשכונה הסמוכה, ובתחתית אתר הארכיאולוגיה הוקצנו אל תחנת הרכבת העמוסה העושה דרכה לאחד האתרים המפורסמים בעולם.
מאצ'ו פיצ'ו..here i come.
אבל, המציאות הדרום אמריקנית פוגשת אותנו על מסילת הרכבת. לאחר כשעת נסיעה, הרכבת עוצרת.
בירורים פה ושם מבהירים שיש תקלה טכנית ברכבת שבאה ממול, וכיוון שזו מסילה אחת, צריך להמתין עד שהתקלה תתוקן..אין כאן כביש צמוד שאפשר להזמין שאטל חילוץ אלא להמתין בסבלנות.
החיים זה ג'ונגל, כבר אמרתי, לא?
אלו חוקי המקום, והחזקים ישרדו.
אין כמו משבר קטן לאחד ישראלים בצרה, וחיש קל מתארגנת שירה בציבור של שירי שבת, ואווירת טיול שנתי.
התקלה תוקנה לאחר זמן, ואנו ממשיכים בדרכנו.
שבע בערב, באיחור של כשעה נכנסנו בשערי העיר.
המלון נמצא כחמש דקות הליכה מטרמינל הרכבת ושוכנת בלב סמטה מלאה חנויות, מסעדות ברים וכו', בקיצור אווירה תוססת.
אנחנו הולכים קודם לסעוד ארוחת ערב, ולאחר מכן התמקמות בחדרים.
ואם כבר אווירה תוססת, בזמן שחיכינו לאוכל עברה ברחוב (נו, לא נעליב, סימטה) בו שוכן המלון, הגרסה המקומית והסופר אנרגטית לכבוד הבתולה מכרמן..אותן דמויות, אותו פורמט שראינו אתמול רק בגרסה מקומית קצרה יותר.
מה שנקרא, שתי הופעות בכרטיס אחד.
לארוחת הערב היו מספר בחירות.
פתחתי במרק דלעת מצויין. לעיקרית הזמנתי צלעות של חיה נמוכה חביבה עלי ברוטב גולדן ברי בוען, שהוא פרי קטנטן בצבע כתום ממשפחת העגבניות וטעמו חמוץ מתוק, (היה פחות מוצלח), ולקינוח פאי לימון שרשמה אכזבה.
בבוקר עלינו להשכים קום בצורה מוגזמת, אז נלך לישון מוקדם.
מחר נכבוש את ההר.
מאצ'ו פיצ'ו וכל היתר (חלק ג')
18.7.2026
,והטירונות נמשכת
בשל רישומי המאוחר לטיול, הזמנת כרטיס כניסה לאתר מחייבת אותי לקום מוקדם יותר משאר הקבוצה ולהמתין להם באתר, לשם אגיע עם קבוצה אחרת
המלון שהיה לנו במאצ'ו פיצ'ו הוא בינתיים הנחות מבין כל השאר, אבל יחודו הוא במיקומו
.לפעמים זה מה שחשוב ביותר
אנחנו יוצאים לפגוש את האוטובוס המעלה את התיירים לאתר, בקרבת המלון
יש לדעת כי רק אוטובוסים אלו רשאים לנייד תיירים, והם יוצאים אחד אחרי השני, הקבוצות והבודדים נכנסים לאתר לפי שעות מוזמנות והעסק מתקתק
הדרך לאתר מתחילה בנסיעה בתוך ערוץ צר, ולאט לאט הדרך מתחילה לטפס בהר בפיתולים. כבר בשש בבוקר הומה האתר ממבקרים רבים, והשעה הטובה ביותר להגיע לכאן היא בין שתיים לשלוש, אומר לנו המלווה שלנו באתר
מאצ'ו פיצ'ו היא אחת מאתרי הארכיאולוגיה המפורסמים והמרשימים ביותר בעולם. היא שוכנת על רכס הרים בהרי האנדים בפרו, בגובה של כ-2,430 מטרים מעל פני הים, ומשקיפה על עמק נהר האורובמבה
הנה כמה עובדות מרכזיות ומעניינות על העיר האבודה של האינקה.
היסטוריה ומקור בנייה: העיר נבנתה במאה ה-15 (סביב שנת 1450) בשיאה של אימפריית האינקה, ככל הנראה תחת שלטונו של הקיסר פאצ'אקוטי
מטרה: החוקרים חלוקים בדעתם לגבי תפקידה המדויק, אך הסברה הרווחת היא שהמקום שימש כאחוזה מלכותית לקיסר, מרכז דתי מקודש, או אתר אסטרטגי מוגן
נטישה: העיר ננטשה כעבור כ-100 שנים בלבד, בזמן הכיבוש הספרדי, אך הספרדים מעולם לא מצאו אותה, מה שהציל אותה מהרס
ה"גילוי" מחדש
הציבור הרחב נחשף לאתר בשנת 1911 על ידי הארכאולוג האמריקאי היירם בינגהאם מאוניברסיטת ייל, שהגיע למקום בליווי מקומיים. למרות שהוא נחשב למגלה האתר, משפחות חקלאים מקומיות ידעו על קיומו וחיו בסמוך אליו זמן רב לפני כן
ארכיטקטורה הנדסית מדהימה
בנייה ללא מלט: האינקה השתמשו בטכניקה שנקראת אשלאר – חיתוך אבני גרניט מאסיביות בדיוק כה מושלם, שהן מונחות זו על זו ללא שום חומר מקשר (מלט), ואי אפשר להעביר אפילו סכין ביניהן
עמידות לרעידות אדמה: פרו היא אזור מוכה רעידות אדמה. המבנים של האינקה תוכננו "לרקוד" בזמן רעש אדמה ולחזור למקומם מבלי לקרוס
תואר וכבוד בינלאומי
בשנת 1983 הכריז עליה ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית
בשנת 2007 היא נבחרה לאחד משבעת פלאי תבל החדשים בהצבעה עולמית
מידע למטיילים
איך מגיעים: נקודת המוצא הרגילה היא העיר קוסקו. משם לוקחים רכבת לעיירה אגואס קליינטס (הידועה גם כ"מאצ'ו פיצ'ו פואבלו"), ומשם עולים באוטובוס או ברגל לאתר עצמו.
ההרפתקנים בוחרים ב"אינקה טרייל" (Inca Trail) – טרק רגלי מפורסם שנמשך 4 ימים ומסתיים בשער השמש של האתר.
הגבלות: כדי לשמור על האתר, הממשלה הפרואנית מגבילה את מספר המבקרים היומי ומחייבת כניסה במסלולים קבועים מראש ועם מדריך מוסמך
מייד בכניסה הובהר לי כי נאסר עלי להשתמש במצלמת האינסטה שלי, כיוון שאסור שימוש במוט סלפי, לאחר שתייר נפל אל מותו מהתמקדות במקל ולא בדרך
לעיתים די באדיוט אחד כדי לפגוע בהנאות רבים
אצטרך להסתפק בצילומים בטלפון שלי בלבד
בזכות ההגעה המוקדמת, וההמתנה, זכינו לראות את האתר מתעורר, ועובר מתאורת דמדומי שחר, לשטוף שמש המציג את מבני האתר באופן ברור יותר
כאשר הקבוצה הגיעה הצטרפנו לסיור
האתר מחולק לכמה מסלולים שונים על מנת לפצל את העומסים לכל מיני כיוונים, שההמון לא ינוע כדבוקה אחת, והתחושה בהתאם
אנו מתרשמים (מאד) מהבנייה של האינקה שידעו לבנות ולסתת ללא שימוש בגלגלים מנופים וברזל, בפיתוח שיטות בנייה ייחודיות שמחזיקות מעמד עד היום
הערכה הרווחת היא כי העיר נבנתה במשך כ- 30 שנה בלבד
ולמה בלבד?
משום שקשה להאמין לאור הטופוגרפיה הבעייתית והמיקום החריג כי ניתן לבנות כאן עיר משגשגת כפי שהייתה, כך שההתרשמות מהאתר מפעימה במיוחד, ומשאירה את המבקר פעור פה
חזרנו לעיר לארוחת צהרים בבופה לא רע בכלל, ובשעה היעודה צעדנו שוב אל תחנת הרכבת כדי לנסוע לקוסקו, שם נשהה שלושה ימים
סיוט הרכבת
הגענו לטרמינל הומה אדם, ואז הסתבר כי היעילות בהנעת המונים לאתר לא הגיעה לרכבת. זהו טרמינל קטן, מיושן שלא מסוגל להכיל כל כך הרבה אנשים. פנינו לאולם המתנה מוצל שקלט עוד ועוד אנשים, ומי שזכה במושב לא קם ממנו
כאשר הגיע זמן לעלות לרכבת הטרמינל היה גדוש אנשים בצפיפות איומה ללא יכולת לזוז, אלא אם הכרוז הכריז על קבוצת הקרון הספציפי
למות מחוסר היעילות
ציון 0
בשעה חמש הגענו אל תחנת המוצא שגם בה הברדק חוגג, שם חיכו לנו שני ספרינטרים שילוו אותנו מעתה ואילך, לנסיעה למרחק של 66 ק"מ, במשך כשעתיים על מנת להגיע לקוסקו
ואכן, שעתיים מאוחר יותר חזרנו למלון המשובח לה פאצ'ה לשלושה לילות שהראשון שבהם יאפשר שינה ראויה והשכמה באור יום, ליום רגוע
מסרנו בגדים לכביסה, ויצאנו לחפש מזור גופני
פיצריה ברחוב הראשי שידרה לנו "קחו אותי", והבחירה האמוציונלית, המושפעת מריח מאפה טרי בתוך תנור פחמים, לא היווה תחרות לכלום
פיצה טרייה ומעולה שנעשתה תוך דקות ולא נזקקה לשירותי שליח סגרה פינה מדוייקת. קצת הליכה ברחובה של קוסקו התוססת בסוף שבוע, וכבר יש לנו דיעה חיובית על העיר
נלך לישון אופטימיים
לילה טוב מפרו
19.7.2027
השכמה מאוחרת, ארוחת בוקר רגועה ויציאה ליום נינוח שנדרש אחרי ימים אינטנסיביים
סאקסאומן הקומפלקס הכי משמעותי של קוסקו.
"סַקְסַאיְוָואמָאן (נהגה לעיתים קרובות על ידי תיירים כ-סקסי וואמן בגלל הדמיון בצליל) היא אחת המצודות הארכיאולוגיות המרשימות והחשובות ביותר של אימפריית האינקה. האתר ממוקם על גבעה נישאת בצפון העיר קוסקו שבפרו, בגובה של כ-3,700 מטרים מעל פני הים.
?מה הופך את המקום לכל כך מיוחד
הנדסה בלתי נתפסת: המצודה בנויה משלוש חומות מקבילות במבנה זיגזג. האבנים המרכיבות אותן עצומות בגודלן – הסלע הגדול ביותר שקול בסביבות 128 טון! האבנים סותתו והותאמו זו לזו בדיוק כה מושלם (ללא שימוש בחומרי קישור כמו מלט), שעד היום אי אפשר להשחיל ביניהן אפילו דף נייר
תפקיד כפול: האתר שימש גם כמרכז צבאי ומצודה שהגנה על בירת האינקה, וגם כמרכז טקסי ודתי חשוב
הסמליות הנסתרת: על פי המסורת, העיר קוסקו של תקופת האינקה תוכננה בצורת פומה (חיה מקודשת בתרבותם), כאשר סקסאיוואמאן היוותה את ראש הפומה, וחומות הזיגזג ייצגו את שיניה החדשות
חגיגות האינטי ריימי
בכל שנה ב-24 ביוני, האתר הופך לבמה המרכזית של פסטיבל השמש המפורסם, שבו משחזרים את הטקסים המסורתיים של האינקה בצבעוניות מרהיבה
היום זהו אחד האתרים הפופולריים ביותר לביקור בקוסקו, והוא מציע גם תצפית פנורמית מדהימה על כל העיר הפרוסה למטה
המקום חשוב גם בטכנולוגיית הבנייה הפוליגוונלית של האינקה, בגובה 3700 מ' מעל פני הים
ביציאה, ליד האוטובוס דגמנו תירס עם גרגרי ענק, שמוגש עם פיסת גבינה מלוחה, סטייל בולגרית
בשפת המקום התירס נקרא צ'וקלו, והוא טעים אם כי קצת יבש
המקומיים אוכלים אותו בהוצאת שן שן בנפרד
לדעתי זו ארוחה שיש בה ריפוי בעיסוק
Q'enqo קנקו
הוא אחד האתרים הארכיאולוגיים המסתוריים והמרתקים ביותר בעמק הקדוש, השוכן במרחק קצר מאוד (כ-4 קילומטרים) מצפון-מזרח למרכז העיר קוסקו, פרו
בשפת הקצ'ואה, פירוש השם "קנקו" הוא "זיגזג", "מבוך" או "פתלתל", והוא זכה לשם זה בשל התעלות המפותלות החצובות בסלע והמעברים הצרים שבו
להבדיל מאתרים כמו סקסאיוומאן הסמוך, אשר שימשו כמבצרים או מרכזים מנהליים עצומים, קנקו נחשב למרכז פולחן ודת ייחודי
הנה הדברים המרכזיים שכדאי לדעת על האתר
המבנים והאלמנטים המרכזיים באתר
המערה התת-קרקעית ושולחן ההקרבה
זהו החלק המרתק ביותר בקנקו. בתוך בטן סלע הגיר הענק חצובה מערה חשוכה ובה שולחן אבן מסיבי -מזבח
התאוריה הרווחת: הארכיאולוגים מאמינים כי מקום זה שימש לחניטת מומיות של אצולת האינקה, או לביצוע זבחים והקרבות של בעלי חיים (כמו לָמוֹת ואלפקות) לאלים
תעלות הזיגזג
על גבי הסלע הגדול, מעל המערה, חצובות תעלות מפותלות בצורת זיגזג.
למה הן שימשו? במהלך טקסים, כוהני האינקה היו שופכים נוזלים קדושים – כמו משקה הצ'יצ'ה (בירת תירס), דם הקרבנות או מים – אל תוך התעלות. לפי כיוון זרימת הנוזל והאופן שבו הוא התפצל, היו הכהנים מנבאים את העתיד (למשל, האם תהיה שנת בצורת או יבול מוצלח
האמפיתאטרון וחצי העיגול
בשטח הפתוח של האתר תמצאו רחבה גדולה בצורת חצי עיגול (אמפיתאטרון) המוקפת ב-19 נישות (כוכים) חצובות באבן.
בעבר, הנישות הללו שימשו כנראה להצבת מומיות של קיסרי אינקה קודמים או פסלי אלים במהלך טקסים ציבוריים, כדי שהעם יוכל לחלוק להם כבוד. במרכז הרחבה ניצב גוש סלע ענק בגובה של כ-6 מטרים, שבעבר היה מפוסל (כנראה בצורת פומה) אך הושחת כמעט לחלוטין על ידי הכובשים הספרדים.
המצפה האסטרונומי (Intihuatana)
על ראש הסלע ישנם שני עמודי אבן קטנים ששימשו כ"שעון שמש" או מצפה אסטרונומי. דרכם מדדו אנשי האינקה את תנועת השמש והכוכבים כדי לקבוע את מועדי נקודות ההיפוך (Solstice) וחילופי העונות, שהיו קריטיים לחקלאות שלהם
זמן סיור: האתר עצמו קטן יחסית. סיור ממצה בו לוקח בין 30 ל-45 דקות. מומלץ מאוד לשלב אותו ב"סיור ארבעת האתרים" הקלאסי שמסביב לקוסקו (יחד עם סקסאיוומאן, פוקה פוקארה וטאמבומאצ'אי)"
התחנה הבאה שוק סן פדרו, שהוא השוק העירוני
את פנינו מקבל גל ריח חריף ולא נעים, וסיבוב בתוך השוק חושף אותנו למתחמים שונים כמו מתחם דוכני מיצי פירות, לחמים, ירקות, ושורה ארוכה של מטבחי אוכל רחוב מפתים
חזרנו למלון בצהרים, ויצאנו לשוטטות סביב כיכר העיר, שמנו לב כמה הרחובות ריקים, בעיקר מגברים, בשל גמר המונדיאל המתרחש כרגע
לפני הגעה למלון עצרנו לפיצה, לפי המלצתי מאמש
בין החזרה למלון לבין יציאה בערב למסעדה יש עוד שעתיים להעביר בקפה וופלים בלובי
בשבע וחצי התייצבנו בלובי ועם שני הספרינטרים הוקפצנו למסעדה שהוזמנו בה מנות מראש.
הארוחה לא הייתה לטעמי, למרות שהמנות הוגשו בצורה מכובדת ונאה
יתכן כי חוסר תיאבון שלי גם היווה שחקן
בדרכנו חזרה למלון ללינת לילה קצרה אמרתי לזו שישבה לידי : אני לא זוכר מתי בחיי הבוגרים הלכתי לישון מרצוני כל כך מוקדם, והיא כתגובה משלימה אמרה : ואני לא זוכרת מתי בחיי הבוגרים התעוררתי מרצוני בארבע בבוקר
גם זו וגם זו שתי נקודות נכונות וחשובות, בטיול של חבורה שהגיל הממוצע של משתתפיה נע בין העשור השביעי לשמיני
לילה טוב
נתראה בחושך
