Your life is honey , honey

צהרי החג, אני שוכב מעולף מעודף פחמימות החג, כשהטלפון מזמזם.

קידומת +1 על הצג ומספר לא מוכר.

לא יודע מה עבר עליי, אבל עניתי באוטומט.

Hey dude

דיבר אלי הקול הכי מפורסם בעולם.

I want to meet you this week, we must talk how to kick off the purple hair guy. Ok?

But mr pre...

עניתי

Ssssshhh, don't talk too much.

ענה הקול באנגלית דלה מזו שלי

And dude, how do you say? Tasniaa simanim, ha?

אמר הקול

Ok,

עניתי, ולרגע אזרתי אומץ משולב ביזראלי חוצ'פה, והמשכתי,

If you stay at home, maybe send me your nice plane???

שמעתי השתעלות של הלם ומחנק מעבר לקו, והטלפון שלי מחק את עצמו.

זה לא איר פורס 1

שמעתי שיש נוהג כזה שאם מבקרים בבית הבהיר הזה, חובה להביא למארחים מזוודות עם כביסה (מנהג מוזר שכזה, אבל מי אני שאתווכח?), אספתי כל מה שיש בבית, (ויצא לא מעט אגב) ויצאתי לפגוש את דוד ד.

התקשורת, שלא כהרגלה, תשמע על זה בסוף.

כזכור, החוק הראשון של מרפי אומר כי "כל דבר שיכול להשתבש, אכן ישתבש", אבל מצד שני היהודים מאמינים כי כל עכבה לטובה, ומי שבכלל אופטימי יודע כי מעז יצא מתוק, וכך לאחר שרשרת אירועים שקרו, השתנו, ושוב השתנו, זרמתי עם מה שבא באופן רגוע לחלוטין, כי מה יעזור אם אתעצבן על הבלתי ניתן לשינוי שלא תלוי בי??

לבסוף, אחרי כל השינויים והחילופים, מצאתי את עצמי בשעת צהריים יושב רגוע במושב פרימיום מרווח, מולי מסך מולטימדיה דובר עברית (שלא אשכח לרגע את כובעי השני ככתב לענייני תחבורה), יש ווייפיי חופשי במטוס (כבר זכו אצלי לכוכבית), ולרגע נזכרתי בימים שבתי מלון החלו בנדיבות לאפשר ווייפיי בשטחים הציבוריים.

אכן דרך ארוכה עברנו מאז.

יום אחד דברים טריוויאליים שכאלו יהיו סטנדרט ולא נבין על מה התפלאנו בכלל.

אגב, על מסך המידע יש לו"ז טיסה.

ארוחות יוגשו תוך שעה ובעוד 10 שעות (לקראת נחיתה).

האור יכבה תוך שעתיים (ולא משנה שאנחנו רודפים אחרי שעות האור מערבה), וידלקו לפני הארוחה השנייה,

חטיפי לילה יוגשו בעוד 7 שעות.

מה זה נרגעתי.

יש בספריית הסרטים כאלו עם תרגום, ואופס חברת יונייטד קיבלו כוכבית נוספת.

מסיבה לא ברורה ההמראה מתעכבת לעוד שעה וחצי לערך.

9,158 ק"מ, ואחת עשרה שעות טיסה לפנינו.

יאללה ג'וני, פליז גו האד. התחלתי להתאמן בנוצרית מדוברת.

שעה מההמראה, כמובטח, עוברים הדיילים עם הארוחה הראשונה.

הבלדר שבא לסעוד הגיע מוכן.

בבית עיינתי בתפריט המורכב מהמון אפשרויות, ובחרתי בפסטה מוקרמת עם ירקות מוקפצים.

היה טעים.

בצד, הגיע סלט עלים ירוק עם פיסות ארטישוק, עגבניות שרי מיובשות, עם פיסות גבינה בולגרית.

סביר ביותר.

לחמניה וחמאה, ובצד סופלה שוקולד עשיר שימתין לקפה.

בירה סטלה ויין לבן הורידו את השמחה, בששון.

ניתן לסכם בציון בסדר, משמע שמונה כנפוני שביעות רצון.

לא ברור מדוע הגיעה כף עם הסכו"ם, שכן לא נמצא לה שימוש.

אחר כך שקע המטוס בעלטה מכוונת שליוותה אותנו בכל הדרך.

כשהמטוס חשוך והמושב שלי נמצא הכי קרוב למחלקת עסקים זה הזמן להתגנב למטבח שבין המחלקות ולהצטייד בחטיפים, שוקולד ויין (שממילא מונחים שם לטובת הציבור), שיהיה עם מה להעביר שני סרטים שראיתי, כי לישון, לא הצלחתי.

שעה לנחיתה, ושוב כמובטח מגישים ארוחת לילה מאוחר או בוקר מוקדם.

בבחירה בין פודינג לחם לחביתה, בחרתי באפשרות הבטוחה.

החביתה הגיעה על מצע תרד, עגבניה צלויה, ושתי פיסות מרובעות מטוגנות שהיו כנראה סוג של גבינה (אולי חלומי).

קערת פירות ובה קוביות אבטיח, מלון ספרדי ואננס טריים, מה רע?

הקרואסון שהגיע עטוף ניילון נצמד ראה רגעים טריים יותר, ושוב, למה כף אם אין מה לאכול איתה?

מיץ תפוזים וקולה של אמיצים ליוו את הארוחה, ולתת לה בוסט של מתיקות.

המבקר שלא אוהב להשאר רעב, העניק שבעה כנפונים במדד, כי לבסוף המטרה הושגה.

רעב לא יצאתי מפה.

גם המטוס (המלא בחלקו בלבד) וגם הצוות היו סבבה, ולמרות הדחייה הגדולה אתמול ועוד שעה וחצי בהמראה היום, הותירו את החוויה כנעימה. בטח ובטח במושבי הפרימיום.

בנחיתה אאסוף את חמשת המזוודות שאיתי, נלך לבקר במכס ואחר כך אתפנה למלון שאני מקווה שאורגן עבורי בשדה התעופה, כי מוקדם בבוקר אמשיך את המסע.

ניוארק מקבלת את פנינו בשלל אורות. אמריקה או לא אמריקה?

בחוץ כעשרים מעלות, והשעה שמונה וחצי בערב.

לאחר כשלוש שעות של מנהלות וסחבת (אשכרה), של רכבת המזוודות, הגעתי למלון סמוך לשדה התעופה.

מקלחת זריזה, ושינה של כארבע שעות.

לילה טוב, אמריקה.

17.9.2026

זריחה מעל ניו יורק

המתח והלחץ (כנראה) גרמו לי להתעורר עוד לפני השעון המעורר.

התארגנות קצרה ומונית שהוזמנה מדלגת אותי ישירות לטרמינל C.

כנראה שאכן הגעתי לשיא.

17 לחודש ביום, והמספר הזה מרמז ל"טוב" (בגימטריה), ומי שאינו אופטימי ומאמין, לא יגיע רחוק כידוע,

תהליך הצ'ק אין היה מהיר, ולאחר הפקדת המזוודות, התפניתי לקפה רגוע להורדת הטורים.

המטוס, ריק ברובו, יצא לדרך אחרי זריחה, ומהר עלינו מעל שמיכת עננים, השינה שלי (כרגיל לאחרונה), התחילה על המסלול, והסתיימה כאשר המטוס רץ על המסלול.

כשהמטוס התיישר חילקו צוות הדיילים, חטיפים ושתייה.

עוד תזכורת לנבלות הקמצנים מאייר אירופה שתזכר לדראון.

לקראת נחיתה בראלי צפון קרוליינה, הנוף הניבט מבחוץ של המון ירוק נמוך יחסית (כאילו ולא ידעתי) של טבע ושטחים מעובדים, משובצים בשכונות קטנות וישובים, אגמים ונהרות. פני הקרקע יחסית שטוחים. אין הרים כבירים או ערוצים אפלים.

נחתנו בזמן.

עד כמה שיפה מלמעלה, כאשר קיבלתי את הרכב והתחלתי לנסוע למסירה, שהיא כשעה נסיעה משדה התעופה וקרוב למאה ק"מ, התגלתה לנגד עיני המדינה היפה הזאת, שזו לא הפעם הראשונה שלי בה, ויש לה יופי מהמם בכל כביש.

הירוק של הצמחיה, העצים, והשדות, אופף אותך בכל מקום, כשלפתע גשר חוצה נחל או נהר, או סתם אגם באמצע שדה.

הבתים באזורים הכפריים הללו ובעליהם חיים בסרט של אפס לחץ, כאילו אזור זמן אחר לגמרי.

שלווה ממכרת באוויר.

מתים פה כנראה רק משעמום,

ואתה תופס את עצמך בכל פניה וסיבוב ממלמל "וואוו, איזה יופי".

מזג האוויר המושלם תורם את חלקו לנסיעה כל כך נעימה.

באורח פלא, הרדיו שלי שמשדר תחנה ישראלית, בדיוק מעלה את השיר האלמותי של דיאנה רוס ששואלת האם אדע לאן פניי מועדות (ואני לא ממש בטוח למען האמת), ואחריה קאנטרי רוז הישן, ורצף שירי קאנטרי שבחר כאילו מישהו שנוסע איתי ברכב, ברגעים אלו ממש.

קצת יותר משעתיים של הלוך-מסירה, וחזור, (133 מייל שהם כ- 212 ק"מ) וזהו הושלמה הסיבה לבואי.

מעכשיו play-time.

אבל, כשיין ויאנג שולטים, ואין רע בלי טוב שמקביל לו (ולהיפך), ומי שזוכר מה כתבתי על חוסר שליטה במשתנים שאינם בשליטתך, גם כשחברת התעופה יונייטד שהתרשמתי ממנה לטובה עד שזה נוגע לעמידה בזמנים (שנשלח את כל החברה להקיף את שדה התעופה, עד שילמדו שעמידה בזמנים זה הא"ב של ה-ג"ד ?), הזיזה את הלו"ז כמה פעמים, וגם את שער היציאה, ללא סיבה הגיונית.

בקיצור, כשאין על מה להתעצבן, צריך לקחת נשימה עמוקה, לחפש משהו טעים (ואשכרה מצאתי מזון מהיר טעים מאד), ולתת לזמן את הכבוד.

בסוף הרי אגיע, לא?

רשת מזון מהיר "פופאיי" מלואיזיאנה. טעים בטירוף

ללא שום קשר, בזמן עליה למטוסים, נוהגים בארה"ב לתת עדיפויות לנכים, מוגבלים ומתקשים, משפחות עם ילדים קטנים וזה ברור, אבל כבוד מיוחד מקבלים חיילים בשירות וכאלו ששירתו בצבא.

גם אם זה אומר לא לעמוד בתור שכולם יעברו, זה מראה על הערכה למי שנתן מעצמו למען הכלל.

קרבי, או לא קרבי, כולם שווים בעצם שירותם.

הפעם ניצחתי.

התעלפתי בחניה והתעוררתי אי שם שהראש שלי זיהה רחש חלוקת בייגלה בשקית.

לא תכננו אבל יצא שתפסתי את יורש העצר הצעיר שלי בשדה התעופה כשהגיע לחזור לארץ, ואילו אני מתחיל את ימי הבילוי בעיר.

מונית אובר מביאה אותי תוך 30 דקות ללא פקקים ועומסים (מה זה בכלל?) אל הצ'ופצ'יק של הרקטום של מנהטן.

כיכר טיימס.

מלון הולידיי אין נמצא בדיוק פה, ואם צריך לוקיישן בחיים הרי שזה, זה זה !!!

מעולף, אחרי מקלחת קרה (תקלה מודעת ומתנצלת), פרשתי לשנת לילה עמוקה, שאפילו השעון שלי הגדיר אותה כטובה.

לילה טוב.

18.9.2026

בוקר טוב.

מלא אנרגיה חיובית אצא לשוטט בתפוח.

מעבר לרחוב מצאתי חנות בייגלס שעושה בייגלס שמנמנים, עם גבינת שמנת נדיבה מאד מאד, וקפה גדול במחיר 22 שקלים, לפחות שלא אתחיל רעב, כי הפיתויים אין סופיים.

מזג האוויר חמים ונעים, קצת לח.

יצאתי לצעידה לעבר מקדש הצילום B&H, והסיבה לשמה הגעתי חסרה במלאי.

באין ברירה אלך לסניף קרוב (1.2 ק"מ) של בסט ביי למען אותה סיבה.

השדרה התשיעית לכיוון דרום הרבה יותר שקטה ולא סואנת כמו הצד הצפוני יותר, וממש נעים לצעוד.

באחת עשרה בבוקר השמש סופסוף התעוררה והציצה מבעד לעננות, והאוויר התחמם יותר. מד המעלות יגיע בהמשך עד 29, נקווה שאחזיק מעמד.

קיצור, מייק לונג סטורי שורט כמו שאומרים, גם בבסט ביי אין להם בכלל את המוצר, ולפני שאתייאש פניתי לזה שיודע הכל, הרי זה מותג ידוע, אולי יש חנות רישמית בעיר.

"תגיד לי, אתה אפוי?" שאל הצ'אט בגערה, "400 מטר מהמלון שלך ופתוח עד מאוחר בלילה".

אכן, לפני שאתגלה בציבור כדביל מוחלט, מצאתי פתרון.

האח לבינה !!!

כבר אמרתי שגם ממה שנראה אבוד אפשר להוציא מיטב (המדקדקים יספרו לכם על לימון ולימונדה), הרמתי ראש במפה ותהיתי מה יש לסביבה להציע.

פארק כיכר מדיסון, יושב על השדרה החמישית ורחוב 26, התגלתה ככיכר ציורית חביבה.

עצים גדולים מטילים צל, מדשאות בגידור נמוך ושער, שבילים, והמון ספסלים לשבת, לנוח.

שלישיית מיתר, תופים וסקסופון מנגנת ג'אז נעים, וזה כל כך סבבה לעצור, לנוח בעיר שלא עוצרת לעולם, ולהביט סביב.

בדרך לכיכר יוניון אעבור ליד אחד הבניינים הכי מזוהים עם ניו יורק.

בניין פלאטאיירון (Flatiron Building) הוא אחד מגורדי השחקים האייקוניים והמפורסמים ביותר בניו יורק, הידוע בעיקר במבנה המשולש הייחודי שלו המזכיר מגהץ בגדים ישן.

מיקום: שוכן ברובע מנהטן, בצומת המפגש של השדרה החמישית, רחוב ברודוויי ורחוב 23 (מול כיכר מדיסון).

שנת בנייה: נחנך בשנת 1902 ותוכנן על ידי האדריכל דניאל ברנהם (Daniel Burnham). במקור נקרא "בניין פולר" (Fuller Building).

מבנה והנדסה: מתנשא לגובה של 22 קומות (כ-87 מטרים). הוא היה מראשוני גורדי השחקים שנבנו על שלד פלדה מלא, מה שאפשר להקים קירות חיצוניים דקים יחסית מאבן גיר וטרה קוטה בסגנון הבוז-אר (Beaux-Arts).

רוחב החרטום: בנקודה הצרה ביותר של המשולש (הפונה צפונה), רוחב הבניין הוא כ-2 מטרים בלבד.

תופעת הרוח והסלנג: צורתו האווירודינמית של הבניין יצרה משבי רוח עזים ברחוב למטה, אשר נהגו להרים את שולי שמלותיהן של הנשים שעברו במקום. שוטרים היו מגרשים גברים שהתגודדו להביט במחזה בצעקות "23 Skidoo" – ביטוי סלנג אמריקאי שהפך למוכר מאז.

המשכתי לרדת במורד שדרות בורוויי לכיוון כיכר יוניון בה מתקיים שוק איכרים ססגוני ואלגנטי.

גם בכיכר זו יש אי של צל גדול מעצים בהתאם.

שלישיית ג'אז (כנראה אחים של "ההם" מהכיכר הקודמת), מנעימה את הבאים במוזיקה קלילה.

קבעתי יעד חדש בקרבת מקום little island.

מקום חביב על ההדסון שפגשנו כבר בביקור הקודם לפני 3 שנים.

Little Island הוא פארק ציבורי צף וייחודי שהוקם על נהר ההדסון במנהטן, ניו יורק (באזור Pier 55, סמוך לשכונות צ'לסי ומיטפאקינג דיסטריקט). הפרויקט נפתח לקהל במאי 2021 והפך לאחד מאתרי האדריכלות והתיירות הבולטים בעיר.

עיקרי הפרויקט

תכנון ועיצוב: הפארק תוכנן על ידי הסטודיו הבריטי הנודע Heatherwick Studio (בראשות תומאס הת'רוויק) יחד עם משרד אדריכלי הנוף MNLA.

מבנה הנדסי ייחודי: הפארק כולו נישא על גבי 132 עמודי בטון ("טוליפים") הנעוצים בקרקעית הנהר בגבהים שונים (בין 4.5 ל-18 מטרים מעל קו המים), מה שיוצר טופוגרפיה גלית ונוף של אי צף.

נוף וצמחייה: שטח של כ-9.7 דונם הכולל מעל 350 מיני פרחים, שיחים ועשרות עצי נוי, עם שבילי הליכה, תצפיות פנורמיות למנהטן ולנהר ההדסון, ומדשאות פתוחות.

אמנות ותרבות: הפארק כולל אמפיתיאטרון פתוח מול המים (The Amph) המכיל כ-700 מקומות ישיבה ומארח מופעי מוזיקה, תיאטרון ומחול, לצד רחבה מרכזית (The Play Ground) לאירועים קהילתיים ודוכני מזון.

מימון: הפרויקט מומן ברובו מתרומה פילנתרופית ענקית של איל התקשורת בארי דילר ואשתו, מעצבת האופנה דיאן פון פירסטנברג (באמצעות קרן Diller-von Furstenberg Family Foundation), בעלות מוערכת של כ-260 מיליון דולר.

החלטתי לבחון סניף נוסף של Tim Ho Wan שכבר הכרתי במספר מקומות בעולם.

יש לדעת כי רשת המסעדות הנ"ל זכתה בכוכב מישלן ומציעה מנות טעימות (בד"כ) במחיר שווה לכל נפש.

כשהכרנו בהונג קונג זה היה גם טעים ומפתיע, וגם זול בטירוף.

אבל אני במנהטן, 7 שנים אחרי, העולם השתנה וגם שער הדולר.

מנסיון אני יודע שהמנות לא גדולות לכן התחלתי במינימום, ומשם הכל אפשרי.

מחיר כל מנה נע סביב עשרה דולרים.

פתחתי בשש יחידות דים סאם עם בשר חזיר שוחה בתוך מרק.

עדין, חלקלק וזורם בגרון בהנאה.

הביס הראשון שהיה לא צפוי התיז החוצה חלק מהמרק הפנימי, בבאים כבר למדתי.

יכולתי לאכול גם 20 כאלו בלי להרגיש.

ציון מנה 9.

המנה השנייה גם מכילה בשר חיה לא כשרה ברוטב שעועית שחורה.

הפעם אלו פיסות צלע שמגיע עם חתיכות עצם קטנות. זה טעים, וחבל שלא מוגש עם קצת אורז, למשל.

אבל לא מספיק, לכן הזמנתי עוד מנת נודלס,

ציון מנה 7.

הנודלס המטוגנות עם הירקות היו מנה גדולה יחסית שלא צריכה כוכב משום מקום. מנה פשוטה שתפקידה ללוות משהו אחר, ובעיקר להשביע.

ציון מנה 5 (וגם זה בנדיבות).

חזרתי ברגל את מרבית המסלול שעשיתי בבוקר, וכתוספת השלמה משכתי עד כיכר טיימס.

המקום הזה, שמושך כמגנט את כל הפסיכים שגרים בסביבה, שעושים שואו לתיירים הרבים, האורות והמסכים, המוזיקה מסביב ממגנטים לכאן אנרגיות מוחשיות.

אם יש מקום שכל הזמן קורה בו משהו, הרי שזה פה. ובעיקר בערב כשכל האורות והסרטונים במסכים הענקיים מעניקים מימד של תזזיות ואקשן.

בשעה שמונה בערב, אחרי עשר שעות צעידה שהסתכמו ב-17 ק"מ, הבנתי שהסוס צריך ללכת לאורווה, להתקלח ולנוח.

הרי מחר יום חדש.

סיכום צעידות היום 27,080 צעדים שהם כ- 17 ק"מ.

וואוו.

ירון הולנדר, כיכר טיימס

ניו יורק.

19.9.2026

בוקר חדש עולה על העיר.

כל התחזיות (גם בטלביזיה), מדברות על יום גשום מאד שיהיה מחר, ולכן יש לי היום עוד יום של הליכות מרובות, והיום אתמקד באחד המקומות האהובים עלי בעיר הזאת, הסנטרל פארק הענק והיפהפה, וצפון העיר.

ממש מתחת למלון יש היכל גדול ומאד אסתטי של אוכל גולמי, ומוכן.

לחמניה עם חביתה, בייקון וכוס מיץ לימון עולה כ-13 דולר.

לא זול, אבל אמור להחזיק אותי כמה שעות.

הלחמניה טריה וטעימה, וקצת חלבון בטח לא יזיק.

הבוקר טיפה קריר, 19 מעלות שיטפסו לאזור 22-23.

מרכז רוקפלר הוא אחד המקומות המוכרים ביותר בעיר, בעיקר בשל זירת החלקת הקרח בכריסמס.

היום, למזלי אין קרח, אבל יש מספר חבורות נגנים במדים כחולים ואדומים נערכים למצעד כלשהו.

שאוותר??

חלילה.

להפתעתי אחת מהקבוצות היא חבורת נגנים חובבים מגרמניה, ולאחר התארגנות יצאו במצעד מהיר בשדרה החמישית.

מול רוקפלר סנטר נצבת קתדרלה מרשימה.

קתדרלת פטריק הקדוש (St. Patrick's Cathedral) בניו יורק היא קתדרלה קתולית מפורסמת ומרהיבה ברובע מנהטן, שנבנתה בסגנון ניאו-גותי.

כתובת: השדרה החמישית (5th Ave), בין הרחובות 50 ו-51, ישירות מול מרכז רוקפלר.

חשיבות ואדריכלות: נחנכה בשנת 1879, וכוללת שני צריחים מחודדים המתנשאים לגובה של כ-100 מטרים, חלונות ויטראז' מרשימים ועוגב צינורות ענק.

הכניסה חופשית לקהל הרחב.

הסנטרל פארק. אי של שפיות ורוגע בתוך מרכז העיר שלא נחה.

מביקור לביקור אני שם לב לשינויים, כמו כמה שחלקו הדרומי הפך לממוסחר בהמוני דוכנים, ורק כשמצפינים, יש יותר פארק, ויותר שלווה.

סוף השבוע מוציא המוני ניו יורקים שבאים לתפוס שלווה לפני סערת המחר.

כשחשתי מיצוי הזמן בפארק, יצאתי ממש מול מוזיאון גוגנהיים .

יועץ הסתרים יעץ לי להיכנס אל גינת מוזיאון העיצוב cooper hewitt, הסמוך מאד, אבל כנראה הגינה הקסומה נשכרה לאירוע כלשהו.

כשלא התאפשר שולח אותי צ'אטלי (שמו של היועץ) אל פארק קרל שוורץ, על גדת איסט ריבר. בעוונותי לא הגעתי לצד הזה של העיר (צפון מזרח) עד היום, וככה אומר היועץ.

עבור תייר ממוצע בניו יורק, סנטרל פארק וההיי-ליין הם לרוב ברירת המחדל. עם זאת, לביקור בפארק קרל שורץ (Carl Schurz Park) יש כמה יתרונות ייחודיים שהופכים אותו לשווה עצירה:

1. הצצה לניו יורק האמיתית, הרחק מהמוני התיירים

בניגוד לסנטרל פארק העמוס, כאן מדובר ב"פנינה שכונתית" של האפר איסט סייד. הפארק שקט בהרבה ומלא במקומיים שיוצאים לקרוא ספר על ספסל מול הנהר, לרוץ או לטייל עם הכלב. זהו מקום אידיאלי לקחת הפסקה מהקצב המהיר והרועש של מנהטן.

2. טיילת מרהיבה על קו המים (East River Promenade)

הטיילת של הפארק בנויה ישירות מעל הכביש המהיר FDR Drive, כך שמתקבלת תצפית פתוחה, רחבה ורגועה אל האיסט ריבר. מהשביל ניתן לראות סירות ומעבורות חולפות, את האי רוזוולט, ואת גשר הל גייט (Hell Gate Bridge) וגשר רוברט פ. קנדי (RFK).

3. מעון גרייסי (Gracie Mansion)

בפארק שוכן המעון הרשמי של ראש עיריית ניו יורק – אחוזה פדרלית היסטורית ויפהפייה שהוקמה ב-1799. זהו אחד מבתי העץ ההיסטוריים הבודדים שנותרו במנהטן. בימי רביעי מתקיימים בו לעיתים סיורים מודרכים (בהרשמה מראש), אך גם מבחוץ המבנה והגנים המקיפים אותו שווים מבט.

מבט בוחן (ולא ממש קשה) רואה מי אוכלוסיית המקום.

אחטא בשמץ גזענות קל, וזה מאד ברור לעין, אבל כל האנשים בפארק ברגעי הביקור שלי היו בעלי גוון עור בהיר.

האזור שבו שוכן פארק קרל שורץ – שכונת יורקוויל (Yorkville) בתוך האפר איסט סייד (Upper East Side), ובמיוחד הרחובות הסמוכים לשדרת East End Ave – מתאפיין במדד סוציו-אקונומי גבוה מאוד, מהעשירונים העליונים ביותר בארה"ב.

ישבתי להתאושש מול הנהר ולהמתין לאריאל קרובת המשפחה ועידן בן זוגה.

כשהגיעו (אחרי שהתאוששתי מכל הצעידות), הלכנו לאכול, בקטנה.

כמקומיים הם הביאו אותנו לסניף של רשת מזון מקסיקני, בעוד הם שתו מרגריטות, אני ירדתי על מגש נאצוס עם בשר.

היה טעים רק שאני עושה את הרבה יותר טוב.

בדרך עידן הכיר לי את breads bakery, רשת מאפיות בבעלות ישראלית שיש בה קפוצ'ינו ראוי (וגם בייגלה ירושלמי), ולא מים דלוחים שהמקומיים קוראים לזה קפה.

לבסוף חזרנו חלק מהדרך המשותפת בסבוואיי, ומשם למלון, לקפה ומקלחת.

מחר צפוי גשם כל היום.

אוסיף לו את דמעותיי.

סיכום צעידת היום, 30,387 צעדים, שהם כ-18.5 ק"מ.

כבוד!!

20.9.2026

כמובטח, התעוררתי בחדר חשוך, משמע אין שמש בחוץ.

(חוק יסוד, בכל מלון בעולם, אם בחוץ זורחת שמש ולא משנה מאיזה כיוון, תמיד תהיה קרן קטנה שתחדור כל וילון ותפגע בול בפוני בשש בבוקר, גם אם רוצים להתעורר בתשע).

הצצה מהחלון החוצה, אפור, וגשם קל בצורת רסיסי מים.

באסה.

אבל, היה גרוע יותר אם היה גשם כבד.

היות וכך, וכנגזרת מהמצב היום שלי יהיה הרבה יותר איטי.

ראשית מקלחת חמה במקום זו הקרה שציפתה לי אמש, אחר כך ארד לפתוח את הבוקר בבייגל טרי וגדול.

לאור השלוליות נראה כי ירד מטח גדול מוקד יותר, אבל האוויר חמים ונעים, סביב 20 מעלות.

הפעם החלטתי "להתפרע" ובחרתי בתוספת גבינה עם בצל ירוק ותה קר ליד.

היה טעים מאד, והתה היה מר מאד.

התחלתי לצעוד דרומה לכיוון מוזיאון הצבעים.

בדרכי חלפתי על פני סככה לבנה בעלת מבנה מרושת של משולשים לבנים, ובמרכזו במה עגולה שחורה ועליה פרחים.

זוהי האנדרטה לקורבנות האיידס תושבי העיר.

וכך צ'אטלי מרחיב את ידיעותיי.

אנדרטת האיידס של ניו יורק (NYC AIDS MEMORIAL)

אנדרטת האיידס של העיר ניו יורק חולקת כבוד ליותר מ-100,000 תושבי ניו יורק שקיפחו את חייהם לאיידס, ולמספר אינסופי של מטפלים, פעילים וחברי קהילה שאומץ לבם וחמלתם עיצבו את המענה למגפה.

במלאת עשור להקמתה, האנדרטה ניצבת במקום שרבים רואים בו את מוקד המשבר, ומציעה מרחב להרהור, זיכרון ומעורבות ציבורית. המבקרים מוזמנים לעצור ולהרהר בהשפעה האנושית של HIV/איידס, תוך חיבור לחוויות המתמשכות של אלו החיים עם הנגיף כיום.

האנדרטה משמשת גם כפלטפורמה לשימור ושיתוף ההיסטוריה של המגפה בעיר ניו יורק. באמצעות תוכניות חינוכיות ותרבותיות, סיפור סיפורים ואירועים ציבוריים, היא מבטיחה שחייהם, מאבקם וחוסנם של אלו שהושפעו ביותר יישארו גלויים לדורות הבאים.

האנדרטה נחנכה ביום האיידס העולמי — 1 בדצמבר 2016 — והיא אתר של זיכרון וחלק חי מהעיר כאחד. עשר שנים לאחר מכן, היא ממשיכה להדגיש שהמגפה טרם הסתיימה, שהמאבק לשוויון בבריאות נמשך, ושזיכרון יכול להוות צורה עוצמתית של אקטיביזם.

האנדרטה נמצאת ב 76 Greenwich בין השדרה השביעית לשמינית.

השדרה השביעית עוברת דרך שכונת גרינצ' ויליג' החביבה, מלאת בתי קפה ומסעדות (והפיצה עם התור הארוך).

שעה וחצי ביליתי במוזיאון החביב הזה ששיאו הוא בריכת הכדורים בסוף המסלול.

אומנם זה בעיקר מקום להעביר בכיף עם ילדים קטנים, ובעיקר אם בחוץ גשום או קר, אבל אם אין בסביבה אף אחד שמכיר אותך ניתן להשתטות בקלות.

רמז, לא דפקתי חשבון.

ביציאה, המתין גשם, מהסוג המעצבן, וזה שבא להוכיח כי לא קניתי פוצ'ו לחינם.

התלבטתי לאן ללכת, לבסוף החלטתי צ'לסי מרקט, ויש לכך לפחות שתי סיבות.

האחת, מקום סגור, וכשגשום בחוץ אחפש מפלט מוגן.

השניה.

קוראים לזה foldercheeseburger, וזה נמכר במזנון של איל שני.

המבורגר וגבינה מותכת בפיתה טעים ברמות, ובעיקר בביסים האחרונים שם מצטברים כל הנוזלים שהתערבבו.

יאמממממי.

המזנון מעוצב באווירה לא פורמלית, על השולחנות מפוזרות עגבניות טריות ויפות, כאילו לא לאכילה, אבל מי ששם לי עגבניה יפה מול הפנים, שיקח סיכון שהיא לא תשאר שם הרבה זמן.

לפחות אני מתנחם בעובדה שיש עוד אחרים שחשבו כמוני ולא השאירו עדויות.

תכל'ס, אחד ההמבורגרים הטובים שאכלתי.

יצאתי החוצה, עדיין טפטף.

עליתי במדרגות אל נתיב טיילת היי ליין.

טיילת היי ליין (The High Line) היא פארק ציבורי עירוני ייחודי במנהטן, ניו יורק, שהוקם על גבי מסילת רכבת משא עילית היסטורית בגובה של כ-9 מטרים מעל מפלס הרחוב.

פרטים מרכזיים:

מיקום ומסלול: הטיילת נמתחת לאורך של כ-2.3 ק"מ (כ-1.45 מייל), מרחוב גאנסוורט (Gansevoort St) שברובע המיטפאקינג (Meatpacking District) בדרום, ועד רחוב 34 ליד האדסון יארדס (Hudson Yards) בצפון.

כניסות ונגישות: לאורך המסלול ישנן נקודות כניסה ויציאה רבות ברחובות השונים (חלקן כוללות מעליות לנגישות מלאה).

מה מחכה לאורך הטיילת?

צמחייה וגנים: שילוב מקסים של צמחי בר, עצים ופרחים ששולבו סביב פסי הרכבת המקוריים שנותרו במקום.

אמנות רחוב ופסלים: מיצגי אמנות עכשווית מתחלפים, פסלים וציורי קיר לאורך הדרך.

תצפיות ונופים: נקודות מבט ייחודיות אל הרחובות של מנהטן, נהר ההדסון, והאדריכלות המגוונת שסביב (כולל מבנים בעיצוב זאהה חדיד, שוק צ'לסי וה-Vessel בהאדסון יארדס).

פינות ישיבה ומנוחה: ספסלי עץ מובנים, מדשאות קטנות ואזור ישיבה דמוי אודיטוריום המשקיף מטה על שדרת 10 (Tenth Avenue).

במזג אוויר שיש בו שמש זו טיילת יפהפייה, היום קצת פחות.

הטיילת מסתיימת ליד בניין בשם vessel, שאין לו הגדרה.

ושוב צאטלי נחלץ לעזרתי.

ה-Vessel (שלעתים נקרא גם "שווארמה" או "כוורת" בשל צורתו הייחודית) הוא מבנה אמנותי ומונומנטלי אינטראקטיבי במרכז מתחם Hudson Yards במנהטן, ניו יורק.

מבנה ואדריכלות: תוכנן על ידי האדריכל והמעצב הבריטי תומאס הת'רוויק (Thomas Heatherwick) ונפתח לקהל במרץ 2019. המבנה מתנשא לגובה של כ-46 מטרים (16 קומות) ומורכב מרשת מורכבת של 154 גרמי מדרגות, כ-2,500 מדרגות ו-80 משטחי תצפית (פודסטים).

חוויית הביקור: הרעיון המקורי היה ליצור "ג'ונגל מדרגות" אנכי שמאפשר למבקרים לטפס, לחקור זוויות צילום שונות וליהנות מתצפיות על נהר ההדסון וקו הרקיע של מנהטן. המעטפת החיצונית שלו עשויה פלדה בגוון נחושת מבריק המחזירה את השתקפויות העיר.

הסגירה והפתיחה מחדש: לאחר סדרה טרגית של מקרי התאבדות מהמבנה, האתר נסגר לטיפוס בשנת 2021. לאחר ששודרגו בו אמצעי הבטיחות והותקנו רשתות פלדה מגנות לאורך המעקות, נפתחו חלקים ממנו מחדש לקהל.

המבנה ממוקם בכיכר המרכזית של האדסון יארדס, ממש בנקודת החיבור הצפונית של טיילת ה-High Line.

בחמש וחצי אחה"צ פסק הגשם, מה שאיפשר לי ללכת על שפת ההדסון עד נושאת המטוסים אינטרפיד, בה ביקרתי ב -2001, ואין סיבה לחזור על זה, ומשם למלון, בצעידה נינוחה.

סמוך למלון קניתי ברשת jollibee ציפס בטעם שמנת חמוצה ובצל (דווקא לא רע), ופחית בירה בלגית קרה בשם blue moon, אשר ביחד סידרו לי משהו נעים בבטן, כי תכל'ס אני לא ממש רעב.

סיכום צעידת היום 21,991 צעדים שהם כ-13.5 ק"מ.

מחר, לקראת צהריים אתחיל בתהליך החזרה לישראל, וכל שנשאר מעכשיו למחר זה בעיקר לנוח.

21.9.2026

באיחור של 24 שעות, חוזרת העיר להאיר פניה לתייר, וחבל שזה יום עזיבה.

בייגל וחביתה, לפתוח את הבוקר ולסגור תיאבון לכמה שעות, תוך שאני יושב על הוטרינה, וצופה בכל העוברים ושבים.

באחת עשרה ביצעתי צ'ק אאוט, הזמנתי אובר ותוך חצי שעה כבר הייתי בשדה.

3.5 שעות לפני המראה.

התפללתי שהפעם יונייטד יעמדו בזמנים.

כל כך מסובך?

בשתיים וחצי, הודיעו שיש דחיה של חצי שעה.

האם זו תהיה הראשונה והאחרונה?

הצחקתם את יונייטד.

דחיה שנייה הוסיפה עוד שעתיים להמראה.

יאללה, צחקנו, זרמנו, אבל עוד שעה??

מה קורה איתכם יונייטד?

על לוח הטיסות מרבית הטיסות נדחו או בוטלו, במייל קיבלתי הודעה שיש בעיות תקשורת סביב פילדלפיה וניארק שמקשות על תפקוד החברה כולה, ובלה בלה בלה... מה זה עוזר לי?

בינתיים אני הולך לדוכן מזון קרוב ולוקח כריך פילדלפיה שזה הדבר הכי קרוב לשווארמה, והכי רחוק בטעם (השווארמה הכי חלשה בישראל לוקחת בהליכה), אבל, כשהמטרה היא להיות שבע, אני מאמין שזה יעזור.

בוואיינט מפרסמים שיש תקלת תקשורת במזרח ארה"ב עקב כבל נתונים שנקרע וביטל מאות טיסות.

אולי בגלל שכל הממתינים יושבים כל כך בשקט קיבלנו הארכה של עוד שעה ביציאה.

לפתע, מחיאות כפיים באולם. צוות המטוס מגיע, והשמועה עוברת ואומרת שמעמיסים אוכל.

יש תקווה!!

באיחור של 4 שעות החלה עלייה למטוס.

זהו נקב קטן של אור במנהרה ארוכה.

5690 מיילים ותשע וחצי שעות לפנינו.

בדרך מזרחה הטייס מצא קיצור.

(הרוח הגבית, אומר המידע, בעוצמה של 200 קמ"ש, אני מנחש שזה עוזר בדחיפה).

לפחות זכיתי. שני המושבים לצידי פנויים. אני הולך לשכב לרוחב, כאילו הייתי במחלקה הבכירה.

אגב, מרבית המטוס ריק, כך שזו לא רק התענוג שלי.

היי שלום אמריקה, יש לי תחושה שנפגש שוב, בקרוב.

שעה מהמראה, מתקיים אירוע שלשמו התכנסנו.

ארוחת ערב.

הפעם הבחירה בין פסטה, בקר לעוף.

היה קל.

פסטה ברוטב אלפרדו מוקרמת, קשה לפספס.

סלט פיצפון של כמה ירקות קצוצים ושתי שרי זערוריות.

עוגת שוקולד דחוסה בגודל 5 על 5, לחמניה וחמאה.

בירה סטלה וכוס יין לבן הורידו את המסיבה דרומה.

כמה נותן המבקר על פיסת גורמה זו?

שישה כנפונים, וגם זה בחסד.

היה טעים. נקודה.

בין הארוחות המטוס עובר לאפילה, מי שמצליח לו ישן יותר, ומי שלא ישן פחות.

שעה לנחיתה, מוגשת ארוחת בוקר.

בבחירה בין ביצה, פנקייק או נקניקיית עוף, הלכתי על השבלוני.

חביתה עם תפוחי אדמה ונקניקיה טעימה.

לחמניה וחמאה.

בסעיף פירות טריים הגיע צלוחית עם שלושה ענבים וארבע פיסות אננס.

מיץ תפוזים וקולה היו סעיף הנוזלים שליווה את העונג הצרוף.

איזה ציון ניתן לזה?

שישה כנפונים בזכות הנקניקיה (שאני לא יודע ממה הייתה עשויה) שהייתה הדבר הכי טעים במגש.

מי אמר שאין הפתעות קולינריות בטיסה?

רבע לשתיים עשרה בצהריים, נגענו באדמת ארץ הקודש.

סיכום ביקור כפי שהופיע ברשתות.

עכשיו כבר מותר לספר, כי הנסיעה הפתאומית שלי לארצות הברית נבעה מבקשתו האישית של חברי היקר שאני קורא דוד דונלד.
הוא מאד מודאג מהבחירות הקרובות ורצה לדון איתי כיצד אפשר למזער את נזקיו של המאופר בכבדות.
בנינו, אני והדוד אחוקים עוד מהימים שהחלפתי אותו בשמירות במילואים, וויתרתי בשבילו על יציאות בסופשים כדי שיגיע לעיריה לסדר כל מיני דברים עם איזה בית שבנה באמריקה, ומאז הוא זוכר לי חסד מילואים, ואנחנו נפגשים לבירה וקשקושים, כשאפשר.
הסגול רוצה לבוא לעיר, הוא אומר לי בדרך אגב, הוא יוכל לנשום רק את האפטר שייב שלי, נשבר לי ה*** (הדוד תמיד היה בוטה), ממנו.
יאללה, תעיפו את התחת המצומק הזה.
לפחות אני קיבלתי תמונות למזכרת.
B, תאכל את הכובע.