מסע לפרו יולי 2026

* אזהרת צפייה. פוסט זה מכיל תיאורים גרפיים וצילומים רבים של מזון, לכן יש סיכוי רב לצאת רעבים במהלך הקריאה ו/או בסופה, הכותב מסיר אחריות לתופעות לוואי.

9-10.7.2026

למה לימה ומאצ'ו פיצ'ו -  חלק א'

צוות ההיגוי בצד הוועדה המייעצת (שזה בערך אותה פרסונה), ישב על המדוכה, והחליט.
השנה ניסע לפרו. (ואני קוויתי בסתר ליבי כי נגיע גם למדינה בשם ורבו), ככתוב במקורות פרו ורבו ומלאו את הארץ, ובטח הכוונה למיליוני התיירים שיבואו.

בשנים האחרונות התרגלנו איכשהו שאם אין לפחות 20 שעות של שהייה בתוך צינור שתלוי בשמיים, אנחנו לא מארגנים מזוודה, ועל כן, היות ועמדנו בתנאי הבסיסי המחייב חצייה של ים אחד מצד לצד, ואחר כך חצייה של אוקיינוס יותר גדול, גם כן מצד לצד, רק כדי להגיע בסוף לצד אחר של אוקיינוס אחר.
תגידו משוגעים?
ללא ספק.

בצד ההוא של הכדור הכל הפוך.

אם כאן לוהט בשיא הקיץ, שם זה חורף, אבל "יבש".
כלומר, היכן שברגיל יורדים גשמים, אין גשמים, והיכן שחם ולח ויורד גשם ללא קשר לעונה, אז זה מה שיש.
בתוכנית המובטחת מופיעים ג'ונגלים, כפרים נידחים, עמים עם היסטוריה עתיקה כמעט כמו זו של עם התנ"ך,  אחד אמזונס, כמה אנדים, עיר פלאים, אתרי טבע מופלאים והרבה לאמה.
למה? ככה!!

בלילה האמריקאים שוב הפציצו את האירניים, ובלבנו תקווה אחת, שלא נתקע גם בפעם השלישית.
חלאס, הבנו את הפרנציפ.

שדה התעופה הלאומי הומה אדם. נדמה כאילו כל המדינה יוצאת להתאוורר, אבל למרות החששות הכל התקדם די מהר, וחיש מהר הגענו אל שערי הדיוטי פרי שהם יותר מושג מאשר מטרה.
עמדת המתנה לפני עלייה למטוס.

קצת נשנושים, קפה ומנוחה, לפני המסע הארוך.
בארבע ועשרים הרים הקפטיין ואסקו דה כמה כמה את חרטום המטוס, ואנחנו חתכנו את תכול השמים, משאירים מאחורינו אבק ושלושים  מעלות בצל.
(בנמל הקונקשיין מדריד, הטמפרטורה 37 מעלות, מזל שלא צריך לצאת מהטרמינל), ובנמל היעד באותה שעה רק 21 מעלות סתוויות.

וואמוס מוצ'צ'וס, שלפתי את הספרדית הרהוטה שרכשתי כמה חודשים קודם לכן, היר ווי קאם.

חברת התעופה אייר אירופה, היא חברה שקמצנות וסחטנות הן מוטיב מרכזי בהתנהלותה.
אין שום מאכל לעיס שמוגש לנוסעים מתל אביב למדריד, וכל בקשה למושב, משקה או מאכל כרוכה בתשלום.
פשוט עולב.
הם לא יודעים שיש להם פה עסק עם משפיען רב השפעה (על משפחתו וחמשת חבריו), ששם דגש על אהבתו לאוכל של מטוסים, ומי שלא מגיש כלום, גרוע מזה שמגיש אוכל שאינו ראוי.
כדאי להם מאד להשתפר בטיסה הארוכה, שכן זרועו הארוכה של צה"ל תגיע לכל מבקשי רעתנו (היידה ביבי, לפוטוקול).
וואיי וואיי אם הגבירה הראשונה היתה מגיעה לפה.... וואיי וואיי עליכם.

מרגע שחצינו את קו החוף הספרדי ונכנסנו אל לב המדינה, הנמיך המטוס לקראת הנחיתה, ולאט לאט נחשפו פניה הצבעוניים של ספרד.

פיסות אדמה בגוונים משתנים, צובעים את מלוא העין בפסיפס  מרהיב של כל גווני החום והירוק. אגמים ונהרות הרים וגאיות. פשוט יפהפה.

מד המעלות עולה ככל שמנמיכים, ומרום של מינוס 54 מעלות עד לפלוס 38, זה מעבר חד ביותר.
אציין כי בגובה שבעה קילומטר הייתה הטמפרטורה 20 מעלות שזה איך נאמר בעדינות ממש פסיכי.
(הכל כמובן בהתאם לנתוני הטיסה המופיעים על המסך מול עיני).

לך תסמוך על חברת תעופה

לאחר כשלוש וחצי שעות התאוששות וארוחה קלה בשדה התעופה, אנחנו נקראים אל הדגל, לקראת הטיסה הארוכה יותר.
כ -11 וחצי שעות עד ללימה.
בדרך נפזר אבקת מלאכים, ונשתדל לנמנם.

הפרט הטוב ביותר בארוחה

צוות הדיילים אחוז אנרגיה לא מובנית החלו לחלק ארוחה שהיא בין ארוחת ערב לארוחת לילה (כאילו, מה ההבדל?), והציעו בחירה בין מנת עוף לפסטה.

הלכתי על הפסטה, מה כבר יכול להיות?
ריבועי רביולי שוחים ברוטב שאמור להיות פטריות (כנראה), אבל סבל ממשבר אישיות חמור.
לצדו סלט דג כלשהו, קר, עם ירקות לא מזוהים.
לא משהו לכתוב עליו הביתה.
לחמניה וחמאה היוו קישוט, וקינוח עוגת שוקולד הכי סתמית בטעם ספוג.
אסתפק ואומר שבירה mahou הייתה החלק המוצלח ביותר של הארוחה הזאת.
חמש בסולם זה שבא לסעוד, ויצא מאוכזב.
כל זה כאמור עדיף על זה שלא הגישו כלום בטיסה הראשונה.
עולב מבית היוצר של אייר אירופה.

טיסת לילה ארוכה זה אומר שאחרי פינוי מגשי האוכל, נעטף המטוס באפלה גמורה וכולם שוקעים בשינה.
היתכן ושמו לנו משהו במזון??

שעה וחצי לנחיתה, כאשר המטוס מעל וונצואלה נדלק אור רך בחלל המטוס ודיילים החלו להגיש את ארוחת הבוקר.
כולי תקווה שחביתה תתעלה על מעדני הארוחה הקודמת.

חביתה, מה כבר אפשר להרוס?

חביתה בשרנית, סבירה ולצדה עגבניית שרי, אחת !

גביע יוגורט, ושני קרקרים עבים ופריכים.
את כל הטוב הזה שטפתי עם מיץ אננס מתוק, ולשם שינוי משהו כל כך בסיסי קשה להרוס.
שש קבע המבקר את הציון הרחום לחברת תעופה פחות מומלצת.

לאחר שעתיים של מנהלות  שדה תעופה, יצאנו לחניה לעלות על אוטובוס שיקח אותנו למלון, לארוחת בוקר, ולאחריה נצא להכיר את העיר.

במבט ראשון של ערפילי בוקר, לימה מתגלה אפרורית וחשוכה, ולא רק בגלל הבניינים הנמוכים שאין בהם הוד והדר, אלא העיר מעורפלת תדיר בשל מיקום ומזג האוויר.
גם בשעה מוקדמת (שש וחצי בבוקר), התנועה בה סואנת.

המלון שלנו נמצא בשכונת מיראפלורס, שהיא שכונה מכובדת ונאה.

כשאני מגיע למדינה חדשה אני מסתכל על הרכבים.
מי מה ממתי, ובני כמה וזאת כדי לתת לעצמי סוג של הבנה לאן הגעתי, וכאן בפרו יש כמות גדולה של רכבים מודרניים מהדגמים האחרונים וגם מותגים לא מוכרים. כמו גם מחירי דלק (שאני כרגע לא יודע עדיין להחליט אם זה יקר או זול).

פרסומת סמויה לפוסט לא ממומן

מרגע שהגענו אל קו החוף של האוקיינוס, עברנו לכביש מהיר וחדיש, מתחת למצוק  ממנו יורדים גשרים ומעברים להולכי רגל.

ואכן, האזור הזה כבר נראה הרבה יותר מודרני ומתקדם.

בדרכנו למלון אנו מקבלים מושגי יסוד בתרבות המקומית.

* צ'יפה (chifa), כל מסעדה ששורשיה אסיאתית עם השפעות פרואניות, ויש לא מעט כאלו, תופיעה המילה צ'יפה לפני שם המסעדה, וכך יודעים את הסגנון של המסעדה.

* וואקה, שריד מבנים ארכיאולוגיים, שהיו בנויים מלבני בוץ, שהתכלו עם השנים, והשאירו אחריהם עדויות לישובים שלמים.

רעולות לימה.
מה מסתתר מאחורי המושג, והפסלים הרבים המפוזרים ברחבי כיכר העיר המוקדשים להן.
שאלתי את ידידי צ'אט שיודע הכל, שיתן הסבר לתופעה.
"רעולות לימה" (בספרדית: Las Tapadas Limeñas - "המוסתרות של לימה") הן אחת התופעות התרבותיות, החברתיות והאופנתיות המרתקות ביותר בהיסטוריה של פרו, אשר אפיינו את עיר הבירה לימה מתקופת השלטון המושבת הספרדי (המאה ה-16) ועד אמצע המאה ה-19.
לא מדובר בכיסוי ראש דתי, אלא בלבוש ייחודי שהפך לסמל של חופש, מסתורין ועוצמה נשית יוצאת דופן לאותה תקופה.
נהוג לחלק את הלבוש שלהן לשני חלקים עיקריים:

* הסאיה (Saya): חצאית משי ארוכה וצמודה למדי במותניים, שהתרחבה מעט לקראת הקרסוליים.
* המנטו (Manto): צעיף או גלימה שחורה ממשי שכיסתה את הראש והכתפיים, ונאחזה ביד בצורה כזו שהיא חשפה עין אחת בלבד (בדרך כלל העין הימנית).
למה הן התלבשו כך?
הסיבה הרשמית המקורית הייתה צניעות והגנה מפני השמש, אך נשות לימה הפכו את הלבוש הזה לכלי רב עוצמה של חופש חברתי:
* אנונימיות מוחלטת: מכיוון שרק עין אחת הייתה גלויה, איש לא יכול היה לדעת מי האישה שמאחורי הבגד – האם היא בת אצולה עשירה, אישה נשואה, רווקה, או בת למעמד נמוך.
* חופש תנועה: בעידן שבו נשים היו תחת השגחה קפדנית של בעליהן או אבותיהן, ה"טאפאדה" אפשרה לנשים לצאת לבדן לרחוב, לטייל, להקשיב לדיונים פוליטיים, ואפילו לפלרטט מבלי לחשוש לפגיעה במוניטין שלהן.
* שיוויון חברתי זמני: הלבוש טישטש הבדלי מעמדות וגזע, מה שאפשר מרחב ציבורי שוויוני ומסקרן יותר.

הניסיונות לאסור את המנהג.
הלבוש הזה שיגע את הגברים ואת הממסד הדתי בלימה. העובדה שאישה יכלה ללכת ברחוב, לשוחח עם גברים זרים, ושאפילו בעל לא היה יכול לזהות בוודאות את אשתו, נתפסה כאיום על הסדר החברתי.
היו מספר ניסיונות של הכנסייה והשלטונות המקומיים לאסור על לבישת המנטו והסאיה (הוטלו קנסות ואפילו איומים בנידוי מהכנסייה), אך נשות לימה סירבו לוותר. הן הגנו על זכותן ללבוש את הצעיף בעקשנות כזו שהחוקים פשוט בוטלו או נשכחו פעם אחר פעם.
מתי וכיצד נעלמה התופעה?
התופעה החלה דועכת במחצית השנייה של המאה ה-19 (סביב שנות ה-1850 וה-1860). הסיבה העיקרית הייתה חדירת האופנה הצרפתית והאירופית לפרו לאחר קבלת העצמאות. נשות המעמד הגבוה החלו להעדיף שמלות רחבות, כובעים מפוארים וסגנון מערבי, והלבוש המסורתי נתפס בהדרגה כמיושן.
כיום, הטאפאדה לימניה היא חלק בלתי נפרד מהפולקלור והזהות ההיסטורית של לימה. ניתן לראות אותן בציורים מפורסמים של האמן הפרואני פנצ'ו פיירו (Pancho Fierro), בפסלים ברחבי העיר העתיקה, והן משמשות השראה ליצירות אמנות וספרות מקומיות עד היום ".

הכנסיה הדומיניקנית, מתחם גדול ויפהפה שיש בו פסיפסים דומים בפורטוגל ובמרוקו.

עוד בנמצא קתדרלה גבוהה ומרשימה, חצרות מטופחות ועוד.
לאחר הפסקה קצרה לנשנוש מהיר של מה שיש בסביבה, אנו מדלגים עם האוטובוס אל מוזיאון לארקו הררה.

זהו מוזיאון אוספים פרטי של תרבות פרואנית שנמצאו בקברים ובאתרים ארכיאולוגיים ומספרים את סיפורה של תרבות אינקה עתיקה ומפותחת מלפני אלפי שנים.
קינוח הבילוי נמצא באגף המוקדש לפיסול אירוטי, ומוכיח כי שום דבר חדש לא קורה בתחום.

פארק האהבה.

" פארק האהבה (Parque del Amor) הוא אחד המקומות המפורסמים, הרומנטיים והיפים ביותר בלימה, בירת פרו. הפארק שוכן על מצוקי שכונת מיראפלורס (Miraflores) התוססת, ומשקיף מגובה רב על האוקיינוס השקט, מה שהופך אותו לנקודה מושלמת לצפייה בשקיעה.

הנה כל מה שכדאי לדעת על הפארק:

ההשראה והעיצוב: מחווה לגאודי
הפארק נחנך ב14 בפברואר 1993 (יום אהבה/ולנטיין דיי), והעיצוב שלו מושפע באופן ברור מהסגנון המודרניסטי של האדריכל הקטלאני אנטוני גאודי (במיוחד מפארק גואל בברצלונה).

* קירות הפסיפס: הפארק מוקף בחומות נמוכות ומפותלות המכוסות בפסיפסים צבעוניים (מוזאיקה).
* ציטוטי אהבה: אם תסתכלו מקרוב על אריחי הפסיפס, תגלו שהם שזורים בשירים וביטויי אהבה של משוררים פרואנים מפורסמים.

הפסל המרכזי: "הנשיקה" (El Beso)
במרכז הפארק עומד פסל מונומנטלי ועצום הנקרא "El Beso" (הנשיקה), שנוצר על ידי האמן הפרואני ויקטור דלפין (Víctor Delfín). הפסל מציג זוג אוהבים חבוקים בנשיקה לוהטת, והוא הפך לאחד מסמליה המוכרים ביותר של העיר לימה.
מסורות ואווירה במקום
* השקיעות: בשעות אחר הצהריים והערב הפארק מתמלא במקומיים ובתיירים שמגיעים לתפוס מקום על חומות הפסיפס וליהנות מאחת השקיעות היפות ביותר מעל הים.
* תחרויות נשיקות: ביום האהבה (14 בפברואר) נערכת במקום תחרות מסורתית של "הנשיקה הארוכה ביותר" בין זוגות שמגיעים מכל רחבי העיר.
* זוגות צעירים: זהו יעד פופולרי מאוד עבור זוגות ביום חתונתם, שמגיעים בלבוש חתן-כלה כדי להצטלם על רקע הפסל והים.

טיפ קטן למבקרים
הפארק ממוקם על ציר הטיילת של מיראפלורס (El Malecón). מומלץ מאוד לשלב את הביקור בו עם הליכה נעימה לאורך הטיילת, ואף להמשיך ברגל לכיוון מתחם הקניות והבילוי הפתוח לאר קומאר (Larcomar), שנמצא לא רחוק משם ובנוי גם הוא לתוך המצוק.
אם אתם חובבי אקסטרים, ממש ליד הפארק נמצאת גם נקודת הזינוק של רחיפה במצנחי רחיפה (Paragliding) מעל המצוקים והים ".

מכאן אנו חוזרים למלון, להתארגנות, מנוחה והכנות ליציאה לארוחת ערב.

ארוחת הערב נערכת במסעדה ענקית היושבת למרגלות "וואגה" מרשים במיוחד.
חבל שלא מתאפשר לנו ביקור במקום.

התפריט הוצג לנו מוקדם יותר, וכך בחרנו מראש בסוג של הימור.
הארוחה יש לומר היתה מעולה בכל בחירה.
גם בראשונות, כך בעיקריות, ולבסוף בקינוחים.
פה אחד בשולחן נרשמה התלהבות רבתי.
וזה היה התפריט לבחירה.

ארוחת ערב במסעדת HUACA PUCLLANA

* פיסקו סאוור או כוס יין (גבעול אחד)
(משקה בן זונה, מפיל בעורמה).

מנה ראשונה (בחירה של אחת מהן)
* קאוסה ממולא: שרימפס, אבוקדו ועגבנייה.
* סביצ'ה דג מסוג "קורווינה" (Corvina): תירס, בטטה וקאנצ'ה (גרגרי תירס קלויים).
* קערת קינואה: עגבניות צלויות, תירס, ליים, גבינה, קוביות אבוקדו, כוסברה ועשבים אנדיאניים (V).

מנה עיקרית
* דג מסוג "קורווינה" (Corvina) או "שארלה" (Charela): בציפוי קינואה אדומה, מוגש עם פירה תפוחי אדמה צהובים, אספרגוס, ארטישוקים ורוטב פטריות.

* תבשיל עוף מסורתי "אחי דה גאלינה" (Aji de Gallina): מוגש על גבי תפוחי אדמה צהובים, ביצה וגבינה טרייה.

* לומו סלטדו (Lomo Saltado) בסגנון שלנו: מוגש עם תפוחי אדמה כפריים צהובים ואורז תירס.

* רביולי במילוי פטריות מג'מרקה וגבינת ריקוטה: מוגש עם תחליב עגבניות, פלפל מסוג "אחי לימו", וגבינת פרמזן.
קינוח
* מרנג בסגנון לימה.
* קרם דגני אנדיאני ושוקולד.
*  עוגת גבינה

היה זה סיום מושלם ליום ארוך.
מחר יום חדש.

11.7.2026

אחרי ארוחת בוקר מהזן המשובח, הממלא והמגוון, עלינו לאוטובוס על מנת להתחיל לטייל באמת.

לפני הכל עצירה קצרה בשכונת בארנקו.
זו "הפלורנטין" של עיר הבירה.
הצ'אט מטיב לתאר אותה ככה.

" בארנקו היא השכונה הבוהמיינית, הצבעונית והרומנטית ביותר בלימה, והיא נחשבת לרובע האמנים והתרבות של העיר. אם ברונקו (ויקטוריה) היא הלב התעשייתי הקשוח, בארנקו היא המקום שבו תרצה להסתובב עם קפה ביד, מצלמה ומצב רוח רגוע.

​הנה כל מה ששווה להכיר בה:
​1. האווירה והאדריכלות
​בארנקו מלאה באחוזות קולוניאליות ישנות (Casonas) שנבנו במאה ה-19, כשהאזור שימש כמקום מפלט קיצי לעשירי לימה. היום, רבות מהאחוזות האלו הפכו לבתי קפה טרנדיים, גלריות אמנות, מלונות בוטיק וברים. הרחובות שלה ירוקים, מלאי עצי פיקוס ענקיים וגרפיטי מרהיב (אמנות רחוב היא חלק בלתי נפרד מה-DNA של השכונה).
​2. נקודות עניין מרכזיות

​גשר האנחות (Puente de los Suspiros): גשר עץ מפורסם והסמל של השכונה. האגדה המקומית אומרת שאם זו הפעם הראשונה שאתה מבקר בו, עליך להביע משאלה ולחצות אותו בלי לנשום.
​הבאחה דה באניוס (Bajada de Baños): שביל הליכה ציורי שיורד מתחת לגשר האנחות כל הדרך אל חוף הים. הוא רצוף במסעדות, ברים קטנים ומוזיקה חיה.

​הכיכר המרכזית (Plaza de Barranco): לב השכונה, שבו נמצאת הספרייה העירונית היפה וכנסיית Santísima Cruz. מקום מעולה לצפות בו בעוברים ושבים ובמופעי רחוב בסופי שבוע.
​מוזיאונים: בשכונה נמצא מוזיאון MATE (שהקים צלם האופנה המפורסם מריו טסטינו) ומוזיאון Pedro de Osma שמציג אמנות קולוניאלית בתוך ארמון מרהיב.
​3. חיי לילה וקולינריה
​בארנקו היא מרכז חיי הילה של לימה. תמצא שם:
​ברי קוקטיילים ומבשלות בירה: מקומות מעולים לשתות בהם פיסקו סאוור (הקוקטייל הלאומי) או בירת בוטיק מקומית.

"יש לי חור בלב בצורה שלך" 

​פניאס (Peñas): מועדונים מסורתיים שבהם אפשר לחוות מוזיקה וריקודים אפרו-פרואניים אותנטיים.
​אוכל: החל מדוכני אנטיקוצ'וס (שיפודי לב בקר, מאכל רחוב פופולרי מאוד) ועד למסעדות שף יוקרתיות (כמו מסעדת Central המפורסמת שנמצאת ממש על גבול בארנקו ומיראפלורס).

​4. בטיחות ונגישות
​בארנקו נחשבת לשכונה בטוחה מאוד וידידותית לתיירים, במיוחד באזורים המרכזיים שלה וסביב הכיכר והגשר.

אנחנו יוצאים לנסיעה ארוכה שתמתח לאורך כ-400 ק"מ לכיוון דרום, לאורך קו החוף.
התרשמות מהזמן הקצר שבילינו בלימה מדובר בעיר נקייה (ולא לשכוח שחיים בה כ-13 מיליון איש), וזה מהמעט שראינו.
אין גרפיטי על הקירות, אולם יש עוני בולט ואף הומלסים שישנים ברחוב.
בשכונות מודרניות וחדשות אורח החיים המערבי בולט הרבה יותר.

מסתבר כי בחצות בערך פקדה את אזור לימה רעידת אדמה בעוצמה של 4.9 בסולם הידוע.
למרות שהייתי ער לא הרגשתי כלום.
אחרים בקבוצה העידו שכן הרגישו.

הנסיעה חושפת אותנו לצד המדברי היבש של פרו, הרים צחיחים , שכונות בתים סטייל הבדואים ליד באר שבע.
קו החוף לעיתים שטוח ולעיתים מסולע. לפעמים עם דיונות ארוכות ולפעמים ללא, לפעמים עם אתרי נופש, ולפעמים מפעלים, או אזורים נטושים לאורך מרחקים גדולים.

באופן מוזר כל אחד בקבוצה מוצא במקטעים הללו משהו שמזכיר לו משהו ממקום אחר.

בדרכנו אנו עוצרים בעיירה קטנה בשם פיסקו (כן, כן, כשם המשקה החביב שהכרנו אמש), שיש בה נמל דייגים פעיל.

באולם גדול עובדות נשים (בעיקר) בפילוט דגים במיומנות נפלאה.

שקנאים ענקיים מסתובבים ללא חשש כאילו היו בעלי הבית, חוטפים כל מה שאכיל מבחינתם.

אריות ים מגודלים רובצים על המזח בשעמום בולט, ומזיזים עצמם רק במקרה ואחד מעובדי הנמל זורק להם פיסת דג.

שפע הדגה שמביאים הדייגים מאפשר קיומם של בעלי חיים שחיים כאן על המזח בין בני האדם.
ברחוב הראשי פועלות מסעדות פועלים רעועות ולא מקושטות המגישות מן הסתם את תוצרת הים הטרייה.
לו הייתי כאן לבדי מן הסתם הייתי נכנס לארוחה מסקרנת.

המשכה של הדרך מוביל אותנו אל
הפארק לאומי פארקס.
שמורת הטבע פראקאס (Reserva Nacional de Paracas) היא אחד מאוצרות הטבע המרשימים והייחודיים ביותר בפרו. השמורה ממוקמת לחופו של האוקיינוס השקט, במחוז איקה (Ica), כ-250 קילומטרים דרומית ללימה, והיא מהווה דוגמה נדירה למפגש עוצמתי בין מדבר צחיח לחלוטין לבין אוקיינוס עשיר בחיים.
הנה כל מה שכדאי לדעת על השמורה המרתקת הזו:
1. שילוב נופים דרמטי ומרהיב
פראקאס היא שמורה ימית וחופית כאחד. הנוף בה נראה לעיתים כמו כוכב לכת אחר:

* מדבר פוגש ים: דיונות חול עצומות בצבעי צהוב, אדום וכתום היורדות ישירות אל תוך המים הכחולים של האוקיינוס.

* חוף החול האדום (Playa Roja): אחד החופים המפורסמים בשמורה, שקיבל את צבעו האדום הבוהק כתוצאה משחיקה של סלעי גרניט קרובים המכילים מגמה.
* מצוקים וצורות סלע: קו החוף רצוף במצוקים פראיים שעוצבו על ידי הרוחות והגלים (בעבר היה שם מבנה סלע מפורסם בצורת קשת שנקרא "הקתדרלה", אך הוא קרס בחלקו ברעידת אדמה ב-2007, ועדיין המקום מרשים ביותר).

2. "גלפגוס לעניים" (איי באייסטס - Islas Ballestas)
למרות שהאיים עצמם נמצאים טכנית ממש מחוץ לגבולות השמורה היבשתית, הם חלק בלתי נפרד מהחוויה של פראקאס. סיורי סירות יוצאים מהעיירה פראקאס אל האיים ומציעים מפגש מקרוב עם עושר בלתי רגיל של בעלי חיים:
* אריות ים: אלפים מהם רובצים על הסלעים ומשתכשכים במים.
* פינגווינים: מושבות של פינגווין המבולדט (Humboldt) החיים באזור בזכות זרם המים הקר.
* ציפורי שורש (Guano Birds): מיליוני ציפורי ים (כמו סולות, קורמורנים ושקנאים) המכסות את האיים. הלשלשת שלהן (הגואנו) נחשבת לדשן טבעי איכותי ביותר ונאספת שם באופן מבוקר.

פירוש השם פראקאס בשפת הקצ'ואה הוא "סופת חול" (Para - גשם/סופה, Acco - חול), בגלל הרוחות החזקות שנושבות כאן בשעות אחר הצהריים.
האזור היה ביתה של תרבות פראקאס המשגשגת (בערך 800 לפנה"ס עד 200 לספנה"ס). הארכיאולוגים גילו בשמורה קברים עתיקים שבהם נחשפו מומיות עטופות בטקסטיל מהמפוארים והמורכבים ביותר שנמצאו אי פעם ביבשת אמריקה, לצד גולגולות מוארכות שעברו עיוות מכוון כחלק מפולחן או סימון מעמד. בשמורה ישנו מרכז מבקרים ומוזיאון קטן ומצוין המציג את הממצאים הללו.

תחילה אנו נכנסים לשני מוזיאונים בהם יש תיאור של  בעלי החיים  והאנשים שחיו כאן בסביבה.

כביש עפר כבוש נסלל בין הדיונות הגבוהות והחשופות מכל צומח מוביל אותנו אל נקודות עניין.

סמוך לכפר הדייגים לגוניאס, עלינו בשביל מסודר לתצפית מרהיבה.

משם אל שפת  הים לראות את החול האדום.

לו השמש הייתה משתפת פעולה, ובוקעת בין העננים המראה היה מרהיב אף יותר.
צפינו בציפורי סולה הצוללות למים כחץ שלוח כדי לדוג דגים.

מראה מרהיב שניתן לראות שוב ושוב בפליאה והתלהבות.
במצפור אחר שניצב מעל הצוקים חזינו בגלי הים מכים בקירות המצוק החומים.
הביקור בשמורה היפהפייה מותיר את המבקר נפעם מיופי המדבר הצחיח.

לקראת שקיעה נכנסנו בשערי מלון חדיש בשם CASA ANDINA SELECT.
חדר מרווח עם מרפסת קטנה, נקי ומסודר.
להפתעתנו, למרות שכל היום לא ראינו שמש, לקראת שקיעה היא בצבצה בין העננים, צובעת את האופק בכתום מוזהב, ועברה להאיר את הצד השני של הכדור.

סביצ'ה, מרק עוף וסלט ירקות היוו את הבחירה של המנה הראשונה.

לעיקרית התחרו פיסות בקר מוקפץ, דג בסגנון באסקי או עוף קורדון בלו, כשהקינוחים המוצעים הם סלט פירות, עוגת ספוג מסורתית או פאי לימון.

בניגוד לליל אמש, הנחיתה מהעילית המשובחת שחווינו, הייתה כואבת.
לא דומה ולא על יד.
בסיסי סביר, ולא מעבר לזה.
היו מי שהתלוננו ולא אכלו, והיו מי שאכלו ולא התלוננו.
זה מה שיש, ועם זה ננצח, אומר המשפט הידוע, ועדיף ללכת לישון עם בטן מלאה.

מחר יום חדש, שיהיו בו הפתעות נעימות.

12.7.2026

לאחר ארוחת בוקר סבירה וטעימה אנחנו יוצאים לשתי אטרקציות דומות ושונות בשני אתרים, עם תחבורה שונה, לצפות בתופעה בשם גיאוגליף.

גיאוגליף. הוא מושג בארכאולוגיה בגיאוגרפיה המתאר ציור, סימון או מוטיב גדול המופק על פני הקרקע.
​מדובר ביצירות אמנות או סימונים בקנה מידה עצום, שלעיתים קרובות קשה מאוד להבחין בצורתם המלאה מהקרקע, והדרך הטובה ביותר לראותם היא ממבט ציפור (או מהאוויר).

כיצד יוצרים גיאוגליפים?
​ישנן שתי שיטות עיקריות ליצירתם:
​גיאוגליף שלילי (חריטה): נוצר על ידי הסרת השכבה העליונה של הקרקע (למשל, אבנים כהות או חצץ) כדי לחשוף את שכבת הקרקע הבהירה יותר שמתחתיה.
​גיאוגליף חיובי (הוספה): נוצר על ידי סידור והערמה של חומרים כמו אבנים, סלעים, אדמה או חצץ על פני השטח כדי ליצור קווי מתאר בולטים.

אל הראשון שבהם אנו יוצאים לשייט בים.

הציור הראשון של "הפמוט", מתגלה במהרה על צלע הר חשוף.
ציור ענק של פמוט עם ציר מרכזי עבה ושתי זרועות דמויות עץ.
מדהים.

משם המשכנו אל איים ("גלפגוס לעניים", כזכור) שהם סלעי בזלת ענקיים המהווים בתי גידול לעופות מים, פינגווינים, אריות ים, דגים וסרטנים.

משתהים ונדהמים מיופיו של הטבע הפראי, ובהרמוניה של שוכניו שלא מהווים איום קיומי אחד על השני, יחד עם הצורות שהמים חצבו בסלע הופכים את השייט הקסום הזה לחוויה בלתי נשכחת.

משם דילגנו לשדה התעופה של העיירה המארחת.

בשדה התעופה הקטנטן אך המודרני אין תעסוקה לעובדים, לפחות לא כזו הנראית לעיני המבקר, ובכל זאת קבוצת "הטייסים" שבחרו לטוס מתעכבת שלא באשמתה, עד שאנו נקראים לעלות לטיסה שתמשך כשעה וחצי.
השמש שיצאה היום לכבודנו מאירה את השטח מתוך כוונה שנוציא צילומים משובחים.

המטוס מכיל 12 נוסעים בדבוקה, ועושה קצת רעש, אולם קצב הטיסה שמדדתי בעזרת ווייז עומד על מהירות של 223 קמ"ש.
למרות שזו רצועת מדבר, אנו עוברים מעל מתחמים חקלאיים שמטפחים קוביות ירוקות של גידולים חקלאיים.
בחלק מהדרך הנוף מעל מזכיר את תוואי הנוף כשטסים לאילת, מעל הערבה, ומסתכלים מזרחה לכיוון ירדן.

כאשר מגיעים לאזור של כל הפיגורות המצויירות, הטייס מכוון אותנו מה לחפש.

את הליוויתן, האסטרונאוט, יונק הדבש, הקוף, השפירית ועוד צורות.
קריאות התפעלות מהדהדות בחלל המטוס כאשר מצליחים לזהות את אחת  מאותן הצורות.

הטייסים מאפשרים תצפיות פעם לצד ימין של המטוס, ואחר כך לצד שמאל, תוך כדי תמרונים של מטוסי קרב, כדי שכולם יצאו מרוצים.
לא תמיד מצליחים לראות בזמן אמת הכל, לכן חשוב לצלם הרבה, ולסמוך גם על הצלמים האחרים שיחלקו  עם כולם את הצילומים החדים והברורים ביותר.
זוהי תופעה מופלאה וחווייה מיוחדת ללא ספק.

וכך מוסיפה עוד החברה ג'ימיניי.

" קווי נאסקה (Nazca Lines) הם סדרה של גאוגליפים (ציורי אדמה) ענקיים ועתיקים הממוקמים במדבר נאסקה שבדרום פרו.
​הקווים נוצרו על ידי תרבות הנאסקה בין השנים 500 לפנה"ס ו-500 לספירה, והם נחשבים לאחת התעלומות הארכיאולוגיות המרתקות בעולם.
​ כיצד הם נוצרו?
​החוקרים גילו שהגרפיקה העצומה הזו נוצרה בטכניקה פשוטה אך גאונית:
​הסרת השכבה העליונה: תושבי המקום חפרו והסירו את החלוקים והאבנים הכהות (שנצבעו בשחור-חום עקב חמצון) שכיסו את פני המדבר.
​חשיפת השכבה הבהירה: מתחת לשכבה הכהה נחשפה אדמה בהירה העשויה מגיר וחרסית. הניגודיות הזו היא שיוצרת את הקווים הבולטים.
​שימור טבעי: בזכות האקלים המדברי הקיצוני – כמעט ללא גשם, ללא רוחות חזקות ועם טמפרטורה יציבה – הקווים נשמרו בצורה מושלמת במשך אלפי שנים.
​ מה הם מתארים?
​הקווים מתחלקים לשלושה סוגים עיקריים:
​צורות גאומטריות: קווים ישרים (חלקם באורך קילומטרים), משולשים, טרפזים וספירלות.

​בעלי חיים וצמחים: ציורים מפורסמים של קוליברי (יונק דבש), עכביש, קוף, קונדור, לוטרה, לווייתן קטלן ועץ.
​דמויות אנושיות: המפורסמת שבהן היא דמות המכונה "האסטרונאוט" – דמות בעלת ראש עגול גדול המנופפת לשלום, הממוקמת על צלע גבעה.

האסטרונאוט

​ התעלומה: למה הם שימשו?
​מכיוון שאת רוב הצורות ניתן לראות בשלמותן רק ממעוף ציפור (מטוס או רחפן), עלו לאורך השנים תיאוריות רבות לגבי מטרתן:
​פולחן מים ופוריות (התאוריה המובילה): החוקרים המודרניים מאמינים שהקווים שימשו כמסלולי הליכה טקסיים. התושבים צעדו לאורכם כדי להתפלל לאלים שיביאו גשם ומים מהרי האנדים למדבר הצחיח.
​לוח שנה אסטרונומי: הארכיאולוגית מריה רייכה, שהקדישה את חייה לחקר הקווים, האמינה שחלק מהקווים מצביעים על נקודות השקיעה והזריחה של השמש והכוכבים בימי השוויון וההיפוך, ושימשו כלוח שנה חקלאי.
​תיאוריות חוצנים: סופרים כמו אריך פון דניקן הציעו (ללא בסיס מדעי) שמדובר במסלולי נחיתה לחלליות של חוצנים.
​בשנת 1994 הוכרזו קווי נאסקה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ועד היום חוקרים (בעזרת בינה מלאכותית וצילומי לוויין מתקדמים) ממשיכים לגלות גאוגליפים חדשים וקטנים יותר באזור ".

* מספר ימים לאחר שחזרנו התרסק באתר מטוס מאותו שדה תעופה

וכנראה אותו דגם, ונספו 11 תיירים ו-2 טייסים.

חזרנו עם האוטובוס ללימה שוב בארבע שעות נסיעה (פחות או יותר),  מפאת סופהשבוע התנועה הייתה פחות עמוסה, ואל מלון הילטון היפה, חזרנו באור יום.

הערב הוזמנה עבורנו ארוחת ערב, ועל דעת הנוכחים כולם מדובר בחוויה מתקנת לליל אמש.

היה טעים מאד, ומוגש בהקפדה יתרה בכל פרט.
מחר יום גדוש של שיט (נוסף), וטיסה (נוספת), ולינה בלב הג'ונגל.
יש למה לחכות.

13.7.2026
השכמה מוקדמת (מידי) שכופה עלינו המ"כ הקשוח שחר, גורמת לנו להתעורר בשעות שאלוהי החושך עוד מתפקד במשמרת שלו, וזאת על מנת שנתייצב בחדר האוכל של מלון הילטון, שמנפק ארוחה טובה מאד, בהתאם למעמדו, ולאחריה עולים על האוטובוס הצמוד לנו, המוביל אותנו אל שדה התעופה, ממנו נתעופף ליעד בשם port maldonad, ליומיים בג'ונגל.

יתכן כי בעקבות אותם יומיים בהם נשהה בחברת בעלי חיים שלא בהכרח חובבי אדם, נדע לעזאזל מה הם אותם "חוקי הג'ונגל" , עליהם כולם מדברים בפחד, יראה או תיעוב (תלוי סיטואציה כמובן).
שדה התעופה הבינלאומי של לימה, שבאופן מפתיע אין ממנו טיסה לאירופה למעט מדריד, הוא שדה מודרני וחדיש, באולם המרכזי חנויות רבות ומסעדות לכל טעם.
התעלפתי לשינה עמוקה בטרם המטוס פתח בדהרה להמראה, והתעוררתי כאשר דיילת שאלה אם אני מעדיף שוקולד או חטיף.

מזג אוויר חמים מקבל את פנינו. חמים ומעונן
שדה תעופה פיצפון נמדד בהליכה מהמטוס אל בית הנתיבות, וכזה בדיוק מחכה לנו ביעד.
לאחר איסוף המזוודות, אנו עולים על משאית ספארי פתוחה שתיקח אותנו למקום בו נפרד ממרבית המטען שלנו, ועם המינימום ההכרחי נצא בשייט למלון אקולוגי ביער.
העיירה הקטנה (כמאה אלף תושבים) מתבססת על תיירות, חקלאות וכריית זהב לא חוקית.
מרבית התושבים מתניידים על דו ותלת גלגלי, ולא משנה כמה רוכבים יכולים לשבת.
רמת החיים הפשוטה הפוגשת בתייר המערבי, לא נראית גבוהה במיוחד, וכנראה מי שגר כאן מסתפק בכפי יכולתו.

לאחר הפקדת המזוודות עלינו על סירת קאנו צרה וארוכה שתוביל אותנו על פני הנהר שמימיו בצבע חום, במשך כשעה וחצי.
לפני תחילת השייט עובר "דייל" עם מגש בננות, להכניס אותנו כנראה לאווירה.
הקאנו הצר הוא סוג של סירה לא יציבה במיוחד, ולכן, כל הנוסעים יושבים על ספסלים ארוכים בכל צד.

לאחר שעה וחצי לערך של שייט מתון שאין בו דרמות גדולות, מול נוף מונוטוני קבוע של צמחיית יער צפופה המגיעה עד שפת המים, משני צדדיו של היובל, של היוב,ל של האמזונס האדיר, הגענו למזח הלודג'.
כבר מגובה פני המים ניתן להתרשם מיופיו הייחודי של המתחם, אולם כלום לא מכין את המבקר לסטייל  של המקום, המותיר את הנכנס פעור פה.
מדובר בריזורט בנוי עץ ברובו, הטובל בתוך גינון מעוצב ומתוכנן, ומשתלב באופן טבעי עם סביבתו.
כל הוויית הלודג' היא בשמירה על הסביבה והטבע, ולהמעיט ככל הניתן את הפגיעה בו.
לכן, למשל מים לשתייה יש רק בחדר האוכל. אנחנו מתבקשים להפקיד כל מזון שהבאנו איתנו בתאים מופרדים בלובי המלון, כדי שבעלי חיים לא ימשכו אליהם. שעות ווייפיי מוגבלות בזמן ובאזור קליטה. ועוד.
אנחנו מקבלים מפתחות לקוטג'ים מרווחים ונאים מאד, שלכל אחד מהם יש שם של חיה אופיינית למקום.
הקוטג בנוי עץ וכל הפתחים (דלת וחלונות) שבו מופרדים עם רשת צפופה למניעת כניסת חרקים וחיות.
אין תריסים, כך שמן הסתם מתעוררים ביקיצה טבעית באור ראשון, חוץ מסאדיסטים שמתעוררים בשעות לא סבירות.
לאחר התמקמות אנחנו מוזמנים לסעוד בארוחת צהריים טעימה ומגוונת, ולאחריה אנחנו יוצאים בשייט קצר אל "אי הקופים", הנמצא בגדה ממול.
זהו מקום מושבם של שלושה מיני קופים.
קפוצין חום.
קפוצין לבן פנים.

וקוף עכביש.
אנחנו הולכים אחרי מדריך חמוש במאצ'טה למקרה הצורך, ושק בננות.
הוא קורא לקופים להגיע במעין שריקות הדומות לקולות שהם משמיעים, וכנראה שזה עובד כי קופים מתחילים לרדת מהעצים ולחטוף את הבננות מידיו, ולטפס בזריזות אל צמרת העץ.
קופי העכביש הנבדלים בזנבם העבה המשמש כרגל חמישית ומסייע בקפיצות בין העצים, מתגלה כזן שאינו חושש מבין אדם, צועד בקרבתנו, ומנסה אפילו לקפוץ על אחדים מאיתנו כסוג משחק.
הלחות בתוך היער כבדה ואנחנו מזיעים את נשמתנו, אולם אין זה מוריד במאום מחוויית המפגש האישי עם חיית טבע בסביבתה הטבעית.
אנחנו חוזרים להתאוששות לקראת ארוחת ערב.
אני ממש מרגיש שוב חניך בתנועת הנוער במחנה קיץ, אם כי בתנאים בסיסיים טובים בהרבה מאלו שהיו בשנות השבעים.

ארוחת הערב היתה בגדר סביר, כנראה גורלנו הוא ליהנות ערב אחד, ואז ערב אחריי קצת פחות ושוב ושוב ככה.
לא שזה רע, זה מה שיש.
השכמת בוקר בחמש !! ואני מקווה שלא נצרך להקיף את המאהל עד שיגיע המפקד.
לילה טוב.

החיים זה ג'ונגל - חלק ב'.

14.7.2026

השכמה מוקדמת, בחוץ עלטה וקולות הלקוחים מעולם אחר, של ציפורים וחרקים שאנחנו לא מכירים.
בדמדומי זריחה השמיים נצבעים בגווני אדום-כתום-וורוד ומוסיפים לשלווה סטואית תפאורה הולמת.

אחרי שייט של שעה על הנהר אנו מגיעים לשמורת טבע בה נמצא מסלול אגם סנדובל.
בדרכנו אנו עוברים על נתיב קורות עץ מוגבה מעל הקרקע הבוצית, בתוך שמורת טאמבופאטה בנתיב הנמתח על פני כשלושה קילומטרים.
היער מלא צמחייה סבוכה של עצים ושיחים אופייניים לסביבה.
האוויר רווי לחות ויתושים טורדניים.
בדרך פוגשים קוף שאגן אדמוני ביישן על צמרת העץ, ושומעים הסברים מלומדים על סוגי הצמחייה.
השייט על האגם מתבצע על סירות קאנו שטוחות מונהגות על ידי משוטים המועברים בין השטים, ואיש צוות מקומי שמנווט את הסירה.
פה ושם מצביעים על עצים, בעלי כנף, צבי מים, או בעל חיים אחר במים, והכל בתוך שקט של ג'ונגל שיש לו חיים משל עצמו.
השייט נמשך כשעה וחצי, ובסיומו אנו צועדים שוב על מסלול קורות העץ, אל הסירה שתחזיר אותנו למלון לארוחת צהריים.
ארוחת צהריים מוגשת במנות מוכנות לשולחן והמנה העיקרית מוגשת בתוך עלה ענק (כמו בננה), ובתוכו פיסת עוף על מצע אורז ותבלינים שהייתה מיוחדת וטעימה במיוחד.
פסק זמן בין הפעילויות מאפשר טבילה בבריכה שמימיה קרים ומצננים את הנפש.

לאחר מנוחת צהריים יוצאים לסיור הליכה בקרבת המלון.

המלון הקים גן בוטני בשוליו, ואנחנו חוצים אותו בדרכנו ללגונת הקיימנים (התנינים).
עצרנו להסברים ליד צמח אייוואסקה, שהוא צמח שעליו משמשים כסוג של סם תודעתי עם השפעות פסיכדליות.

בלגונה היפהפייה הציץ אלינו קיימן צעיר סמוך לגדה, ולא הראה עניין מעבר לזה, כאילו הוא לא מקבל שכר מהמלון לשתף פעולה עם התיירים.
גם כאן לח מאד, והיתושות חוגגות.

לאחר ארוחת הערב יצאנו לשייט קליל לצפות בקיימנים שראשיהם מבצבץ מעל המים, ולצפות בכוכבי שביל החלב בחשיכה מוחלטת.
זהו מראה מהפנט, שמעמיד את מקומנו ביקום כמיקרו גרגר אבק (במקרה הטוב).
החושך המוחלט, ללא זיהום אור מאפשר לראות קבוצות כוכבים שאינן נראות בחצי הצפוני, כמו צלב הדרום שהוא מקביל לכוכב הצפון, את הקשת והעקרב, ועוד ועוד.
זהו סיום מרתק ליום אחר ושונה, מכל מה שעשינו וראינו.
מחר בבוקר נקום מוקדם (אבל לא מאד), ולאחר ארוחת בוקר נצא לשדה התעופה לטוס לקוסקו.

כאן ירון הולנדר, כתבנו במעבה הג'ונגל הפרואני.

15.7.2026

הפעם, אפשרו לנו למתוח את שנת הלילה, שהסתיימה עם קונצרט חיות היער שסביבנו שפותחות בקירקורים, שריקות, חריקות וזמזומים מוזיקליים בצד אחד, ואור בוקר שמאיר את כל החדר באין ווילונות על החלונות מצד שני.
באין ברירה, קמים, מתארגנים בקצב הג'ונגל והולכים אל חדר האוכל.
מפתיע אותי הדיסוננס בין ארוחות הצהריים והערב שהיו מושקעות ומיוחדות, לבין המוצע הדל בבוקר.
לא שיצאתי רעב, כמו שצריך למצוא מה לאכול, ואז כמה שיותר מזה.

לאחר שלוקחים את הבוקר בניחותא נצא אל שדה התעופה.
תחילה בשייט שימשך כשעה, אחר כך איסוף המזוודות, ומשם לשדה.
לפני שנגיע לשדה התעופה יש לנו מספיק זמן לשיטוט בשוק מקומי, להכיר פירות וירקות לא מוכרים, ולהצטייד במה שרוצים לקראת טיסת הצהריים.
שדה התעופה הפיצפון אותו פגשנו בהגיענו, הוא זה ממנו ניפרד כרגע, ויש לנו כשעתיים המתנה עד להמראה.
בזמן הזה מחזירים לעצמנו זמן אוויר (יעני אינטרנט) של עדכונים מהם התנתקנו ביומיים האחרונים.

הטיסה אמורה להימשך זמן קצרצר 30-40 דקות, וכהרגלי אני מתעלף לפני שהמטוס מתחיל לרוץ להמראה, ומתעורר כמה דקות לפני הנחיתה.
בעדה שלי קוראים לזה "טיסה חלומית".
חשבתי כי הפעם צוות חברת LATAM לא חילק כלום לנוסעים, אולם מסתבר כי כשישנתי חילקו שוקולדים, מזל שיש מי שדואג לי.
לקראת נחיתה אנו חווים כמה כיסי אוויר לא נעימים, וכאשר יורדים מתחת לכסות העננים מתגלה נוף הררי גבוה וצחיח בעיקר.
פה ושם ישנם מקבצי צמחייה שמוסיפים כתמים ירוקים ברקע החום השולט.
ואז מתגלה קוסקו.
בתיה הרבים שאין בהם יופי והדר, מפוזרים בהתאם לטופוגרפיה.

מגובה הקרקע מתגלה העיר כציורית  יותר מכזו הנראית ממעל.
וכך עוזרת לי הבינה לדעת.

" קוסקו (Cusco) היא אחת הערים המרתקות והיפות ביותר בדרום אמריקה. היא שוכנת בלב הרי האנדים הגבוהים (בגובה של כ-3,400 מטרים מעל פני הים) ומהווה את עריסת התרבות של אימפריית האינקה, לצד שילוב מהפנט של אדריכלות קולוניאלית ספרדית.
הנה הצצה למה שהופך את העיר הזו למגנט עבור מטיילים מכל העולם:
היסטוריה ואדריכלות: מפגש בין שני עולמות
קוסקו היא סוג של מוזיאון פתוח. במקומות רבים בעיר, קירות אבן אינקאיים מסיביים – שנבנו בדיוק הנדסי מדהים ללא טיט – משמשים כיסודות למבנים וכנסיות ספרדיות שנבנו עליהם מאוחר יותר.
* פלאזה דה ארמאס (Plaza de Armas): הכיכר המרכזית השוקקת של העיר. היא מוקפת במרפסות עץ מגולפות, כנסיות קולוניאליות מרשימות (כמו הקתדרלה של קוסקו) ובתי קפה נהדרים שמשקיפים על הנוף.
* מקדש הקוריקנצ'ה (Qorikancha): "מקדש השמש" שהיה המקדש החשוב והמפואר ביותר של האינקה (הקירות שלו היו מכוסים פעם בזהב טהור). הספרדים בנו עליו את מנזר סנטו דומינגו, והשילוב האדריכלי ביניהם פשוט מהפנט.
* סַקְסַאיְוָואמָאן (Sacsayhuamán): מצודה ואתר ארכיאולוגי עצום השוכן על גבעה מעל העיר. האתר מפורסם בזכות אבני הענק שלו (הגדולה שבהן שוקלת מעל 120 טון) שחוברו יחד בהתאמה מושלמת.
שווקים, קולינריה ואווירה מקומית
* שוק סן פדרו (Mercado Central de San Pedro): חוויה חושית מטורפת. שוק מקומי צבעוני שבו תמצאו הכל – החל ממיצי פירות טרופיים סחוטים במקום, מאות סוגים של תפוחי אדמה ותירס, ועד לעבודות יד מסורתיות ודוכני אוכל זולים.
* רובע סן בלס (San Blas): רובע האמנים הציורי של העיר. הוא מאופיין בסמטאות צרות ותלולות, קירות לבנים, גלריות אמנות, בתי קפה טרנדיים ונקודות תצפית יפות על גגות הרעפים של העיר.
* הסצנה הקולינרית: קוסקו היא גן עדן לחובבי אוכל. תוכלו למצוא בה מנות רחוב מסורתיות כמו לומבו סלטאדו (בקר מוקפץ עם בצל, עגבניות וצ'יפס) לצד מסעדות שף מודרניות המשתמשות בחומרי גלם מקומיים מהאנדים ומאגן האמזונס.
השער לעמק הקדוש ולמאצ'ו פיצ'ו
מעבר לקסם שלה עצמה, קוסקו היא בסיס האם הרשמי לכל מי שיוצא לחקור את פלאי האזור:
* העמק הקדוש של האינקה (Sacred Valley): עמק ירוק ושופע המלא בעיירות ציוריות (כמו פיסאק ואולאנטאיטאמבו), שווקי אומנות ואתרים ארכיאולוגיים מרהיבים.
* המאצ'ו פיצ'ו: העיר האבודה המפורסמת של האינקה, אליה מגיעים ברכבת פנורמית דרך נופים משגעים, או ברגל דרך מסלולי טרקים מפורסמים (כמו ה"אינקה טרייל" או ה"סלקנטאי").
> טיפ חשוב: הגובה של קוסקו הוא משמעותי. מומלץ מאוד להקדיש את היומיים הראשונים להסתגלות (אקלימיזציה), לשתות המון מים, להימנע ממאמץ פיזי קשה על ההתחלה, ולנסות את תה הקוקה המקומי (Mate de Coca), שעוזר מאוד להקל על תסמיני הגובה.

משדה התעופה נסענו למלון שלנו להלילה, ולאחר התארגנות קצרה, הקפיצו אותנו לסיור היכרות בשכונת סאן בלאס.
זו שכונה עתיקה עם רחובות צרים מרובדי אבנים, ציורי קיר מרהיבים וחנויות קטנות (בעיקר לתיירים).
מטרת הסיור שנעשה במורד הרחוב היא להתרגל לשינויי הגובה.
בקצה המדרון נמצאת קתדרלת סאן בלאס והכיכר המרכזית.
בכניסה לקתדרלה עומד שומר שמבהיר כי הצילום אסור, וחבל מאד.
זוהי קתדרלה עצומת ממדים, שיש בה פסלים, ציורי קיר מעשה ידי הילידים האינדיאנים שהתנצרו, וחפצי קדושה מזהב וכסף בכמות מטורפת.
הכיכר מהווה מקום התכנסות לשלל אירועים ספונטניים, כמו חבורת ארגנטינאים שחגגו את ניצחון קבוצת הכדורגל הלאומית בחצי גמר המונדיאל, ואחרים.

לעת ערב, כשהאוויר הצטנן בכמה מעלות, יצאנו לארוחת ערב שזורה במופע פולקלור מקומי.
מסעדת TUNUPA שיש בה אוכל מיוחד כמו סביצ'ה מצויינת עם פיסות  דג פורל, או סטייק אלפקה שהגיע עם רוטב והיה עדין וטעים מאד, בין לבין להקת הבית נגנה מוזיקה פרואנית ורקדנים  שפצחו בריקודים בתלבושות מסורתיות.

חזרנו למלון שבעים ומרוצים, לקראת שינה עמוקה, כי מחר יום גדוש.

16.7.2026

היום הזה יוקדש לפסטיבל הבתולה מכרמן. נסיעה ארוכה לפנינו, כשלוש שעות פלוס, וצפויה לנו חוויה צפופה.
" פסטיבל הבתולה מִכַּרְמֶן (בספרדית: Fiesta de la Virgen del Carmen), המכונה בפי המקומיים גם "מאמאצ'ה כרמן" (Mamacha Carmen), הוא אחד הפסטיבלים הצבעוניים, הסוערים והמרתקים ביותר בפרו ובאמריקה הלטינית כולה.
החגיגות המרכזיות והמפורסמות ביותר מתקיימות מדי שנה בין ה-15 ל-18 ביולי בעיירה הקטנה והציורית פאוקרטמבו (Paucartambo), השוכנת במרומי האנדים במרחק של כ-100 ק"מ מהעיר קוסקו.
שילוב מרתק בין נצרות לאינקה
ייחודו הגדול של הפסטיבל הוא הסינקרטיזם שלו – מיזוג בין הדת הקתולית שהביאו איתם הכובשים הספרדים לבין האמונות האנימיסטיות העתיקות של בני האינקה.
כאשר הספרדים כפו על המקומיים את הנצרות, בני האינקה "הלבישו" את האלים שלהם בדמויות נוצריות. כך הפכה הבתולה מריה (בגרסת הבתולה מכרמן) לייצוג של הפאצ'אמאמה (Pachamama) – אמא אדמה האהובה והמקודשת של תרבות האנדים.
מה קורה במהלך ימי הפסטיבל?
העיירה השקטה בדרך כלל מתמלאת ברבבות חוגגים, מוזיקה בלתי פוסקת ואלכוהול שזורם כמים. החלקים המרכזיים של החגיגה כוללים:
* תהלוכות וריקודים ססגוניים: עשרות קבוצות רקדנים (Comparsas) המייצגות דמויות היסטוריות ומיתולוגיות שונות. כל קבוצה לובשת מסכות גרוטסקיות ותלבושות מרהיבות, ומלווה בתזמורת משלה.
* דמויות קבועות בעלות משמעות: בין הרקדנים תוכלו לפגוש את ה-Qhapaq Negro (המייצגים את העבדים השחורים מתקופת הקולוניאליזם), ה-Qapaq Chuncho (לוחמי הג'ונגל המגנים על הבתולה), והשדים המקומיים המטפסים על הגגות ומנסים "לפתות" את הקהל.
* ה"גרילה" (La Guerrilla): ביומו האחרון של הפסטיבל מתרחש קרב מדומה ומשעשע ברחובות בין מלאכים לשדים על נשמותיהם של המתים.
* הזריחה בטראס קרוסס (Tres Cruces): אחת המסורות היפות היא נסיעה לפנות בוקר לנקודת תצפית בגובה של קרוב ל-4,000 מטרים, ממנה צופים בזריחה מרהיבה מעל אגן האמזונס – מחזה שלעיתים מלווה באפקטים אופטיים ייחודיים בגלל הלחות והעננים.
זווית מקומית מעניינת: פסטיבל הבתולה מכרמן הוכרז כחלק מהמורשת התרבותית הלאומית של פרו, והוא נחשב לאחת החוויות האותנטיות והעוצמתיות ביותר עבור מי שמבקר באזור קוסקו באמצע יולי ".

הכביש מתפתל עולה ויורד בין הרים וגאיות, של רכס האנדים, ואנחנו עוצרים בדרכנו בפיסאק, עיירה השוכנת בלב העמק וסביבה טרסות על ההרים המעידות על קיום חקלאות קדומה כאן.
מאידך תושבי הכפרים הקטנים מתקיימים כיום מגידול תפוחי אדמה ופרחים.

הכביש צר מאד ומתפתל בין הרי סלע כבירים, ושדות בגווני צהוב ועובר את רום 4300 מטר.
הדרך ממשיכה, חותכת בהר, משני צדדיו נוף מחורץ של ערוצים עמוקים, עוברי אורח בלבוש מסורתי מובילים חזיר או שניים, או כבשים.
הכפר אליו הגענו לא מבשר את העומד לקרות.
לא הבנתי. אם זהו חג כזה חשוב, אין בבתי הכפר שום סממן חיצוני לאירוע.
בכל מקרה ככל שהתקרבנו לכיכר העיר כך הלכו והתרבו האנשים שהתקבצו.
לפתע פרצה לקראתנו חבורה צבעונית ורועשת, לבושה בגדים בשלל צבעים מסורתיים מלווים בקבוצת נגנים שהולכים איתם, ונותנים לנו פרומו לעתיד לבוא.

יצאנו לשוטט סביב הכיכר, לראות את הכנסיה ממנה תצא הבתולה כרמן למסעה, בשוק הרוכלים התוסס שמנצל את הסיטואציה, וסביב הכיכר.
בשלב מסויים, על מנת לתפוס נקודות תצפית טובה, כל אחד מוצא את הנקודה הטובה לו, וממתין כשעה וחצי, וחלילה לעזוב את העמדה, כי אלפי אנשים זוממים על כל מקום שהתפנה, והטובים שבהם נתפסו שעות לפני ההתחלה.

לקראת שעה שלוש תפסו דמויות בתלבושת שטן מקומות על גגות ומרפסות הבניינים הסובבים את הכיכר, מוזיקה פרואנית החלה להתנגן ותהלוכה ראשונה מתוך כמה וכמה, ובאופן מוזר הצועדים והצועדות צועדים לאחור כשפניהם בכיוון ממנו תפציע הבתולה.
וכאשר הפסל הגדול הנישא על קורות עץ ומוקף במאבטחים הגיע לכיכר, נדמה כי האקסטזה מתפרצת בשיאה, ונחיל אדם השתרך אחרי התהלוכה הצבעונית והרועשת.
למעשה בנקודה זו הגיעה הסקרנות שלנו לרווייה.
נתנו להמון ללכת אחרי התהלוכה הסובבת את העיר, ובמאמץ רב הצלחנו להשתחל מהנחיל ולצעוד לאוטובוס שהמתין לנו.
חזרנו שלוש וחצי שעות באותו כביש ממנו הגענו שיש לו נופים מהפנטים בכל רגע וסיבוב.
זו הייתה נסיעה ארוכה ומתישה שהסתיימה בעיר אורובמבה, במלון מהודר, ישר לארוחת ערב משובחת, ולאחריה התפזרנו ליחידות המלון שאף הן בסטייל קלאסי ענק מרווח ומאובזר לעייפה.
מחר, נטייל בעמק הקודש.

17.7.2026

לאחר ארוחת הבוקר נצא בשני רכבי ספרינטר ונבקר ב:
צ׳ינצ׳רו, מוראי, בריכות המלח של מאראס, ואתר אולאנטייטאמבו.

ארוחת הבוקר של המלון המשובח מתגלה כטובה ביותר עד כה.
מגוונת מאד, עם פריטים שלא היו לפני כן כמו מרק, חומוס, ושמנת מתוקה.
אהבנו מאד את המלון וחבל שלא מתאפשרת לנו שהות רבה יותר.

השמש מתחילה לצוץ מעל ראשי ההרים ומסלקת את קור הלילה (בבוקר נמדדו 4 מעלות).

הכפר צ'ינצ'רו (Chinchero), הממוקם בעמק הקדוש של האינקה בפרו (בגובה של כ-3,760 מטרים מעל פני הים), מפורסם ברחבי העולם בזכות אורגות הצמר שלו. נשות הכפר משמרות באדיקות מסורת טקסטיל מדהימה שעוברת מדור לדור עוד מתקופת האינקה, והביקור אצלן נחשב לאחת החוויות התרבותיות המרתקות ביותר בפרו.
הנה הצצה לתהליך המסורתי והמרתק שלהן:
1. מקור הצמר
האורגות משתמשות בעיקר בשני סוגי צמר:
* צמר כבשים: משמש לרוב לפריטים יומיומיים וגסים יותר.
* צמר אלפקה (ולאמה): צמר רך, חם ואיכותי במיוחד. לפריטים היוקרתיים ביותר הן משתמשות בצמר של בייבי אלפקה (התספורת הראשונה של האלפקה), שהוא רך להפליא.
2. תהליך הניקוי (הסבון הטבעי)
לפני שניתן לעשות משהו עם הצמר הגולמי והמלוכלך, צריך לנקות אותו. נשות צ'ינצ'רו משתמשות בשורש של צמח בר מקומי שנקרא סאקטה (Saqta). הן מגרדות את השורש לתוך מים, והוא מייצר קצף סמיך שמתפקד כסבון טבעי עוצמתי. הן מדגימות למבקרים כיצד שטיפה קצרה בסבון הזה הופכת צמר מוכתם ומלוכלך ללבן וצחור. (הן גם מתבדחות שהשמפו הטבעי הזה מונע שיער לבן!).
3. טוויית החוטים (Puskay)
לאחר שהצמר יבש, הנשים הופכות אותו לחוטים באמצעות פלך ידני (Drop Spindle) שנקרא פוסקאי. הן מסובבות את הפלך במיומנות ובמהירות מדהימה, לעיתים קרובות תוך כדי הליכה, שיחה או נשיאת תינוק על הגב. החוטים נטווים פעמיים כדי להבטיח שהם יהיו חזקים מספיק ולא יקרעו במהלך האריגה.
4. סוד הצבעים הטבעיים (האלכימיה של הטבע)
זהו אולי החלק המרתק ביותר. נשות צ'ינצ'רו אינן משתמשות בצבעים כימיים. כל הצבעים מופקים מהטבע:
* אדום וורוד (קוצ'יניל): הצבע החשוב ביותר מופק מחרק קטן בשם קוצ'יניל (Cochineal) החי על קקטוסי הפרא. כאשר מועכים את החרק היבש, מתקבל צבע אדום עז. כדי לשנות את הגוונים לורוד, כתום או סגול, האורגות מוסיפות חומרים משנים כמו מיץ לימון, מלח או שתן של ילדים (בשל החומציות).
* צהוב: מופק מפרח מקומי שנקרא קולי (Qolle).
* ירוק: מופק מעלי צמח הקיקואו (Kiku) או צ'ילקה (Ch'ilca).
* כחול: מופק מצמח האינדיגו או מסוגים מסוימים של טחב סלעים.
החוטים מורתחים יחד עם הצמחים או החרקים ומקובעים בעזרת מינרלים מהרי האנדים כדי שהצבע לא ידהה בכביסה או בשמש.
5. מלאכת האריגה (הנול המסורתי)
האריגה נעשית באמצעות נול מותן מסורתי (Backstrap Loom). קצה אחד של הנול קשור לעץ או לעמוד, והקצה השני קשור סביב גבה של האורגת, שמשתמשת במשקל גופה כדי למתוח את החוטים.
הטכניקה מורכבת ביותר, והאורגות לא משתמשות בדוגמאות כתובות או ברישומים – הכל שמור בזיכרונן. הדוגמאות הגיאומטריות והסמלים שנארגים לתוך הבד (הנקראים Pallay) מספרים סיפור: הם מייצגים את הקוסמולוגיה של האינקה, את הרי האנדים (ה"אפוס"), בעלי חיים מקומיים (כמו הקונדור או הפומה), ופרחים מקומיים.
החשיבות החברתית והכלכלית
בעבר, המסורת הזו כמעט ונעלמה בשל כניסת בדים תעשייתיים זולים. בשנות ה-70 וה-80, בזכות יוזמות מקומיות (בראשן של האורגת והאנתרופולוגית בת המקום, נילדה קאז'נאופה אלברז), נשים הקימו קואופרטיבים בכפר.
היום, מרכזי האריגה הללו מאפשרים לנשות הכפר:
* לזכות בעצמאות כלכלית ולפרנס את משפחותיהן.
* לשמר בגאווה את התרבות ורקע הקצ'ואה (Quechua) שלהן.
* להעביר את הידע לבנותיהן כבר מגיל 6–7 ".

מכאן נדלג למוראי, וכדי לדעת מה יש שם שוב נזקקתי לשירותי הידע.
" מוראי (Moray) הוא אחד האתרים הארכיאולוגיים המרתקים והייחודיים ביותר בעמק הקדוש של האינקה בפרו. כשאתה מבקר במוראי, הדבר המרכזי והמרשים ביותר שתראה הוא מערכת של טרסות חקלאיות קעורות ומעגליות, שנראות כמו אמפיתיאטרון ענק שנחצב באדמה.
הנה מה שרואים וחווים באתר ומה שהופך אותו למיוחד כל כך:
1. האמפיתיאטראות החקלאיים (הטרסות המעגליות)
באתר ישנם מספר שקעים טבעיים גדולים באדמה (הגדול שבהם נקרא "מדאס" - Q'echuyoq), שהאינקה הפכו לטרסות מעגליות קונצנטריות (מעגלים בתוך מעגלים). הטרסות בנויות בצורה מדויקת להפליא עם מערכות השקיה וניקוז מתוחכמות, שמונעות מהאתר להוצף לחלוטין גם בגשמים כבדים.
2. "המעבדה החקלאית" של האינקה
לפי ההערכות של החוקרים, מוראי לא היה סתם שטח חקלאי רגיל, אלא תחנת ניסויים ומעבדה חקלאית מתקדמת. בשל המבנה המעגלי והעומק של השקעים (הגדול שבהם מגיע לעומק של כ-30 מטרים), נוצר באתר מיקרו-אקלים ייחודי:
* הפרשי טמפרטורה קיצוניים: ישנו הפרש טמפרטורה שיכול להגיע לעד 15 מעלות צלזיוס בין החלק העליון והחשוף של הטרסות לבין התחתית העמוקה והמוגנת שלהן.
* דימוי אזורי אקלים: כל מפלס (טרסה) ייצג תנאי אקלים, גובה וטמפרטורה של אזור אחר באימפריית האינקה (מהחופים, דרך הג'ונגלים ועד להרי האנדים הגבוהים).
* מה האינקה עשו שם? הם השתמשו במקום כדי לבדוק כיצד גידולים שונים (כמו סוגי תירס, תפוחי אדמה וקינואה) מסתגלים לתנאי אקלים שונים, ופיתחו שם זנים עמידים יותר שאותם הפיצו ברחבי האימפריה.
3. מדרגות האבן ("המדרגות המרחפות")
כדי לעבור בין מפלס למפלס, תוכל לראות אבנים גדולות הבולטות מתוך קירות הטרסות ומשמשות כמדרגות (נקראות לעיתים "מדרגות פאצ'אמאמה"). הן משולבות בתוך קירות התמך בצורה ארכיטקטונית מרשימה מאוד.
4. הנוף הסובב
מעבר לאתר עצמו, מוראי ממוקם בגובה של כ-3,500 מטרים מעל פני הים על רמה גבוהה. הנוף מסביב כולל את השדות החקלאיים של העמק הקדוש וברקע נישאים הרי האנדים המושלגים (כמו הר הויאניאמרקה - Huayna Picchu או הר צ'יקון), מה שמוסיף חוויה ויזואלית עוצרת נשימה לביקור.
טיפים קטנים לביקור:
* הליכה באתר: כיום, מטעמי שימור, לרוב אסור לרדת ולצעוד ממש בתוך מרכז הטרסות התחתונות, אך ישנם שבילי הליכה מסודרים מסביב המאפשרים לתצפת על המבנים מכל הזוויות ".

משם נלג ליעד הבא שהוא מכרות המלח.
מכרות המלח של מראס (Maras), השוכנים בלב העמק הקדוש של האינקה בפרו, הם אחד האתרים המרתקים והמרהיבים ביותר באזור קוסקו.
" הנה כמה עובדות מרכזיות על המקום המיוחד הזה:
1. היסטוריה עתיקה (עוד לפני האינקה)
המכרות פעילים כבר למעלה מ-1,000 שנים. הם נבנו במקור על ידי תרבות הווארי (Wari) בין השנים 500 ל-1100 לספירה, ופותחו והורחבו מאוחר יותר על ידי בני האינקה. המדהים הוא שהמקום פועל באותה שיטה מסורתית עד היום.
2. איך זה עובד?
האתר מורכב מנביעה של מעיין תת-קרקעי חם וסמיך במיוחד, העשיר במינרלים ומלחים (נקרא Qoripujio). המים הללו מנותבים באמצעות מערכת תעלות קטנות ומתוחכמות אל תוך כ-3,000 בריכות רדודות הבנויות על צלע ההר.
* המים ממלאים את הבריכות לעומק של סנטימטרים ספורים.
* השמש הקורנת של האנדים מאדה את המים באיטיות.
* לאחר שהמים מתאדים, נותרת שכבת מלח גבישית יבשה על הקרקעית, אותה מגרדים ואוספים ידנית.
3. "המלח הוורוד" של מראס
המלח המופק במקום נחשב לאיכותי מאוד ובעל סגולות בריאותיות (עשיר בברזל, סידן ומגנזיום). הוא מפורסם בצבעו הוורדרד העדין (Pink Salt) ונמכר בכל רחבי פרו ובעולם כמלח גורמה לבישול.
> טיפ למטיילים:
> בשל החשיבות הסביבתית והשמירה על ניקיון המלח, החל משנת 2019 אין אפשרות לרדת ישירות לתוך הבריכות עצמן. עם זאת, ישנן מרפסות תצפית מדהימות מעל האתר המאפשרות לראות את הניגודיות המרהיבה בין המלח הלבן/ורוד לבין ההרים החומים שמסביב – מחזה פוטוגני להפליא ".

לאחר ארוחת צהרים בסגנון תפוס כפי יכולך הנקראת בקיצור בופה,(ענק וטעים) נסענו דרך ההרים אל העיירה החשובה Ollantaytambo.
ובמה חשיבותה?
אולאנטאיטמבו (Ollantaytambo) היא עיירה ציורית ואתר ארכיאולוגי מרתק של תרבות האינקה, הממוקמת ב"עמק הקדוש" (Sacred Valley) בפרו, בגובה של כ-2,790 מטרים מעל פני הים.
היא נמצאת כ-60 קילומטרים מצפון-מערב לעיר קוסקו, ונחשבת לאחת מנקודות העצירה החשובות והפופולריות ביותר בדרך למאצ'ו פיצ'ו.
הנה כמה מהדברים המרכזיים שהופכים את המקום לייחודי:
* עיר אינקה חיה: אולאנטאיטמבו מכונה לעיתים קרובות "עיר האינקה החיה היחידה". הרחובות, הסמטאות הצרות ותשתיות המים של מרכז העיירה הנוכחית נבנו במקור על ידי האינקה במאה ה-15, והתושבים המקומיים עדיין חיים במבנים המבוססים על יסודות האבן המקוריים הללו.
* המבצר והטרסות: מעל העיירה מתנשא אתר ארכיאולוגי עצום הכולל טרסות חקלאיות מאסיביות הבנויות על צלע ההר (כפי שניתן לראות בתמונה). בראש האתר נמצא "מקדש השמש" הבנוי מאבני גרניט ענקיות שהובאו ממחצבה במרחק קילומטרים משם, משימה הנדסית מדהימה לתקופתה.
* נקודה היסטורית דרמטית: זהו אחד המקומות הבודדים שבהם האינקה הצליחו להביס את הכובשים הספרדים (הקונקיסטדורים) בקרב גדול בשנת 1537, כאשר המנהיג מנקו אינקה השתמש בטרסות כמגן והציף את המישור שמתחת כדי לבלום את הפרשים הספרדים.
* שער היציאה למאצ'ו פיצ'ו: בעיירה נמצאת תחנת הרכבת המרכזית ממנה יוצאות רוב הרכבות לכיוון אגואס קליינטס (העיירה למרגלות המאצ'ו פיצ'ו), והיא משמשת גם כנקודת המוצא הרשמית לחלק ממסלולי ההליכה המפורסמים באזור (כמו ה"אינקה טרייל").

לאחר שיטוט בשכונה הסמוכה, ובתחתית אתר הארכיאולוגיה  הוקצנו אל תחנת הרכבת העמוסה העושה דרכה לאחד האתרים המפורסמים בעולם.
מאצ'ו פיצ'ו..here i come.
אבל, המציאות הדרום אמריקנית פוגשת אותנו על מסילת הרכבת. לאחר כשעת נסיעה, הרכבת עוצרת.
בירורים פה ושם מבהירים שיש תקלה טכנית ברכבת שבאה ממול, וכיוון שזו מסילה אחת, צריך להמתין עד שהתקלה תתוקן. אין כאן כביש צמוד שאפשר להזמין שאטל חילוץ אלא להמתין בסבלנות.
החיים זה ג'ונגל, כבר אמרתי, לא?
אלו חוקי המקום, והחזקים ישרדו.

אין כמו משבר קטן לאחד ישראלים בצרה, וחיש קל מתארגנת שירה בציבור של שירי שבת, ואווירת טיול שנתי.
התקלה תוקנה לאחר זמן, ואנו ממשיכים בדרכנו.
שבע בערב, באיחור של כשעה נכנסנו בשערי העיר.

המלון נמצא כחמש דקות הליכה מטרמינל הרכבת ושוכנת בלב סמטה מלאה חנויות, מסעדות ברים וכו', בקיצור אווירה תוססת.
אנחנו הולכים קודם לסעוד ארוחת ערב, ולאחר מכן התמקמות בחדרים.

ואם כבר אווירה תוססת, בזמן שחיכינו לאוכל עברה ברחוב (נו, לא נעליב, סימטה) בו שוכן המלון, הגרסה המקומית והסופר אנרגטית לכבוד הבתולה מכרמן. אותן דמויות, אותו פורמט שראינו אתמול רק בגרסה מקומית קצרה יותר.
מה שנקרא, שתי הופעות בכרטיס אחד.
לארוחת הערב היו מספר בחירות.
פתחתי במרק דלעת מצויין. לעיקרית הזמנתי צלעות של חיה נמוכה חביבה עלי ברוטב גולדן ברי בוען, שהוא פרי קטנטן בצבע כתום ממשפחת העגבניות וטעמו חמוץ  מתוק, (היה פחות מוצלח), ולקינוח פאי לימון שרשמה אכזבה.

בבוקר עלינו להשכים קום בצורה מוגזמת, אז נלך לישון מוקדם.
מחר נכבוש את ההר.

מאצ'ו פיצ'ו וכל היתר - חלק ג'

18.7.2026

והטירונות נמשכת.
בשל רישומי המאוחר לטיול, הזמנת כרטיס כניסה לאתר מחייבת אותי לקום מוקדם יותר משאר הקבוצה ולהמתין להם באתר, לשם אגיע עם קבוצה אחרת.
המלון שהיה לנו במאצ'ו פיצ'ו הוא בינתיים הנחות מבין כל השאר, אבל יחודו הוא במיקומו.
לפעמים זה מה שחשוב ביותר.

אנחנו יוצאים לפגוש את האוטובוס המעלה את התיירים לאתר, בקרבת המלון.
יש לדעת כי רק אוטובוסים אלו רשאים לנייד תיירים, והם יוצאים אחד אחרי השני.
הקבוצות והבודדים נכנסים לאתר לפי שעות מוזמנות והעסק מתקתק.
הדרך לאתר מתחילה בנסיעה בתוך ערוץ צר, ולאט לאט הדרך מתחילה לטפס בהר בפיתולים.
כבר בשש בבוקר הומה האתר ממבקרים רבים, והשעה הטובה ביותר להגיע לכאן היא בין שתיים לשלוש, אומר לנו המלווה שלנו באתר.
" מאצ'ו פיצ'ו (Machu Picchu) היא אחת מאתרי הארכאולוגיה המפורסמים והמרשימים ביותר בעולם. היא שוכנת על רכס הרים בהרי האנדים בפרו, בגובה של כ-2,430 מטרים מעל פני הים, ומשקיפה על עמק נהר האורובמבה.
הנה כמה עובדות מרכזיות ומעניינות על "העיר האבודה של האינקה":
1. היסטוריה ומקור
* בנייה: העיר נבנתה במאה ה-15 (סביב שנת 1450) בשיאה של אימפריית האינקה, ככל הנראה תחת שלטונו של הקיסר פאצ'אקוטי.
* מטרה: החוקרים חלוקים בדעתם לגבי תפקידה המדויק, אך הסברה הרווחת היא שהמקום שימש כאחוזה מלכותית לקיסר, מרכז דתי מקודש, או אתר אסטרטגי מוגן.
* נטישה: העיר ננטשה כעבור כ-100 שנים בלבד, בזמן הכיבוש הספרדי, אך הספרדים מעולם לא מצאו אותה, מה שהציל אותה מהרס.
2. ה"גילוי" מחדש
* הציבור הרחב נחשף לאתר בשנת 1911 על ידי הארכיאולוג האמריקאי היירם בינגהאם מאוניברסיטת ייל, שהגיע למקום בליווי מקומיים. למרות שהוא נחשב למגלה האתר, משפחות חקלאים מקומיות ידעו על קיומו וחיו בסמוך אליו זמן רב לפני כן.
3. ארכיטקטורה הנדסית מדהימה
* בנייה ללא מלט: האינקה השתמשו בטכניקה שנקראת אשלאר (Ashlar) – חיתוך אבני גרניט מאסיביות בדיוק כה מושלם, שהן מונחות זו על זו ללא שום חומר מקשר (מלט), ואי אפשר להעביר אפילו סכין ביניהן.
* עמידות לרעידות אדמה: פרו היא אזור מוכה רעידות אדמה. המבנים של האינקה תוכננו "לרקוד" בזמן רעש אדמה ולחזור למקומם מבלי לקרוס.
4. תואר וכבוד בינלאומי
* בשנת 1983 הכריז עליה ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.
* בשנת 2007 היא נבחרה לאחד משבעת פלאי תבל החדשים בהצבעה עולמית.
5. מידע למטיילים
* איך מגיעים: נקודת המוצא הרגילה היא העיר קוסקו. משם לוקחים רכבת לעיירה אגואס קליינטס (הידועה גם כ"מאצ'ו פיצ'ו פואבלו"), ומשם עולים באוטובוס או ברגל לאתר עצמו. המטיילים ההרפתקנים בוחרים ב"אינקה טרייל" (Inca Trail) – טרק רגלי מפורסם שנמשך 4 ימים ומסתיים בשער השמש של האתר.
* הגבלות: כדי לשמור על האתר, הממשלה הפרואנית מגבילה את מספר המבקרים היומי ומחייבת כניסה במסלולים קבועים מראש ועם מדריך מוסמך".
מייד בכניסה הובהר לי כי נאסר עלי להשתמש במצלמת האינסטה שלי,  כיוון שאסור שימוש במוט סלפי, לאחר שתייר נפל אל מותו מהתמקדות במקל ולא בדרך.
לעיתים די אידיוט אחד כדי לפגוע בהנאות רבים.
אצטרך להסתפק בצילומים בטלפון שלי בלבד.
בזכות ההגעה המוקדמת, וההמתנה, זכינו לראות את האתר מתעורר, ועובר מתאורת דמדומי שחר, לשטוף שמש שמציג את מבני האתר באופן ברור יותר.
כאשר הקבוצה הגיעה הצטרפנו לסיור.
האתר מחולק לכמה מסלולים שונים על מנת לפצל את העומסים לכל מיני כיוונים, שההמון לא ינוע כדבוקה אחת, והתחושה בהתאם.
אנו מתרשמים (מאד) מהבנייה של האינקה שידעו לבנות ולסתת ללא שימוש בגלגלים מנופים וברזל, בפיתוח שיטות בנייה ייחודיות שמחזיקות מעמד עד היום.
הערכה הרווחת היא כי העיר נבנתה במשך כ- 30 שנה בלבד.
ולמה בלבד?
משום שקשה להאמין לאור הטופוגרפיה הבעייתית והמיקום החריג כי ניתן לבנות כאן עיר משגשגת כפי שהייתה, כך שההתרשמות מהאתר מפעימה במיוחד, ומשאירה את המבקר פעור פה.
חזרנו לעיר לארוחת צהרים בבופה לא רע בכלל, ובשעה היעודה צעדנו שוב אל תחנת הרכבת כדי לנסוע לקוסקו, שם נשהה שלושה ימים.
סיוט הרכבת.
הגענו לטרמינל הומה אדם, ואז הסתבר כי היעילות בהנעת המונים לאתר לא הגיעה לרכבת. זהו טרמינל קטן, מיושן שלא מסוגל להכיל כל כך הרבה אנשים. פנינו לאולם המתנה מוצל שקלט עוד ועוד אנשים, ומי שזכה במושב לא קם ממנו.
כאשר הגיע זמן לעלות לרכבת הטרמינל היה גדוש אנשים בצפיפות איומה ללא יכולת לזוז, אלא אם הכרוז הכריז על קבוצת הקרון הספציפי.
למות מחוסר היעילות.
ציון 0 .
בשעה חמש הגענו אל תחנת המוצא שגם בה הברדק חוגג, שם חיכו לנו שני ספרינטרים שילוו אותנו מעתה ואילך, לנסיעה למרחק של 66 ק"מ, במשך כשעתיים על מנת להגיע לקוסקו.
ואכן, שעתיים מאוחר יותר חזרנו למלון המשובח לה פאצ'ה לשלושה לילות שהראשון שבהם יאפשר שינה ראויה והשכמה באור יום, ליום רגוע.
מסרנו בגדים לכביסה, ויצאנו לחפש מזור גופני.
פיצריה ברחוב הראשי שידרה לנו "קחו אותי", והבחירה האמוציונלית, המושפעת מריח מאפה טרי בתוך תנור פחמים, לא מהווה תחרות לכלום.
פיצה טרייה ומעולה שנעשתה תוך דקות ולא נזקקה לשירותי שליח  סגרה פינה מדוייקת. קצת הליכה ברחובה של קוסקו התוססת בסוף שבוע, וכבר יש לנו דעה חיובית על העיר.
נלך לישון אופטימיים.
לילה טוב מפרו.

19.7.2027

השכמה מאוחרת, ארוחת בוקר רגועה ויציאה ליום נינוח שנדרש אחרי ימים אינטנסיביים.
סאקסאומן הקומפלקס הכי משמעותי של קוסקו.
"סַקְסַאיְוָואמָאן (Sacsayhuamán, נהגה לעיתים קרובות על ידי תיירים כ-"Sexy Woman" בגלל הדמיון בצליל) היא אחת המצודות הארכיאולוגיות המרשימות והחשובות ביותר של אימפריית האינקה. האתר ממוקם על גבעה נישאת בצפון העיר קוסקו שבפרו, בגובה של כ-3,700 מטרים מעל פני הים.
מה הופך את המקום לכל כך מיוחד?
* הנדסה בלתי נתפסת: המצודה בנויה משלוש חומות מקבילות במבנה זיגזג. האבנים שמרכיבות אותן עצומות בגודלן – הסלע הגדול ביותר שקול בסביבות 128 טון! האבנים סותתו והותאמו זו לזו בדיוק כה מושלם (ללא שימוש בחומרי קישור כמו מלט), שעד היום אי אפשר להשחיל ביניהן אפילו דף נייר.
* תפקיד כפול: האתר שימש גם כמרכז צבאי ומצודה שהגנה על בירת האינקה, וגם כמרכז טקסי ודתי חשוב.
* הסמליות הנסתרת: על פי המסורת, העיר קוסקו של תקופת האינקה תוכננה בצורת פומה (חיה מקודשת בתרבותם), כאשר סקסאיוואמאן היוותה את ראש הפומה, וחומות הזיגזג ייצגו את שיניה החדשות.
* חגיגות האינטי ריימי (Inti Raymi): בכל שנה ב-24 ביוני, האתר הופך לבמה המרכזית של פסטיבל השמש המפורסם, שבו משחזרים את הטקסים המסורתיים של האינקה בצבעוניות מרהיבה.
היום זהו אחד האתרים הפופולריים ביותר לביקור בקוסקו, והוא מציע גם תצפית פנורמית מדהימה על כל העיר הפרוסה למטה."
המקום חשוב גם בטכנולוגיית הבנייה הפוליגוונלית של האינקה.
גובה 3700 מ' מעל פני הים.
ביציאה, ליד האוטובוס דגמנו תירס עם גרגרי ענק, שמוגש עם פיסת גבינה מלוחה, סטייל בולגרית.
בשפת המקום התירס נקרא צ'וקלו, והוא טעים אם כי קצת יבש.
המקומיים אוכלים אותו בהוצאת שן שן בנפרד.
לדעתי זו ארוחה שיש בה ריפוי בעיסוק.

התחנה הבאה קנקו Q'enqo
" קֶנְקוֹ (Q'enqo או Kenko) הוא אחד האתרים הארכיאולוגיים המסתוריים והמרתקים ביותר בעמק הקדוש, השוכן במרחק קצר מאוד (כ-4 קילומטרים) מצפון-מזרח למרכז העיר קוסקו, פרו.
בשפת הקצ'ואה, פירוש השם "קנקו" הוא "זיגזג", "מבוך" או "פתלתל", והוא זכה לשם זה בשל התעלות המפותלות החצובות בסלע והמעברים הצרים שבו.
להבדיל מאתרים כמו סקסאיוומאן (Sacsayhuamán) הסמוך, ששימשו כמבצרים או מרכזים מנהליים עצומים, קנקו נחשב למרכז פולחן ודת ייחודי.
הנה הדברים המרכזיים שכדאי לדעת על האתר:
המבנים והאלמנטים המרכזיים באתר
1. המערה התת-קרקעית ושולחן ההקרבה
זהו החלק המרתק ביותר בקנקו. בתוך בטן סלע הגיר הענק חצובה מערה חשוכה ובה שולחן אבן מסיבי ("מזבח").
* התאוריה הרווחת: הארכיאולוגים מאמינים כי מקום זה שימש לחניטת מומיות של אצולת האינקה, או לביצוע זבחים והקרבות של בעלי חיים (כמו לָאמוֹת ואלפקות) לאלים.
2. תעלות הזיגזג (הקנקו)
על גבי הסלע הגדול, מעל המערה, חצובות תעלות מפותלות בצורת זיגזג.
* למה הן שימשו? במהלך טקסים, כוהני האינקה היו שופכים נוזלים קדושים – כמו משקה הצ'יצ'ה (בירת תירס), דם הקרבנות או מים – אל תוך התעלות. לפי כיוון זרימת הנוזל והאופן שבו הוא התפצל, היו הכהנים מנבאים את העתיד (למשל, האם תהיה שנת בצורת או יבול מוצלח).
3. האמפיתאטרון וחצי העיגול
בשטח הפתוח של האתר תמצאו רחבה גדולה בצורת חצי עיגול (אמפיתאטרון) המוקפת ב-19 נישות (כוכים) חצובות באבן.
* בעבר, הנישות הללו שימשו כנראה להצבת מומיות של קיסרי אינקה קודמים או פסלי אלים במהלך טקסים ציבוריים, כדי שהעם יוכל לחלוק להם כבוד. במרכז הרחבה ניצב גוש סלע ענק בגובה של כ-6 מטרים, שבעבר היה מפוסל (כנראה בצורת פומה) אך הושחת כמעט לחלוטין על ידי הכובשים הספרדים.
4. המצפה האסטרונומי (Intihuatana)
על ראש הסלע ישנם שני עמודי אבן קטנים ששימשו כ"שעון שמש" או מצפה אסטרונומי. דרכם מדדו אנשי האינקה את תנועת השמש והכוכבים כדי לקבוע את מועדי נקודות ההיפוך (Solstice) וחילופי העונות, שהיו קריטיים לחקלאות שלהם.

* כרטיס כניסה: הכניסה לאתר אינה נמכרת בנפרד, אלא כלולה בכרטיס התיירים של קוסקו (Boleto Turístico).
* זמן סיור: האתר עצמו קטן יחסית. סיור ממצה בו לוקח בין 30 ל-45 דקות. מומלץ מאוד לשלב אותו ב"סיור ארבעת האתרים" הקלאסי שמסביב לקוסקו (יחד עם סקסאיוומאן, פוקה פוקארה וטאמבומאצ'אי)".
התחנה הבאה שוק סן פדרו, שהוא השוק העירוני.
את פנינו מקבל גל ריח חריף ולא נעים, וסיבוב בתוך השוק חושף אותנו למתחמים שונים כמו מתחם דוכני מיצי פירות, לחמים, ירקות, ושורה ארוכה של מטבחי אוכל רחוב מפתים.
חזרנו למלון בצהרים, ויצאנו לשוטטות סביב כיכר העיר, ושמנו לב כמה הרחובות ריקים, בעיקר מגברים, בשל גמר המונדיאל המתרחש כרגע.
לפני הגעה למלון עצרנו לפיצה, לפי המלצתי מאמש.
בין החזרה למלון לבין יציאה בערב למסעדה יש עוד שעתיים להעביר בקפה וופלים בלובי.
בשבע וחצי התייצבנו בלובי ועם שני הספרינטרים הוקפצנו למסעדה שהוזמנו בה מנות מראש.
הארוחה לא הייתה לטעמי, למרות שהמנות הוגשו בצורה מכובדת ונאה.
יתכן כי חוסר תיאבון שלי גם היווה שחקן.

בדרכנו חזרה למלון ללינת לילה קצרה אמרתי לזו שישבה לידי : אני לא זוכר מתי בחיי הבוגרים הלכתי לישון מרצוני כל כך מוקדם, והיא כתגובה משלימה אמרה : ואני לא זוכרת מתי בחיי הבוגרים התעוררתי מרצוני בארבע בבוקר.
גם זו וגם זו שתי נקודות נכונות וחשובות, בטיול של חבורה שהגיל הממוצע של משתתפיה נע בין העשור השביעי לשמיני.
לילה טוב.
נתראה בחושך.

20.7.2026

נסיעה להר הצבעים מחייבת השכמה סופר מוקדמת, וכדי להתייצב לנסיעה בארבע בבוקר יש צורך להתעורר כחצי שעה קודם לכן.

"הר הצבעים (שמו המקומי: Vinicunca או Montaña de Siete Colores) הוא אחד מאתרי הטבע המרהיבים והמפורסמים ביותר בפרו, הממוקם באזור קוסקו (Cusco), ברכס הרי האנדים.
ההר מתנשא לגובה מדהים של כ-5,200 מטרים מעל פני הים, והוא זכה לפרסום עולמי בזכות "פסי הצבע" המרהיבים שלו, שנוצרו כתוצאה מתנאים מזג אוויר ייחודיים ומשקעים של מינרלים שונים לאורך מיליוני שנים (למשל, ברזל מעניק את הגוון האדום, גופרית את הצהוב, ונחושת את הירוק).
איך מגיעים ומה מצפה לכם?
* נקודת המוצא: רוב המטיילים יוצאים לסיור יום מאורגן מהעיר קוסקו. הסיורים מתחילים מוקדם מאוד בבוקר (לרוב סביב 3:00–4:00 לפנות בוקר) כדי להגיע להר לפני שיא החום והעומס.
* הנסיעה: אורכת כ-3 עד 3.5 שעות לכל כיוון.
* המסלול הרגלי: ההליכה עצמה אינה ארוכה במיוחד (בין שעה לשעתיים לכל כיוון, תלוי בקצב ובמסלול הספציפי), והשביל ברובו יחסית מתון, אך חלקו האחרון כולל טיפוס תלול ומאתגר.
* אפשרות חלופית (סוסים): למתקשים בהליכה, מקומיים מציעים שירותי רכיבה על סוסים (בתשלום) עבור רוב חלקי המסלול, למעט החלק התלול ביותר בסוף".

בקרבת האתר אנו חוצים כפרים קטנים טובלים  בנוף הררי, פלגי מים זורמים בתחתית הערוץ, עדרי אלפקות ולאמות במכלאות סגורות צמודות לבתים.
חלק מבתי הכפר נמצאים בצל ולא זוכים לקרני שמש מחממות, ויתכן כי מאוחר יותר כשהשמש עולה זוכים גם הם לעדנה מחממת.
דרך העפר מתפתלת ועולה בין הרים מחורצי טרסות (טבעיות?? מעשה אדם??), והכל בצבעי חום-צהוב-ירוקרק מרהיב מאד.
הרים שפסגותיהם מושלגים מתחילים לצוץ על קו האופק הקרוב.

המיניבוס חונה ברחבה גדולה שם ממתינים לנו אופנועים שמעלים אותנו בדרך עפר מפותלת לנקודות תצפית.
האמת? פרסומים ברשת מציגים קשתות צבעוניות הרבה יותר, אבל גם כך המראה מרנין.
המעוניינים (ואלו שבעה מופלאים מקרבנו), לקחו את אתגר הטיפוס בגובה, ובצעד אחר צעד טיפסנו במדרגות חצובות בסלע עד למרום הפיסגה בגובה 5,031 מ'.
מתנשפים בכבדות התייצבנו למעלה, ואני הוספתי לרום עוד 3 מטרים עם מוט המצלמה.
מכאן המראה הרבה יותר מהמם, ונדמה כי מי שטיפס יותר, זכאי לראות את הצבעים יותר חדים ועשירים.
עופות גדולים בשם פלקונים דואים בזרמי האוויר בשלווה מקסימה.
מזג האוויר הטיב איתנו היום, ולא היה קר מידי למרות החששות המוקדמות, השמש האירה בתוך שמים צלולים.
בקיצור, חוויה מיוחדת.
חזרנו בנסיעה לא פשוטה, מותשים מהשכמה מוקדמת, המרחקים והדרכים המשובשות, מעולפים בנים לא נם, עוצרים לארוחה במקום בו אכלנו כמה שעות קודם לכן את ארוחת הבוקר.
שוב נסיעה של שעה וחצי עד לקוסקו כמעט 12 שעות מאז שעזבנו, בבוקר.
היה יום מוי...
מחר ניסע לאזור אגם טיטיקקה. מקום ששמענו עליו רבות, ופירוט מלא יעלה מן הסתם מחר.
לילה טוב (ואחרון) מקוסקו.

21.7.2026

היום נצא בשש וחצי בבוקר. האוויר צונן ואוטובוס יקפיץ אותנו לפונו, שם נשהה לילה ויומיים.
לפנינו נסיעה צפויה ל-500 ק"מ לערך, כולל עצירות בדרך.

תחנה ראשונה היא ביקור בכנסיית אנדאוואליאס (הקפלה הסיסטינית של הרי האנדים).
"כנסיית סן פדרו אפוסטול דה אנדאוואליאס (San Pedro Apóstol de Andahuaylillas)
כנסייה זו, הידועה בכינויה "הקפלה הסיסטינית של האנדים", היא אחד מאתרי המורשת והאמנות הבולטים ביותר באזור קוסקו ובפרו כולה.
מידע מרכזי:
* מיקום: Plaza de Armas, Andahuaylillas (כ-36 ק"מ מדרום-מזרח לקוסקו).
חשיבות ומאפיינים:
* אדריכלות ואמנות: הכנסייה נבנתה במאה ה-16 וה-17. היא מפורסמת בזכות פרסקו (ציורי קיר) מרהיבים המכסים את התקרה והקירות, עבודות עץ מצופות זהב, תקרת עץ בסגנון מודחר (Mudéjar) ועוגב עתיק יוצא דופן.
* מסלול הבארוק האנדיני: הכנסייה מהווה חלק מ"מסלול הבארוק האנדיני" (Ruta del Barroco Andino) הכולל מספר כנסיות היסטוריות בעמק הדרומי של קוסקו ".

בכיכר עצי פיסינאיי ענקיים  מקיפים את הכיכר, ואנו נכנסים לתוך כנסייה שחזיתה המצויירת לא מעידה במאום לתוכה.
בכניסה מבהירים כי הצילום אסור, וחבל. מצד שני יש תמונות בגוגל, וגם חברים בקבוצה שמתעלמים בחן ישראלי.
למה, מי הם שיאסרו צילום?
מרגע שנכנסים אל חללה נותרנו חסרי נשימה (ולא בגלל גבהים היסטריים).
כל חלל הכנסיה קירותיה ותקרתה מצויירים ומשולבים בזהב, (או בציפוי זהב).
העושר הפנימי בלב שומקום שמרבית התיירים אפילו לא מודעים לקיומו,
מפתיע ונותן boost התחלתי ליום מלא.

ובהמשך האתר הארכיאולוגי של מקדש
ויראקוצ׳ה ליד הישוב ראקצ׳י.
וכך אומר ידידי צ'אט.
"מקדש ויראקוצ'ה (Templo de Wiracocha) באתר הארכיאולוגי ראקצ'י (Raqch'i) הוא אחד המבנים המרשימים והייחודיים ביותר מהתקופה האינקאית בפרו.
​פרטים מרכזיים על האתר:
​חשיבות היסטורית ודתית: המקדש הוקדש לויראקוצ'ה, האל הבורא והעליון במיתולוגיה האינקאית. נבנה על ידי האינקה ויראקוצ'ה (ומאוחר יותר הורחב על ידי פאצ'אקוטק).
​ארכיטקטורה ייחודית:
​בשונה מרוב מבני האינקה שנבנו נמוכים ומאבן בלבד, מקדש זה היה מבנה ענק בן שתי קומות.
​במרכזו עומד קיר מרכזי אדיר שגובהו כ-12 מטרים. חלקו התחתון בנוי מאבני גזית מסותתות היטב וחלקו העליון מלבני בוץ (אדובה).
​משני צידי הקיר המרכזי עמדו שורות של עמודי אבן ובוץ שתמכו בגג עץ וקש ענקי – גג הסטרוקטורה היחידה מסוג זה באימפריה.
​מתחם האתר: מלבד המקדש המרכזי, המתחם כולל:
​קולקאס (Qullqas): כ-156 אסמי תבואה עגולים ששימשו לאחסון מזון וציוד.
​מבני מגורים (Qolqas / Akllawasi): מגורים לכוהנים ולפקידים.
​מרחצאות ומזרקות טקסיות: מזינים ממעיינות מים מקומיים.
​מידע שימושי למבקרים:
​מיקום: כ-118 ק"מ מדרום-מזרח לעיר קוסקו (Cusco), בעמק נהר הוילקנוטה (Vilcanota), בסמוך לכביש המהיר שבין קוסקו לפונו/אגם טיטיקקה.
​גובה: כ-3,480 מטרים מעל פני הים ".

גם האתר הזה מדהים ביכולות הבנייה של בני האינקה, תחילה עם בניין המקדש שיכל להכיל המונים, ואחר כך ממגורות המזון העצומות היכולות לאחסן כמויות מזון ענקיות.

המשכה של הדרך הופך את הכבישים למשובחים, ישרים, ללא פיתולים, והנוף מתחלף מהרים גבוהים ונישאים לכאלו נמוכים יותר, ואנחנו נוסעים במעין מישור שכולו עשב בשם איצ'ו המשמש למאכל בהמות כמו לאמות, אלפקות, פרות וסוסים.

פוקרה, עצירה לאכילה בבית קפה, וביקור במוזיאון שהוא ציר זמן של תרבות מקומית.

חוליאקה, עיר שמרבית עסקיה לא חוקית. העיר שנראית הכי רע בפרו, בכניסה לעיר נשים מכבסות בנהר, כמו בהודו.
בעיר הזו מייצרים חיקויי מוצרי חשמל זולים, ואלכוהול לא חוקי.
עיר זו נחשבת לבירת הפעילות הלא חוקית.
עיר מלוכלכת, לא מסודרת, חלקים ממנה נראים כמו מחנה פליטים מהצד הרע שלו.

העיר (השבורה) פונו שוכנת לשפת אגם טיטיקקה שפירושו בשפת המקום סלע הפומה.
לפי המסורת, השם המקורי התייחס תחילה לסלע קדוש שנמצא ב"אי השמש" (Isla del Sol) שבתוך האגם.
​לפי המיתולוגיה של בני האינקה, מסלע זה יצא אל העולם אל השמש (אינטי), וממנו צמחו מייסדי אימפריית האינקה – מנקו קאפאק (Manco Cápac) ומאמא אוקיו (Mama Ocllo).
​עם הזמן, השם של הסלע הקדוש התרחב והפך לשמו של האגם כולו ".

הגענו למלון קצת לפני חמש אחר הצהריים. השמש הטילה קרניים ארוכות בדמדומי שקיעה, שצבעו את מי האגם בגווני כתום, ומרגע שירדה החשיכה נדלקו  אלפי אורות של הבתים בצד השני של האגם.
אין מה לעשות בעיר בכלל, ובמלון המרוחק ממרכז העיר בפרט, והיות ואין לנו אוטובוס צמוד גם אין עם מה לזוז גם לו רצינו, לכן נסתגר במלון, ועם מה שיש לו להציע.
בבוקר נצא לשייט והליכות באתרים שונים.
אילליקה מין פונו אלקודס.

22.7.2026
מינוס אחת מודיע לי הטלפון, שורר עכשיו בפונו, העיר אשר לחוף אגם טיטיקקה, ובשיא נגיע לשבע-עשרה.
לא אידיאלי מבחינתי.
השמיים כחולים, חפים מכל ענן והשמש שזורחת מאירה את העיר מולנו.
" אגם טיטיקקה (Lake Titicaca), השוכן בגבול שבין פרו לבוליביה בהרי האנדים, הוא אגם המים המתוקים הגבוה ביותר בעולם (כ-3,812 מטר מעל פני הים) והאגם הגדול ביותר בדרום אמריקה מבחינת נפח מים.
​האגם נודע לא רק בזכות הנופים המרהיבים והמים הכחולים העמוקים שלו, אלא גם בזכות החשיבות התרבותית וההיסטורית האדירה שלו – לפי המיתולוגיה של האינקה, מתוך מימי האגם צמח ממלכת האינקה והאל השמש (Inti).
מוקדי עניין מרכזיים
​הצד הפרואני (סביב פונו)
​האיים הצפים של אורוס (Uros Floating Islands): אשכול מרהיב של עשרות איים מלאכותיים הבנויים מצמח הקני סוּף (Totora). בני שבט האורוס בנו את האיים המיוחדים הללו במקור כדי להגן על עצמם מפני שבטים יריבים.

​האי טקילה (Taquile Island): אי ציורי הידוע במסורת האריגה והסריגה העשירה שלו (המוכרת כמורשת תרבותית בלתי מוחשית של אונסק"ו). מעניין לדעת שבאזור זה, מלאכת הסריגה מבוצעת על ידי הגברים ".

הפירוט הזה של הצ'אט אינו מכין את המבקר לדבר האמיתי, שלטעמי האישי היה המיוחד והיפה ביותר עד כה בטיול הזה.
הסירה שלקחנו בעיר חוצה את האגם, וכבר לאחר מספר דקות החלו לצוץ שדות קנה גומא שגדלים בתוך המים.
עשרים דקות הפלגה ואנו נחשפים לאיים המלאכותיים והצפים של בני השבט המיוחד הזה.
בירידה מן הספינה אל משטח צמחי הגומא המשמש כבסיס עליון לאי אנו נפגשים עם תושבי חמשת הבתים שהם מן הסתם חמולה משפחתית, צבעונית מאד.
הם מדגימים בפנינו את מנהגי היום יום, וכמובן כיצד בונים אי מלאכותי, ומתחזקים אותו בסביבה לחה ורטובה כל הזמן.
אנו מוזמנים להיכנס לבית מסורתי שגודלו אולי עשרה מטרים רבועים ותוכנו דל מאד, אבל אנשים אלו, הבוחרים מרצונם החופשי לחיות ככה כפי שחיו אבותיהם, לוותר על מנעמי המודרניזם, ועל תרבות נוחה יותר, מתקיימים בעיקר מתיירות רבה המגיעה לאיים.
נכון שזה מאד תיירותי, אבל התמימות הנאיבית באופן הדיבור והשירה שלהם שבו את ליבי.
לאחר כל המופע התיירותי אנו מוזמנים לעלות לסירת גומא צבעונית המונהגת על ידי שתי שייטות משוטים (שקיבלו מאוחר יותר עזרה מסירת מנוע שדחפה אותנו), אל לב מתחם האיים הללו.
השמש והשמיים תרמו את מלוא יכולתם להעניק לנו יום צבעוני חד ומהפנט.

בסוף השייט המסורתי שבנו אל "הספינה" הפרטית שלנו ששטה כמעט שעה אל אי גדול (טקילה) של אדמה אמיתית ושביל בשיפוע חד שטיפס אל מרומיו, בכדי שנפגוש את האטרקציה המקומית.
תחילה מופע מוזיקה ססגוני עם להקת המתנ"ס המקומי בכיכר המרכזית, ולאחריו ירדנו אל המסעדה שאורגנה עבורנו לארוחת צהריים.
בתום הארוחה קיבלנו את המופע המסביר את ההבדלים בהופעה החיצונית של כל תושב, ככזו המרמזת על מעמדו החברתי.
פריטי לבוש רבים נעשים בסריגת צמר שרק גברים מורשים לסרוג אותה.
לעומתם, הנשים מתמחות באריגה של בדים צבעוניים עם דוגמאות מעניינות.

הספינה החזירה אותנו בשייט ארוך אל העיר, ולאחר סיבוב בסופר מקומי חזרנו למלון לארוחת ערב, ושינה מוקדמת, כי מחר (איך לא?) שוב נצא לדרכים באור ראשון.
לילה טוב  מטיטיקקה.
אגם המים המתוקים הגבוה בעולם.
הפתעות חדשות יקרו בוודאי גם מחר.

פרו, אווירת סוף קורס. חלק ד'

23.7.2026

שוב שחר המ"כ הקשוח דורש מאיתנו להתייצב עם כל הציוד כשבחוץ שוררת חשיכה, והטמפרטורה סביב האפס.
יום ארוך לפנינו, הוא אומר, וכדי להספיק כמה שיותר צריך לשלם בשעות שינה.
כאילו שאני לא משתמש באותם נימוקים בטיולים שאני מארגן??

בכל אופן אנחנו פותחים בנסיעה קצרה יחסית ל-34 קילומטרים אל האתר הראשון סילוסטאני.
" סילוסטאני (Sillustani) – אתר קבורה פרה-אינקי בפרו
​סילוסטאני הוא אחד מהאתרים הארכאולוגיים המרשימים והפחות המוניים באזור אגם טיטיקקה בפרו. האתר שוכן על חצי אי הפורץ אל אגם אומיו (Lago Umayo), בגובה של כ-3,890 מטרים מעל פני הים, במרחק של כ-34 ק"מ מצפון לעיר פונו (Puno).
​מה מייחד את סילוסטאני?
​מגדלי הקבורה (Chullpas): האתר מפורסם בזכות מגדלי אבן עגולים וגבוהים (חלקם מגיעים לגובה של כ-12 מטרים). מגדלים אלו שימשו כקברים עבור אצילים ובני מלוכה של תרבות הקויה (Kolla) ומאוחר יותר גם של בני האינקה.
​הנדסה ואדריכלות: מגדלי האינקה שנבנו באתר מתאפיינים בהנדסה מדויקת להפליא – אבנים ענקיות המגולפות בקפידה ומותאמות זו לזו ללא חומרי מליטה (מלט). בחלק מהמגדלים הקוטר בחלק העליון רחב יותר מהבסיס.
​נוף ואווירה: המיקום הייחודי בראש גבעה המוקפת במימיו השקטים של אגם אומיו מעניק למקום אווירה עוצמתית, פסטורלית ושקטה במיוחד ".

הגענו לאתר כאשר בחוץ נמדדה מעלה אחת, השמש כבר צבעה את האזור באור חזק, אם כי החום טרם חילחל לקרקע.
יתרון ההגעה המוקדמת השפיע בשני אופנים.
ראשית, היינו לבדנו באתר, לפני תיירים אחרים, שנית, מרבית מלכודות התיירים היו סגורות, והבודדות נפתחו רק כאשר ירדנו.

האתר הארכיאולוגי הזה הוא האחרון מסוגו בטיול שלנו, ואנו מתרשמים מזהותו של האתר כמקום קבורה, אבל בפסגת הגבעה ישנו מצפור לאגם גדול עם אי גדול במרכזו, והמראה מרהיב ביותר.

כשירדנו לכיוון האוטובוס מד המעלות כבר הוסיף 6-7 מעלות וכבר הרבה יותר נעים.
שוב נסענו מספר דקות עד שנעצרנו בפתחו של בית מקומי שבחזיתו חנו לאמות ואלפקות.
נכנסנו לחצר הפנימית שם חיכה לנו מגש תפוחי אדמה מבושלים, שהמקומיים נוהגים לטבול ברוטב בוצי (אשכרה), שמקורו באבן מומסת במים, טעם מיטבל הבוץ היה טעים מאד על דעת כל הטועמים.
בנוסף הוגש לנו חריץ גבינה לבנה, דמויית צפתית שהייתה (מעבר לטעימה) קטיפתית ורכה.

יצאנו לדרך ארוכה כאשר בדרכנו עצרנו לתצפית במקום הנקרא לגונילאס, ונמצא בגובה של 4,413 מטרים מעל פני הים, ומשקיף (כמתחייב משמו), על לגונה גדולה
נדמה כי לאחר כשבועיים כבר נרשמה אצל מרביתנו הסתגלות לאוויר הדליל.
היעד המרכזי שלנו הוא קולקה.(ממגורה בשפת האינקה).
" קולקה (Colca) היא אחת המזכרות המפורסמות והמרשימות ביותר בפרו, הידועה בעיקר בזכות קניון קולקה (Colca Canyon) – אחד הקניונים העמוקים ביותר בעולם (עמוק כמעט פי שניים מהגרנד קניון בארה"ב).
​הנה המדריך המקוצר למה שחשוב לדעת על האזור:
​ דגשים מרכזיים בקולקה
​תצפית הקונדורים (Cruz del Condor): הנקודה המפורסמת ביותר בקניון. בשעות הבוקר המוקדמות ניתן לצפות מטווח קרוב בעופות הקונדור האנדיים המרשימים דואים על זרמי האוויר החם העולים מהקניון.
​נופים וטרסות (Terraces): העמק מלא בטרסות חקלאיות עתיקות עוד התקופה הקדם-אינקה, הפעילות עד היום.
​מעיינות חמים: באזור (במיוחד ליד העיירה צ'יוואי - Chivay) ישנם מעיינות חמים טבעיים העשירים במינרלים, מעולה להירגעות אחרי הליכות.
​תרבות מקומית: הכפרים בעמק (כמו Chivay, Yanque, Cabanaconde) שומרים על מסורות עתיקות, לבוש מסורתי ססגוני ושוקי עבודות יד

בגובה 4,800 לערך, עצרנו בלב מדבר שומם להכיר את צמח הירטה.
" צמח הירטה (Yareta או Llareta, שמו המדעי: Azorella compacta) הוא אחד הצמחים המרתקים והעמידים ביותר בעולם. במבט ראשון הוא נראה כמו סלע ענקי מכוסה טחב ירוק או גבעה קטנה, אך למעשה מדובר בשיח מעוצה הפורח בגבהים עצומים.
הנה כמה עובדות מרכזיות שמאפיינות את הצמח המיוחד הזה:
​סביבת מחיה קיצונית: הירטה צומחת בערבות הגבוהות של הרי האנדים (בפרחיה של פרו, בוליביה, צ'ילה וארגנטינה) בגבהים של 3,200 עד 4,500 מטרים מעל פני הים, בתנאי קור עז, רוחות חזקות וקרינה סולארית גבוהה.
​מבנה דחוס להפליא: הצמח מורכב אלפי ענפים זעירים וצפופים מאוד שנגמרים בפרחים ועלים פצפונים. הדחיסות הזו כה גדולה עד שהיא מסוגלת להחזיק משקל של אדם מבוגר שעומד עליה מבלי לשקוע.
​אסטרטגיית הישרדות: המבנה הכדורי והדחוס משמש הגנה מפני קור ורוח, ומונע אובדן חום ולחות.
​קצב צמיחה איטי ואריכות ימים: הירטה גדלה בקצב אטי במיוחד — כ-1.5 סנטימטר בלבד בשנה. בשל כך, חלק מגושי הירטה הגדולים הנראים כיום מוערכים כבני 3,000, 4,000 ואף 5,000 שנה!
​שימוש היסטורי: בעבר הצמח היה עשיר בשרף ודחוס מאוד, מה שהפך אותו לחומר בערה מעולה עבור תושבי האזור. בשל ניצול יתר בעבר הוא הפך לערך טבע מוגן כיום ".

הירידה לעמק קולקה מרום של 5,000 מטר לאזור ה-3,000, כאשר תחתית ערוץ העמק כבר סביב 1,800 מטר.
הכביש דו מסלולי מתפתל, וישנה תחושה באוזניים של לחץ יורד.
הנוף הוא של רכסי הרים מחורצים שכולם יורדים בחדות כלפי מטה.
לינת הלילה תהיה בישוב בשם ינקה, בו נשהה שני לילות.
הכניסה לכפר מבטיחה. נראה כי זהו כפר מטופח ונאה, ותושביו עוסקים בחקלאות ותיירות.
כיכר הכפר נאה, יש בה פסלים וכנסייה יפה במיוחדת.
ממרכז הכפר מתחילות דרכים לא סלולות ובתים הרבה פחות נאים, עד שמגיעים למלון.
זהו מלון נאה עם חדרים שבנויים בשתי קומות. מרביתנו שוכנו בקומה התחתונה.
חדר לא גדול ולא מאובזר כמעט אבל נעים וחביב.
מחר מובטח לנו יום קליל יותר.
נקווה לטוב.

24.7.2026
שעות השינה המוזרות בטיול הזה הפכו לי את כל המנגנון.
זה לא קרה לפני מספר חודשים כשטיילנו בארגנטינה, ברזיל וצ'ילה הסמוכות, אבל ההשכמות המוקדמות והליכה לישון בעשר בערב (גג), גרמה לי הבוקר לקום ולהתארגן שעה לפני הזמן, ובטירונות, כולנו זוכרים מהי משמעות של שעה.
כל שעה חשובה, לחזור לישון כבר אי אפשר, אז נעביר את הזמן כדי שיהיה מקום לעוד זמן (כפי שאמרו בזמנו חברי כוורת).
ולחשוב שזה קורה ביום שאמרו לנו שיהיה נינוח ורגוע ועם השכמה מאוחרת.
אז אמרו...

ארוחת הבוקר המוגשת לא מהווה תחרות עם אף מלון עד כה. דלה ביותר.
אנו יוצאים לכיכר הכפר, כאן בנות בית הספר מחוללות במופע תיירותי על מנת לאסוף דמי כיס, לטובת מיזם כלשהו בקהילה.
קר נורא בחוץ, 2 מעלות, יבש וקר.
אחרי חמש דקות הבנו את הפרנציפ ורצנו להתחמם בתוך האוטובוס.

העייפות מכריעה אותי תוך שניות ואני מתעורר בחניון, ממנו נשקף נופו של הקניון העמוק.

במצפור הקונדורים שמעל ערוץ קניון קולקה מתאספים משכימי הקום לחזות במעופם של העופות הגדולים.
הם מצידם, לא מאכזבים, וכמקבלי שכר של המועצה המקומית, נותנים הופעה מרתקת של דאייה על זרמי הטרמיקה.

טיול שביל המצוק עובר בגובה של 1,200 מטרים מעומק הערוץ, ומאפשר גם תצפית על הקונדורים, גם על ההרים העצומים ממול, וגם על הצמחייה האופיינית והמגוונת הכוללת סוג של תורמוס ומינים שונים של קקטוסים מעניינים.

המשכנו אל הכפר מכה (פתח פתח), רק על מנת לשתות מיץ סברסים מקומי. המופק מצמח בשם סנקאיו.
הפרי מאד חמוץ, אבל בקוקטייל אלכוהולי הוא טעים יותר, והקוקטייל נקרא קולקה סאוור.
כיכר הכפר דומה בצורה מדהימה לכיכר הכפר ינקי, בו אנו לנים.

לאחר בופה צהריים נסענו לכפר בשם כפר בשם צ'יוואיי, ולכיוון כפר נוסף בשם קורפורקי, (הכפר הראשי של האינקה), לידם נמצאים המעיינות החמים.
"קורפורקי (Qurikancha או Qorikancha, נכתב לעיתים גם Coricancha) הוא אחד האתרים ההיסטוריים, המרשימים והחשובים ביותר בעיר קוסקו שבפרו. שמו בשפת הקצ'ואה פירושו "חצר הזהב" (Quri = זהב, Kancha = חצר/מקום מוקף).
​הנה המדריך המהיר למה שיוצר את הקסם של המקום הזה:
​1. המרכז הרוחני של אימפריית האינקה.
​בתקופת אימפריית האינקה, קורפורקי היה המקדש החשוב והקדוש ביותר באימפריה כולה. הוא הוקדש בעיקר ל-אינטי (Inti), אל השמש, אך היו בו גם מתחמים שהוקדשו לאלילים נוספים כמו הירח, הכוכבים והרעם.
​מקור השם: הכתלים הפנימיים והחיצוניים של המקדש היו מכוסים במאות לוחות של זהב טהור.
​חצר הזהב: בחצר המרכזית עמדו פסלים בגודל טבעי של בעלי חיים, צמחים (כמו תירס) ובני אדם – כולם עשויים מזהב וכסף גולמי.
​2. הכיבוש הספרדי ו"כופר הזהב"
​כשהספרדים הגיעו לקוסקו במאה ה-16, מקדש קורפורקי היה אחד היעדים הראשונים שלהם:
​בזיזת הזהב: הספרדים קילפו את לוחות הזהב מהקירות והתיכו את הפסלים המפוארים כדי לשלוח מטבעות זהב חזרה לספרד.
​כופר אטאהואלפה: חלק גדול מהזהב שפורק מהמקדש שימש לתשלום כופר נפשו של הקיסר האינקה האחרון, אטאהואלפה (Atahualpa).
​3. השילוב האדריכלי: אינקה מול בניה קולוניאלית
​לאחר הבזיזה, הנזירים הדומיניקנים בני היבשת האירופית קיבלו את השטח ובנו את כנסיית סנטו דומינגו (Santo Domingo) ממש על גבי היסודות של המקדש.
​הניגוד הזה יוצר מראה מרתק שקיים עד היום:
​הבנייה של האינקה: אבני בזלת שחורות, חתוכות בדיוק מילימטרי והרכבות יבשתיות (ללא מלט) שעמדו ברעידות אדמה קשות לאורך המאות.
​הבנייה הספרדית הקולוניאלית: קשתות ומבני אבן בסגנון בארוק, אשר קרסו פעמיים ברעידות אדמה קשות (ב-1650 וב-1950) והוכיחו שהאדריכלות של האינקה הייתה עמידה בהרבה.
​4. מה רואים שם היום?
​כיום המקום משמש כאתר היסטורי ומוזיאון פתוח למבקרים:
​חדרי האבן המקוריים: ניתן לסייר בתוך החדרים השמורים של האינקה ולראות את רמת הדיוק המדהימה של סיתות האבנים.
​הכנסייה והחצר הפנימית: שילוב של אמנות קולוניאלית, ציורים מבית הספר של קוסקו (Cusco School of Art) וארכיטקטורה ספרדית.
​הגינות החיצוניות: רחבה ירוקה ומטופחת במורד המקדש המשקיפה על העיר ".
לאחר הביקור הקצר בכפר יצאנו אל נקודת השיא (מבחינתי לפחות), של הטיול הזה.
מרחצאות חמים, באחד מיובלי הנחל.
הגענו לאתר מסודר הכולל אומגות (מכמה סוגים) שייט קיאקים, אך בעיקר 6 בריכות טבילה בטמפרטורות שונות של חום.
במקום מקלחות ושירותים למען המוני המבקרים.
הרביצה במים החמים לאחר שבועיים של מאמץ גופני לא פשוט, ריפתה את השרירים התפוסים, והיתה הדבר הכי נכון לרגע זה.
חזרנו למלון, (שאינו רחוק משם), ולעת ערב התכנסנו להרמת כוס יין לקבלת שבת.
מחר יום שרובו יוקדש לנסיעה לעיר המסיימת את הטיול, אריקפה, וסביבתה.
נתראה בבוקר.

25.7.2026
שבת בבוקר, יום יפה, כולנו מכירים את השיר, ואכן, למעט טמפרטורה נמוכה השלווה שורה בכפר, השמש זורחת מעל, השמיים כחולים.
יפה בשביל ביקור, לא בשביל לגור.

לאחר השכמה מאוחרת יחסית (באור יום), וארוחת הבוקר הצנועה, אנחנו יוצאים ליום שרובו נסיעה לכיוון העיר אריקיפה.
מה אני יודע על אריקיפה?
תכל'ס כלום, אבל יש לי חבר יודע הכל.
וככה הוא אומר.
" ארקיפה (Arequipa) היא העיר השנייה בגודלה בפרו, המכונה גם "העיר הלבנה" (La Ciudad Blanca) בשל המבנים ההיסטוריים המרשימים שבה, הבנויים מאבן סילאר (Sillar) – אבן ולקנית לבנה.
דגשים ומוקדי עניין מרכזיים בעיר ובסביבתה:
* המרכז ההיסטורי וכיכר פלאסה דה ארמאס (Plaza de Armas): מרכז העיר ההיסטורי מוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ובמרכזו שוכנת אחת הכיכרות היפות ביותר בדרום אמריקה, לצד הקתדרלה המרכזית.
* מנזר סנטה קטלינה (Monasterio de Santa Catalina): קומפלקס מנזרי יפהפה וגדול במיוחד שנבנה במאה ה-16, המעוצב כמו "עיר בתוך עיר" עם סמטאות צבעוניות, חצרות פנימיות ומבנים היסטוריים.
* קניון קולקה (Colca Canyon): אחד הקניונים העמוקים בתבל, במרחק נסיעה מארקיפה. הקניון הוא מוקד מבוקש לטרקים, לתצפיות על עופות הקונדור הקונדור הארדיני, ולביקור בכפרים מסורתיים לאורך הדרך.
* הרי הגעש הסובבים: העיר מוקפת בהרי געש מרשימים, כשהמוכר שבהם הוא הר הגעש מיסטי (El Misti), לצד ההרים צ'אצ'אני (Chachani) ופיצ'ו פיצ'ו (Pichu Pichu),
באריקיפה עצמה (ובמרחק קצר ממרכזה) יש מגוון רחב של אתרים היסטוריים, תרבותיים וחוויות קולינריות
מומלץ לשבת באחד מבתי הקפה או המסעדות בקומה השנייה של הקשתות שסביב הכיכר לתצפית על הרי הגעש בשקיעה.
* מוזיאון המומיות האנדיות (Museo Santuarios Andinos): מוזיאון שבו מוצגת "חואניטה" (Juanita) – מומיית נערה שנמצאה קפואה ושמורה היטב על פסגת הר הגעש אמפאטו, לאחר שהוקרבה בטקס אינקה במאה ה-15.
* כנסיית לה קומפנייה והחצרות הפנימיות (Iglesia de la Compañía & Claustros): כנסייה ישועית מרשימה בסגנון בארוק-אנדי. החצרות הפנימיות שלה (Claustros de La Compañía) עשויות אבן לבנה מגולפת ומכילות כיום חנויות בוטיק.
2. שכונות ציוריות נקודות תצפית
* תצפית ינאווארה (Mirador de Yanahuara): תצפית במרחק הליכה קצר ממרכז העיר. קשתות האבן הלבנות של התצפית ממסגרות באופן מושלם את הר הגעש מיסטי (El Misti) מאחור. השכונה עצמה רגועה ונעימה לטיול.
* שכונת סאן לסארו (Barrio San Lázaro): החלק העתיק ביותר בעיר, המאופיין בסמטאות אבן צרות, ביתנים לבנים רגועים ועציצי פרחים.
3. תרבות, שווקים וקולינריה
* שוק סאן קמילו (Mercado San Camilo): שוק מקורי ומלא חיים שתוכנן על ידי גוסטב אייפל. מציע פירות טריים, מיצים, מוצרי מקומיים ואוכל עממי.
* מציאת מוצרי אלפקה ב-Mundo Alpaca: מתחם קטן שבו אפשר לראות מקרוב אלפקות וויקוניות, ללמוד על תהליך ייצור הצמר המסורתי ולבקר בחנות מפעל (הכניסה חופשית).4. אטרקציות ופעילויות קרובות מחוץ למרכז העיר
* מסלול האבן הלבנה (Ruta del Sillar): סיור חצי יומי למחצבות שבהן חוצבים ומגלפים את האבן הוולקנית הלבנה שמהם בנויה העיר ".

בדרכנו נטפס בפעם האחרונה למצפור בגובה 4,910 מטר.
סביב המצפור ישנם אלפי מגדלי אבנים הנקראים רוג'ום, הנבנים על ידי מטיילים.
(התופעה אגב, רווחת ברחבי העולם).

תחילה אנו מגיעים למצפור (ובית קפה) ממנו נשקפים הרים כבירים ששלג בפסגתם, וכל העמק סביב ירוק, כשנחל זורם חוצה אותו.
העיר אריקיפה מונה כ- 1.2 מיליון נפש והיא השנייה בגודלה בפרו.
חלקה הגדול בנוי ממבנים דלים.
עדר פרות מהלך על הכביש ממנו הגענו וחלקות ירקות בין הבתים.
קפצנו לג'אנאוורה לתצפית נוספת.
" אנאווארה (Yanahuara) היא אחת השכונות היפות, הוותיקות והציוריות ביותר באריקיפה, וידועה באווירה השקטה והקסומה שלה, בסמטאות הציוריות ובנופים מרהיבים.
​מוקדי עניין מרכזיים
​תצפית יאנאווארה (Mirador de Yanahuara):
אחד מנקודות התצפית המפורסמות ביותר בעיר. התצפית בנויה מקשתות אבן סילאר לבנה (Sillar) המעוטרות  ציטוטים ממשוררים וסופרים מקומיים.
מהקשתות נשקף נוף מרהיב אל העיר והרי הגעש המקיפים אותה: מיסטי (Misti), צ'צ'אני (Chachani) ופיצ'ו פיצ'ו (Pichu Pichu).
​הכיכר המרכזית וכנסיית סן חואן באוטיסטה (Plaza y Iglesia de Yanahuara):
הכיכר המרכזית של השכונה ירוקה ונעימה, ובצידה עומדת כנסייה עתיקה משנת 1750 הבנויה בסגנון בארוק-אנדיני מרשים.
​רחובות אבן וסמטאות (Callejones):
שיטוט רגלי בסמטאות הצרות (כמו Callejón del Cabildo או Callejón de la Sombra) מציג אדריכלות קולוניאלית שמורה, קירות סילאר לבנים ועציצי פרחים צבעוניים ".

לאחר התמקמות במלון, הנמצא בכיכר המרכזית של העיר (סוף סוף מיקום פצצה), יצאנו לשוק המרכזי, המזכיר כמעט אחד לאחד את השוק של קוסקו, ולא היה בו משהו שעוד לא ראינו.
יש לציין לשבח את הניקיון המופתי של השוק, שנבנה על חורבות כנסייה שחרבה ברעידת אדמה לפני כמה מאות שנים, וזו ההוכחה שאוכל גשמי עדיף על אמונה דתית.
בכל זאת, ההשגחה האלוהית לא מנעה את החורבן.

בערב יצאנו בהליכה של מספר דקות  למסעדה סמוכה, שאת הבחירה במאכלים הזמנו יומיים קודם לכן, וזה מה שביקשתי.

תפריט לארוחת ערב במסעדת ROQOTO.
אפריטיף
פיסקו סאוור (Pisco Sour)
מנה ראשונה
מרק קרם ירקות
מרק קטיפתי העשוי מירקות וקטניות בבישול איטי, מוגש עם פרוסות בגט מחמצת קלוי.
מנה עיקרית
פורל עם ריבה וירקות טריים בצד
קינוח
נגיסי חבוש.
היה בסדר גמור.

חזרנו למלון בהליכה מתונה, מחר חצי יום שיוקדש לעיר ולעת ערבית נטוס ללימה.
לילה טוב
אריקיפה, פרו.

26.7.2026
לקראת סוף המסלול קיבלנו השכמה מאוחרת לגמריי, ויציאה מהמלון בשעה 9 בבוקר.
עכשיו חמים ונעים בחוץ. חלאס עם קור חודר עצמות, נשארנו עם יובש בשפתיים, ואנו יוצאים לסיבוב הליכה בעיר.

פתחנו בביקור בכנסייה הקרובה למלון.
כנסיית המסדר הישועי.
" כנסיית המסדר הישועי באריקיפה (Iglesia de la Compañía de Jesús) היא אחד מהמבנים ההיסטוריים והמרשימים ביותר בעיר, הידועה בסגנון הבארוק האנדיני (Mestizo Baroque) הייחודי שלה.
מאפיינים עיקריים:
* חזית המבנה: חזית הכנסייה מגולפת בעושר רב מאבן הסיאר (Sillar) – האבן הלבנה הוולקנית האופיינית לאריקיפה. הגילופים משלבים אלמנטים נוצריים קלאסיים יחד עם מוטיבים מקומיים ואנדיניים, כגון צמחים ובעלי חיים מקומיים.
* קפלת סן איגנסיו (Capilla de San Ignacio): ידועה בכיפה המרהיבה והססגונית שלה, המעוטרת בציורי קיר עשירים ומדויקים של פרחים, ציפורים וצמחייה טרופית.
* חצרות המנזר (Claustros de la Compañía): לצד הכנסייה נמצאות חצרות פנימיות היסטוריות עם עמודים מגולפים ושערים מרשימים, אשר כיום מארחות חנויות אומנות local, בתי קפה וחנויות למוצרי צמר אלפקה ".

מוזיאון מקדשי פסגות, נפתח במיוחד עבורנו.
" מוזיאון מקדשי פסגות האנדים (Museo Santuarios Andinos), השייך לאוניברסיטה הקתולית סנטה מריה (UCSM), הוא אחד המוזיאונים החשובים והמפורסמים ביותר באריקיפה.
​עיקרי המוזיאון והחוויה:
​חואניטה – "בת הקרח מהאנדים": המוצג המרכזי והמפורסם ביותר במוזיאון הוא גופתה החנותה והשמורה היטב של חואניטה, נערה מבני האינקה שהוקרבה כחלק מטקס דתי ("קפאקוצ'ה") בפסגת הר הגעש אמפאטו (Ampato) במאה ה-15, ונתגלתה שמורה בקרחון בשנת 1995.
​ממצאים ארכיאולוגיים: לצד המוצג המרכזי, המוזיאון מציג כלי חרס, טקסטיל מרהיב, פסלונים וחפצי פולחן שנמצאו באתרי ההקרבה השונים בפסגות ההרים סביב אריקיפה.
​סיור מודרך: הכניסה למוזיאון כוללת צפייה בסרטון רגע לפני הסיור, ולאחר מכן סיור מודרך (בספרדית או באנגלית) המפרט על תרבות האינקה, טקסי ההקרבה והממצאים הארכיאולוגיים ".

מכאן אנו ממשיכים להיי-לייט של העיר.
מנזר סנטה קטלינה.
השמועות אומרות כי אם מגיעים לארקיפה למספר שעות בלבד, אסור לפספס את המנזר הזה.
" המנזר הוקם בשנת 1579 ומשתרע על פני שטח נרחב של כ-20,000 מ"ר, ונחשב מעין "עיר בתוך עיר". במשך מאות שנים הוא היה סגור כמעט לחלוטין בפני העולם החיצון, ורק בשנת 1970 נפתח לציבור הרחב.
​המתחם מתאפיין ברחובות קטנים, חצרות פנימיות (קלוייסטרים), מבני אבן שמורת בסגנון קולוניאלי, וקירות בצבעי כחול וכתום-אדום עזים שמספקים חוויה ויזואלית מרהיבה ".

שיטוט במרחבי המנזר חושף את המבקר לעוד ועוד מאותו דבר פחות יותר.
כלא סגור לנשים נבחרות, בתנאי מינימום, אבל עם חצרות ורחובות פנימיים למי שצריכה אור ואוויר.
הלב והראש לא יכול לקבל היגיון של הורים המוסרים בנותיהם למנזר ללא אפשרות לראותן יותר, או להבדיל אלו שבנותיהן מסומנות מילדות להיות מיועדות להיות פילגשים של אישים נעלים, או חמור מכך להיות מוקרבות כקורבן לאל כזה או אחר, להקלת נטל קללות ואסונות כמו רעידת אדמה, למשל. (כאילו שזה יעזור במשהו, ורמז, זה לא עבד).
בלתי נתפס.

הנשים שבנינו קיבלו כמה שעות להסתובב למשש טקסטיל, ומי שקיבל חופש מזה, יכל לבחור את הנעים עבורו ביותר.
כמו למשל לשבת בלובי המלון עם כוס תה, ולנשנש מה שיש או לחפש מסעדה כלשהי לארוחת צהריים, שכן בשעה ארבע וחצי עזבנו את המלון ופנינו אל שדה התעופה להתחיל מודל של 3 טיסות שונות ביממה אחת.
הראשונה תצא מאריקיפה ללימה.

בשדה הקטן של אריקיפה, אליו הגענו מהר יחסית, כל תהליך הקליטה והבידוק היה מהיר מאד, ויש לנו כמעט שעתיים לשרוף עד להמראה.

שוב נרדמתי עוד לפני המראה, שוב התעוררתי באמצע הדרך, ושוב עברו הדיילות החביבות והציעו חטיף (שוקולד או אחר), קפה או מים.
שילמדו החולירות מאייר אירופה כי גם בטיסה של שעה וקצת אפשר להגיש משהו לטסים.
לא ויתרתי על התענוג.

לימה קיבלה את פנינו בעשרים ושלוש מעלות נעימות, וערפילי ערב. (כזכור לימה תמיד אפורה).
האוטובוס המרווח המתין לנו על מנת להקפיץ אותנו למלון הסמוך לשדה התעופה.
אפילו חיכו לנו לארוחת ערב שהוזמנה מראש.
מנה ראשונה
מרק קרמי טבעי ועשיר.
מנה עיקרית
פילה דג בגריל ברוטב חמאה ולימון, מוגש עם פירה.
קינוח
עוגת שוקולד עם כדור גלידה.
אכלנו כי בעוד כמה שעות נתעורר ליום ארוך ואי אפשר לדעת מה יהיה מבחינת הרעב.

אייר אירופה, כבר למדנו, אי אפשר לסמוך עליהם.
הלכנו לשים ראש לכמה דקות.
תיכף נשוב.
27.7.2026

לאחר שנת לילה קצרה קמנו לארוחת בוקר קלילה, כי רצוי לאכול לפני טיסה ארוכה, וכבר בשבע בבוקר התייצבנו בשדה התעופה שפגשנו רק לפני כ-11 שעות.
בשעה 11 בבוקר, בארבעים דקות איחור, לערך, רץ הדרימליינר על המסלול והחל לטפס אל רום השמים.
חלפה עוד שעה, ובמהלך צפייה בסרט "מייקל", על חייו של מייקל ג'קסון, עשינו הפסקה לארוחת צהריים.
בבחירה בין בקר לפסטה, בחרתי (שוב) בנציגת איטליה, שהגיעה מוקרמת בגבינה וברוטב צהוב כלשהו.
בצד הוגש סלט פסטה קר עם פלפלים. לחמניה ועוגת מוס כלשהו עם שוקולד (לא היסטרי) סיימו את הקונצרט שליווה בבירה mahou, קרה וטובה.
המבקר הקפדן נתן לארוחה הנ"ל ציון של מספיק בקושי.
מכאן אפשר להשתפר.

אני לא מאמין שאני כותב זאת, אבל שכניי למושב שהזמינו מנה כשרה ומנה צמחונית נראה שנהנו יותר.
שעתיים  לנחיתה, לאחר שני סרטים וקצת נמנום, הוגשה ארוחת בוקר לתפארת.
חביתה עם תרד, בסדר,
סלט פירות, בסדר
קרקרים פריכים, טובים מאד.
מיץ אננס וקפה,  לקינוח.
ציון 6 בסולם.

שלוש שעות הסתובבנו אנה ואנה בטרמינל במדריד, עד שחדת עין שמה לב כי שער היציאה השתנה, ללא עדכון הנוסעים.
קצת בלחץ עברנו לשער המתאים, משתלבים באחינו בני ישראל שהגיעו מכל תפוצות עולם, עד שהגיע האוטובוס לקחת אותנו למטוס.
איך לא תמו כל פלאייך? שרים בשיר המוכר, ושום תלאה כבר לא מפתיעה,
יאללה סניור פרנקו, תן בגז.

טיסת בוקר, שמיים צחורים, ספרד הענקית נמתחת מתחת לכנפי המטוס שעה שלמה עד שעוזבים את קו החוף מעל ברצלונה.
איטליה ואיי יוון מתגלים בין הנמנומים, והציפייה לראות את ישראל הולכת ומתחזקת ככל שהזמן עובר.

יקח לנו זמן לעכל את החוויה הפרואנית, קל זה לא היה.
אבל, קבוצת אנשים נהדרת, סבלניים וקשובים,  כאלו שכבר ראו משהו בחיים, ומניחים את האגו בצד כשלא צריך, הייתה זו שהפכה את הטיול הלא פשוט הזה להצלחה.
כמובן שגם שחר זיו, המדריך שופע הידע, והסבלנות, שמכיר את השפה, המנהגים, והתרבות המקומית היו הדובדבן של הטיול הזה.

ורק שאלה קטנה תלויה עכשיו באוויר - מה יהיה היעד הבא שנכבוש?

ירון הולנדר.
גבעתיים.
יולי 2026.

תובנות פרו. (תוסף א')

באופן קבוע אין מלח על שולחנות.

בכל מאכל סביר למצוא אבוקדו וקינואה, בשפע.

בהרים הדרכים צרות ומהירות הנסיעה איטית, בהתאם.

לימה צפופה ופקוקה מרבית הזמן.

נותני שירותים אדיבים, נעימים ומאירי פנים.

רוכלים בשווקים שקטים בד"כ לא מתעלקים.

אין שירותים במאצ'ו פיצ'ו, והשימוש במקל סלפי אסור.

הרכבת למאצ'ו פיצ'ו.

במילה אחת קטסטרופה.

בשתי מילים, איום ונורא!!!

אי סדר, ברדק המוני, חוסר יעילות מוחלט.

מצד שני שירות האוטובוסים לאתר מתקתק למרות המוני המבקרים.

על הרבה בתים בפרו תלוי דגל שמזכיר את דגל הגאווה.

זהו דגל האינקה לפי צבעי הקשת.

הפרואנים לא מתמקחים. הם עומדים על המחיר ומתעקשים. לא רודפים אחרי אף אחד.

בשר אלפקה טעים. בתנאי שהוא פוגש טבח ראוי.

תירס עם גרעינים גדולים (צ'וקלו), טעים מאד.

קנטוטה. הפרח הלאומי בצבע אדום.

ואם כבר אדום, הסברס האדום, להיט !!!

חובבי הקפה המשובח יתבאסו.

הפרואנים אוהבים לכתוב כל מיני דברים על ההרים, למה? ככה!

זוג שבא לטייל בפרו, ואין לו צורך כפייתי בקניות מיותרות יסתפק ב-300 - 400 דולר בלבד (לתקופה של עד חודש).

דם בנזלת האף הינה תופעה טבעית בגבהים. לא להלחץ. 

מלונות שפגשנו בפרו (תוסף ב')

1.

Hilton garden inn

לימה

מלון משובח, חדרים גדולים, מרווחים,

המון שקעים.

ארוחות בוקר מגוונות ומצויינות. גם ארוחת ערב טובה. 

שירות מעולה.

ציון 9

2.

CASA ANDINA SELECT

מלון חדיש, חדר נאה גדול, מרפסת חביבה. פחות שקעים.

ארוחת ערב ברמה נמוכה,

ארוחת בוקר הרבה יותר טובה, 

ציון 7.5

3.

ACO AMAZONIA LODGE.

מלון יפהפה ומיוחד בלב הגונגל.

בריכת שחייה עם מים קרים.

ארוחות ערב וצהריים טובות, בוקר חלשה מאד.

חדר (בונגלו) מרווח וגדול.

שתי מנורות, שני שקעים בלבד.

זרם זרזיפי במקלחת, ומאוורר תקרה יעיל.

אין טלוויזיה,  אין אינטרנט, אבזור דל בחדר.

ציון 8

4. 

HOTEL LA PACCHA

קוסקו

מלון נאה מאד, לא במרכז העיר.

חדר מרווח, המון שקעים, ארוחת בוקר טובה, שירות מצויין.

ציון 8.5

5.

CASA ANDINA PREMIUM VALLE SAGRADO HOTEL & VILLAS.

אורובמבה.

מלון יפהפה בסוף העולם.

חדר גדול מאד,  שתי מיטות ברוחב 1.6 מטר, המון שקעים, איבזור, מיני בר (עם מוצרים), ארוחת בוקר מעולה.

ציון 9.5

6.

מלון EL MAPI  מאצו פיצו.

אין מים חמים במקלחת.

אין חשמל בשקעים.

אין קומקום חשמלי

אבזור דל.

כרטיס בודד לחדר.

חדר בגודל סביר.

מיקום מעולה

ארוחת בוקר טובה.

ציון 6

7.

מלון  Jose antonio puno

מלון נאה מול אגם טיטיקקה.

חדר גדול, מרווח, המון שקעים.

ארוחת ערב בופה טובה.

גם זו של הבוקר.

צוות קשוב.

מיכל חמצן ענק לשימוש התיירים.

ציון 8.5

8.

מלון KILLAWASI LODGE 

ינקי.

חדרים קטנים אך סבירים בתוך מתחם של מבנים בשתי קומות.

חדר דל אבזור, עם חימום ריצפתי.

מרפסת צמודה חביבה לכל יחידה.

ארוחת ערב טובה, בוקר חלשה.

ציון 6.5

9.

מלון CASA ANDINA SELECT

אריקיפה

מיקום מרכזי בכיכר העיר.

מלון נאה, חדר קטן יחסית, מאובזר, בריכת טבילה על הגג (מתרחצים אמרו שהמים קרים).

שפע שקעים, נקי מאד.

מאוורר תקרה + מזגן.

חדר שפונה לחצר, אבל עם שמשה חלבית אטומה.

ציון 8.5

10.

מלון הולידיי אין, שדה תעופה, לימה.

מלון מהודר, נקי, רשת משובחת.

חדר גדול מרווח מאד, המון שקעים, קרוב לשדה התעופה. באנו לישון, לקום ולטוס ובשביל זה הוא נהדר.

ארוחת ערב טובה, ארוחת בוקר סבירה.

ציון 9

תוסף ג', שיר סיום, (איך לא?)

פזמון:

הו הו הו

כולנו לפרו

היה זה יום של חג,

עת נפגשנו בנתב"ג,

קיבלנו רצועות, בצהוב זוהר, 

למנוע סיטואציות, של מצב בוער.

הו הו הו

כולנו לפרו

חמש שעות טיסה, והגענו לספרד,

במעבר הקפדנו, לא להשאר לבד.

בסוף, אחרי שעות, נחתנו בפרו,

להגיע למלון, כולם אז מיהרו.

הו הו הו

כולנו בפרו

למחרת בבוקר, החלה טירונות,

לקום מוקדם בבוקר, לחלקנו זה סיוט.

הו הו הו

כולנו בפרו

מלימה לפוסקו, אריות ים ושקנאים,

שיט רגוע, לעבר האיים, 

פארקס ונאסקה, פלאי עולם עבר,

ג'ונגל אמזונס, 

שיוט  לילי, בחושך בנהר.

הו הו הו

כולנו בפרו

מקוסקו קפצנו, לרקוד עם בתולה,

בבריכות המלח, לא קיבלנו בחילה,

במאצ'ו פיצ'ו, הצטרפנו להמון,

לראות פלאי תבל, שווה למעלה ממיליון.

הו הו הו

כולנו בפרו.

אל הר הצבעים, עלינו עם אופנוע,

נשארנו בלי אויר, קרובים את אלוהים, לשמוע.

אל טיטיקקה, הגענו בין ערביים,

לראות איים צפים, ולטפס אל לב שמים.

הו הו הו

כולנו בפרו

בשעת סיכום, את כל מה שראינו, לעד תמיד נזכור.

קיימנים, קונדורים, לאמות, וגם קוף גדול שחור.

תירס וקינואה,אלפקה בצלחת,

רגעים קטנים, שגרמו לנו לנחת,

ואתם כולכם, היושבים פה באולם,

תהיו עירניים, כי זה מקום קטן,

ובסוף, כשאסיים, תרימו ת'עיניים.

ורצוי שנרים לשחר, כוס תודה גדולה לחיים.

הו הו הו

שרדנו את פרו.

* הבהרה - מרבית הצילומים בפוסט נעשו על ידי, אבל יש שימוש גם בצילומים של אחרים בקבוצה שראו את הדברים אחרת. תודתי לכולם על השיתוף הפורה.