יום שני, 21 בדצמבר 2015

שני שגרירים ואיש מוסד יצאו לטיול אופטימי




זה הכול בגלל רותי.
רותי, חברה וירטואלית (אבל אמתית לגמרי) מהסוג שמתחברים אליהם בפייסבוק  מסיבה כלשהי, נרקמים קשרים, מחליפים מילה פה מילה שם, אבל בתכל'ס לא ממש מכירים.
מעולם לא נפגשנו או החלפנו דיבור בטלפון.
אממה מה?
בתחילת החודש העלתה רותי סרטון של בופה ארוחת בוקר מגרה ומרהיב, מהסוג שגורם לך רצון להיכנס לרכב הקרוב ולנסוע עד קצוות עולם, בערך. ולה באופן אישי יש קשר לבופה ולמקום בו הוא מוגש.
טבריה, במקרה.
לרותי ולי יש חברה משותפת, שמכירה אישית את שנינו .
שמה מיכל.
מיכל זכתה השנה בתואר "שגריר  קיה בישראל " (יחד עם עוד שני נציגים אחרים), כשם שאני זכיתי לתואר לפני כשנתיים.
מיכל, בין שאר עיסוקיה בחיים היא גם נהגת מונית (קיה פורטה, אלא מה?? )
לכן,
כשהציעו לי מקיה לקבל את רכב המנהלים היוקרתי "אופטימה" הבנתי כי נפתח פה חלון לסוף שבוע אופטימי מהרגיל.
רקמתי את הטיול הבא בחוט דמיוני שמשלב את הכול – חברים, אוכל, היסטוריה, נופים  ורכב שלוקח לאן שנחפוץ.
האמת, ברגע שהתחוור לי כי קיבלתי את גרסת  הדיזל 1.7  קצת חששתי. תיקתוק המנוע בחניה רמז לי כי הולכת להיות לנו נסיעה עליזה, היות  ולא יצא לי אף פעם לנהוג ברכב משפחתי מונע סולר והיו לי כל מיני תהיות לבאות  מה שיתברר מאוחר יותר כחשש מוגזם.
עבור מיכל זו תהיה נסיעת מבחן כמי שעשויה לרכוש את המונית הבאה שלה מהדגם הזה, כך שיש לה עניין רב ביכולות של הרכב.
יום שישי בבוקר (מוקדם מהרגיל) מיכל כבר מחכה לי בחניון. היא מחליפה את המונית שלה בגרסה המפוארת יותר של המוניות, מתמקמת ומתלהבת מהנוחות ושפע המקום (בכל זאת יש לה מקום להשוואה), אני כמבקר וכמי שקשוב גם לנוסעים  שמח לשמוע גם את דעתם.
אי אפשר שלא להצטרף להתלהבותה משפע המחוונים, המתגים שנותנים שפע אינפורמציה חשובה (תוך כדי נהיגה ולאחריה),

אני למשל התרשמתי מידית ממערכת קול איכותית, מרדיו אינטרנטי מאופציות מתחום האינטרנט שכבר כלולות בצג (יו-טיוב, אינטרנט, ווייז) , מכיסא נהג חשמלי שנותן כל זווית  שרק עולה בדעתך. פנסים עוקבי מסלול שכבר הכרתי בדגמים אחרים, חיישני חניה קדמיים ואחוריים, מצלמת רברס מתבקשת, ריפודי עור , בגאז' עצום מידות, וידיות הנמצאות  תחת ההגה ומסייעות להוריד ולהעלות הילוכים באופן ידני. (וזו הגרסה "הצנועה" והפחות מפוארת, כזכור)
אותי זה מדליק !
בדרכנו צפונה אספנו את י'.
י' חבר שלי מזה כ-30 שנה (פלוס מינוס) אבל היות ויש לו כל מיני דברים לא ברורים וחסויים הוא יקרא להלן "איש המוסד החשאי", כדי לתת לסיפור נופך מלודרמטי עם מתח.
י' הוא הכי רחוק מדמות של ה"ג'יימס בונד" , בדיוק כפי שהאופטימה רחוקה שנות אור מאסטון מרטין של ההוא.
אבל אלה רק דקויות קטנות.
כשעלינו על כביש שש פצחו י' ומיכל בשיחות עמוקות על שלל נושאים בעוד אני שם את בקרת השיוט על המהירות החוקית ומקשיב לרכב.
העובדה כי אפשר לנהל שיחה רגועה או לשמוע מוזיקה אוורירית מעידה כי מנוע הדיזל שקט דיו כדי לאפשר את זה.
כשאני מחליט (רק לצורך הבדיקה והדיווח האובייקטיבי) לראות כיצד האופטימה מגיבה למהירויות גבוהות יותר ממה שהחוק מתיר, אני מגלה מכונית שיש לה שפע של מומנט (כמו שכותבים כתבי התחום) המנוע רגוע למדי ואינו מתאמץ בעקיפות או בהאצות. האופטימה מרגישה יציבה על הכביש, הרבה יותר ממכונית משפחתית , מה שנותן הרבה ביטחון לנהג.
כך גם הבלימות בהתאם.
שעה וחצי של  נסיעה רגועה הביאה אותנו לפתחה של טבריה.
בית הקפה  קוקיליז שוכן בבית רמב"ם ברחוב יוחנן בן זכאי.


קל מאד למצוא.
ממש במרכז העיר ליד התחנה המרכזית, היכן שבשנות השבעים והשמונים שכנו דוכני פלאפל רבים שפרנסו כל החיילים שעברו שם.
החניתי את הרכב בחניון מסודר ובצעד אופטימי מדוד נכנסנו אל בית הקפה.
את פנינו קיבל אדם, בנה של רותי (ההיא מלמעלה) שהציג בפנינו את "הבופה-אכול-כפי-יכולתך"  שלהם.
הוא מספר לי כי זהו השבוע השלישי בסך הכול לניסוי הקולינרי הזה, ולדעתי צריך לחזק את המקום במבקרים מחוץ לעיר.
אני אוכל הרבה ארוחות בוקר בבתי קפה, אבל כזה מראה נדיר במחוזותינו.


שולחן ארוך גדוש כל טוב, סלטים רעננים, רטבים מסקרנים, קישים, גבינות שונות וממרחים, לחמים שאך יצאו מהתנור ופוקצ'ות ריחניות ומושקעות, פיסות באגט עם סלמון מעושן, וריבות.
ואיזה ריבות - ריבת תות מצוינת, ריבת עגבניות שרי מפתיעה, ריבת בטטה מתקתקה, ומעל הכול- ריבת שום מדהימה בטעמיה.


בצדו השני של הדלפק עומדות שלוש תבניות על מתקן חימום – פסטה מוקרמת, שקשוקה וירקות מבושלים (תפ"א,פלפלים) .
העין לא נרגעת מכל השפע, שהוא ממעשי הבית.
כל סועד מתכבד בשתיה חמה ובשתיה קרה,
כל זאת במחיר שבתל אביב מקבלים ביצת עין קרה וכוס מים.
49 שקלים בסך הכול.
ישבנו שעה ארוכה מתענגים על כול ביס,
אבל גם דברים טובים צריכים להיגמר. אמרנו שלום ותודה ויצאנו לאוורר את הבטן בטיילת הסמוכה.
טבריה, שהייתה עיר תיירות שוקקת נראית היום כמו עיירה נטושה במערב הפרוע. הטיילת שהמתה מסעדות ומבקרים שוממה. סירות טיולים שפעם חצו את האגם מצד לצד קשורות למזח בהפרש גבהים שמסביר בין היתר על מה ולמה.


ועדיין למרות כל זה, הפוטנציאל  התיירותי של העיר  ובית קפה משובח כמו "קוקיליז" , הן שתי סיבות למה כדאי ביום שישי בבוקר להגיע לכאן.
(הבופה פעיל רק בימי שישי)
אחרי סדרת צילומים מתחייבים בפינות אטרקטיביות  חוזרים השגרירים  וי' איש המוסד החשאי לתכנן את המשך הטיול הספונטני המאורגן. (קונספט רשום על שמי)
מיכל מציעה לי תצפית מעניינת, שתאפשר לנו כמה צילומים איכותיים לבוק.
אנו פונים מזרחה לאורך חוף הכנרת עד לפניה לכיוון חצר כנרת הישנה.



 המבנים הישנים של האתר מהווים גם הם רקע פוטוגני למלכת היום.
חצר כנרת הייתה ערש לרעיונות  התיישבותיים ולמוסדות שהיוו את התשתית למדינת ישראל. אדמות החווה היו מהאדמות הראשונות שרכשה ההסתדרות הציונית ב 1905.במקום חיו ופעלו הוגי דעות, מנהיגים, פועלים ופועלות (בימים שבהם זה היה תואר מכובד), בניהם א.ד.גורדון, ברל כצנלסון, רחל המשוררת, ועוד. (הבטחתי פרק היסטורי, וקיימתי- יהיו עוד בהמשך)

טיול שאין בו משהו שמחבר אותך למקום אינו יכול להיות שלם ומענג.
ממשיכים לעלות  בכביש 767  לכיוון אלומות, בטיול הקודם שלי ירדתי את הכביש הזה, הפעם זה היה תור העלייה.  האופטימה אפילו לא מצמצה בפניות החדות ובסיבובים.
 אנו נוסעים עד קצה הכביש במקום בו עומדת חנוכיית ענק וכול הכנרת פרושה למרגלותיך.

חבל שזהו יום סגרירי , אני משוכנע שבימים בהירים, אפשר לשבת מול הנוף הזה שעות.
יצאנו מאלומות ופנינו לכביש 768 שפונה צפונה על רכס פורייה, עד לצומת שמתחבר עם כביש 77 שפונה לטבריה.
פעם אחרונה שהייתי על צוק הארבל הייתה איי שם בשנות העשרה שלי בטיול עם תנועת הנוער. מאז מים רבים שטפו את הירדן ובא לי לחזור לראות  מה השתנה.
בהמשך הירידה ישנה פניה לכביש 7717 לכיוון כפר חיטים. את העניין הלא סגור  עם קרב חיטין נשאיר להזדמנות אחרת. הכביש לצוק הוא מסוג הכבישים השוממים שרואים  רק בסרטים.


בכניסה לצוק עומדת עמדת תשלום של רשות שמורות הטבע שהשתלטה על האתר.
22 ₪ עבור כניסה לתצפית, (היום השביל סגור) ,מעוררים את י' להקמת מחאה חברתית, אולם אתר  מסודר מאורגן ונקי שיש בו חניה נוחה משנים חיש את דעתו.


הליכה של כמה דקות מביאה את המטייל אל קצה הצוק. נוף מדהים נשקף לכל עבר. גם למקום הזה יש עבר היסטורי מאז התהלכו כאן הרומאים ונלחמו ביהודים שחיפשו מקומות מסתור. יוסף בן מתיתיהו  בספרו "מלחמות היהודים ברומאים" מזכיר את שיטות הלחימה הייחודיות  של הרומאים נגד היהודים .
"נפלנו" היום על התכנסות של צפרים שיושבים צמודים למשקפות ומסתכלים אנה ואנה.
מיקומו של הצוק הגבוה  מאפשר תצפית ברורה לכל כיוון, הכנרת כולה מונחת כאילו על כף ידך. יש לי חיבה מיוחדת לתצפיות ממקומות גבוהים.



חזרנו אל עקבותינו וירדנו שוב אל טבורה של טבריה. הפעם פנינו מערבה כי החלטנו לנסוע עד ראש פינה.
כביש 90 שמוביל לאורך הכנרת מתחיל לטפס בצומת כרי דשא. בנקודה הזאת מיכל פולטת "אוי, איך בא לי להיכנס שם לכנסיה הזאת למעלה".
הכנסייה הזאת נקראת כנסיית הר האושר .
 (באנגלית- Mount of Beatitudes ) -  היא כנסייה קתולית השוכנת על הר נחום, הידוע גם כ"הר האושר", והיא מנציחה את הדרשה על ההר שנשא ישו בפני מאמיניו.
בכניסה משלמים סכום סמלי של 10 ₪ ונכנסים למקום קסום של רוגע ויופי.

הכנסייה מוקפת בגינון מוקפד ואווירה שלווה המדמה כאילו אנו נמצאים במדינה אחרת.
יש שקט של קדושה במקום. המבנה המרכזי פתוח לביקורי מבקרים  בהם אחוז התיירות הזרה עולה בהרבה על אלה המקומיים.



חזרנו אל האופטימה שחיכתה לנו בדממה כאילו התאחדה עם אווירת המקום.
נסיעה קצרה בהמשך הדרך וכבר הגענו אל המושבה ראש פינה.
קצה המסלול שלנו להיום.
אנו עולים במעלה הרחובות הצרים והתלולים אל החלק ה"ישן" והמשוחזר שיש בו גלריות ובתי קפה, סדנאות  מכל סוג ולכל אומן.


אנו מטיילים רגלית (כי הכניסה לרכב מוגבלת לתושבי המקום בלבד) בין הסמטאות מרוצפות אבן נהנים מאווירה שקטה של יום שישי אחר הצהריים.
הרחק מלמטה בעמק נשמעת שירת גברים בבית כנסת שרה "לכה דודי", ולנו זה אומר כי הגיעה השעה לחזור למרכז.
אני לא יכול לפספס הזדמנות ייחודית שיש פה כזו תפאורה מיוחדת  ונכנס לסמטה ציורית שיש בה גם ירידה וגם סיבוב, דבר שמונצח בתמונה יפהפייה המשדרת דימוי של  רכב כריזמטי ועוצמתי.

יש תמונות כאלה שהקומפוזיציה הכללית וסדר הדברים במסגרת  הופך את התמונה למושלמת. ככה יצא. לדעתי.
הדרך חזרה למרכז היתה שקטה יותר. למדנו על עצמנו דבר או שניים וגם האופטימה אמרה את דברה .בשקט.
"אני מספיק טובה לנהג כמוך, תן בי אמון ולא תתאכזב"
י' החשאי סיפר בעונג כמה היה לו נעים מאחור, ולמרות גודלו הוא לא חש שצפוף לו (הוא מהזן הזה של "הגדולים האלה"), הנסיעה בחברתנו עשתה לו טוב.
מיכל מצידה אמרה לסיכום שאכן יש דברים בגו, והיא עשויה לשקול את החלפת הפורטה שלה בבוא היום באופטימה נחשקת כזאת.
מד הדלק בסוף היום הראה צריכה ממוצעת של 15 ק"מ לליטר סולר (שזה נתון מצוין לרכב בגודל ובמשקל הזה) ומיכל דלק אחד מספיק נסיעה של 1,000 ק"מ.
אכן מרשים.
היה לנו יום נפלא ששילב חברותא מעניינת, נופים מרהיבים. קצת היסטוריה, קצת מזון לגוף והרבה ריגושים קטנים.
תרשמו לכם:
יום טיול לצפון:
טבריה.
מצפה אלומות
צוק ארבל
כנסיית הר האושר וראש פינה

וגם לכם יקרו ניסים.

ירון הולנדר.(מיכל ויוסי)
דצמבר 2015

קיה אופטימה דיזל




2 תגובות:

  1. אפשר להצטרף אליכם בפעם הבאה ?!?!?

    מה ההבדל בין פוסט לבלוג ?!? באמת לא יודעת , ירון !! כל מה שכתבת נפלא ומקווה שיש מטיילים רבים שעושים את דרכם לטבריה , במקרה זה והכתוב סוחף ומזמין. המשך לכתוב !!!

    השבמחק
    תשובות
    1. פוסט הוא פרסום רשומה והבלוג הוא המארח של הפוסטים.
      תודה על המחמאות

      מחק

זה המקום לכתוב לי מה דעתך על הפוסט בפרט ועל הבלוג בכלל