יום ראשון, 13 במרץ 2016

הערס הצ'כי


יש פעמים בהם ההתלבטות שלך ברורה וחדה.
האם מכונית היא נקבה או האם אוטו הוא זכר?
מה עושה לנו את הדימוי הזה, שבהם אנו נותנים בהם סימנים "איזו מתוקה החיפושית, איזה מדהים הג'יפ".
ממתי אנו קובעים מהו הוא, ומהי היא?
את התשובה הכי ביזארית של גם וגם קיבלתי כשראיתי לראשונה את מה שחיכה לי מתחת לבית.
בצבע "אפור בטון" (היבואן דווקא חושק בשם "אפור פלדה", ניחא) עם קליפרים (תופסנים לדיסקיות הבלם) אדומים כדם ובולטים למרחוק, ומבצבצים מבעד לחישוקי מגנזיום החובקים צמיג בחתך נמוך.

בא עם שם של דוגמנית סלבית העונה לשם אוקטביה, אבל שם מסתתר הערס.
אוקטביה RS.
זה ערס מסוג אחר - הערס המבוגר, השקול, זה שחצה את העשור החמישי לחייו, ובכל זאת אוהב להשתובב כשאפשר. זה לא אותו אחד שקונה אוטו ספורט בשביל להרשים בחורות, לא אחד שעושה חארקות מחרישות צמיגים, אלא של זה שיודע ממה הוא מתרגש ומתי.
ערס מתוחכם שכבר ראה ושמה, נסע וחווה, ובכל זאת צריך את העוצמה גם כשהיא חבויה לה בתוך האפור הזה.
ושלא תטעו לרגע – כשנפתחת הדלת מתגלה לעיניך הידור מאופק כראוי וכיאה.
לא מצועצע ולא צועק.
הכול בטוב טעם ובאיכות חומרים והרכבה.
והערס הזה אומר לי- בוא תיכנס. אז נכנסתי ובאתי.
ואני בכלל מסתייג מערסים.
ראשית מספרים לך על גימיק הגימיקים. משהו שרק גברים מגודלים מתלהבים ממנו (ויסלחו לי מראש כל הנשים כולן).
כפתור קטן המשנה בחלל המכונית את סאונד המנוע.
החל מכזה המלחשש בחושניות וכלה בכזה שמגרגר בארוטיות מתובלת באוקטן גבוה. מן פררררר כזה עמוק.
פרררררררר פרררררר ...קולטים???
כששומעים את זה מבינים בדיוק על מה אני מדבר, ואז חיוך דבילי ראשון (יהיו עוד הרבה כאלה) נדבק לך לפרצוף.
זהו !
קנו אותך בחרוזי זכוכית.

סאונד של המנוע.


ערס מצוי מתגלה כשהוא פותח את הפה.
אותו דבר.
רק פותח, וכבר נהמה של 220 סוסים מתגלגלת לך באוזן.

קבענו לנסוע דרומה.
החלטנו לדגום גבינות עיזים וכבשים בכל מיני חוות בודדים דרומית לבאר שבע.
הטיולים שלנו מתחילים בהבטחה ומתגלגלים להם להרפתקה ספונטנית.
לצדו של הנהג התיישבה זוגתו שלא התרשמה מגרגורים וחרחורים מחרמנים של מנוע גרמני משובח, אלא הפגינה את יכולות השינה שלה בתוך הקסם הזה. לה זה בא בקלות בדיוק באותה הקלות שלחיצה מתונה על דוושת הגז מעיפה את הטיל הזה למהירויות שיוט מאד לא חוקיות.
הגוף שלך נצמד לגב הכיסא כפעולת תגמול אוטומטית.
יכול להיות שהתנודות המתונות של המתלים הנוקשים הן שעשו את העבודה.
החווה הראשונה שקבענו להיכנס אליה התגלתה למביט מהצד כמשהו שלא שווה את ההתייחסות (ויסלחו לי בעליה, אבל המראה לא מזמין ), לחווה השנייה היה שער ברזל גדול סגור ללא אפשרות לאינטרקום או תקשורת כלשהי על מנת לפותחו.

אז החלטנו לקפוץ ולבקר את הזקן.
יש אנשים שחיים פה חיים שלמים, יודעים היסטוריה על בוריה, מכירים את הארץ על כל כבישיה אבל לא ביקרו במקומות שהם ברשימת המאסט (must) של כל מי שנולד פה.
וכזה היה המקרה של מי שלא ביקר מעולם בצריפו ובקברו של  דוד בן גוריון בשדה בוקר.
וכך רעיון ספונטני שנולד על הכביש המתפתל בדרך למצפה רמון הפגיש אותנו עם צביקה.
כשאנחנו רואים סתם כך על הדרך את השלט המרמז שיש פה יקב בסביבה נרשמת מיד איזו התרגשות באוויר.


וכך עומד צביקה, חבר קיבוץ שדה בוקר מאחורי הדלפק של מרכז המבקרים ליד החניה, ומזמין בחביבות לקבל מידע על האזור, על אטרקציות ועניין שיש פה, ומפה לשם מתגלגלת לנו שיחה.
על הדלפק של צביקה בתוך כלי מתכתי רובץ בקבוק יין פתוח, ולצדו מספר בקבוקי שמן ירקרקים. מניסיוני הקצר בחיים בקבוק יין לא עומד פתוח סתם כך.
בתמונה מצולם בקבוק מארלו למרות שאנחנו טעמנו את הקברנה דווקא
אנו מוזמנים לטעום יין מהבקבוק, שמפתיע אותנו לגמרי בטעמו הייחודי  והכובש.                             צביקה מספר לנו על ההיסטוריה של היין, כיצד החלו לגדל ולמה, ואיך זה מצליח לו.
איש כל כך חביב ונעים שיכול לרתק כל אחד שנכבש בקסם האנושי שלו ושל היין שהוא מייצר.
הבטחנו לחזור אליו אחרי ביקור בצריף של הזקן.
לגימה של כוסית יין קטנה הפכה לנו את המצב רוח מטוב מאד למצוין מאד. צחוקים ובדיחות התעופפו באוויר המדברי היבש. מה שנתן לנו את המוד הנכון לביקור בצריפו הצנוע להחריד של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל.

מעניין לו היה חי היום מה הייתה דעתו על העומדים בראש השלטון ומנעמי חייהם.
היות והבטחנו, חזרנו לצביקה כדי לקנות בקבוק יין מופלא, אבל צביקה משכנע אותנו לטעום גם משמן הזית המיוצר על ידם ,כזה שגדל על מים מליחים ואולי בגלל זה יש לו טעם חלק כחמאה ומחליק בנועם במורד הגרון בלי טעם לוואי.
צביקה מספר לנו על התפתחות הטרנד האופנתי של יצור שמני זית זניים, כפי שמקובל ביינות ובענבים.
הבטחנו לחשוב על זה.
הערס שהמתין בסבלנות בחניה לא השמיע צפצוף כשחזרנו עם שקיות בידיים.
אמרנו כבר.
ערס ערס אבל אלגנט.

שתי דקות נסיעה (ופה לא ממש משחק כמה כוחות סוס יש לך מתחת למנוע) מגיעים למתחם הקבר של דוד ופולה בן גוריון הצמוד למדרשת שדה בוקר.

יעלים צעירים המתרוצצים בחופשיות מקדמים את פנינו, ללא מורא ופחד.
הם זן אחר של ערסים-ערס המדבר.
רחבת הקבר שצופה אל השקט וההדר של נחל צין לא דוממת לרגע. מבקרים באים והלכים. שמים חלוק אבן, פרח או חולקים רגע של התייחדות ומחשבה.


חזרנו לקטר הצ'כי (אולי בכלל היו צריכים לקורא לדגם הזה "זטופק" רק בשביל הכבוד אני חושב ביני לבין עצמי), שניצב בולט בחניה גם באפרוריותו המכובדת. דומה ובכל זאת שונה.

חזרה צפונה על כביש 40 עד שהקליטה חוזרת אל הוויז לפני צומת טללים מזמינה אותנו לחוות נאות.


אנחנו היינו אלה שהזמנו את עצמנו לשם לשעת צהריים אבל  כל ההתברברויות  והצילומים משכו את הזמן, וכשכבר באנו מספר לנו אביתר שמתפעל את הסוכה בכניסה המשמשת כ"חנות המפעל" ביחד עם זוגתו החיננית, כי לצערו כבר אי אפשר לסייר במתחם הצימרים הצמוד לחווה ועליהם (גם) גאוותם בשל ייחודיותם, אבל חולק אתנו ממבחר גבינות השונות שהם מייצרים בחווה.


צוות הטועמים הסכים פה אחד כי הקמבבר הייתה הטעימה ביותר אותה טעמנו. קטיפתית בטעמה ועדינה.
בהזדמנות אחרת היינו פותחים את אחד מבקבוקי היין שכבר קנינו, מניחים אומצה נכבדה על האסכלה (יעני שמים חתיכת סטייק על המנגל) ועד שמגיע האוכל היינו בולסים גבינות מהזן הזה.
בחנות של החווה אפשר לרכוש גם מבחר גבינות ושמן, ריבות ובשרים. רעבים לא חייבים לצאת מכאן.

אותי מסקרן כיצד אנשים עוזבים חיים עירוניים שלווים ובאים למדבר להתמודדות יום יומית עם קשיים ממבחר סוגים.
החל מניהול עדר עיזים, עבור ביצור גבינות שונות, ריבות, ומעדנים  וכלה באירוח בצימרים.
עבודה סיזיפית מסביב לשעון, לטעמי.
אבל, יש אנשים שאורח חיים כזה מתאים לאופיים, והם ממש אוהבים את זה. אביתר משתף אותנו בחוויות ילדותו ומפרט באריכות על החיים בחווה.
מחירי הלינה בחווה נעים מ-600 ₪ ללילה באמצע שבוע עד כ-800 (+\-)  ₪ בסופי שבוע וכוללים כמובן ארוחת בוקר מפנקת עם מבחר מגבינות החווה.
הבקתות (שלא סיירנו בהן אבל ראינו תמונות) מתאימות לאירוח של זוגות ומשפחות. המתחם הסגור שלהן מבטיח את מלוא הפרטיות והתמזגות עם השקט המדברי כהבטחה.
בחווה עושים שימוש בלבני בוץ לבניה, אנו לומדים על יתרונות השיטה ועל האפשרויות הגלומות בה, ועל תרומתה לסביבה, ובהחלט מתרשמים.

לפני צאתנו חזרה סרתי למבנה המשמש שירותים, ולסיום הביקור יש לי המלצה מאד חשובה.

אם אתם בסביבה, כדאי לכם להיכנס לחווה (ימין בצד הדרך לנוסעים דרומה בכביש 40 אחרי צומת טללים), לרכוש מעדנים לדרך ומי שנזקק שיכנס לשירותים המבהיקים, כי אין הרבה כאלה במקומותינו.
ממש לא מובן מאליו.
שאפו.
התחלנו את מסענו חזרה אבל בכניסה לקיבוץ טללים צדה את עיני הצלמים תפאורה מובנית שדרשה כניסה דחופה לסט צילומים.
שורת משאיות בטון (אלה הקרויות בפי העם – מיקסרים) בצבע כתום עז ניצבת במקביל זו ליד זו.
הערס הצ'כי ניצב אנכית למיקסרים ולאור התמונה המנצחת של היום נקבע פה אחד.
"זה לא סתם אוטו - זה אייזן בטון".


אם אתה מאלה שרוכשים מכוניות מהזן הזה אתה כבר תבין לבד את המשמעות.

בהמשך הדרך הוכיח הערס את דבקותו למטרה, זאת אומרת לכביש.
הוא נדבק לאספלט כאילו מישהו מרח את צמיגיו הרחבים בשכבת מסטיק דביק במיוחד. בסיבובים חדים במהירויות גבוהות יש ברכב ביטחון ששום דבר שקשור ברכב לא יפתיע את הנהג. אחיזה מושלמת ומומנט שמסייע לכל עקיפה להסתיים במהירות ובבטחה, נוחות ליושבים מלפנים ולאלה שיושבים מאחור יש מספיק מרווח רגליים. אפשרות גישה לתא המטען דרך תא הנוסעים , מנורות קריאה ופתחי מיזוג  ליושבים בשורה השנייה מספקים תנאי מחיה סבירים בחלל הזה.
והסאונד...
הגרגור הזה לא הרפה במשך כל היום.
כבר הפך לחלק מאתנו ומההוויה היומית
אולי בעיר בוחרים באפקט השקט ביותר אבל כשבוחרים לחיות בנתיב המהיר...אחחח פררררררררררררר.

ערס.
משום  מה התאהבתי בו.
לגמריי בו.


סקודה אוקטביה RS 2.0 ליטר טורבו
220 כוחות סוס.


( * יסלח לי היבואן וחברת צ'מפיון מוטורס אבל הכינוי ערס התבקש למשחק המילים, לפעמים אנו מתאהבים במי שהדימוי הראשוני כל כך מטעה ואנו חיים את המשך החיים עם החיבה לדבר ממנו הסתייגנו תחילה. והאוטו, למי שלא הבין-אחלה אוטו )

ירון הולנדר (יוליה ורוני)

מרץ 2016

סקודה אוקטביה RS







3 תגובות:

  1. תשובות
    1. אני יכול לקבל את התגובה שלך כמחמאה , ואם כוונתך לזלזל בכתוב או בכותב תמיד שמורה לך האפשרות לא להכנס ולא לקרוא.
      נכנסת? קראת?
      תודה לך על ביקורך.
      אקח לתשומת ליבי ולהבא אשתדל יותר

      מחק
  2. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק

זה המקום לכתוב לי מה דעתך על הפוסט בפרט ועל הבלוג בכלל