למנצח שיר מזמור

 אולי זאת אווירת החגים שמשרה עלינו מרוחה הפיוטי משהו, או אולי מאכל כלשהו שגרם לי להתלבט בין כותרות לפוסט הזה המתאר את חוויותי בסוף השבוע האחרון עם הקארוק לבית סקודה.

מצד אחד הכותרת שמטרתה למשוך את עין הקורא אל התוכן כבר מרמזת על המסקנה הסופית, אך מצד שני ההצמדות המתבקשת ל"פעם שלישית גלידה" יכלה לרמוז דווקא על משהו אחר, וספק אם היית מגיע עד כאן אם הייתי בוחר אחרת.

היות והגעת עד הלום, אמשיך עם קו המחשבות שלי הלאה.

מנוע קטן והמון מקום מסביבו

כנראה מישהו בסקודה החליט שאם יש מנוע כל כך מוצלח למה שלא נכניס אותו לנציגה הכי קטנה, לרכב המשפחתי המרווח  ולג'יפון האופנתי ?

האם כפי שמשייכים להצלחה אבות רבים, גם בני משפחה נוספים ראויים לאותו גן תורשתי שימריץ את הקונים אל אולמות התצוגה ?

ביום שישי בבוקר, בנציגות צ'מפיון מוטורס בבני ברק, מוסר לי דניאל את המפתחות לקארוק האפור עם מנוע הליטר המוגדש בטורבו.(רמת גימור style).

(למרות שבחטף העין נדלקתי דווקא על הגרסה בעלת מנוע 1.5 ליטר ברמת גימור מפואר ובצבע אדום לוהט חורך כבישים) זהו אותו מנוע שכבר פגשתי בעבר בפאביה ובאוקטביה.

ומנוע זה אכן מוצלח ביותר ונותן תמורה הולמת, ולכן

סוס מנצח (או במקרה דנן 115 סוסים) לא מחליפים. נקודה.

מתכנני הרכב בוודאי אמרו לעצמם "וואלה, זהו המנוע שלנו, איתו אנחנו יודעים להתמודד, ומכאן נתחיל לתכנן את כל המכונית סביבו."

לקארוק, כמו מרבית המכוניות של היצרן יש עיצוב סולידי מאופק נעים לעין, זה לא עיצוב צעקני שאי אפשר להתעלם ממנו, ומאידך גם לא משהו שגורם לך לתהות מי שילם למי שוחד כדי להביא את המוגמר אל העולם.

הג'יפון הזה נכנס לנישת רכבי הפנאי הכי פופולארית בזמננו, כשהוא נושא עימו בשורה גדולה ומפוארת של יתרונות בטיחותיים, איכות יצור ומוניטין שנצבר עם השנים.

בדיוק בשביל ההתרשמות הראשונית אנחנו נוסעים היום בנסיעה מנהלתית שאין בה ריגוש או מסלול מפרך לביקור משפחתי מתחייב מחוץ לעיר.

את ה-טיול אני משאיר למחר, יום שבת, כאשר הכבישים יהיו  ריקים יותר, והיום עצמו ארוך יותר כאשר ממלאים אותו בתוכן ראוי.

הכניסה לקארוק מכניסה אותך מיידית לעולם של משהו שכבר ראית וחווית, וזה קורה  עוד לפני שהגעת אל כפתור ההתנעה (כניסה לרכב עם מפתח "חכם" )

כסא הנהג והנוסע שלידו ניתנים להגבהה משמעותית באמצעות מנוף ידני. והראות שגם כך מצויינת מקבלת תוספת משמעותית.

מפרוספקט הנתונים שקיבלתי עם הרכב אני למד כי בדגם הבכיר והיוקרתי המושבים  מגיעים עם כיוונון חשמלי וזכרונות לכל נהג.(והרשימה ארוכה מאד..)

זהו רק עוד אחד משלל הגאג'טים המפתיעים שהקארוק מצוייד בהם..

 

כאשר התחלתי לנסוע שמתי לב למראות בעל המראה הזוויתי, לאחר שיצרנים רבים הרגילו אותנו הנהגים שמראות הצד הן מעין אליפסה כזו או אחרת, בא הקארוק ומראה שיש גם דבר אחר לאותו דבר בדיוק.

שבת בבוקר אני על כביש שש בדרכי דרומה, אוחז בידי את הגה העור הנעים הקטום והמוכר של סקודה שמתנגד לכל סטייה מהנתיב, ומלמד אותך שאיתו הולכים ישר.

היום קבעתי עם ריקי , חברה וותיקה שאאסוף אותה מבירת הנגב ומשם כבר נתקדם. בגלגל"צ הקריין מבשר כי הטמפרטורה היום תהיה סביב 26 מעלות חום, וזה כדבריו "רגיל" לעונה.

המנוף (התחתון) של בקרת השיוט

רגיל בדיוק כמו בקרת המהירות האדפבטיבית שעובדת כאן מצויין. למי שאינו בקיא בהגדרה אסביר בהזדמנות זו כי מערכת זו שייכת למכלול אביזרי הבטיחות שרכבים רבים כיום מתהדרים בהם, ואחת החשובות שבהן למניעת תאונות שכיחות. במהלך השימוש ברכיב הזה הנהג קובע את מהירות הנסיעה הרצויה מבחינתו, ומאותו רגע הרכב ינהל את קצב ההתקדמות לפי התנועה שלפני הרכב שלו. אם הרכב לפנים מאט גם הרכב שלנו יאט בהתאם. כשהרכב יגביר את הקצב גם אנחנו ניסע מהר יותר עד לתקרת המהירות שקבענו. ישנם דגמים שהמערכת הזאת מתנתקת כאשר מאיטים למהירות בלימה מסויימת, וישנם כאלה שמגיעים עד לעצירה מוחלטת (0 קמ"ש) וממשיכים הלאה כאשר הרכב לפנים מתחיל שוב לנסוע. בדרך כלל המערכת הזאת לא יעילה מול רכב העומד ברמזור, אליו יש להגיע ולעצור באופן עצמאי ולא להתחשב ולחכות לכמעט תאונה שתפריח לכם את הלב ממקומו.

כמי שמתמיד להשתמש באפשרות זו בכל רכב למדתי כי –

א. שוטר תנועה בחיים לא יתפוס אותי על מהירות מופרזת אם קבעתי את רף המהירות העליון בזה שמתיר החוק.

ב. צריכת הדלק האופטימלית ביותר מושגת באמצעות שימוש בבקרת השיוט ולא בנהיגה עצמאית.

ג.   הנסיעה עצמה הופכת ליותר נינוחה ורגועה עם הרבה פחות מתחים ולחץ.

ישנם נהגים רבים שרואים במערכות הללו את תחילתו של  עידן הרכב האוטונומי, זה שנוהג ומחליט לבד בהתאם לתנאי הדרך, ומוריד את כיף הנהיגה. אני בנתיים מעדיף להשתמש בה ובוחן את הניואנסים הקטנים בין מערכת אחת לרעותה במכוניות אותן אני דוגם.

אני לא אוהב לרדת לפרטים טכניים שאחרים נוטים להסביר יותר ממני, אבל כאשר המוח נקי מריכוז על הנהיגה מתפנה המוח למחשבות אחרות.

בין לבין אני חושב אם זו באמת ההזדמנות שלי לכתוב את הגרסה שלי ל"זן ואומנות אחזקת ההגה", (ע"ע ספר איקוני משנות השמונים שכל מי שהחזיק מעצמו היה "חייב לקרוא") ולרגע אחד כמעט התפתתי.

הגבעות החשופות והצחיחות במקטע הדרומי של כביש 6 מספרות את סיפורו של הקיץ העומד להסתיים אחרי החצבים בהם נתקלתי בשבת שעברה בחופי הכרמל אנו נתקל בהמשך בעוד סימנים כאלו.

מזל שהגעתי לגרנד קניון בבאר שבע וקו המחשבה שלי יצא לפגרה ארוכה. ריקי מחכה לי בדיוק בזמן, ולפי בגדי הספורט שעליה, החלטתי שאשתדל למצוא מסלול שיש בו גם עניין וגם קצת פעילות גופנית. נראה לי שזו הזדמנות לסגור חובות פתוחים שנשארו לי מאיזה טיול שהבטחתי מתישהו לעצמי לעשות ולא עשיתי (כפי שקרה בדיוק בשבוע שעבר)

האורחת שלי לוקחת על עצמה מיידית את תפקיד המבקר-שלא-נשאל-לדעתו, ואומרת שמאד נוח לה, (ובאמת המושבים אורטופדים ותומכים היטב ), וגם מרווח, (מה שנכון , גם לגבוהים יותר משנינו) והכל נראה לה "ממש בסדר גמור". (מי שמכיר אותה היטב יודע שמשמעות המשפט הזה שווה ערך לחמישה כוכבי מישלן, לפחות).

תא מטען נדיב מימדים

וזה עוד לפני שחשפתי בפניה את תא המטען המכובד שסקודה יודעת לתכנן בכל רכב מתוצרתה, או את משענת יד המתכווננת.

את תאי האיכסון הרבים אראה לה בהזדמנות עצירה. בנתיים הרדיו מנעים לנו את הבוקר בצלילים רכים הבוקעים מ-8 רמקולים המפוזרים בחלל הרכב. צליל נקי וצלול, תענוג לאוזניים.

קצת דרומית לבאר שבע מופיע מול עינינו גרם שמיימי שמנצנץ בעוצמה למרחקים. בשנייה הראשונה אני תמיד בונה על איזה עב"מ שהחליט להפתיע בבוקר (בבאר שבע דווקא???, ובמחשבה שניה – בטח, עב"מ בבאר שבע זה הכי מתאים,לא??), אבל היות והעצם הזה עומד במקומו אנו ממשיכים להתקדם לעברו והוא הולך וגדל.

בצומת טללים אנו מקבלים את התשובה לתעלומה. זהו המגדל העצום שנבנה בלב שדה מראות, ואחראי ליצור אנרגיה מהשמש. הדוד הענק הנמצא בקודקודו מחזיר את קרני השמש ויוצר סביבו הילה מדהימה הנראית מכל כיוון ומרחק. אין לי הסבר מדעי לתופעה ונצטרך למצוא אחד שיודע. בנתיים אני לוקח את ריקי אל התצפית המוכרת לי בהמשך הכביש (211) דרומה משם.

להקת אולטרא לייטים חולפת מעלינו מפרה את דומיית המדבר, יש מי שלוקח את העניין הזה של "טיול שבת" בקיצוניות. נראה לי אני צריך לתפוס חבר כזה בהקדם.

חזרנו לכביש 40 ופנינו בצומת טללים ימינה, חלפנו על פני חוות שהכרנו בביקורים קודמים, וכאשר חלפנו על פני קיבוץ שדה בוקר התקבלה החלטה ספונטנית.

"שנכנס לעין עבדת?", שאלתי.

 יו, כמה זמן לא הייתי כאן", ענתה האורחת שלי.

האמת שגם אני מזמן כבר לא ביקרתי בפינת החמד הזאת הנמצאת ממש מתחת לקברו של דוד בן גוריון.

28 שקלים לאורח, ואנו יורדים בכביש העקלתוני אל ערוץ הנחל. שם ליד עמדת ביקורת נוספת ישנו חניון מרווח.

לצד החניון שולחנות וספסלים מוצלים למי שחייב לאכול משהו כי בהמשך המסלול אסור.

במקום יש גם שירותים בוהקים ומיעוט מכוניות בחנייה מבשרים כי צפוף ורועש לא יהיה היום.

משאך התחלנו ללכת, עוצרת אותי ריקי ומחווה בידה על יעל אדישה שאוכלת צמחים ולא נרתעת מקרבתנו,

עכבר אפור גדול מגיח מהמחילה שלו ורץ על השביל, ומייד אחריו אנו מבחינים בחרדון שתופס שיזוף בשמש.

בקיצור, אם יש גן עדן לחיות הבר כנראה הוא כאן, צריך רק להרים את הראש.

השביל נמתח לאורך של 800 מטר לערך, פתאום מאי שם מופיע זרזיף מים קולח, אנחנו תמיד מתלהבים לראות מים באמצע המדבר.

מיעוט המים בעונה זו גורם להמון ירוקת ומה שנראה כמו ליכלוך. אני מאמין כי בעונת  החורף הכול נראה כאן אחרת לגמריי.

 בהמשך השביל יש לפתע הסתעפות ימינה אל גרם מדרגות צר שנחצב בסלע ובצידו מתפסי מתכת למניעת החלקה. בנתיים אנו ממשיכים בשביל אל בריכת המים הגדולה והמוכרת.

 

 

מי הבריכה צוננים למגע כאשר אנו טובלים בהם את הרגליים (הרחצה אסורה), כאשר חשנו כי התאוששנו קמעה (בסך הכול מזג האוויר היום משחק לטובתנו כאשר הוא לא חם או לח מידי אלא "כרגיל בעונה") , החלטנו לעלות בכל זאת במעלה המדרגות, כדי לתפוס כמה צילומים מלמעלה. ספרנו יחד 120 מדרגות שהוציאו לנו את המיץ (מדרגות לא שוות בגובהן ומרווח בניהן יוצרות מאמץ יתר), אבל כפי שקורה בכל פעם שעולים גבוה מתברר שהמאמץ משתלם.

למי שמגיע לכאן עם שני רכבים (או יותר) אני ממליץ להשאיר מכונית בכל שער וללכת את המסלול מקצה לקצה. לדעתי כדאי ושווה ביותר.

זוכרים שלפני כמה חודשים הייתי בסביבה ורציתי להגיע אל בורות לוץ ולא הגעתי (כפי שקורה לי לא מעט). זוכרים?

אז בורות לוץ זה ממש פה קרוב.

נכנסנו לקארוק. נתנו לשבעת ההילוכים כפולי המצמד (להלן "שבעת המופלאים") לקחת אותנו אל מחוז חפצנו בהשקט ולבטח.

ממש לפני מנחת מצפה רמון הישן, ישנה פניה ימינה אל בית הספר לקצינים של צה"ל (בה"ד 1) על כביש 171 הזכור לטוב. לבורות לוץ מכאן זו דרך של 28 קילומטר וללא קליטה סלולארית ברובו.

מה זה המקום הזה? מי יודע?

ממש בסוד אספר לכם כי בתוכנית המיקדמית שלי  להיום חשבתי לבחון מקום שנראה מוזר ונטוש למדי במבט על כשבחנתי את זה בגוגל מפס, אך כאשר הגענו אל הפניה לאותו מקום מכביש 171 נתקלתי בעקשנות חרדתית של הנוסעת שלצידי, שדרשה בתוקף שלא אכנס למקום עליו מורה שלט ישן כי זו דרך לכוחות הביטחון בלבד. "ואם אני מלא בטחון בעצמי זה לא נותן לי כוח מספיק כדי להכנס לשם ??"  שאלתי אותה בהתחכמות לשונית ספונטנית.

לא צחקה!!

אצטרך לשוב לכאן מתישהו לבדי כדי לבדוק את הסוגיה, או אולי מישהו מבין קוראיי יוכל לסבר את אוזניי ולספר מה פשר המקום הזה ועל מה עיגוליו.

הדרך אל חניון לילה בורות לוץ הינה מכורכר כבוש.

הקארוק בנוי בדיוק לאתגרים כאלה. המתלים שלו סופגים כל מהמורה וסף הגחון המוגבה שלו שומר מכל מפגע רע, תוסיפו לזה צמיגים רחבים ותקבלו נוחות נסיעה ראויה למשפחה צמאת טיולי מדבר.

חניון הלילה של בורות לוץ מתברר כאוסף של מבנים חצי מקורים וחצי סגורים בקירות אבנים, כנראה שיש לזה קהל שבא לכאן, כרגע אנו היחידים באיזור.

מפה גדולה התלויה כאן מראה  כי יש מספר אפשרויות לסיורים בסביבה. רגליים, ורכובים לרכבי שטח כפולי הנעה (מה שנקרא ארבע על ארבע). המסלול הקצר ביותר אל בורות לוץ הינו למרחק של 4 ק"מ לכל כיוון.

הסתפקנו בבור יבש ויצוגי שנמצא באתר ובהצצה אל סיתווניות שהנצו במקום היבש הזה ומילאו את הערוץ בכתמים ורדרדים קטנים של פרחי הסתיו, והחלטנו לוותר על המסלול הרגלי וללכת רגלית במקום אחר.

חזרנו את כל הדרך חזרה, וכאשר הגענו למקום בו הציביליזציה חיה ובועטת, נתנו לווייזרית החיה על המסך הגדול את רצוננו להגיע אל הר הגמל.
גם כאן לא הייתי מעודי.

כאשר נכנסים למצפה רמון בכיכר הראשונה פונים ימינה ולפי השילוט נוסעים מספר דקות עד שרואים מרפסת גדולה הניצבת על מסלעה רמה שגבוהה מכל הסביבה.

מחנים את הרכב ועולים בשביל העיזים התלול.

מצפה רמון וקארוק

קארוק במבט על

 תצפית הר גמל – אי אפשר להשאר אדישים אל מול הוד ההרים ומראות בראשית שהאדם טרם הצליח לקלקל. המרפסת הפתוחה הזאת שבנויה ממעין במות מדורגות נותנת לך את התחושה שאתה כמעט עף מעל מכתש רמון הפרוש תחתיך. ביום של ראות צלולה המראה בוודאי מדהים שבעתיים. הגענו בשעות אחר הצהריים כאשר יש מעין אובך קל באוויר ועדיין נעתקה מפינו הנשימה.

 

ממש מתחתיה ישנה מרפסת נוספת, גדר על הסלע שניצב מעל התהום הפעורה שמתחת.

זה לא משנה כמה פעמים תראה את המכתש העצום הזה מכל מיני פינות וזוויות, התגובה תהיה זהה תמיד.

כדי לתת תוקף למשפט הזה יצאנו בחזרה אל כביש 40 מנסים שלא לדרוס אף יעל שמסתובבת חופשי בחצרות ובכבישים של מצפה רמון,

בסמוך לתחנת הדלק פונים ימינה אל דרך הפיסול המדברי הניצבת על שפת המכתש ומלאה אלמנטים מסלעים ומתכת שיוצרים פארק פסלים מעניין לנסוע בתוכו.

גם על השביל הזה נוסע הקארוק בביטחון ובשקט ומאפשר לנוסעיו להתענג על הנופים.

בנקודה זו של היום החלטנו כי דיינו להיום. מה שעשינו עשינו ומה שלא מן הסתם יתן פתח לטיול נוסף.

בדרך בחזרה למרכז החזרתי את בקרת השיוט לתיפעול מלא כשאני משחק מפעם לפעם עם מנופי ההילוכים הנמצאים מתחת להגה ומאפשרים שילוב הילוכים ידני.

כך וכך הגעתי עם הקארוק במהלך סוף השבוע הזה ולאחר כ 730 קילומטר נסיעה לצריכת דלק משולבת של ליטר דלק אחד על כל 15.5 קילומטר.

נתון לא רע בכלל.

הקארוק בנוי היטב, מלא אביזרי בטיחות שמקנים שקט לנהג ולנוסעיו, יש בו המון מקום ותאי איחסון, אפשר בהחלט לנסוע איתו למרחקים ארוכים ולא לחוש שום עייפות או אי נוחות.

והמנוע??

ששששש... יש מנוע?

שקט מופלא וקשה להאמין שאלף סמ"ק נותנים פה עבודה של מישהו גדול יותר.

150 אלף שקלים עולה הקארוק. בהחלט חומר ראוי למחשבה ובחינה בין שלל מתחריו.

ירון הולנדר (וריקי)

סקודה קארוק style TSI 1.0   

ספטמבר 2018

צומת טללים

עין עבדת

חניון לילה בורות לוץ

הר גמל

דרך הפיסול המדברי, מצפה רמון