מתישהוא בחודש
אוקטובר לכדה עיני מודעה של בזק בפייסבוק. זו הייתה אחת מהמודעות האלה מהסוג שאתה
מעביר הלאה, אבל הפעם החלטתי , משום מה, לקרוא ולהבין במה מדובר.
בזק החליטה לצאת
בקמפיין פרסומי שמטרתו להגביר את מודעות הציבור לשימוש בענן , המהווה מקום אחסון
וירטואלי לכל מה שדיגיטלי בחיינו. (תמונות, שירים, סרטים, קבצים) ועוד.
על מנת להיכנס
לתחרות, שיש בה פרס חריג, יש לענות על שלוש שאלות טריוויה מוזיקליות.
"דברים כאלה
קטנים עלי", חשבתי לעצמי ואכן לא חלפו דקות מספר וצלחתי את המשוכה הראשונה.
"עכשיו, אחרי
שעברת את השלב הראשון" צצה לי הודעה
על המסך, "אתה צריך לתת לנו הסבר מנומק ומשעשע מה תגבה על שירותי הענן של
בזק".
האמת? נלחצתי לשנייה
או שתיים, אבל היות ואתגרים שכאלה הם נר לרגליי ומאור לניסיוני התחלתי לחשוב.
הבנתי שצריך לצאת
מהקופסא, "כולם יכתבו שהם ישימו שם את התמונה של הילד, בחתונה עם החותנת ואת
הסרט איך הם חצו את נתניה על גמל," חשבתי לעצמי, "צריך לתת להם
בראש".
לפתע היכה בי הניצוץ
המוכר.
"זה חייב להיות
משהו שכולם יזדהו אתו, יבינו אותי ויצחקו. אבל" המשכתי לחשוב בראש צלול
"יש לך תמיד חרא של יציאות..עד שבא לך משהו טוב".
"אופס, נראה לי
שעלית על משהו טוב " שידר לי קול ב' בתוך ראשי.
"יששששששששששש"
צעק בי קול א' שסופסוף הבין, כמו ארכימדס באמבטיה בשעתו.
זה חייב להיות גליל
ניר טואלט.! אכן חרא של יציאה .
"אוקיי, אז מה
עושים אתו ואיך לכל הרוחות מעלים אותו לענן של בזק ??" ,שאל קול ב' הפסימיסט
מטבעו.
"פשוט מאד ענה
קול א'-ולהלן הסברו :
תגיד, נכנסת פעם
לשירותים ציבוריים כשאתה תופס את הבטן ולא יכול יותר ?, ואז , לאחר מעשה גילית
שאין ניר טואלט ?
אז, זהו !!! "
נפלתי נפעם מתעוזה והדמיון.
לא חשבתי הרבה ושיגרתי "send" מהיר. שלא אתחרט.
לא חלפו יומיים-חלפו
יותר, והטלפון מצלצל .
"היי מדברים
מהתחרות של הענן של בזק, זה אתה ,נכון? "
"כן", אני
עונה, "מה העניין?"
"זכית",
אומרים לי מעבר לשפוף (המצאה של אפרים קישון)
"תביא בן או בת
זוג ליום חמישי 29 באוקטובר לטרמינל אחד בנתב"ג, אנחנו הולכים להעיף
אתכם", אומרת לי בת הקול המחייכת
שבצד השני.
"אל תשכח להביא
דרכון בתוקף, וזהו" היא ממשיכה להפתיע.
"מה? מי ? למה?
לאן? לא צריך כסף? מזוודה? בגדים?" שאלתי.
"לא", ענתה
ה-היא ."רק הרבה מצב רוח טוב".
נו, כשמקבלים בשורות
מפתיעות ומשמחות מצברוח טוב זה הדבר האחרון שאין.
הגיע המועד המיוחל
ואחר צהריים חגיגי התייצבנו בנמל ("גם מזה שלא נצטרך להיגמל" אני ממשיך
וממלמל את טרמינל של אריאל ), זה קורה לי בכל פעם שאני דורך במקום ההוא.
דיילת עם שלט קיבלה
את פנינו והפנתה אותנו פנימה, בדיקה ובידוק כמקובל לכל טיסה. קיבלנו כרטיס עליה
למטוס , שנמל המוצא ויעדו ענו על אותו שם-תל אביב, וכן תג עם סרט צבעוני וסוכריות
צבעוניות, ולאחר המתנה של כל קבוצת הזוכים
ובני זוגם (כ-70 במספר) נלקחנו עם אוטובוס למטוס של חברת "ישראייר" שחנה
על המסלול.
בפתח המטוס המתין לכל
נכנס גביע של יין דמוי שמפניה,
בשביל להיכנס לאווירה, צוות הדיילות היה חייכני
מהמקובל בענף, פנים המטוס כולו עוצב עם מדבקות וסמלים של "בזק" על
הקירות והמושבים.
קהל הנוסעים שכלל
מגוון רחב של כל האוכלוסייה בישראל מגיל 21 ומעלה היה נרגש ומתלהב. זה כבר טוב
להתחיל אירוע חריג באנרגיות חיוביות.
לקראת שקיעה,כשהשמש
שלחה קרניים אחרונות לאיזור חיוג אפס שלוש הפעיל הטייס את מנועי המטוס וחיש קל
ראינו את גוש דן תחתינו. המטוס פנה מערבה והחל מגביה רום.
זמן קצר אחרי שהתיישר
ותחתינו הים התיכון החלו הדיילות לעבור ולחלק ארוחת ערב קלה .זו הייתה בהחלט מנה
קלה מפתיעה וטעימה שהכילה שלושה גלילי
טורטייה במילויים שונים של ירקות וגבינות. מאפה דמוי המבורגר אבל חלבי ועוד משולש
דמוי בורקס שרק נראה ככה אבל היה הרבה יותר מוצלח. קערת סלט ירקות, אשכול ענבים
ושתי עוגיות מאקרון נימוחות. חביב ביותר
ולא מעיק.
אחרי פינוי מגשי
האוכל נפתחו פתחי האכסון, היכן שתמיד שמים שם מזוודות, ולעיננו המשתאות התגלו
רמקולים לאורך כל המטוס. הקברניט פתח את המיקרופון ושמח להכריז כי הגענו לרום של
45,000 רגל (15 ק"מ מעל הקרקע) וכי אנחנו הולכים להשתתף במסיבת הריקודים
הגבוהה ביותר על מנת לשבור שיא גינס.
בניגוד לכל טיסה שאיי
פעם טסתם בה או בכזו שתטוסו- המעבר התמלא בנוסעים שקמו באחת ממושבם, אחת ממגישות המוזיקה בגלי צה"ל
תפסה את תפקיד המרקיד והגישה מבחר להיטים מקפיצים. קהל הנוסעים החל מפזז (בהתאם
לצפיפות התחייבת), אנשים הוציאו מצלמות וטלפונים, צלמים של ההפקה עברו בין האנשים
וצילמו ללא הפסק את האקשן האווירי.
כמחצית השעה חלפה,
ואז הגיעה שיאה של הטיסה.
הזמר המוכר בשם מוקי
(או דני ניב במקור) יצא מתא הטייס, הצטרף לצמד נגנים והחל לבצע מבחר משיריו המוכרים,
כשהוא נמצא בקדמת תא נוסעים.
למרות ועל אף הצפיפות
הוא לא התמקד רק בשירה שם, אלא השתדל להמשיך לכל אורך המעבר ולהגיע גם אל אלה
שיושבים בשורות הרחוקות יותר.
 |
| הוסף כיתוב |
היינו
בעננים, תרתי משמע !!!
המטוס המשיך בטיסתו
עד מעל האי כריתים ואז עשה לופ, והתחיל את דרכו חזרה.
כשנדמו הדי הצלילים
של ההופעה של מוקי, התיישבנו בכיסאות והדיילות שבו והציעו שתיה קלה ולאחר הסבב הן
חזרו והעניקו לכל נוסע תעודה המעידה על השתתפותו בשבירת שיא גינס העולמי במסיבה
הגבוהה ביותר, ועוד מספר מתנות קטנות בניהן הדיסק האחרון של מוקי.
זו הייתה חוויה יוצאת
דופן שמעטים זוכים לחוות.
עובדה,
אפילו כתבו עלינו
בעיתון למחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
זה המקום לכתוב לי מה דעתך על הפוסט בפרט ועל הבלוג בכלל