Your life is honey , honey: יפו-שדרות של היסטוריה ואוכל

אשרינו שהתברכנו בחברים כמו סמדר ויוסי שיודעים לאתגר אותנו בפעילויות חוץ מפתיעות.

שילוב מנצח של הצעות לפנאי של הסתדרות המורים יחד עם סיור מודרך בענייני היסטוריה ואוכל לאורך שדרות ירושלים ביפו, שבאו עם מזג אויר שהובא בהזמנה אישית, מביאים כל יוזמה להצלחה מובטחת מראש.

וכך בבוקרו של יום שישי בהיר ונעים, מצאנו עצמנו חלק מקבוצה בת כ-20 משתתפים, ניצבים בשדרות ירושלים מספר 20, ביפו, מקשיבים לחנן ג'רסי, שמציג לנו את עצמו, את חיבתו לגסטרונומיה בכלל ואוכל בפרט, ואת ההיסטוריה של יפו החל מתחילת המאה הקודמת על שלל השינויים הגיאוגרפיים-הדמוגרפיים וההיסטוריים שהתחוללו בה ושינו את פניה ללא הכר.

המאפיין הבולט של יפו הוא השדרה הראשית, הלוא היא שדרות ירושלים, אשר מאופיינת ברוחב, בבתי מידות רבים והיסטוריים, ובדקלים תמירי הקומה.

אחרי פתיחה והסבר התחלנו את הסיור הקולינרי באטליז של הבשרים של זלמן .

זהו אטליז המתמחה בפירוק ויישון בשרים, דרך הטיפול בהם והכנת מוצרים ייחודיים, האטליז ידוע ומוכר בקרב חובבי הבשר, כמו גם בקרב תעשיית הקולינריה העילית בארץ וכל מי שרוצה לדעת ולהתייעץ בהיבט הגסטרונומי של הכנת הבשר.

כמו כן באטליז ניתן למצוא שלל יינות, כלים ותבלינים שמעצימים את חווית אכילת הבשר.

זהו מקום מהסוג שנותן לך תיאבון מיידי, גורם לך לרייר ומצית את הדמיון ברגע בו עברת את מפתן הדלת.

חנן מסביר בפירוט על ההבדלים בין סינטה שייטל ואנטריקוט, ומה המאפיין את הפילה מול נתח הקצבים. את הייחוד והשוני בין כל אחד ודרכי הכנתם.

אנו מקבלים פיסות שונות לטעימה.

בין אם זה קראפצ'ו שנעשה בן רגע, ובין אם פרוסות של רוסטביף בייתי ואיכותי.

מוטי הקצב הוא הוכחה חיה לכך שעודף B12 בדם אכן הופך אנשים לידידותיים הרבה יותר מהמוצע.

הביקור הזה הסתיים מבחינתו בקניה של נתח קצבים לארוחת שבת בצהריים,

ככה זה נראה בשבת בצהריים-מדהים ונימוח.

צלעות טלה וכחצי ק"ג של רוסטביף. שיהיה לילדים מה לקחת לבית הספר השבוע, כל השבוע!

מהביקור הזה אני לוקח את השורה האלמותית שאומר האמפרי בוגראט בסוף הסרט "קזבלנקה":

"אני חושב שזוהי ראשיתה של ידידות נפלאה".

אנו ממשיכים בדרכנו בלב השדרה, ואז עוצרים מול מבנה מרשים בצבע צהוב בולט. בניין שהיה אייקון תרבותי חשוב בנוף מדינת ישראל המתהווה.

בשנות השישים-שבעים היה המקום מסעדת "אלהמברה".

(שם שעוד יחזור בגלגולים שונים במהלך הסיור).

"אלהמברה" היתה מוסד מפואר שהאכיל את שמנה וסלתה של המדינה הצעירה, ולימד רבים מהם מהו אוכל איכותי.

אנו שומעים הסברים על גלגוליו של הבניין, והמשפחה שהחזיקה במוסד.

בשדרות ירושלים יש קשר הדוק בין המבנים לאנשי המקום, ולכל בניין עתיק יש סיפור מעניין עם עבר והווה.

אנו נעצרים מול בניין עצום ובהיר, מעוצב למופת ששמו (הפתעה) "אלהמברה", ומשמש כיום כמקדשה של כת הסיינטולוגיה, לאחר שהיו לו שימושים רבים בעבר, כמו בית קולנוע, אחד מיני רבים שיפו התברכה בהם בימים עברו.

היות ויפו ידועה בעיקר בקהילה של יהודים יוצאי בולגריה שהתמקמו בה מיד בתום מלחמת העצמאות, אין ביקור ביפו יכול להתקיים ללא טעימה במקום המייצר בורקס.

תחילת תהילתו של הבורקס החלה אי שם בשנות השבעים, עת הקים "סמי בורקס" את משכנו הראשון בשדרה, שהפך למותג על בעולם הקולינרי הישראלי בשנים הבאות.

הבורקס הפך ממאכל עדתי למאכל רחוב לאומי.

אבל מה שטוב לקונפקציה (יעני למשהו תעשייתי ונרחב) אינו בר השוואה למה שנעשה במקור או בבית.

לכן אנו פונים לקונדיטוריה "מאפה ליאון" ,השוכנת ברחוב עולי ציון שניצב אנכית לשדרות ירושלים.

את אבי, הבעלים, אני מכיר אישית עת עבדנו יחדיו לפני שנות דור. ושמחנו להיפגש שוב.

בקונדיטוריה הזו אפשר למצוא שלל מאפים המבוססים על בצק פילו דקיק הנעשה בעבודת יד.

ניתן לאכול במקום או לקחת הביתה גם מוצרים מוכנים וגם בצקים קפואים להכנה ביתית.

יום שישי שמשי כפי שהיה היום, מביא למקום שלל אוהבי המאכל שיושבים לצד שולחנות קטנים ובולסים מכל הבא ליד.

המאפים מצטיינים במעטפת בצק דקיקה נעימה ומתפצפצת, אינו דומה כלל וכלל לכל המוכר בשם "בורקס", ועושה עוול למאכל הזה.

חנן מוציא החוצה מגש של בורקסים חמים ומאורכים ממולאים גבינה עם ציפוי קצח, וכאלה עם פלפלים קלויים, ועוד בטרם סיים לומר "תתכבדו", כבר נשאר עם מגש ריק בידיו.

עם הצלחה לא מתווכחים.

אלה שאהבו לקחו מיד גם הביתה. שיהיה.

המשך הסיור ממשיך על השדרה עד לכיכר המזרקה (הריקה) מול בית משכנות דניאל.

לא היה שם מה לאכול מלבד פיסות היסטוריה, אז המשכנו בדרכנו.

מול בניין אחר ברחוב חנן מסביר שמדובר במלון ישן שהפך לבית דירות.

לעיתים בסיורים עירוניים הפרטים הקטנים אינם גלויים לעין אם אין הסבר של מי שמכיר ומתמצא, ויודע לכוון. אנו רגילים ללכת עם הראש שגובה המבט, ומה שמעל ומתחת לעיתים פשוט לא נראה, כך שהסבר פשוט יכול ללמד על מה שרואים וגם על מה שסמוי מן העין, כמו גם לא רק מי גר שם אלא מה מוצאו. (רמז-כיוונן של אנטנות הלוויין, למשל)

החנות הבאה ברחוב היא פיצוציה, שבעבר שימשה את בית הכנסת של יוצאי בולגריה. שוב, אם לא היה הסבר מנומק ומלומד לא היינו בכלל יודעים ומכירים את גלגולו של הבניין.

החנות הבאה בסיור הייתה חריגה.

חנן מכניס אותנו בפתחה של חנות שכולה מוקדשת לעולם הנרגילות. זוהי חנות יפה מאד וצבעונית להפליא.

זו חנות מסוג החנויות שלו הייתי עובר על פניה סתם כך בכלל לא הייתי נכנס אליה, שכן מה לי ולנרגילה, אבל מרגע שנכנסים אליה מוקפים בשלל ריחות משגעים הנותנים תחושה כאילו באת אל חנות שמוכרת גלידות או חליטות תה ארומטיות.

מעשני הנרגילה מגוונים את העישון במבחר טעמים, וחנן המדריך מסביר כיצד עישון הנרגילה יחד עם ההוויה הים תיכונית משתלבת במרחב.

בהמשך דרכנו אנו נעצרים בפתחה של חנות תבלינים, שהייתה אף היא מוסד ידוע בשנות השישים-שבעים, גלידת קוזו. זו גלידה שנקראה גלידת מסטיק והייתה יחידה ומיוחדת במינה.

כאן אנו מקבלים הסבר מעמיק ומפורט על מוצא המסטיק, וגלגוליו השונים בתעשיות השונות. מסתבר, אם לא שמנו לב, שגם מסטיק הוא מאכל, שבצורתו הגולמית יש לו שימושים רפואיים אפילו.

אחרי שצעדנו כבר זמן מה מבלי לנגוס משהו עצרנו מול מספר 70 בשדרה.

שמשיה אדומה שידעה ימים טובים יותר, מכסה על פתחה של מעדניה של מאכלים בולגריים.

צמד השותפים אבנר ורמי מנהלים חנות שיש בה מבחר דליקטסים תוצרת בית, חמוצים, גבינות, שמנים, וכל טוב.

חנן מוציא שוב מגש גדול עליו קציצות כרישה (מצוינות), מחית פלפלים בשם נוטי נוצה, רוטב (סורס) אדום המשמש כבסיס למאכלים שונים, גבינה בולגרית של המאירי,(16% שומן, אבל זה לא פרט שימושי) נימוחה וחלקה, ופיסות מלפפון ביתי כבוש שהחזיר אותי בערך 30 שנה אחורה בזמן.