"בשדות כה ירוקים - אין סימון לשבילים,
מחפש
כלניות - אדומות או סגולות
ורודים
כחולות.
כי זה
לא משנה
אני
לא משתנה..."
השיר הזה של תיסלם
היה לי אהבה משמיעה ראשונה.
בהופעה הראשונה שלהם
כבר הייתי עם הקהל באטרף.
אז אני לא משתנה,
באמת שלא.
כבר הרבה זמן זה ככה.
יציב.
בשנים האחרונות בכל
פעם שמכריזים על "דרום אדום", החמאס ששוכן מעבר לגדר חושב שזה הזמן
לבדוק את יעילותן של מערכות "צבע אדום", ומפריע לחגיגת הפריחה.
לכן, הפעם החלטנו כי
עוד בטרם ההכרזה אנו נקדים את המאוחר, (יעני, נקום מוקדם לשם שינוי) ועם זריחה נצא
דרומה, לחזות ביפי הטבע.
בני המשפחה
הממושמעים, הפתיעו הפעם, ובשעה הנקובה התייצבו בחניון.
אולי הייתה זו
הקוריאנית הכסופה העונה לשם סיד (ceed), שגרמה לזאת.
הסיד האחרון שהכרתי,
שלא היה שייך לאף סייד שכונתי הוא סיד ווישס (Sid Vicious), כלומר "המרושע", שהיה חבר בלהקת הפאנק הסקס פיסטולס, אי
שם בשנות השבעים.
ממבט ראשון קשה לומר
עליה שהיא משדרת רשעות מוטורית, נהפוך הוא. קוויה הזורמים (כפי שאוהבים לכתוב
עיתונאים) דווקא גורמים לך לחבב את הפוזה הספורטיבית, למרות שאינה מתיימרת להיות
כזו. (לפחות לא הדגם הזה שמשווק בארץ).
הקטע של זאב בעור כבש
עוד עשוי להפתיע, אני חושב כשאני מדמיין אותי בתוכה.
כשנפתחת הדלת אני
נתקל במראה מוכר שכבר עושה לי "דה-ז'ה וו".
שני מנופים קטנים הנמצאים
מצידי ההגה מזכירים לי את היפנית האחרונה במשפחה שהייתה הרבה יותר טובה ממה שסיפרו
עליה, ורק מי שהתאמץ לגלות נכבש בקסם הרובוטי שהילך אימים, ולא בצדק.
"אז יש לנו כאן
אחת שתיתן לי לשחק איתה", אני חושב, וזה כבר מביא לי שמחה בלב.
בני הנוער שצומחים
בכל שניה נתונה דווקא הביעו אהדה למרחב האישי שלהם. הם מתחו רגליים, התמקמו איש
איש בפינתו ועוד בטרם עלה המחסום של שער החניון כבר עטפה אותם שינה ענוגה.
החוקית אמרה שנוח לה,
אני הסתכלתי קדימה מבעד לשמשה הענקית, לא ראיתי בכלל את מכסה המנוע, התחושה היא כי
חרטום הרכב כאילו ממש מעבר לשפת השמשה הקדמית, מעבירים את ידית ההילוכים למצב D ואודרוב להרפתקה היומית הגדולה.
מחכה לנו יום גדול.
השמיים רחוקים אמרו
התיסלמים אבל שדות הכלניות הרבה יותר קרובים. אני מסתובב דיי הרבה באיזור
שדרות-ובדרונות רוחמה, הפעם התקשורת דיווחה על אזור בארי ויער שוקדה.
אני לא נזקק לשירותי
הגי'פסי כדי להגיע לשם. אני מכיר היטב את הכבישים. הקוריאנית נותנת לי תחושה
שאנחנו מכירים כבר יובלות ומבלי להתחכם ולנסות לשכנע אותי שהיא אחרת היא נינוחה
וקלילה כבר ממגע ראשון.
שעה ועוד קצת הביאו
אותנו במהרה לטווח העוטף החוטף. הפעם שווה ושקט באזור.
כבר התחלה טובה.
למושב
שוקדה שאני באופן אישי מכיר בערך 40 שנה, יש בשוליו יער קק"ל שזוכה לעדנה
בשנים האחרונות בזכות מרבדי הכלניות העצומים מידי שנה.
אנחנו מסתבר לא לבד.
למרות שזהו יום חול רגיל יש לא מעט מכוניות בכל פינה.
אנשים נמשכים לאדום
הזה כמו שפרפרים נמשכים לאור.
אני מנצל את ההזדמנות
הנדירה כדי להכניס צבע לסיד הכסופה, צבע שאני חושב שעושה לה עוול והופך אותה
למושכת פחות. בין שלל הכלניות האדומות היא כבר עולה ופורחת בניהן כאחת מהן.
צילומי הבוק הנוכחי
באים אל קיצם ואני לוקח את החוקית והנוער לבקר את המשפחה בבאר שבע, הפעם אין חמותי
נתבקשת לחוות את דעתה על הצלע הזמנית שנוספה למשפחה.
כעבור זמן קצר אני שם
פעמי אל קצה העיר, מכוון את הג'יפסי הנאמן לכיוון צומת הערבה, מרחק של כ-65
ק"מ ונוסע מעדנות.
כל השדות
שהיו ירוקים עד בירת הנגב הופכים לשטחי מדבר בגוונים של חום-צהוב אפור.
קצת אחרי דימונה יש
את חורבות העיר הנבטית ממשית ולצידה חוות גמלים. נורא רציתי לתפוס גמל
לצילומי אווירה. לא הפעם. מצד שני, כמי שכבר חווה במקום טיול גמלים ארוך אני רק
יכול להמליץ על החוויה המטלטלת, תרתי משמע.
התנועה בכביש הופכת
דלילה, ומאכלסת בעיקר משאיות גדולות .מזג האוויר האפרורי נותן לי לשקוע במחשבות
רבות. במרחבים האלה הקליטה הסלולארית אינה קבועה, וכך הן תחנות הרדיו המקומיות.
זה מאפשר לי להאזין
ברוב קשב לרחש שבין הכביש לצמיגים, לתת יותר תשומת לב למה שעושה נהיגה לכאורה שגרתית
"ומשעממת" למשהו יותר דינמי.
יש כאן הזדמנויות
רבות לבחון את התאוצה והבלימה, את הנסיעה השקטה שאין בה שום ניצוץ של בורג
רפוי או חלקיק שאינו במקומו. אני והמכונית ממש כמקשה אחת.
הירידה לצומת הערבה
מחייבת אותי לראשונה לחזור להרגלים של שימוש במנופי ההילוכים, אחחח כמה שזה נוח
ומתבקש.
בצומת הערבה כביש 90
נותן לי את אפשרות הבחירה. ימינה עד קצה המדינה לאילת, ומשמאל לכיוון ים המלח
וירושלים, ואף צפונה מזה לאורך בקעת הירדן.
היות ואני צריך להגיע
בהמשך למלונות ים המלח בעין בוקק, אני פונה שמאלה אבל אחרי כמה מאות מטרים פונה
שוב ימינה לכיוון הישובים עין תמר ונאות
הכיכר.
כביש שומם דו נתיבי
נמתח בין גבעות חול נמוכות ושוליו הדרומיים של ים המלח.
בכניסה לצמד הישובים
מחסום ושומר משועמם שזורק מבט חוקר, וזהו.
אחרי כמאה מטר ישנה
כיכר יפה עם פסל שמרכיב את צורת ים המלח (כולל הלשון האבודה).
יש שם פארק אקולוגי
שנראה מבטיח במיוחד ושווה התייחסות נפרדת בהזדמנות חגיגית.
בפתח נחל אמציהו, לצד
מגורי העובדים הזרים שנראים כתפאורה מסרט אסונות, אני מוצא ליקירת היום לוקיישנים
המזכירים מערבוני ספגטי ומדבריות אריזונה.
לאחר מכן אני עושה
סיבוב במושבים.
הראשון עין תמר.
הגעתי (בשקט) לשפיץ
הכי הכי מנותק של המדינה. השתדלתי לא להפריע את מנוחת השכנים, לא שזה קשה במיוחד.
השקט שיש באוויר של
עין תמר עלול להביא כל נזיר שתקן להרהורי כפירה. סדנת ויפאסנה חינמית מובטחת לכל
מי שרק מגיע. זהו שקט שמופר רק על ידי זמזום הזבובים. בקיץ כאן חם כמו בפתח ישבנו של
השטן, (ואל תשאלו מנין אני יודע) היום דווקא נעים למרות האפרוריות.
בכניסה למושב יש עמוד
גדול עליו ניתן למצוא את שלל האפשרויות במקום. החל מצימרים וכלה בסדנאות לבישול ואומנות
ממוחזרת.
אני
לא יודע במה עוסקים כאן האנשים אך הבתים נאים ונראים כשכונה של אנשים מבוססים במרכז
הארץ.
זהו
לא ישוב ממש גדול, גם לא במבט לווין, לעומת השכן הוותיק יותר.
נאות
הכיכר.
לאחרונה
הייתי כאן במסגרת עבודה לפני כ-22 שנה.
המקום
השתנה ממה שהיה זכור לי בצורה ניכרת.
לחלק מהבתים יש תוספת
צימרים בחצר.
עצרתי ליד אחד מהם ,
ביתה של משפחת מסלם אשר מנהלת את "בצל תמר", בתי העץ של
המשפחה, רציתי לשאול, ולהתעניין שכן החצר שלהם צבעונית ומושכת את העין, לצערי לא היה אף אחד בבית כדי לענות לי. יחידות
האירוח מפוזרות בחצר גדולה ומזמינה ומוקפים
באביזרים רבים וצבעוניים מאד.
עצם היות הצימרים
האלה כאן (והם לא היחידים, מסתבר) מושכת כנראה אנשים שמחפשים בדיוק את הדבר הזה.
נופי בראשית הבתוליים
(לכאורה) מאפשרים למצוא המון מקומות שיוסיפו "אווירה" יחודית למכונית
אפורה.
מבחינתי זהו לוקיישן
הולם בדיוק. ממש הפוך על הפוך.
התמונות יש לומר יצאו
מדהימות.
טוב, נו גם הצלם
שאינו ידוע בצניעותו תרם לזה.
יוצאים מנאות הכיכר
ופונים שוב צפונה ואחרי כעשרה ק"מ מגיעים למתחם העצום של "מפעלי ים
המלח", שיושבים ממש על חופו של הים שהפך בשנות שלטון המפעל לבריכות אידוי
עצומות שמוציאות מהמים את כל המינרלים והחומרים שהפכו את המפעל העצום למכונת כסף
בעיקר.
בצד הדרך, מול המפעל
אני רואה שלט, "מצפה שחר". תצפית הסברה למפעלים.
אני יורד מהכביש,
ובזהירות (אומנם "רכב חברה" אבל לא שלי) עולה בדרך העפר המטפסת.
למעלה ישנה מרפסת
עצומה עליה ניצב אלמנט ברזל הנקרא "מצב האדם". יצירת ברזל גבוהה מאד
(כ-30 מטרים להערכתי).
בשולי המרפסת ישנו
"המסבירן", עמדת הדרכה קולית. זהו עמוד ברזל עליו מותקן רמקול ומזמין את האורח
האקראי להאזין להיסטוריה של המקום והמפעל.
מלמד ומעניין.
זהו גם מקום מצוין
לצילום פנורמי נרחב על כל האזור מקצה בריכות האידוי וצפונה. אני בטוח כי בימים
נאים יותר המראה מלהיב במיוחד.
מאזור התצפית ניתן גם
להגיע למסוע הפוספטים. קטע שיודעי דבר אומרים שהוא מרתק במיוחד.
חוזר לכביש 90 וממשיך
בנסיעה צפונה. הכביש מתעקל ומתחבר בצומת שעולה לערד או ממשיך לכיוון עין בוקק.
בדרך ישנם אגמי מים
גדולים בצידי הכביש שאיני יודע אם הם חלק מהשיטפונות האחרונים או בכלל מי ים שעברו
צד איכשהו.
במקום מסוים לצד
הכביש יש צוק ענק ששמו "אשת
לוט".. מהצד ניתן לדמיין בקלות די רבה דמות נשית שצופה אל הים.
לא סתם הגעתי עד הלום,
לנסיעה הזו יש תכלית מעבר לטיול עצמו. הוזמנתי לשאת דברים בכנס מקצועי (דבר שכשלעצמו שווה סיפור נפרד ובהזדמנות אחרת ), כך שאני
מוקף סערת רגשות ומתח. היות ויש לי עוד זמן אני מטייל נינוח על שפת חוף עין בוקק
השומם והעזוב כדי להירגע ולהתכונן.
אני מכיר את החוף הזה
בימים שמחים יותר מלאי תיירים ונופשים. היום אינו הולם את הרחצה למעט מספר אמיצים.
בערב, לאחר "הרצאת
האורח" שלי, ולאחר ארוחת ערב אני חוזר לסיד שמחכה לי דוממת ומצפה.
את פריקת המתח
שהצטברה אצלי אני עושה בעליה מים המלח לסדום. זהו כביש מפותל ומסובב שאין בו קו
ישר אחד ויש בו הפרש גבהים עצום. זה מכריח את הנהג לנהוג מאד זהיר וקשוב. באור יום זה הכרחי. בשעת ליל, כשהכול
חושך מצרים ולא רואים ממטר קדימה זה אפילו מסוכן.
זהו
אחד הכבישים הכיפיים והאתגריים ביותר בישראל. אני מת עליו.
לשמחתי אין כמעט
תנועה על הכביש (כאלה שמפריעות לטפס בכיף), וכאן מתגלה הסיד במלוא תפארתה. היא
נדבקת לכביש כמו עלוקה, נותנת את מלוא הביטחון לנהג. ההגה מדויק והגיר הרובוטי
המופלא מתפקד בשימוש עם המנופים שבצדי ההגה בצורה האופטימלית ביותר. אני יכול לשיר
מרוב עונג.
אני לא נמנה על נהגי
המרוצים בכבישים, אפשר לומר אפילו דיי חנון במרבית המקרים, אבל ברגעים שכאלה עם
הכביש הזה והמכונית שיש לה הרבה מה להציע לריגוש, אני נותן לרגש לגבור על השכל,
ועם המון דפיקות לב נמרצות כובש את ההר. כוח לא חסר לרגע לנערה הזו. נגיעה קטנה
במנוף השמאלי , הילוך אחד יורד והרכב טס קדימה.
אני מרגיש איך נהר של
אדרנלין שוטף את כל גופי. נסיעה שהייתה אמורה להיות מתישה הופכת להיות רכבת הרים
של תענוגות. מזמן לא נהניתי כך מנהיגה.
את הדרך מערד לבאר
שבע ומשם לגבעתיים אני כבר לא ממש זוכר, העובדה הסופית כי לאחר יום של נסיעה בדרכים
רבות ומשתנות, הגוף אינו זועק לרחמים, הישבן כאילו רק פתח את הבוקר ולא מורגשת
עייפות בכלל.
יכול להיות שכל היום
המרגש הזה משפיע גם בסיומו, ויכול להיות שהמכונית הזו, שלא מצפים ממנה לריגוש עושה
את ההבדל בכביש שנותן לה להוציא את הרשעות ממנה.
אני לקחתי אותה למקום
הכי נמוך והיא לקחה אותי הכי גבוה.
קיה סיד היא מכונית
שאפשר בקלות ליהנות ממנה.
יש לה דגמים חזקים
יותר שאינם מיובאים לארץ, ויש גם את דגם הסטיישן למי שממש צריך.
היא יפה יותר
מהמקבילה האחות הגדולה ופוטוגנית להחריד. גם באפור מטאל.
אהבתי את הפנסים
שעוקבים עם כל סיבוב ההגה, את בקרת השיוט ואת האפשרות של הגבלת המהירות. את אופציית שינוי כוח ההיגוי
בשלושה מצבים לא ממש הבנתי והיה לי נוח דווקא עם המצב הרגיל .
אהבתי את החלונות
הקטנים שמהווים יותר חרירי הצצה בין הקורה הקידמית לחלון . שטח החלונות הוא גדול
יחסית ומכניס המון אור לרכב.
מפתיע אותי כי ישנם
כל מיני פטנטים בעולם הרכב שאינם מיושמים דווקא בדגמי הפרמיום כחלק מהאבזור,
ונמצאים דווקא בדגמים זולים יותר.
אם זהו הדגם ה"פשוט " ביותר בסדרה, הייתי שמח לראות כאן
את הגרסאות היותר "ספורטיביות" של המשפחה. לקיה אין במה להתבייש. זו
מכונית נוחה
מענגת ואפילו לא צורכת הרבה דלק.
צילומים:ירון הולנדר. ינואר 2015
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
זה המקום לכתוב לי מה דעתך על הפוסט בפרט ועל הבלוג בכלל