יום שלישי, 7 באפריל 2015

קרנבל בריו




מה נשתנה הפסח הזה?
מזה כשבועיים אני מטפטף ברשתות החברתיות כי ביום ראשון בחול המועד ריו תחכה לי.
חבריי, בתמימותם כבר איחלו לי נסיעה טובה ומענגת אל חופי הקופה קובנה והמולטיות בצבע שוקו ותלבושתן עלה בננה, אבל לא אני.
אני לא כזה.
אני מעדיף להצטופף עם עמי בכבישי ישראל, להיתקע בפקק האינסופי בכביש החוף, להתענג על נופיה המהממים, ולבדוק על בשרי מה יש לי לומר בנושא "קיה ריו".
(האופציה האחרת שמאן דהו חשב עליו היא משאית "ריו" צבאית, לא עלינו)
האמת, שוריינה עבורי גרסת החמש דלתות בעלת המראה הצעיר\ספורטיבי, ברם בבואי לסוכנות "קיה" ברחוב המסגר חיכתה לי דווקא אחותה בעלת ארבע דלתות ותא מטען מכובד ברמת גימור LX. (משהו שעוד צריך להעמיק בו)
אני לא נוהג לדקדק בזוטות, וכמאמר המשפט כי סוס הניתן במתנה לא בודקים את שיניו, מה עוד שבסך הכול מדובר בהבדלים חיצוניים בלבד.
אז לקחתי את ה-ריו, ותכננתי קרנבל בשבילה.
בשבילנו.


הייתי צריך כמה ימי חופשה כדי לדעת בדיוק מה אני רוצה. היות ואת הרכב קיבלתי בשעות הצהריים המוקדמות, זה אפשר לי לקיים מצוות ביקור הורים בשילוב עם מילוי תאוות קניות של החוקית.
בדרכנו אל הצפון קיצרנו את שעות ההמתנה בפקק החוף כדי לסור ל"פרחי תבור" בכפר ויתקין.
לעיתים, כשאני נתקל בכאלה מקומות אני לא מבין איך נותרתי יחיד בעולם שטרם נחשף למקומות שכאלה. ההמונים שצבאו על החניה של האנגרים במקום, נתנו את ההרגשה כאילו מחלקים חינם ועוד משלמים על זה משהו. אני לא חסיד של המוצרים שיש שם, אבל בדיוק כמו ב"איקאה"- נכנסים בלי לדעת למה ומתפלאים לגלות שיש לנו עגלה מלאה ביציאה.
כנראה שהפקקים משני צדי כביש החוף מקורם במקום הזה, או דומיו, בסביבה.
ואכן, כשיצאנו משם גילנו כי הפקק נמתח רק עד מחלף אולגה הסמוך, ומשם הדרך לחיפה נפתחה לרווחה.
עיר הכרמל קיבלה את פנינו בקרירות. אז מה אם עזבנו ולא בטריקת דלת? תמיד יש פינה חמה לעיר בה גדלנו לתפארת.
בחניה הראשונה בה עצרנו, במרכז קסטרא, ליד מרכז הקונגרסים, שמנו לב כי בסך הכול הנסיעה עד כה הייתה נסבלת ושקטה.
חנינו בחניון וחיפשנו מרגוע לבטן ההומה.
בא לנו ללכת על משהו שאין בו לחם\פיתות וכיוצ"ב , ולאו דווקא בגלל פסח. פשוט לא התאים.
ומה כן מתאים?
חיפוש מהיר גילה לנו שיש שם מסעדה אסיאתית בשם "מינה טומיי (minna tomei)".
המילה "אסיאתית" חשפה מגוון טעמים שנעים מהודו ותאילנד עד קוריאה ויפן.


קצת מכל דבר, ומחירים שאינם מוגזמים מידי.
הביקורות היללו, ואנחנו דגמנו אחד פרגיות ברוטב מעניין בסגנון הודי, ומנגד מאכל נודלס עוף תאילנדי ורק הצעירה במשפחה  שלנו ממשיכה בשניצל ה"רגיל" שלה.
היה טעים.
המחיר- 158 שקלים לשלושה סועדים. סביר ביותר.
חיפה היא עיר, שכל מי שרוצה לרכוש רכב ומתגורר בה (או בירושלים, להבדיל) חייב לקחת נסיעת מבחן. רק ערים שיש בהן עיקולים וסיבובים, עליות ומורדות תלולים מאפשרים לגלות את היכולות הדינמיות (האצה בלימה והיגוי) של כלי הרכב, לפחות למי שאוהב כאלה.
כביש פרוייד שעולה למרכז אחוזה הוא בהחלט כביש שמאפשר את המבחן הנחוץ. רכב שבכביש שטוח נוסע בנינוחות וברוגע, מתגלה בעליה הזאת בחולשתו. פשוט חלש למי שאוהב ללחוץ ולקבל יותר. התפלאתי לגלות כי הריו מצויידת בגיר ובו ארבעה הילוכים בלבד. בכל רכב סביר אחר בגודל שכזה כבר יש בין חמישה לשישה.
אם אתה מאלה שמסתפק "רק" בנינוחות אז הריו בשבילך, אבל אם אתה מאלה שרוצים גם לעקוף, להאיץ ולהתרגש..סורי , לא עם מכונית הזאת.
ברגוע אחי.
אולי זה אני שמחפש את הסמבה במקום בו רוקדים ריקודי-עם.
הסתובבנו בחוצות חיפה הנה והנה, ירדנו ועלינו עד כי באה העת לחזור הביתה. החזרה הייתה הרבה יותר פנויה. עמישראל לא אוהב להצטופף בלילה. רק באור יום, כנראה.

ההשכמה של יום שני כבר הבטיחה רבות.
מאז שתואמה הנסיעה חשבתי לעצמי מה הדרך המעניינת ביותר שאני יכול להמציא עבור יום טיול ארוך ומעניין.
בחיים שלי לא הייתי בג'יסר אל זרקא,כששאלתי אחדים מחבריי הסתבר שגם רבים מהם לא,וחבל.
כמה פעמים אנו עוברים ליד מקומות ישוב מבלי להיכנס לתוכם ומבלי להסתקרן מה יש בהם? דווקא מיקומו הייחודי של הכפר הזה, דורש ביקור והתייחסות.
אז היום זה היום, החלטתי, וכך בעשר בבוקר כבר פניתי מכביש 4 לכיוון מערב. בכניסה לכפר, מתחת לכביש מקבלת את פניך כניסה צבעונית המתארת את אופיו של הכפר ואת הקשר שלו לים.

הכפר ג'יסר אל זרקא מתאפיין בצפיפות מחד ובבניה מאסיבית מאידך. המוני אנשים מסתובבים ברחוב (יש אחוז גבוה של אבטלה במקום), ובסניף המקומי של מפעל הפיס יושבים גברים מיואשים שמחפשים טיפת  מזל.
לאחרונה שמתי לב כי ככל שהרמה הסוציואקונומית יותר נמוכה ככה יש יותר מוקדי הימורים בישוב, ולא רק שם.
במרכז הכפר נפתח לאחרונה גאסטהאוס צנוע שהתחיל שינוי תפיסה בראיה המקומית, שהבינה כי מיקום הכפר האטרקטיבי עשוי  למשוך תיירות, ורוח יזמית חיובית עוברת על הכפר למגמת שינוי.

דרך האספלט מסתיימת בחוף רחצה מדהים ביופיו ומוזנח בתחזוקתו.
חוף ים בתולי התחום מדרום בקיסריה ומצפון בקיבוץ מעגן מיכאל, מזכיר את חופי סיני האבודים בימים הטובים ההם.


קצת תשומת לב מצד הרשויות וזה יהיה חוף פופולארי והמוני החל מהיום הראשון בו תפרוץ השמש את החורף. במחשבה שניה אולי עדיף ככה.
חזרתי על עקבותיי, חיפשתי את כפר דייגים במקום.דרך כורכר כבושה מובילה למקום. למעשה זה לא "כפר", כי אם כמה צריפים על קו המים יושבים על מפרץ שלקוח מארצות אחרות, כזה שרואים רק בסרטים בהם אנו נשבעים לעצמנו ש"יום אחד ניסע לשם". אז לא צריך לנסוע. זה רק שעה ממרכז הארץ.
זה ממש פה !!
פנינה .

במים משכשכות מספר ספינות דיג קטנות, כמה אלמנטים מחלידים במים ומחוצה להם נותנים למקום תפאורה הולמת, ועל החוף בולטת בין המבנים מרפסת של כאילו מסעדה.
ביקשתי כוס קפה מבעל המקום וישבתי להביט במים.

זה מסוג המקומות שלא נס ריחם. הריח הזה של ים נקי, קצת דגים והמון טבע שלא משתנה.
הזמן עצר מלכת.זהו נוף שהעין אינה שבעה מלראותו. כמעט דבר לא זז מלבד איוושת הגלים ובכל זאת יושבים מרותקים.
המרפסת הזו מאכלסת מספר שולחנות וכיסאות על גג עשוי מחצלת קנים. בפינה אחרת יש מחצלות לרביצה ושולחנות קטנים.

הוזמנתי להצטרף לבעלי הבית מוסא הדייג וג'מיל לשיחה,
שני האדונים הנ"ל אנשים נעימים מסבירי פנים ומכניסי אורחים הכניסו אותי לשיחה מרתקת.
מוסא הדייג משמש גם כמלאך שביל ישראל,(ע"ע) וסיפר לי כי המקום משמש את הצועדים בשביל חינם אין כסף, ללינה ומקלחות. (טלפון לתיאומים 052-6360082 )
האמת, אם אתה צועד ומגיע לשם יש סיכוי גדול כי לא תוכל להמשיך בדרכך, אלא תשאר לעוד יום ,יומיים או שנתיים , ככה בקטנה , בלי לשים לב.
הם סיפרו לי על תכניותיהם להרחיב את המקום אך להישאר צנועים, ועל סודה של המסעדה שמגישה את הדגים שניצודו באותו יום בלבד.
כוס הקפה המשובח עלתה לי 5 שקלים בלבד, אות וסימן כי זה לא מקום מאלה שעושקים.
אני בעד אנשים שמתפרנסים בכבוד בלי כוונת גרידיות ותאוות בצע. מגיעה להם פרנסה טובה.
לפני שנפרדנו הבטחתי לשוב ולדגום גם ארוחה בהזדמנות.
מצפון למפרץ הדייגים משתרע תל תנינים הצופה מגבוה לכל הכיוונים. הים נראה צלול הרבה יותר מגבוה,


שפך נחל התנינים עובר מתחת על יד שרידיה של אמת מים רומית עתיקה, מדרום רואים את ארובות תחנת הכוח של חדרה ומצפון מכים הגלים רצועת חוף שוממה וארוכה ארוכה.
הריו, חיכתה לי צייתנית כמצופה ממכונית שהיא "בסדר".
חזרתי אליה וקיבעתי כיוון בווייז.
כבר בבוקר דמיינתי להגיע לכפר יאסיף לאכול כנאפה מצוינת.
הווייז הבטיח  לי נסיעה של 50 ק"מ שתמשך פחות  כארבעים דקות. (תלוי בעומסים)
ניווט מהיר לאורך כביש החוף בואכה חיפה ומעבר דרך מנהרות הכרמל עד למפרץ עושות את הדרך למהירה וזורמת. בכניסה לעכו עצרתי.
"דודא" של רצון עז לחומוס משובח תקף אותי לפתע.
הרמתי טלפון לדוד, חבר יקר  מהצבא, עכואי בעברו ונהג מונית בהווייתו.
"בא לי חומוס טוב", אני אומר. "אתה רוצה להמליץ לי על מישהו אחר חוץ מסעיד"? אני שואל.



"סעיד"? מזדעף חברי- "זה פאסה, לך לאבו סוהיל, בכניסה לעיר העתיקה ולא תצטער" הוא אומר, ומבטיח.
חומוס, זו דת !
אתה קנאי לאחד ולא מוכן לקבל את האחר. המתונים שבנינו מוכנים לבדוק לעבור דת מידי פעם. הקיצוניים לא יעלו זאת על בדל מחשבתם.
כמי שמקובע בשליט הבלתי מעורער אני מאלה שמוכנים לבדוק האם יש מצב להפיכת חצר.
הממצאים שגיליתי בבדיקה הנוכחית העידו כי אומנם מדובר בחומוס סביר, אבל האם "סביר" זה מה שמספיק לנו היום??
באתי עד כאן בסבירות אני רוצה ושואף תמיד לטוב ביותר.
בעוד בטני סגרה פינה, החלטתי להמשיך לנצל את הטיול הספונטני בטיול על קטע של חומות העיר.
בקיץ שעבר הסתובבתי ברחבי טוסקנה והייתי בלא מעט ערים עתיקות. כאלה שיש להן חומות עבות ובצורות וכאלה שלא. לעכו אין מה להתבייש במורשת ובהיסטוריה שלה.


טיפוח סביבתי של אזור החומות נותן לדמיון להשתולל כאילו מדובר בעיר אירופאית מהזן המזכר לעיל.
בקטע המזרחי של החומה יש לוחית ובה מתואר סיפור קרב  נפוליאון על העיר בשנת 1799, ועליה תותחים הפונים לכיוון מזרח.
ביציאה מזרחה מהעיר העתיקה אני מבחין בשלט המכוון לתל נפוליאון.
ההיסטוריה יודעת לספר כי מכאן הלמו תותחי הצרפתים במצור על עכו. זו גבעה נישאה הצופה על העיר וסביבתה.
גם תל זה הפך בשנים האחרונות לגן מסודר עם שבילים ותצפית.

מעבר לתל מעברו הצפוני של כביש עכו-כרמיאל ישנה חורשת ענק ושלט מעיד על שמה "פארק לילי שרון".
מהכביש ניתן לראות שולחנות בצל העצים שמיועדים לפיקניקים  ובילוי.
הפארק הזה שווה התייחסות נפרדת. בהזדמנות.
נסיעה קצרה של כעשר דקות תביא את הנוהג לפתחו של כפר יאסיף.
הדרך לשם עוברת בכביש נופי שיש בו כפרים ערביים\צ'רקסים\דרוזים  בצד אחד וכרמי זיתים בצידו השני.
כשאני נוסע לכפר יאסיף אני מכוון עצמי לקונדיטוריה אחת בלבד.
זו ששמה "ממתקי אלוליד האמיתיים בתוך הכפר."



גם כאן מסתבר שלכל דבר טוב יש חיקוי.
אני אימצתי כבר לפני הרבה שנים את המקום הזה שלא מאכזב אף פעם.
טרי וטעים בטירוף.כמובן שהצטיידתי במשלוחה למשפחה שנשארה מאחור. אל דאגה זה לא ישרוד יממה.
ברחוב המקביל לקונדיטוריה יש קיר ענק צבוע בציורי קיר המתארים הווי מקומי.
אני מעמיד את הריו לאורך הקיר ונתן לה להשתלב בציור.



סביר, כבר אמרנו.
לאחר שהעלינו את רמת הסוכר בגוף לגבהים בלתי נסלחים (מזל שהרופא שלי בחופשה), הגיע הזמן לחזור למרכז.
הירידה מכפר יאסיף הייתה יותר מהירה מהעלייה, פניה שמאלה לכיוון כרמיאל עד צומת עמיעד, פניה ימינה לכביש 70 ויאללה, יש כבר שלט המורה על הכיוון לתל אביב.
סמוך לתמרה אני רואה שדה חיטה גדול וצהוב המזמין את הריו ללוקיישן  מתחייב.
זהו שדה גדול שקומביין קוצר מעבר לאופק. מוקף בשביל כורכר בו רבים מבני המקום צועדים לעת ערבית.
הריו משתרעת כדוגמנית בשדה, מאפשרת לי לקלוט את חמוקיה באור קרני השמש המלטפות.

"איך היה" ? אני שואל אותה.
"סביר" היא עונה בצניעות.
בכביש 6 כמעט השגתי מאזרטי שצצה מימין. אומנם הייתי מעבר למהירות החוקית אבל זה  היה קרב לא הוגן,
למרות שהשתדלתי.

בדרך חזרה קרני השמש האחרונות יורדות נמוך ונותנות לכל השדות שמשני עברי הכביש גוון צהבהב מרתק כמו פילטר של צילום, וקטע הכביש הזה, שיפה תמיד מקבל מימד מלהיב.

אפשר כאמור לנסוע עם הריו במהירות שמעבר למה שמותר בחוק הישראלי, זה ייקח יותר זמן, אבל זה יקרה.
למי שלא אצה הדרך ייסע בה בנועם וברוגע.
העברנו יום טיול (וחצי) עם נסיעה של כ-500 ק"מ.
בין לבין בזמן הנסיעה חשבתי איך לסכם את מה שיש ומה שאין -
ומה אין בה? מערכת מולטימדיה שכבר התרגלנו לנוכחותה, שני הילוכים נוספים ועוד כמה סוסים, ובקרת שיוט,- אלה הם פריטים שאני מאמין שקיימים ברמת גימור גבוהה יותר.
חסר לה "אופי" ועוד קצת להוסיף  בגובה של המושבים הנותנים תחושה של נומך.
ומנגד מה יש בה?
צריכת דלק סבירה (בערך 1:13 למבחן ), סאונד  סביר ברדיו, (לא מובן מאליו גם בימינו), מרחב סביר לארבעה מבוגרים, נוחות סבירה. בקיצור, רכב סביר אם מקבלים אותו למשל ממקום עבודה.



קיה ריו.
בקנה מידה סביר.
לברזיל, חברים כבר אגיע בהזדמנות אחרת.

כשזה יקרה אהיה יותר מפורט.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

זה המקום לכתוב לי מה דעתך על הפוסט בפרט ועל הבלוג בכלל