עד הקצה.

בתחילת השבוע פיזרתי רמזים.

אמרתי שהפעם הולכים עד הקצה. עד הסוף.

לפעמים אנו משתמשים במטאפורה לרעיון, ומתפלאים כיצד הוא הופך למציאות ממשית.

'עד הקצה' הפך למושג שהתאים את עצמו למגוון אפשרויות.

עד קצה יכולת הנהיגה היומית, כדוגמא אחת.

עד קצה המדינה זאת אפשרות נוספת.

בתכל'ס בכלל חשבתי על נהיגת שטח מרובת ערוצים וסלעים, שתביא את הספורטאג' למיצוי יכולותיו בתחום.

עד הקצה, לי זה נשמע מבטיח.

לפעמים כשאני סוקר אולמות תצוגה של רכבים, אני יכול  לדמיין את עצמי דוהר בערבות שחונות על גבי סוס מדברי כזה או אחר, וחורך אוטוסטרדות מהירות אל מחוז חלומי. חשבתי כי שוב אצא אל המרחבים ואל כבישים מפתים שיש בהם נופים ועניין, ואפגוש אנשים מרתקים שייצרו סיפור, אבל לחיים מסתבר יש דינמיקה משלהם, והרכב המשלחת הפעם יצר סיפור דרך משפחתי ומגבש.

ככה לפחות פנטזתי סופשבוע פרוע עם הספורטאג' טורבו, הגרסה המאובזרת והחזקה ביותר במשפחה, אבל בנות המשפחה הפרטית שלי שהתלוו אלי הפעם למשימה הוכיחו לי (בפעם המי-יודע-כמה)  שגם את החוויות (והמשימות) האישיות שלהן הן לוקחות עד הקצה.

שופינג, כמשל.

חיכיתי כאמור לעיתוי המתאים לקחת את הספורטאג' רחוק, וההתחלה הייתה מבטיחה.

דגם זה מפנק בכל אבזור אפשרי לנוחות מרבית.

 

עיצוב הפנים מהפנט ואיכותי -

הרכב מצויד בריפודי עור מפנקים כאשר  שני המושבים הקדמיים מחושמלים, גג פנורמי מלא מעל הראש מכניס המון אור פנימה. שלל מתגים במקומות הנכונים, מנוע 1.6 ליטר טורבו שקט במיוחד שמניע 177 סוסים קוריאניים נרגשים עם שבעה הילוכים וממסרת רובוטית רגועה. 
יש אפילו הנעה כפולת גלגלים לעבירות מרבית,

מפתח הרכב משמש לפתיחת הרכב בלבד. כפתור התנעה מעיר את המנוע לתגובה. מפתיע כמה שמתרגלים לזה במהירות.

הנוער שהתמקם בספסל האחורי פסק נחרצות שכאן מרווח יותר מאשר בספורטאג' המשפחתי יליד 2014.

אולי זה פתח המיזוג האחורי או שקע החשמל הנדרש לכל מסך אפשרי או התאורה האישית שמאחור יצר שקט. שקט שהופר בנחירות קלות כשהנסיעה הרגועה הפכה לנסיעה חלומית.

הדרך דרומה בשבת לפני החג רגועה וללא פקקים...פה ושם עוצרים לאיזה צילום מתחייב.

במצפה רמון עצרנו כדי להתרשם ממלון "בראשית" הייחודי המדהים והיפהפה, ניצלנו את הכנסת האורחים לשימוש בשירותים הכי מפוארים מעוצבים ונקיים שתמצאו בקו שבין באר שבע לאוסטרליה. אני מקווה שיזדמן לי להתארח בהקדם במקום כשליח מצווה לדבר הנאות החיים.
(חברים ב"ישרוטל", מישהו מקשיב???)

המשכנו בדרכנו הנינוחה נותנים למערכת הבטיחות ששומרת על נתיב הנסיעה לסייע בנהיגה השבלונית והחדגונית עד ש...הגענו לשיזפון.

בסיס ההדרכה של חיל השריון.

באופק ראיתי את אלה שחרב עליהם גורלם ונגזר עליהם לבלות שבת נעימה בין ענני הפודרה של מרחבי הנגב, אבל לפתע אני מרגיש רטט בגוו ולא בגלל שמצאתי איזה כפתור עיסוי בריפוד העור המשובח שמתחת לישבני.

כשטנקיסט בדימוס, ולא משנה כמה שנים הוא כבר אחריי, פוגש בדרכו מפלצת פלדה נוסטלגית, הוא לא יכול להישאר אדיש. סלפי זה מינימום וזה מתחייב.

מיד נתתי לזה כותרת,

"כלים אחד אחד".

כול אחד מהם מצטיין בתחומו, בעיקר כשמדובר בשינוע אנשים בדרכים עם עבירות בתנאים קשים.

תפסתי פינה מול שלא תעמיד בצל אפחד ונתתי דרור לאצבע המצלמת.

בהגיענו לעיר הדרומית פתחו בנות המשפחה במתקפה יזומה ומהירה על קניון "מול הים"  בעוד אני לוקח את עצמי ואת הספורטאג' אל הקצוות שהכנתי לנו.

תחילה אל הקצה של החוף הצפוני, זה שגובל בגבול הירדני.

מוכה אלם ותדהמה (פרטים בהמשך) אני מחליט לבדוק מה קורה בדיוק בצד השני. בקצה של הצ'ופצ'יק של המדינה, בגבול עם שכנתנו הדרומית, מצריים.

כל מקטע הכביש שבין המצפה התת ימי למסוף המעבר נכבש כולו.

היות וחג הפסח בפתח אני נזכר בהגדת הפסח בה מסופר על ערי המסכנות שבנו בני ישראל במצרים.

הדורות חלפו ועמים נדדו מפה ולשם, והיום מתברר שערי המסכנות אלו הן שכונות הקרוונים העצומות שהתפתחו בשתי קצותיה של אילת. מאות קראוונים מכל הגדלים ובניהם מאהלים שיושבים ממש אחד על השני ללא פרטיות, ערב רב והמון המונים נדחסים איש על רעהו בכמיהה לפיסת חוף אישית.

אני לא מצליח להבין מה ההנאה בכך, מסתבר אבל שאי אפשר להתווכח עם חוכמת ההמונים (גם אם היא שגויה ומוטעית)

בדרך חזרה לעיר אני נכנס בדיוק מול הנמל אל תוך המדבר אל מעמקי נחל שלמה.

 דרך עפר כבושה לוקחת אותך במעלה ההרים לראות שקיעה שיורדת על המפרץ. אפשר להגיע לשם גם לחוות הגמל הגדולה לסיור גמלים או רייזרים או לשימוש בפארק החבלים שבמקום או סתם לשתות כוס קפה במקום שקט במיוחד.

כשנסענו דרומה ירדתי מהכביש לעומק המדבר לחפש את "מאגורות נחש צמא" (ע"ע), לא שמעתי טרוניה או תלונה על קפיצות וטלטולים מצד שותפותיי למסע הזה.

אולי היו אלה המתלים המשובחים של הספורטאג' שיודעים לבלום כל מכה ותנודה, אולי זה הגיל, אבל מי שבחרה (בניגוד להרגלה) לשתוק ולהפנים זכתה (בצדק !!!) שאנהג כך גם בשבילה.

חזרתי לעיר כדי להיות עזר כנגדה, שתקתי ושימשתי נהג מרוצים.

זה שנוהג וכולם מרוצים.

אילת לא השכילה לפתח תיירות עממית. כזאת שרוצה מלון סביר נקי ובלי רעש עיצובי ומיתוג בעננים כפי שמקובל בארצות הברית ובאירופה, ובמחיר שפוי 70-80 דולר לחדר. בערך.

הברירה הטובה ביותר שמצאתי שתהלום את דרישותיי ללילה בודד בלי בריכה וצוות בידור נמצאה באכסניית הנוער אילת שממוקמת ממש מול קניון מול הים .מרחק פסיעותיים מהחוף הצפוני.                                                     

אנשים בגילי ששומעים את צמד המילים אכסניית נוער נזכרים במקומות בהם היינו בשנות השבעים.

אולמות של מיטות קומתיים ומקלחות ציבוריות.

ובכן רבותיי מהפך.

כן, כן גם מעבר לגיל חמישים ניתן להיכנס לאכסניית הנוער המשודרגת.

בכניסה מקדם את פניך לובי נעים ושירות אדיב.

מסבירים לך היכן ניתן לחנות ללא תשלום (לבאים ברכב), בחזית או בחצר סגורה בשער חשמלי.

בניין האכסניה ידידותי וגדול ויש בו מבחר חדרים ואפשרויות.

חצרות פנימיות ומרפסות לתצפית  בכל קומה.

והחדר שקיבלנו לשלוש נפשות הוא בדיוק מה שהיינו צריכים.

נקי. מסודר. ממוזג (כמובן) עם מקרר יעיל וטלוויזיה חדישה שטוחת מסך (שלא הפעלנו אפילו).

"החיסרון" היחיד שגילינו הוא מיעוט יחסי של שקעים (רק ארבעה) . בעידן של מוצרים ברי הטענה צריך לחשוב על יותר.

כשקמנו בבוקר וירדנו אל חדר האוכל מצאנו ארוחת הבוקר סבירה ביותר. גבינות. ירקות טריים וסלטים. חביתה מקושקשת מביצים אמתיות. קורנפלקס ומעדני חלב.

בקיצור לא יוצאים מפה רעבים.

חתך הגילאים של הסועדים הראה שבאמת יש מקום לתיירות עממית. כזו שלא רוצה אוהל על החוף ולא אגדודו בבריכה.

קפה קטן מול המפרץ. אפשר להתמכר

שאלו פעם חכם סיני אחד מהו סוד אושר ?

הוא שקע בהרהורים וביקש שיחזרו אליו בעוד שבוע.

והנה חלף שבוע ובאו אליו לשמוע.

"האושר", הוא אמר ,"חבוי בתוך תוכנו, יש אומרים כי הוא נמצא בפסגות ההרים הגבוהים של טיבט. אחרים ימצאו אותו במעמקי הים באוקיינוס הגדול. אם תמצא את האושר ברגע לידת בנה., אחרים כשיחצו את נהר היאנג צ'ה הגועש.

יש מי שעובד קשה כל חייו וגם ברגע מותו לא ידע מהו אושר.

אבל שמעתי שמועה שאיני יודע אם היא אמת או רק שמועה.

שיש נשים מסוימות שחוות אושר אחר.

אושר שבא ומגיע מסיפוק והצלחה כפי ששמעתי שקורה איי שם בארץ רחוקה שבה הן מוכנות להרחיק נדוד, חוצות נהרות והרים, עמקים ודרכים בהם מסתובבים ליסטים רעי לב וחורשי מזימות, ובהגיען למחוז חפצן הן מסתערות בחירוף נפש עז ורוכשות  פריטים מיותרים שאין בהם מס מקומי. ואז האושר שלהן מרקיע שחקים..אבל זו כנראה רק שמועה , כי זה ממש לא יכול להיות הגיוני.

 אבל אני ? מה אני מבין בזה ? הרי אני רק זקן סיני .."

האושר מסתבר זה ללכת עד הקצה.

סוד האושר

ואם זה בא יחד עם ספורטאג' טורבו 1.6 האושר הוא ממש ....

עד הקצה.

מלך המדבר

ירון הולנדר ,

אפריל 2017

ספורטאג 1.6 טורבו GT

אכסניית הנוער אילת

מלון בראשית מצפה רמון

קניון מול הים, אילת

ביג,אילת