יש סוסים שמדברים עברית .

סופשבוע אמור להיות רגוע לא?

כל השבוע אנחנו רצים מפה לשם, עובדים קשה, במטרה אחת.

להגיע אל סוף השבוע כדי שנוכל לבלות עם המשפחה, ללכת לבריכה, לקרוא איזה ספר מעניין, לאכול טוב, ובעיקר לנוח.

לנוח זו מילת המפתח. ואם היה אפשר למתוח את הסופ"ש לעוד יום או יומיים אז היינו נחים יותר ומתאמצים פחות.

סוג של דרך חיים. מוטו.

לפחות שלי.

אז מה פתאום פונים אלי עם רצון לתת לי רכב עם יכולות שטח ברורות ומשמעותיות כדי שאקח אותו להריח כמה שבילי עפר ותלמים מסולעים ???

כדי להוכיח מה ולמי?

כדי להרוס לי את סוף השבוע או כדי להזרים לי ריגושים לחיים ??

כבר סיפרתי לא פעם שאני טיפוס חננה בכבישים. לא נוסע מהר מידי, (מאז שהמשטרה התחילה לשבת לי על הווריד על כל מיני גלאים מצלמות ומארבים), ובכלל אני לא בקטע של מכוניות ספורט. (למרות שמתרגש מכל פרארי ולמבוריגיני כדרכם של גברים)

עם כל אהבתי לתחום המוטורי יש לי עדיפויות אחרות שמרגשות אותי יותר.

4X4

זו מילת קסם שמגלמת כל כך הרבה.

מרכב גבוה.

                                 זוית נטישה.

                               עבירות.

רקע של טרקטוריסט בנעורי, ונהג טנק בעלומיי החדירו בי את האהבה לטבע ולהתגברות על כל מכשול. מים בוץ חול ושלג.

סעמממק..זה טעם החיים. (גם קוקה קולה, אבל  נדבר על זה בהזדמנות אחרת), אדרנלין מתוק שעובר בוורידים מהבוקר עם השפעה ארוכה לכמה ימים.

וואוו.

טיולי ג'יפים שנקראים כך על שם המותג, וכבר לא משנה עם מה אתה נוסע אלא לאן.

ולכן,

שילוב של רכב עם יכולות שטח מבטיחות, סופשבוע ריק מתוכניות, חברים זמינים שרק מחכים להפתעה ולא שואלים שאלות, הם בעיני מתכון בטוח להרפתקאה מהזן הנעים.

אז בואו תצטרפו אלינו.

ראשית  תכירו את חתן השמחה.

הקוריאנים כבר מספיק זמן כאן כדי שנאמין להם שהם יודעים להוציא תחת ידיהם מוצרים אמינים וטובים.

בין אם זה במוצרי אלקטרוניקה ובין אם זה במכוניות המככבות בראש מצעד מכירות המכוניות כבר כמה שנים טובות.

בעוד קיה ויונדאי חולקות בניהן את הבכורה, האחות לבית סאניואנג נותרת אלמונית כמעט ומעטות הן המכוניות שרואים בכביש, ובאמת לא ברור מדוע. בעיקר כשבעבר היו ליצרניות הללו כלים שעמדו בגבורה בתנאים הקיצוניים ביותר שהשטח מכתיב.

נשבע לכם שראיתי במו עיני.

הרקסטון המגודל הוא רכב המיועד למשפחה שאוהבת לטייל. יש בו מספיק מקום. אפילו ספסל שלישי שמגדיל את הנפח לשבעה נוסעים, והקיפול של הספסל מעניק נפח אחסון ראוי לכל טיול. מנוע הדיזל (טורבו דיזל למען הדיוק 2.2 ליטר) החזק מעניק נסיעות רגועות בכבישים המהירים, לא מתאמץ בכלל. זה רכב בסיסי מאד באבזור הפנימי שלו כרוצה לומר – פה השקענו ביכולות. לא בפוזה.

ואכן הרקסטון בנוי כקוביה מקומרת פינות שלא מסובבת ראשים ברחוב, זה לא העיצוב הבולט והאופנתי. זאת חיית עבודה. נטו.

וכשעובדות אלה ברורות וחדות נשאר להרים טלפון ליוסי וקובי שחולקים איתי חיים שלמים לתת להם את חווית הנוסע.

יוסי שכבר השתתף בכמה נסיעות התפרקד לפנים, הזיז קדימה את המושב שלו כדי שקובי יוכל לשבת בנוח מאחור, למרות שיוסי לא נמנה על קטני הגוף נותר לו מספיק מקום לשבת  ורק להתלונן על בעיה בכניסה לרכב.

קובי התרווח מאחור, נהנה ממשבי רוח קלים המגיעים מפתח המזגן האחורי, וכדרכם של אדריכלים היו לו רק הערות על עיצוב ותכנון.

אבל אני הנהג, זה שנהנה הכי הרבה, אז מ'כפת לי?

שידברו.

178 סוסים מלוכסנים מתעוררים בצהלה עם סיבוב המפתח, מריחים אף הם כבישים מהירים והרים שמבטיחים שבילים חרושים, שולחים ניחוח סולר על הבוקר.

"אני אוהב ריח סולר על הבוקר" אומר בפארפרזה על משפט דומה שנאמר בסרט מפורסם.

זה מעורר אצלי געגועים וזכרונות מימים אחרים.

שבת בבוקר קשה לקום מוקדם אלא אם אתה יהודי נודד או אחד שיש לו טנדר עם אופנוע ים או טרקטורון מאחור, אלו הם מרבית האנשים שתפגוש בקפה אשר על כביש שש.

חולי השטח מתעוררים מוקדם ועם ברק בעיניים ואבק באוזניים מהטיול האחרון מחפשים את האטרקציה היומית.

בדיוק בתחילת השבוע קיבלתי במייל מקק"ל (כן, כן, אני מאלו ששומרים על קשר גם בלי קשר לקופסה הכחולה או לג'וב מבטיח) כי בדיוק נחנכה דרך חדשה ב"דרך נוף יער בית קשת".

זה שלא שמעתי על המקום הזה מעודי לא אומר שלא צריך לבקר בו, נהפוך הוא -

חובה נעימה לבקר במקום חדש.

לדרך נוף יער בית קשת (להלן דניב"ק) יש שלוש כניסות גישה.

הצפונית מכביש 77 סמוך לצומת גולני לבאים ממערב (מכיוון כללי חיפה)

המזרחית מכביש 65 לבאים מעפולה לצומת גולני, והשלישית הדרומית, זו שמחייבת מעבר בנצרת עילית לכיוון יער צ'רצ'יל.

אם כן ברור לקורא היכן תא השטח הזה..קצת בצפון (לא יותר מידי) באיזור צומת גולני, באיזור שתושבי חדרה ומטה פחות מטיילים בו מן הסתם (אלא אם יש להם רכב מהעבודה או קוצים בתחת) ובתוואי נופי של הגליל התחתון.

בדואר של קק"ל שקיבלתי מצאתי את ההסבר הבא :

"פעולות ראשונות לשימור יער אלוני התבור החלו בראשית המאה ה-20. בשנת 1901 החל אליהו קראוזה, אגרונום ומנהל חוות סג'רה, לטפח את יער אלוני התבור. בעזרת איכרי המושבה סג'רה הוא גזם ודילל את העצים. העץ שהופק שימש לתעשיית הפחם. בין העצים רעו עדרי הצאן והבקר של המתיישבים. יוסף וייץ, שהחליף את קראוזה בשנת 1913, המשיך בטיפוח ובשמירת יער האלונים. למרות זאת השלטון העות'מני פגע במלחמת העולם הראשונה ברוב עצי היער כאשר ניצל את העץ לבניית המסילות ולהסקת קטרי הרכבות שנעו לחזית הדרומית.

בשנת 1926 הכריזו שלטונות המנדט הבריטי על שטחים נרחבים במורדות המזרחיים והדרומיים של הרי נצרת שמורות יער. האזור שבו נמצא יער בית קשת נכלל בתחום השטח שיועד לשימור. בעקבות ההכרזה החלה מחלקת היער של המנדט בנטיעת יערות במורדות הצפוניים של הר דבורה. עצי אורן ירושלים ואורן הגלעין שניטעו בשלהי שנות ה-20 צומחים בחלק הדרומי-מערבי של היער. בשנות ה-30 ניטעו חלקות יער נוספות בהרי נצרת ובכללן גם ביער בית קשת."

(יתר פרטים בקישור הבא:

http://www.eyarok.org.il/trip.aspx?id=208&utm_source=nl&utm_medium=nl&utm_campaign=6.9.2017#3789)

תחנתנו הראשונה היתה תצפית בכניסה ליער צ'רצ'יל.

במפה קוראים לזה הר כסולות.

מכאן אפשר להתרשם מגובה ההר אל מול בקעת עמק יזרעאל הפרוש מתחת ואל הר התבור שנמצא ממול ובולט מכל הסביבה.

ניצב לכביש האספלט פורצת דרך עפר מהסוג שהרקסטון נבנה עבורן. קצת אבנים ועפר תחוח בשביל לרכבי שטח שמטפס לפסגת ההר בקלילות של עז הרים. לרקסטון כאמור לא חסר כוח אבל המיתלים שלו הרכים מידי גורמים לרכב להטלטל כאוניה בין גלים במקום לשכך אותם באגרסיביות. המומחים שקראתי קצת מסקירתם לפני מעידים שזו אחת החולשות הבולטות של הרקסון השרירי וטוב יעשה הרוכש שישדרג במיתלים מתאימים יותר. בחנתי את הילוך הכוח ואת אופציית סיוע בלימה בירידה (כפתור יעודי וחיוני) ובתפקודי אלה לא נגרע דבר.

אני לא באתי להתחרע על הרקסטון ואין לי כוונה להשמידו תוך כדי, אלא לראות מה תוכל המשפחה המטיילת לעשות גם בירידה מהאספלט.

כביש דרך הנוף סובב על צלע ההר נותן זוויות צפיה מכל עבר ולכל כיוון. האוויר צלול וחמים, שקט של שבת בבוקר ללא כל שאון אחר.

הדרך מובילה לצומת בה יש בחירה- הר דבורה (ימינה) או המשך דרך הנוף (שמאלה). כדרכם של כובשים מנוסים מן הימין הקיצוני לקחנו את הפנייה אל פסגת הר דבורה ונתנו לקוריאני המגודל לקחת אותנו מעלה-מעלה.

על הצ'ופצ'יק של ההר ניצב מונומט בטון המספר על "היער המלכותי" – יער שניטע בשם יהדות בריטניה כמתנה לחתונת הכסף של מלכת בריטניה.

המשכה של הדרך עובר בנתיב של שביל ישראל (ע"ע), ובהמשך אנו רואים מגדלי אבנים בצידי הדרך עם סמל עוגן על האבן העליונה עם הכתובת –                                            The Gospel Trail.

בהמשך היום נמצא את הפתרון לדרך עלומה זו לא רק באמצעות הגוגל.

                                                                                                              

                                                     החל ממקטע זה האספלט הופך לחדש ומחודש. הדרך מתפתלת כנחש בין העצים ולפי תוואי ההרים והגבעות.

 יש כאן המון מקומות לעצור לפיקניק קצר או ארוך, מקומות עם או בלי צל ועם המון אפשרויות להתבודד בטבע.

הנתיב משובץ מקומות לעצירה כמו חניון האלון הקשיש, מצפור התבור ובית היערן. אבל לנו עוד מצפה יום ארוך עם הפתעות והבטחות.

מצאנו את היציאה לכביש 77 ואל מול טורען יוצא השביל אל צומת גולני.

לחברים שלי הבטחתי שתהיה אופציה לרטיבות הבאה יחד עם כביש מהיפים בארץ, אבל מכאן זו נסיעה של שעה לערך.

בעוד חבריי מתווכחים בלהט על עקרונות פוליטיים או מי יותר שווה (עם כמה קמצים), ורק מפאת כבודם אסתפק בזה. רק בנושא הזה וגם בנושא ההוא. ובעוד האחד מתרעם שלא אכל פנקייקים לארוחת הבוקר כמידי שבת, והשני מתלונן על ההשכמה המוקדמת אני נותן לבקרת המהירות (קרוז קונטרול בשם המתלעזים) לתת עבודה נינוחה.

הרקסטון לא משמיע גיהוק, רק ההגה שלו טיפה מעורפל ולא מעביר את מלוא האינפורמציה לנהג, אני מחפש אמתלא להשתמש במינוחים של עיתונאים מוטוריים עאלק,"הגה מעורפל". נו, כשנתקלים בזה מבינים את המושג אבל מה אני נטפל לזוטות? ימינה זה ימינה ושמאלה זה שמאלה.

הדרך צפונה לכיוון קרית שמונה נחתכת באחת כשפניתי ימינה ליד מחניים והמשכתי בכביש הנוסע אל גשר בנות יעקב.

מי שעוקב אחר מסעותיי יודע לבטח כי עברתי כאן בשלהי החורף עם הקיה נירו, אבל היום אנו פונים מייד אחרי קיבוץ גדות אל כביש 918 שצמוד לגדת הירדן ההררי.

תמיד כשאני עושה ראפטינג סוער בירדן אני שואל את עצמי מי הם האנשים וכיצד ידעו להגיע אל גדת הירדן ולהקים לעצמם התנחלות, לשאלה זו מצאתי תשובה כשבעיקול הכביש ירדתי לדרך עפר שהובילה...טרררררםםםםם...אל גדת הירדן.

דרך עפר מקבילה לשפת הנחל ובין לבין מבצבצים אוהלי מתנחלי השבת.

אבל היות ולא באנו בשבילם אלא רק בשביל לקבל כמה תשובות חזרנו אל הכביש רק כדי להגיע בהמשכו אל עין טינה.

 

עין טינה הינו מקטע נחל של מים צוננים היורדים ממפל קטן, כיף נורא לעצור כאן ביום מהביל שכזה ולשכשך רגליים או טיפה יותר, שכן לא מדובר בבריכה עמוקה.

הייתי כאן בעבר עם ילדיי הצעירים והיום החניון גדוש מכוניות והדרך עצמה קרוב קרוב לבריכה הצריכה אומץ מסויים של מעבר במים (עם הרכב), וכפי שכתבתי מקודם לא באתי להרוס ולהתנסות בחילוצים מיותרים לכן הודעתי לקבוצת המטיילים שאיתי על חישוב מסלול מחדש.

זה שאני גם הנהג וגם זה שמחליט מונע מהם כל נסיון למרד, מה? יצאו וילכו ברגל???

עין אקליפטוס או בשמו האחר עין אמפי נמצא טיפה צפונית ממחנה ירדן  או לבאים מבית המכס העליון שצריכים לפנות ימינה בצומת, ולנסוע כחמש דקות עד לדרך עפר הפונה שמאלה ונכנסת עמוק אל תוך השטח הפראי של רמת הגולן. (במפות מצויין שניתן להגיע מכאן גם אל נחל משושים, נאמין להם)

נסיעה של כעשר דקות על ציר אספלט שנסלל כנראה על ידי גדוד נהגי הפרדות של הקיסר העות'מני מתישהו פעם מזמן. כולו חרוש חריצים ובורות שיכולים להרתיע רכבים פרטיים נמוכי צללית, אבל הרקסטון מגחך בינו לבין צילינדריו ומדלג על אף ולמרות המתלים על כל הבורות כאילו היו כביש שטוח.

עצירה סמוך לגדר וכניסה לשביל סלעי שמוביל אל חורשת אקליפטוסים המצלים על בריכה קטנה ובה מים שקופים כבדולח ובהם דגיגונים שאוהבים לנקר כפות רגליים.

כיף כאן במידה, ומיעוט האורחים נותנים לשבת ולטיול הזה עונג מוסף.

שעה של מנוחה באה לקיצה והחברים מתחילים לאותת לי על רצונם בהמשך היום. נופי רמת הגולן מרובי שבילי עפר המובילים למפלים ובריכות נסתרות ליודעי סוד, הם מה שיקרוץ לבעלי הרקסטון להפליג איתו אל מחוזות ההרפתקאה. הידיעה כי הסוס הזה יוכל לנווט בבטחה את שבעת נוסעיו מטעינה את הרוח במפרשי ציפיה והתרגשות, אבל אנחנו עכברי העיר אצה לנו דרכנו כי עוד הבטחות רבות לממש.

בירידה מהגולן ניבטת הכנרת כאומרת, תן עוד צ'אנס. היות וכבר נהניתי בעבר עצרתי שוב בגן הלאומי של כפר נחום כדי שגם חבריי יכירו את יופיו של המקום.

בכניסה לאתר ניצב סלע גדול ועליו אותו סימן שראינו בבוקר בדרך נוף יער בית קשת, כאן מצאנו הסבר על אותו GOSPEL TRAIL.

שוב פניתי לעזרת חוכמת ההמונים ולהלן ההסבר:

דרך הבשורה = THE GOSPEL TRAIL

2011 שנים אחרי שנולד ישוע השכילה מדינת ישראל להתחיל ולמצות את הפוטנציאל התיירותי הגלום בגליל התחתון, הסביבה בה גדל  ישוע והטיף. אמנם התחביב הנוצרי להתחקות אחר אתרים בהם התרחשו סצנות בחייו של ישוע ותלמידיו קיים כבר מאות שנים, אבל שביל הליכה המקשר בין אתרים אלה, בין נצרת לכינרת, הוא דבר חדש יחסית. הדרך מאפשרת למבקר בה לחוות את נופי העמק וההר דרך הרגליים, לחזור אחורה בזמן לימים בהם היה הגליל תחת שלטונה של האימפריה הרומית, ולהכיר לעומק את הקרקע הפורייה מתוכה צמחה הדת הנוצרית.

אז אם כבר נגענו בעיר נצרת, וביום שטעמו כל כך מתוק הרי שסיום של יום כזה צריך לחבר את כל הקצוות הללו.

כבישי הגליל החדישים נותנים דרור לכל צמא טיולים לממש את רעבונו. מצומת גולני פנינו ימינה וברמזור המפנה לכפר כנא פנינו שמאלה. עוד כמחצית שעת נסיעה בין סמטאות וכבישים צרים הביאה אותנו בסופו של דבר אל כנסיית הבשורה בנצרת.

סוס מנצח אומרים מביני עניין לא הורגים, אי לכך ובהתאם החנינו את הסוס הקוריאני המגודל בחניון מסודר ופנינו אל קונדיטוריה "אל מאחרום". (רחוב פאולוס השישי בכיכר שליד הכנסיה)

כאן אני יודע בוודאות ימצא כל מי שיש לו צורך במתוק את הסם שלו.

המבחר כאן הוא עצום והכל טעים מאד אבל באנו בשביל דבר אחד - 

את פנינו מקבל אמיר, שמגיש לנו בזריזות מנת כנאפה אלוהית טריה ואוורירית ולצידה אספרסו מריר. זאת לא הפעם הראשונה שלי במוסד הזה (ובוודאי לא האחרונה) ולטעמי זה אחד המעדנים הטובים ביותר מסוגו שיש בארץ. משום מה די נדיר למצוא כנאפה טריה גם בישובים הערביים, אמיר שמתיישב עימנו לשיחה מסביר שתהליך ההכנה דווקא די פשוט ומסכים איתי על הנקודה. ולראיה הוא מספר שבכל נצרת יש רק שלוש קונדיטוריות שמכינות כנאפה. אני גיליתי את המעדן הזה רק אחרי המון שנים בהן חבריי ניסו לפתות אותי לטעום, אבל מיום שהכריש טעם דם הוא כבר לא יכול להיות צמחוני.

הנסיעה חזרה למרכז הותירה את מתיקותו של היום הזה שהיתה בו הרפתקה וגילוי דרכים חדשות, שעות עם חברים וגם חבר חדש שיודע לתת שעות של הנאה, הרקסטון שווה את ההשקעה למי שצריך בדיוק כזה. זול בהרבה מאלה שיודעים לתת בדיוק את אותה תוצאה , ההתפשרות באה במיתוג ובאיבזור.

אנו, חולי השטח האמיתיים ממילא לא מחפשים מותרות, תנו לנו טוחני סלעים פשוטים ונהיה מרוצים להחריד.

57 ליטרים של סולר נתנו לנו  נשימה ארוכה לכל השבוע שיבוא.

זה והסוכר.

וכשסוף השבוע ממלא אותך, מה שיבוא יבוא, בכיף.

סאניונג רקסטון, הוא כאן למביני עניין.

ירון הולנדר (עם קובי ויוסי)

ספטמבר 2017

דרך נוף יער בית קשת

עין אמפי- עין אקליפטוס

עין אמפי

גן לאומי כפר נחום

אל מחרום, נצרת

סאניונג רקסטון 

 כל הצילומים של הסופ"ש הזה