Your life is honey , honey: הנהג של מיס דייזי

"הילד בן 18 השבוע", הזכירה לי הזוגית.

"סע, ותביא לו את העוגה שהוא אוהב", הוסיפה.

"אבל מה שהוא אוהב נמצא בכלל באמריקה", אמרתי, משחק אותה כמנסה להתחמק.

"אם זה מה שצריך אז סע", פסקה בהחלטיות.

מזל או חבל שצ'יז קייק פקטורי עשו לאחרונה עלייה לישראל ואפשר להשיג אותן במרחק שעה וחצי נהיגה מהמרכז (עד שיעשו תת-עלייה ויתקרבו למרכז).

מבחינתי מנהטן וכפר ברוך זה כמעט אותו מרחק, (רק למנהטן יותר כיף להגיע).

ולי יש מזל שיש לי הבוקר את מאדמוזל דייזי החמודה שתארח לי לחברה, ותכיר לי את עצמה לאורך כביש שש.

כשנשאלתי איך ברצוני להתחיל את הקשר הצרפתי אמרתי שהעלמה הזאת, שיש בה שיק שגורם לך להדלק עליו ממבט ראשון, בהחלט עושה לי את זה.

ואני אפילו עוד לא ידעתי כמה אני הולך לעוף עליה.

בנתיים אנחנו עוד עם העוגה הזאת על הראש, נכון?

מייד בכניסה למכונית מבחינים ברף העיצובי המשופר שסיטרואן (ממממ..ששש...היצרן של DS3 שמיתג את הדגם הזה (יש עוד) כנישת פרימיום מיוחדת, כמו הלקסוס של טויוטה, האינפיניטי של ניסן ועוד..) השקיעו פה.

דלת כניסה רחבה במיוחד (דגם 3 דלתות מחייב) והמון זכוכית מקיפה את המכונית מכל צדדיה, מכניס אור רב וגורם לנוכחים תחושה מרווחת יותר.

מושב הנהג והנוסע שלצידו הינם מושבים ארגונומיים שעוטפים ומחזיקים את הגוף כאילו נוצק לתוכו. יש לזה סיבה טובה ועוד נגיע אליה בהמשך הדרך.

אלמנטים עיצוביים כמו פסי ניקל בוהקים או אפילו סמל המותג המושקע בצידי הפנסים האחוריים.

אממה, כמו שיש ילד מופרע בכיתה שמבטיח להשתדל להיות בסדר אבל מתפלקים לו כל מיני על הדרך, ככה היצרן חייב להוכיח שהוא עושה את הדברים אחרת.

לא שזה רע. רק שונה.

מתגים על ההגה כמו כולם?

מה פתאום?

שיתחבאו מתחת להגה.

או אם יש אווירה לא נעימה ברכב, ישנו מתקן בו מוסלק גליל ריח וכל לחיצה על כפתור יעודי משחררת עננות נעימה לחלל. אכן קטע.

אבל ה-DS (להלן דייזי) בנויה באיכות חומרים מרשימה. הייתה כאן עין מקצועית שלא נתנה לגחמות להתפרע אלא רק לשמור על טוב טעם שמשדר יוקרתיות יצירתית.

מייד כשמתחילה הנסיעה אתה נוכח לדעת כי בעולם האוטומטי נשכחה ההנאה מהנהיגה. כאן, עם גיר הידני וששת ההילוכים החלקים, ההגה החד והמדוייק, והמנוע החזק והגמיש חוזר החיוך לפנים.

רבותיי, הנה לכם כרטיס ללונה פארק.

תמצאו כביש ריק (רמז,רחוק מהמרכז, ובשבת) וההנאה מובטחת.

אבל נחזור לעניין שלשמו התכנסנו.

The Cheesecake Factory הינו מותג עוגות גבינה מארה"ב. עוגות משובחות ביותר, ויש אנשים (לפחות במשפחתי הקרובה) שמוכנים למשכן כלייה (לא את שלהם הפרטית חלילה) עבור סלייס שכזה.

את העוגות ניתן להשיג בשלוש חנויות של "סעדי קפה". בצפון.

המקום הקרוב ומוכר ביותר נמצא בכפר ברוך. בין עפולה לנצרת.

אז נכנסנו בראבאק, עלינו על כביש שש, הפעלנו את מתג בקרת המהירות (אפילו בצרפתית קוראים לזה קרוז קונטרול), רק בשביל שהחוק לא ירדוף אחרינו (ועם הדייזי הזאת זה ממש לא קשה), וגם לנו זה קורה. ההתפלקות הזאת. לשחרר, ולתת לה לה לעוף.

אתה מרגיש איך הריאות נפתחות, ובקלילות היא ממריאה הרחק מעבר למהירות החוקית. (אבל רק בשביל לבדוק, לא מומלץ).

וכשהסביבה נעימה הדרך חולפת כמו בהילוך מהיר, ולכפר ברוך מגיעים הרבה יותר מהר מכפי שתוכנן.

המקררים של החנות מלאים כל טוב אמריקה, 2 סוגים של עוגות מגיעות במצב קפוא ויחזיקו מעמד ככזה עד תל אביב.

הקטנה שוקלת כקילו ועולה 100 שקלים.

הבינונית כבר שוקלת קילו ומחצה ועולה בהתאם 150 שקלים.

הגדולה נמכרת עבור 220 אבל היא כבר לא במצב קפוא.

כמו באמריקה, העוגה מגיעה פרוסה למשולשים נפרדים,ארוזים ומאפשרים שליפת יחידות בודדות ללא צורך להפשיר את כל העוגה.

עכשיו הנסיעה כבר מקבלת טעם מתוק-מתוק מעבר לרכב עצמו.

בצאתי מכפר ברוך אני מרים את עיניי אל קו הרקיע שממול. מגדל העמק יושבת על הרכס הזה. בולט מעל קו הרקיע ניצב מגדל תצפית גדול ומיוחד. אני מחפש בגוגל מפות את המבנה ומנווט את עצמי אליו (רחוב יסמין למתעניינים)

אני לא יכול לומר בוודאות מתי הייתי כאן בכלל ואמתיי, מה שבטוח שזה לא קרה בעשרים השנים האחרונות.

העיירה דיי מנומנמת בצהרי שישי, וכשמצאתי את המגדל הצופה אל העמק מצאתי מגדל נטוש מוקף גדר מכל צדדיו, ורק בפתחה של ישיבה ניתן להכנס עד המבנה עצמו.

"פעם", אומר ילד שעובר ליד, לתייר המזדמן, "למעלה הייתה מסעדה מסתובבת, אבל היא כבר מזמן לא עובדת".

מה שכן, אני בטוח לגמרי שזה לא היה בשנות חייו של הילד הזה.
הפוטנציאל התיירותי לדבר כזה במקום הזה כל כך ברור וחבל שנטוש ובלתי ניתן לעלות במעלה המדרגות החסומות. חייב להיות מראה מדהים על כל העמקים והבקעות הסובבים את העיירה.

למחרת, עם שחר התעוררתי אחוז התרגשות. החזאים דווקא ניבאו קודרות.

"פרנקינית אנוכי", אמרה לי מיס דייזי עם שחר. "למרות מוצאי האירופאי המאופק, כדרכן של צרפתיות אני אוהבת חום ושמש, קח אותי בבקשה למקומות כאלה", הוסיפה.

מי אני שאסרב?

כאשר גוש דן נעטף בשמיכת עננות אפורה וקודרת זה הזמן לצאת אל מרחבי הדרום בחיפוש אחר השמש הניצחית.

וכך בבוקר אני מכוון את עצמי דרומה. באוויר יש ריח של הרפתקה.

ככה זה כשמנוע הטורבו הזה בנפח 1.6 ליטר מפיק 165 סוסים צוהלים, הכבישים פנויים והלב מרקד עם כל קפיצת סל"ד.

"קודם נעבור את באר שבע אחר כבר נכבוש את הדרום", אני מזמרר לעצמי את ליאונרד כהן באינטרפרטציה מקומית, ואחרי שעקפנו את בירת הנגב התחלתי לחפש אטרקציות ראויות.

שמתי לעצמי מטרה להגיע אל בורות לוץ (מי שלא מכיר שיחפש) אבל מתוך מטרה שההפתעות חייבות לצוץ מתוך הלא-נודע.

וככה פתאום בלב הישימון (צומת טללים ליתר דיוק) חותך את קו הרקיע מבנה עצום הנדמה כטיל.

" ממתי הפך הנגב לאתר שיגור חלליות לירח ?" שאלתי את עצמי בלי לחכות לתשובה, אלא אם אברר לעצמי את העניין הזה.

שדה מראות עצום מידות מקיף את המגדל הזה, שכל מטרתו להפיק חשמל מן השמש, כשבראשו דוד ענק ששוקל 2,220 טון (וואלה !!) וכל מראהו כמשהו שאי אפשר להתעלם.

בדיוק כשסיימתי סשן צילומים מתחייבים, הבחנתי בצומת הקרוב (לכיוון דרום) בשלט חום חבוט - "מצפור הקומנדו הצרפתי", ככה כתוב.

האם אין פה אצבע אלוהים שמביאה אותי למקום עליו לא שמעתי מעולם? ואיך שהצבתי את מיס דייזי במיקום ראוי בחניה נעמדת לצידה אחותה הקוצנית והקקטוסית.

אתה מכוון לצרפת ומקבל מהיקום את הבלתי צפוי. אם אותו מגדל היה עשוי באגט בכלל הייתי מתפלץ, כנראה.

קמטוט הקרקע הזה שגבוה במעט מן הכביש המוביל דרומה לכיוון שיבטה ניצנה וסיני היה מקום בו לחמו ונפלו חיילים צעירים של צה"ל, שחלקם עלה מצרפת וכך קיבלו את הכינוי "הקומנדו הצרפתי".

"הקומנדו הצרפתי היה יחידת לוחמים דוברי צרפתית במסגרת הגדוד התשיעי של הפלמ"ח, בחטיבת הנגב, שלחמה במהלך מלחמת העצמאות בשנים 1948–1949. יחידת הקומנדו הצרפתי מנתה כמאה לוחמים דוברי צרפתית, רובם עולים יהודים ממדינות צפון אפריקה, וחלקם נוצרים אוהבי ישראל, שלחמו בצבא צרפת החופשית ובמחתרות האנטי-נאציות בתקופת מלחמת העולם השנייה. הלוחמים בפלוגת דוברי הצרפתית, שהיו שונים בלבושם ובשפתם מלוחמי הפלמ"ח ילידי הארץ, כונו בשם "הקומנדו הצרפתי", כינוי שהפך במהלך הזמן לשמה הרשמי של הפלוגה. במסגרת הגדוד התשיעי השתתפה הפלוגה במבצע יואב ובמבצע חורב. במסגרת מבצע יואב, באוקטובר 1948, הייתה פלוגת הקומנדו הצרפתי בכוח שפרץ לבאר שבע."

ככה סיפרה לי חברתי המסורה ויקי

הקומנדו הצרפתי-ויקיפדיה

אחרי זמן מתחייב להיסטוריה חזרתי לצומת טללים ופניתי ימינה לכיוון שדה בוקר.

על כביש 171, השומם מתנועה ונמתח לאורך 46 ק"מ מצומת בה"ד 1 אל האינסוף אפשר פשוט להעביר להילוך שישי ולהמריא.

נופי המדבר סובבים אותך מכל עבר ואופק, ומיד אחרי שחולפים על פני המטווחים של בית הספר לקצינים של צה"ל, לצד הדרך, משמאל, מופיע כרם ענק באמצע המדבר.

צרפתייה וכרם זה שילוב מנצח, חבל שאין כאן יקב צמוד. בכל מקרה זהו מראה מפתיע ביותר במקום הצחיח הזה.

בהמשך הדרך אני אוסף אל מכוניתי אם ובתה שהלכו לסיבוב מדברי, ושמחו מאד להצטרף כטרמפיסטיות עד למכוניתן שחנתה בחניון מאולתר בפתחו של שביל עפר המוביל אל הר רמון וקרני רמון.

בזכותן עצרתי כאן בהבטחה גדולה לנוף מרהיב ומיוחד.

לך תדע לאן תקח אותך עצירה סתמית לטרמפיסט באמצע המדבר.

מטיילי השבת בטבע הם פניה היפות של הארץ הזאת.

קורנים, אדיבים, חביבים ומסבירי פנים לזר.

אני חולק עיצות להמשך הדרך עם אנשים שצצו להם מבין הסלעים והמשעולים.

השארתי את מיס דייזי לשמור על החניה (אין צורך בתו חנייה, אין סימון אבני שפה בכחול-לבן), ופניתי לכיוון משוער דרום מזרח (בערך).

דרך העפר הזאת שלא מפחידה כלי רכב גבוהי סף, (רכבי שטח וקרוסאוברים) מסולעת ומחורצת. היא נמתחת לאורך 1.3 ק"מ (מדדתי, באמש'לי) ובסופה עוד מקום חנייה, לאלו שהעזו והגיעו עד הלום ברכבם (או ברכב החברה הצמוד שלהם).

מכאן מתחיל מסלול ההליכה. תחילה אל ראש הר רמון, לא משהו שחייב מאמץ מיוחד. פה יש נקודה בה השביל מתפצל -

מסלול האדום הוא שביל הלוך וחזור, 1.6 ק"מ לפי הכתוב, עד לקרני רמון. השביל השחור הוא שביל מעגלי של 2 ק"מ. לא יודע מי מדד את זה, אבל המרחק הזה אולי בקו אווירי כי ברגל זה לקח הרבה יותר.

רציתי ללכת במעגלי וכנראה התבלבלתי בניהם. ירדתי מההר, חציתי את הערוץ, טיפסתי אל מעלה ההר השני, ומתנשף מהמאמץ עמדתי על קצהו של מצוק מכתש רמון. נפעם ממראה הבריאה בעל אלף גווני החום והאפור למטה מתחתיי, לא יכול לעצור את התלהבותי מהמראה המיוחד הזה.

קשה אבל שווה.

ללחוץ על התמונה, לא להתבייש. ככה תהינו יותר

לא התעצלתי,המשכתי והגעתי אל הפסגה הגבוהה ביותר על הרכס הזה. בדרך חזרה מדדתי הפרשי גבהים של מאה מטר בלבד בגובה, אבל עם זוית טיפוס מתישה ביותר.

עד שהגעתי חזרה אל מיס דייזי השמיים החלו להאפיר ולאור הדמדומים כבר הבנתי כי אל בורות לוץ לא אגיע הפעם.

לא נורא. כל תכנון הוא בסיס לשינוי, וכל שינוי מביא איתו רוח חדשה של גילוי.

בדרך הביתה לקחתי קצת שמש בכיסים לקראת השבוע העתיד לבוא.

אז מה היה לנו בסופ"ש הזה?

עוגות טעימות שלא מצריכות ויזה ואלף דולר לכרטיס טיסה.

מגדל נטוש במגדל העמק שמישהו אולי יעשה איתו משהו מתישהו.

מצפור היסטורי שלא שמענו עליו, וסיפור קרב ממלחמת העצמאות.

הר רמון וקרני רמון (ששווים ביקור ועצירה במדבר)

ואחת, מיס דייזי -(אני כבר הכרתי, עכשיו תורכם)

תוססת, ספורטיבית, כיפית במיוחד, מגיעה מאפס למאה בשבע וחצי שניות, ושותה ליטר דלק לכל 13.5 ק"מ. עולה 143,000 שקל, ומכניסה לך את האדרנלין לחיים ברמה שלא תוכל להגמל.