כשצבר פגש קקטוס

האם יש קוצים בשלג ?

את השאלה הפילוסופית הזאת התחלתי לשאול את עצמי ברגע שהתבשרתי כי לסוף השבוע הקרוב אקבל את הקקטוס של סיטרואן.

אך טבעי הוא הדבר כי לאחר שבועיים סוערים של גשמים וסופות, משאך יבשר החזאי התורן כי "קלו המים" כמתואר בתנ"ך לאחר המבול, יצאו בני ישראל בעדריהם הממונעים, לתור את הארץ לאורכה ולצפונה, "כדי להראות לילדים שלג". (פחות או יותר).

נדמה כי צירוף המילים "עליית המפלס" ו"זרימה בנחלים" לבדן יש בכוחן להוציא את מרבית עם ישראל מביתו, ולשלוח אותו אל מרחבי הגליל, להציץ תחת כל גבע וניצן, להסניף ריחות פריחה טרייה ובוץ מהטבע כדי להרגיע את הקריז.

הקקטוס של סיטרואן שמסתובבת בכבישי ארצנו  כבר למעלה משנתיים  כבשה לה אוהדים רבים. צורת הקרוסאובר המוגבהת וכריות הפלסטיק בדפנות הדלתות מייצרות מכונית שקשה להתעלם ממנה.

אם עד לאחרונה הייתה זו רק הגרסה הידנית שנראתה, הרי שהתוספת של האחות האוטומטית מרחיב את המשפחה ואת אפשרויות הבחירה.

בדגם הידני נהגתי לפני שנתיים במרחבי היער השחור בגרמניה, כך שההיכרות לא הייתה חדשה לי, למעט תוספת מערכת מוביליי ותפריטים בעברית על המסך המרכזי הגדול.

חובה עלי לציין כי המסך הזה ושלל תפריטיו מאד ידידותי וקל להתמצאות בו. (כולל ספר הרכב ופירוט נוריות ההתראה, למשל)

שילוב מתחייב של וייז בתור מערכת ניווט אינטראקטיבית, כמו גם חיבור אינטרטי נותן פה ערך מוסף שלא בא כיום עם כל מכונית כמובן מאליו. מצד שני מורגש חסרונן של מערכות בטיחות אקטיביות.

כאשר הגעתי ביום שישי בבוקר לקבל את הרכב התחוור לי כי "כשהשמש שולחת אותך החוצה והשמיים כל כך כחולים וחפים מכל ענן אך טבעי הוא לקבל את הכחולה הזאת ולצאת לסופ"ש קוצני". (ככה לפחות נתתי פרומו חגיגי בדף הפייסבוק שלי למען החברים שידעו שכדאי לעקוב בסופ"ש הזה אחר מסעותיי בארץ הקודש כי זה הולך להיות מיוחד).

ברור איפה כי הולך להיות כאן המון משחקי מילים מתחייב עם השם הדוקר והמכונית המתוקה. ממש כפי שמתואר הצבר הישראלי.

נסיעה מנהלתית שאין בה יחוד לחיפה למטרות משפחתיות, מאפשרת לקבע את מד המהירות על המהירות החוקית  ולתת לקקטוס לשעוט בשקט אל מחוז חפצי.

מנוע ה 1.2 (טורבו) תזזיתי ורועש במהירויות נמוכות ובין רמזורים. בכביש המהיר הוא נרגע וכמעט אינו מורגש. כשרוצים לשחרר את 110 הסוסים הקקטוס לא מתבייש להאיץ בחדווה ולעקוף מותגים נחשבים ממנו, וכאשר חוזרים למהירות החוקית נדמה כאילו עומדים במקום.

נסיעה כזאת מביאה את הקקטוס לצריכת דלק מכובדת של 1:15 מחר נגלה שכבישים מפותלים ועליות דורשים את ליטרת הבנזין ומורידים את הרף בליטר פחות.(עדיין מכובד).

בתום ענייני אני מתחיל לחפש רקעים הולמים לצילומי נסיכת היום.

"אתה מצלם מכונית יפהפיה" אומר לי קקטוסאי שעובר בחטף  עם אחותה האפורה כשאני מצלם את הכחולה הזאת על רקע גדר האיצטדיון הישן של הפועל חיפה בקרית חיים.

"זה לא פייר" צעקותיי רודפות  אחריו "אתה כבר משוחד "..

חוף הים של קריית ים מתהדר בטיילת ארוכה ובגישה חופשית לרצועת חוף בתולי.

כחול הקקטוס משתלב להפליא עם רקע הים השקט (אני אפגוש את השילוב הזה גם בעוד שעה במקום אחר לגמריי).

לקקטוס יש מבחר צבעים ושילוב צבעים. חלקם מחמיאים למכונית ומדגישים את יחודה ואחרים פחות לטעמי. הכחול-תכלת הזה הוא מאלה שעושים עימה חסד.

בדרכי חזרה דרומה אני מחליט להכנס לעתלית.

מה קרה? ישאל הקורא, מה חיפשת שם? ימשיך ויקשה.

האמת ?

בכל פעם כשאני נוסע ברכבת דווקא וחולף על פני המבצר העתיק ובריכות המלח אני מבטיח לעצמי שיום אחד אבוא לפה.

אז היום זה היום, ואני פה !

אל מוזיאון העפלה הצמוד לכביש הגישה אגיע בזמן אחר, בנתיים אני מתקדם עם הכביש המוביל אל בסיס השייטת.

אומנם המבצר עצמו תחום בתוך המחנה ואי אפשר להגיע אליו, אבל המפרץ הקסום הצמוד לבסיס דווקא פתוח לכל רוחץ, ועל המזח הארוך הפורץ לים ניצבת שורת דייגים שכנראה יודעת למה.

רצועת החוף מאפשרת לכל חובב חופים פראיים להגיע ישירות למים בלי תיווך חניונים ועלויות. הכי טבעי.

 

"אם הייתי שוודית בטח פה הייתי מתפשטת חופשי."

דרך עפר המקבילה ממערב למסילת הרכבת עוברת בין בריכות המלח החצי יבשות לבין מקווי מים שנוצרו בסערה האחרונה, ומובילה אל שכונת הווילות של עתלית.

בשעה זו של היום שורר פה שקט שליו הגורם לתל אביבי המצוי (ואני בכלל מגבעתיים כידוע) לתמוה בקול רם:

"וואלה, אנשים גרים פה" ??

אכן, גרים.

עתלית נמצאת על פרשת דרכים שקרוב להגיע ממנה לחיפה ברכב, או למרכז ברכבת, או לצאת לים במערב או לצאת לטבע של הרי הכרמל במזרח.

יש מי שקורא לזה איכות חיים.

בצומת דרך אספלט בפאתי עתלית ניתן לבחור ימינה אל נווה ים או שמאלה החוצה לכביש החוף

היום אני במסע תגליות וזיכרונות.

נווה ים.

איי שם בשנות השישים בילתה משפחתי שבת קסומה במקום הזה ומאז לא חזרתי לכאן, מצד שני מים רבים הכו בחוף הציורי וקיבוץ נווה ים נקלע למצוקה שגרמה לו לקריסה כללית וכלכלית.

עצוב.

תחנת האוטובוס בכניסה לקיבוץ ראתה ימים מפוארים יותר. העזובה מכה שורשים ומוקפת קוצים יבשים.

קצת בהמשך הדרך מובילה אל גדרות פארק המים של הקיבוץ.

הגשם שירד כאן בשבוע האחרון הותיר בריכות ענק בחניון פארק המים של נווה ים ומשכנע לחלוטין שהפארק הוקם בצד הלא נכון של הגדר. הים זה פה.

זה לא נעים לראות קיבוץ הרוס בתוך הפסטורליה הזאת.

מצד שני, הקקטוס מדלגת כאן בקלילות על מהמורות דרכי העפר ומוכיחה כי היא בהחלט בנויה וקשוחה לפנאי של סוף השבוע.

בדרכי החוצה אני עובר מול שורת הקוטג'ים החומים התוחמים את עתלית מדרום.

יש כאן  דרך עפר קצרה העולה את גבעה בה נטועים עמודי בטון גבוהים המהווים אנדרטה לנופלי מועצה אזורית חוף הכרמל. למרות שלא מדובר בהר נישא זו גבעה ממנה נשקף נוף מהים עד לרכס הכרמל.

מטוס קל שממריא ממסלול הבונים  הסמוך לוקח איתו צנחנים שעוד מעט יקפצו ממנו בצניחה חופשית, ובנקודה זו  בדיוק חולפת בראשך המחשבה על אלו שהקריבו את חייהם כדי שהחיים ימשיכו במלוא עוזם.

אפרת הגיעה בשבת בבוקר. קבענו מוקדם. לפני כל הפקקים.

בדרכנו אספנו משוהם את אלון.

לשניהם זהו הטיול השלישי איתי במסגרת הזאת, ולראשונה ביחד.

להם אני מועיד את תפקיד הנוסע האקטיבי שיודע גם לצלם וגם לתת משוב חיובי בכל מהלך היום.

בימים בהם התקשורת מדווחת על מתיחות בגבול הצפון נטלנו את הקקטוס הקוצנית כדי להסתכל לחסן נסראללה ישר בלבן של העיניים, ולומר לו :

יא חביבי. עד כאן.

כביש  שש כל כך פנוי וריק וכך גם הכבישים הבאים בתור ובדיוק של שעתיים ועשר דקות מצאתנו את שוהם היינו בכניסה לנחל עיון ליד מטולה.

בכניסה שואל אותנו איש הרט"ג (רשות הטבע והגנים) אם ברצוננו במסלול הקצר שמוביל הישר למפל התנור או לעשות את המסלול "הארוך" (2.5 ק"מ. 4 מפלים).

"באנו לראות מים. הרבה מים " ענינו.

"אם כך " השיב הפקח "עלו למטולה אל חורשת וייס. שם מתחיל המסלול."

במטולה שהתברכה בגודל של ישוב  מיזערי לא קשה למצוא את החורשה הנ"ל שחנייה חופשית עוטפת אותה מסביבה.

ריבוי המשפחות מכל קשת החברה הישראלית כמעט, אומר שלא נהיה כאן לבד.

בצד השני של הגבול מישהו תלה את דגל פלסטין להתרסה גלוייה, בעוד המוני עמך ישראל יושבים בחורשת וייס הסמוכה ומפקנקים להנאתם כתגובה הולמת של התעלמות בוטה וחוסר התייחסות.

בכניסה נפרדנו מסך 28 שקלים לבוגר והתחלנו לרדת במדרגות אל ערוץ נחל עיון.

נחל עיון

תחילתו של נחל עיון היא במרג' עיון (בקעת עיון) – איזור חקלאי פורה בדרום לבנון, וסופו בהטייה מלאכותית אל נחל שניר (חצבאני). מקורות הנחל הם שני מעיינות מצפון למטולה (בשטח לבנון): נבע אל דרדרה ועין אל קוצייר. אל מי המעיינות מצטרפים בחורף ובאביב מי הגשמים, המתנקזים מהרי הלבנון שמסביב, שבהם יורדים למעלה מאלף מ"מ גשם בשנה בממוצע. לאחר גשם חזק או בעת הפשרת שלגים מתגברת זרימת הנחל עד פי עשרה ויותר.

מתוך דף מידע על מסלול נחל עיון

רעש המים המכה בסלע נשמע עוד בטרם רואים אותו.

לארבעת מפלי הנחל יש שמות אישיים.

התנור הוא הגבוה והמפורסם שבהם.

כאן אנו פוגשים בראשון.

מפל עיון הצנוע. 9 מטרים גובהו ובריכה קטנה בתחתיתו.

לאחר שוך ההתלהבות הראשונית אנו מתחילים בטיול מדוד בשביל לאורך הערוץ. פרחים רבים כבר מבצבצים על המדרונות. רקפות בהירות, כלניות בשלל צבעים, וכל אלה שאנחנו נהנים לראות ולא ממש מכירים בשמות.

ההתלהבות אינה פוסחת על שלל המטיילים בנחל. מזג האוויר המושלם מייצר תחושה של "היי". היום אותנו יזכירו בחדשות כשידברו על המוני ישראלים שפשטו על אתרי הטבע.

  

המפל הבא בדרך הוא מפל התחנה המרשים בגובה 21 מטר ורוחבו נובע מכמה מקורות מים.

מה שמוזר בצעידה בערוץ הנחל הוא שלמרות ההתרשמות מעוצמת המים במפלים הרי שבנחל עצמו הזרימה מאד סולידית,

מסלול הנחל חוצה מצד לצד על גשרים קטנים ובמעלה מדרגות תלול וקצר בנקודה אחת.

את מפל האשד ניתן לראות רק מעל הגשר החוצה אותו, ולקראת סוף המסלול ישנה מרפסת תצפית תלויה וממנה ניתן לראות  ירידה מדורגת אל הערוץ ואל מסמר הטיול -

מפל התנור

מבית העלמין מתפתל השביל כלפי מטה, עד שלפתע נחשף שיא הטיול: מפל התנור, שגובהו הוא כשלושים מטרים!!  שמו של המפל מגיע ככל הנראה מצורתו, שדומה, כך אומרים, לתנורא – חצאית ארוכה שאותה לובשות הערביות הלבנוניות. מקור אפשרי אחר לשם המפל הינו צורתו, הדומה לארובת הטאבון, הנקרא בעקבית "תנור" – זרימת המים שחקה את סלע הגיר במשך השנים ויצרה את צורת "הארובה" המפורסמת, שהעניקה למפל את שמו.

  

בתום הירידה לעבר הנחל, ישנו שביל החוזר אחורה לעבר תחתית הבריכה שבתחתית המפל – מומלץ למי שרוצה להרטיב את הרגליים.

(אותו מקור מידע-טיולי)

אלו הבוחרים להגיע במסלול הקצר מהחניה ייהנו משביל מונגש וקל לשימוש

בסיום המסלול ניתן לרכוש כרטיס חזרה לנקודת ההתחלה בחורשת וייס תמורת 10 שקלים לשירות שאטל.

היות ואנו לא מאלה שמגיעים תדיר למטולה החלטתי פה אחד עם עצמי לקחת את הקבוצה לסיור מורשת ברחובה הראשי של העיירה הצפונית.

האווירה הנעימה לוקחת אותנו בין הבתים שלפני רבים מהם יש שלטי מידע היסטורי מי היו בעליהם, מתי, מה היתה החשיבות שלהם כאן ועוד.

אם רוצים להרגיש ממש בחו"ל אני יכול בהחלט להמליץ על כמה בתי מלון בוטיקיים שעושים את זה.

הקירבה לגבול המאיים בכלל אינה מורגשת.

מעלה הכביש מוביל אותנו אל מצפור "דדו".

מצפור זה הנמצא על גבעה רמה מעל הישוב פותח לעיני המבקר את כל הבקעה כולו כמונחת על כף ידו. חלקים רבים ועמוקים של לבנון נגלים מול עיניך, קרובים כרחוקים.

מעל הכל משקיף רכס החרמון המולבן

שימוש במשקפת ביום בהיר מומלץ. עמדת "המסבירן" חוסכת את החיפוש למידע באינטרנט.

היות ולא רווינו מספיק מים החלטתי להמשיך את מסענו דרך מפל סער שהוא ללא ספק סוג של קנה מידה בכל מכת משקעים, ועל פיו ישק מדד המים.

כבר בכניסה לבניאס יש עומס תנועה בלתי סביר בעליל, אם עברה בנו מחשבה לעצור לרגע הרי שמחשבה זו חלפה ממש באותה מהירות שבאה.

במעלה הכביש בואכה מפל סער העומס הלך וגבר עד לכמעט עצירה מוחלטת, בסוף מצאנו חניה פנויה בין פס השול הצהוב למטע זיתים.

הכניסה לשביל המוביל למפל התמלאה בדוכני עמוסי פירות, חמוצים, גבינות וכפפות סקי. יש מי שמנצל את הכמות לעשות קופה נאה. ההמונים הפוקדים את האתר מביעים את התלהבותם ממראה המפל השוצף בקולי קולות. אנחנו פשוט צריכים להוסיף קצת יותר מפלים ברחבי הארץ וכולם פה יחיו באווירה יותר חיובית.

הלחץ המוטורי נעצר בדיוק כאן, למרות שמהבוקר כבר דווח שהאתר חסום ופקוק מפה והלאה אל החרמון הכביש ריק.

הכביש הצר, המפותל והתלול מאפשר לקקטוס להפגין אחיזת כביש של עלוקה, המנוע גמיש להפליא ואינו חסר חמצן. אלה שמחפשים את הריגוש יעבירו למצב S ואת מוט ההילוכים יסיטו למצב טיפטרוניק ויאיצו בעליות ובסיבובים משל היו נהגי מרוץ.

ואז הגענו לג'דל א שמס

למעשה כל היום הזה התנקז למשימה אחת.

להגיע אל ממתקי אל ג'בל במג'דל א שמס לפי המלצתו של חברי עופר המבין במתוק, ורק כאשר החנינו את הצבר הכחול בצמוד  לקונדיטוריה המדוברת הבנו שעמדנו באתגר.

עופר הנ"ל הבטיח לי שאמצא כאן כנאפה אלוהית העומדת בסטנדרט המחמיר ביותר, וכזאת שמתחרה ראויה לאלו הספורות שכבר מצאתי ברחבי הארץ.

והוא כאמור אחד שמבין בתחום.

קונדיטוריה אל ג'בל נמצאת בכביש הראשי כשנכנסים לעיירה  כשבאים מכיוון קרית שמונה\נווה אטי"ב. אי אפשר לפספס את המקום שנמצא בין דוכני לאפה דרוזית להשכרת צעיפים לשלג.

בכניסה מרפסת עם שולחנות לימים חמים, ובפנים מספר שולחנות ארוכים מול מגשים עתירי סוכר ובצק.

בדיוק  כשנכנסנו יצא מהתנור מגש עגול של כנאפה כתומה חמה (אפשר גם לבחור כנאפה ללא צבע מאכל בעלת הטעם הזהה), שואלים אותך האם תרצה גם סירופ (כאילו לוודא הריגה לסכרת ?? ) ומתרמוס הניצב בצד ניתן למזוג קפה שחור כאוות נפשך.

                                                                           

   

כמובטח, הכנאפה התגלתה כמעדן עדין במידת מתיקותו, ובעלת טעם נלווה של חמאה קטיפתית. יחד עם הקפה קיבלנו בוסט אנרגיה להמשך.

מכאן קשה שלא לצאת עם תוספות, בתמורה ל-50 שקלים (כולל הכל) הוספנו מגש שמכיל סוג באקלווה שידוע גם בשם "קן לציפור" עם מילוי פיסטוק פריך ונימוח במיוחד, וערימת אוואמה (כדורי בצק מטוגנים מלאי סירופ) בשביל הדור הצעיר שחולה על המאפים הללו.

בכיכר הסמוכה עומדים שוטרים וחוסמים את העלייה להר (אפילו שאמרנו שאנחנו לא מתכוונים להכנס לאתר עצמו), והיות ואני לא נוהג להתווכח עם גורמי החוק המשכנו עם הכביש אל תוככי רמת הגולן הציורית כתמיד.

אלון הציע שניסע לכיוון רמת מגשימים, שם הבטיח יש חלקת נרקיסים משכנעת. השמש כבר נטתה לכיוון מערב כשחישבתי מסלול מחדש ואמרתי לקבוצה כי אם עכשיו  השעה 16:30 יש מצב כי אם נוותר נגיע למרכז עד שעה 19:00.

אופטימיות היא דבר מבורך, פקקים הרבה פחות.

מסתבר שכל העם שנהר בבוקר צפונה,החליט יחד איתנו גם לחזור.

שעת שקיעה בכנרת. צילום טבעי ללא שימוש בפילטרים

ליד כפר נחום שעל שפת הכנרת, המכשפה של הניווט הוסיפה מיידית חצי שעה להגעה.

 נסתדר עם זה חשבנו.

בדרך החברים מגלגל"צ הודיעו שצפוף בוואדי ערה. משהו כמו 40 דקות.

בצומת גולני עמדה בפנינו הברירה - ימינה כשרואים שהכביש קורס מעומס, או להיות אופטימיים ולהמשיך ישר אל עין הסערה.

אוהבי אקסטרים אנחנו.

בחרתי ישר.

בכפר תבור התנועה נעצרה.

המכשפה שוב שולחת אותנו יחד עם עוד כמה שמקשיבים לה להתברבר ברחבי כפר תבור ולו כדי להתקדם מאה מטר דרומה עם השיירה.

שיחקנו אותה וקיצרנו בכך 2 דקות תמימות !

מכביש הסרגל עד לכביש שש אנו מתבשרים על עומס צפוי של 50 דקות לפחות.

אם יש נחמה כמו שאומרים בצבא שאנחנו הולכים לאכול הרבה ח*** לפחות יש מספיק לכולם.

עמישראל מתגלה בשיא אדיבותו. כולם מפנימים שזהו זה ואין מה לעשות. לא צופרים ולא עוקפים. פשוט זזים לאט לאט.

כבר אמרתי בהזדמנות אחרת שאלה שמטיילים בשבתות הם זן אחר ומתורבת יותר מאלה שלא.

הקקטוס מתוכנתת לדומם מנוע בעצירה ולהתניע עם הרמת הרגל מהבלם, יש מי שטוען שזה מסייע בצריכת דלק משופרת, לא יודע עד כמה זה באמת יעיל בפקקים שכאלה.

עם העלייה לכביש שש משתחרר הסעיף, אחרי כל כך הרבה עצירות ועיכובים אני נותן למנוע הזה לפרוח. (ואני לא היחיד בסביבה שפותח מבערים).

בגרמניה על הכבישים חסרי המגבלות הגעתי עם אחותה הידנית ל-177 קמ"ש (פחדתי להמשיך מעבר לזה), כאן בארץ כמובן אין מצב שאנסה, אבל הקקטוס עושה את ההמראה הזאת בשקט מופתי תוך תחושת ביטחון.

שעתיים בבוקר בדרך הלוך, וארבע שעות של אותה דרך בחזור, סיכמו לנו סופ"ש מהנה בעיקרו של טיול מתוק.

הקקטוס טובה לימים כאלה. משפחה מטיילת תמצא במכונית הזאת שותפה נוחה ונעימה. כזאת שאפשר לרדת איתה גם לשבילי כורכר מבלי לסבול מהחוויה. חשבון הדלק יהיה צנוע בהתאם.

ולא הזכרתי מילה על עיצוב - מי שזה מדבר אליו יאהב כל פינה שהושקעה בה מחשבה אחרת.

ומה עם הקוצים בשלג בטח תשאלו?

נצטרך הזדמנות אחרת (או מקום אחר) כדי לדעת האם יש, לפחות כנאפה מצויינת יש.

ירון הולנדר (אלון ואפרת)

קקטוס אוט' 1.2 טורבו, 110 כ"ס

פברואר 2018

עתלית

נווה ים

נחל עיון

מטולה

מפל סער

ממתקי אל ג'בל , מג'דל א שמס.