קונצ'רטו לליטר אוקטביה

סקודה אוקטביה – מאי 2018

יום שישי בבוקר.

אין לי תוכניות מיוחדות לסוף השבוע הזה, כך כשקיבלתי את הסקודה אוקטביה 1.0 ליטר אמבישן החלטתי ביני לבין עצמי לנסוע למקום שפעם עברתי לידו וחשבתי שיום אחד אקח מכונית כלשהי כדי לצלם אותה שם.

אז היום זה היום הזה והאוקטביה היא כלת השמחה.

  מנוע שלושת הצילנדרים ניעור לחיים, שקט ומפתיע אותי בגמישותו, תא המטען העצום מאפשר לכל משפחה לקחת איתה לכל נסיעה לפחות חצי בית ועוד ישאר מספיק מקום לקניות על הדרך, לאוקטביה שלל מערכות בטיחות שבאות כסטנדרט ורק חסרונה של מצלמה אחורית שחסר ברכב המבחן מעיב קלות על כליל החבילה.

היות ומכיוון שהאוקטביה לא ניחנה בקווי יופי מושכי עין (לדעתי האישית, לא כעורה אלא אפרורית ולא יחודית) ברגע בו תתייצב ליד\בצל\ או  עם אובייקט שונה זה ייחד את דמותה בתמונה הכללית, בהקבלה לאיפור שנשים משתמשות בשביל אותה מטרה בדיוק.

אי לכך פניתי דרומה אל העיר אשדוד. הוטלה עלי משימה משפחתית קלה בביג פאשן שעלה לאחרונה לכותרות. מכיוון שאני תמיד רק חולף ליד ולא נכנס השתוממתי לגלות מרכז קניות חדשני הומה אדם (גם חופשת ל"ג בעומר הוסיפה מן הסתם). סטייל אמריקאי של חנויות מותג ומסעדות. מקום חביב לבילוי לחובבי הז'אנר.

יצאתי משם ונסעתי  לכיוון בסיס ג'וליס בו עשיתי את צעדי הראשונים בצבא אי אז לפני שנות דור. לצד כביש צדדי קטן ניצב אותו מבנה שייעדתי לצילום האמור.

סמוך לג'וליס במרחק דקותיים נסיעה סמוך לכניסה לקיבוץ נגבה עומד אתר היסטורי מתקופת המנדט הבריטי. מודל של חומה ומגדל ששימשו בהתחלה כבסיס לישובים רבים שהוקמו באותם ימים, ואחר כך כמוצב קדמי בקרבות תש"ח.

 

 בקיבוץ נגבה הזמן עומד מלכת. מי שרוצה לראות כיצד נראה קיבוץ בשנות השישים - שבעים שיסור ויכנס בשערי המשק הזה.

בכניסה לקיבוץ, מוזר ושונה מכל ישוב אחר בארץ, מקדם את פני המבקר בית עלמין צבאי. בבית העלמין הזה נחים לנצח חבורת מגיני הקיבוץ שנפלו בקרבות ונטמנו כאן. אני עובר בין החלקות המסודרות לפי יום נפילת החיילים.

בין חלקות הקבר לאנדרטת הפסל הגדול  הניצבת במקום, אני מוצא את עמדת "המסבירן", אותו כלי שימושי הרודף אחריי בכל טיול ומספר את הרקע ההיסטורי של האתר.

לא הרחק משם בצילם של עצי פיקוס עצומים ניצב כאנדרטה מגדל המים מנוקב הפגזים שריד לעמידות הקיבוץ בקרבות הקשים של תש"ח. המגדל הזה מהווה סמל לעמידות הקיבוץ שנותר על תילו למרות הקרבות.

ביציאה מהקיבוץ בחזרה לכיוון צפון אני מבחין בשלט המכוון אל "גבעת תום ותומר".

בעבודתי היומיומית אני חולף לא פעם באזור ויודע מה רואים שם, אבל אף פעם לא עצרתי להתעמק. גם לזה ניתן היום משקל וזמן.

על גבעה קטנה המשקיפה על שדות הקיבוץ וסביבתו ניצב עמוד חשמל עצום מידות של קו מתח על  אשר נצבע בכחול ועליו מתנוססות 73 יונים לבנות. זהו מיזם  לזכרם של 73 החיילים שנספו באסון הנורא של התנגשות המסוקים מעל קיבוץ שאר ישוב בצפון בפברואר 1997. בין הנספים היה אחד החיילים בנם של תושבי קיבוץ נגבה  חגית ויואב שהחליטו להקים על הגבה הזאת גן בוטני מקסים לזכר קורבנות האסון.

הכניסה לגן חופשית אולם שלט קטן מבקש מהנכנס לתרום עשרה שקלים לתחזוקת המקום לקופה הניצבת במקום ללא פיקוח.

הגן המקסים דומם כמחווה לעצם מהותו ורק איוושת פרפרים וציוצי ציפורים בצהרי היום מהווים את רעשי הרקע של הגן הקסום. גם כאן במקום הצופה אל שרידי מחצבה ישנה עומדת עמדת מסבירן מקיפה יותר ובה יש מבחר הסברים שונים על הסביבה.

בלילות הקיץ מתקיימים בלילות שישי מופעי שירה בציבור בגן, אני בטוח שהאווירה והמיקום מייצרים כאן חוויה נעימה ומיוחדת.

בדיוק באותו זמן בקבוצת הוואטאספ המשפחתית מתנהל ברקע חידון בידיעת הארץ ובן דודי חובב הציפורים יואל מפנה את תשומת ליבי אל מחצבות הכורכר למרגלות קו החשמל ובהן כוכים שחצובים באבן בהם מקננים שרקרקים.

בדרך חזרה אני לא מתאפק וקופץ לכמה דקות לעוד אתר היסטורי שממש על הכביש, גבעה 69 מעל צומת ניצנים.

"...בין מושב בית עזרא מצפון לקיבוץ ניצנים מדרום נישאת גבעה קטנה לגובה 69 מטרים מעל פני הים. מיקומה של הגבעה ממזרח לכביש החוף הייתה לאסטרטגית בימי מלחמת העצמאות שכן היא אפשרה תצפית ושליטה על ציר הפלישה המצרי מכיוון רפיח וצפונה לאורך מישור החוף. בשלב מסוים הייתה הגבעה למעוז היחיד הנותר עומד בין הצבא המצרי לתל אביב."...

 כל שאר הפרטים שם - גבעה 69- אתר טיולי

חמסה חמסה של שבת בבוקר.

החמישי לחמישי שולח אותי לטיול ספונטני ללא כיוון ותכנית למעט יעד מתוכנן שאני בספק אם אגיע אליו, היות ואני כבר מכיר את עצמי. בוחר יעד ומגיע למקומות אחרים. נראה מה ילד היום הזה.

מכירים את זה שדווקא כשרוצים לעשות משהו מיוחד במקום מיוחד יש משהו שלא מאפשר את זה?

ככה בדיוק היום - נורא בא לי להשתכשך במים צוננים באיזור הצפון אבל רוכבי האופניים של הג'ירו דאיטליה קבעו לי עובדה. לשם לא נוסעים, אלא אם חובב פקקים אתה.

בעוד ערפילי בוקר מרפדים את עמק איילון אני כבר משייט בנינוחות על כביש מספר 1 בואכה ירושלים, מערכת הסאונד המשובחת של האוקטביה מנעימה את דרכי. המכונית הזאת כמאפיין תוצרי היצרן מאופיינת בבנייה מחומרים טובים ואיכותיים. התחושה כפי שכבר כתבתי בעבר שיש על מי לסמוך. אין פה צעצועים מיותרים וכל מיני גאדג'טים מגניבים רק מה שצריך לבטיחות ובטחון.

באחת היציאות מהכביש המהיר המנווטת שלי שולחת אותי לדרך צדדית.

כביש 3965 חותך את נופי הרי ירושלים ובצינת הבוקר שלאחרי השרב הגדול נותן למטייל תחושה של נסיעה בארץ אחרת. בפניה הבאה אני פונה שמאלה לכביש 395 שיורד ומתפתל כנחש בין גיאיות והרים, משכנע אותך להסיט את ידית ההילוכים ימינה ולתפעל ידנית את הגיר בעל שבעת ההילוכים הגמישים בהתאם לדרך. נינוחות כביש 1 מפנה מקומה לאגרסיביות של הנהג הספורטיבי.

זה מסוג הכבישים שנהגים שאוהבים לנהוג ימצאו בו נחמה גדולה. 

למרות ועל אף שהאוקטביה הזאת לא זוכה בשום אלמנט "ספוטיבי" אין לה במה להתבייש בתאוצות ובלימות ובאחיזת כביש עיקשת. גם בסיבובים חדים וגם בפניות ועליות היא מפגינה דבקות תרתי משמע. יציבה כמו מטבע שוויצרי ועקשנית כמו כורדי צודק. גם בסעיף הזה אתה מבין שיש על מי לסמוך.

הפסטורליה של עין כרם.

בין פיתולי הכביש מזדקרים לפתע צריחים מוזהבים של כנסייה רוסית. זה משנה באחת את המסלול. אני פונה אל עין כרם שזה הדבר הכי קרוב בשבת בבוקר למקום מנומנם באירופה. אווירה ציורית ובתי קפה קטנים המארחים תיירים מקרוב ורחוק.

סמוך למעיין מרים  הניווט מפנה אותי אל מעלה הכביש הצר  כרוחב המכונית פלוס סיגריה מכל צד. בעדינות ובזהירות אני עולה מעלה מעלה עד לכניסה למנזר. שם הכביש מסתיים ובאותה זהירות מופלגת אני חוזר למטה לחפש את הכניסה לכנסייה.

שפע המבקרים משכנע גם אותי למצוא חנייה (עניין לא פשוט בשבתות עמוסות) וללכת לשוטט בשכונה הזאת. אני עולה במעלה המדרגות התלולות אל כנסיית הביקור

שיצרו עבור מאמיניה דרכים מונגשות ממש עד הפתח. גם פה שורה אווירה נעימה של קדושה דתית שבאה גם משירת קבוצת מאמינות שעומדות בצד עם להט בעיניים ושיר דתי בפיהן. בכנסיה אסור לצלם אז אני מסתכל הנה והנה עד ששבעו עיניי ויורד בחזרה.

קטע זה של עין כרם מרובה מסעדות ובתי קפה המארחים חבורות אופנועני שבת. 

קבוצת תיירים גדולה 

עומדת בתור לגלידריה שאיני יודע אם היא ייחודית בטעמיה או הקרובה ביותר לתייריה. 

הברקוד למעלה מימין

                                                                                                                                        מעבר לכביש החוצה את השכונה עולה סמטה קטנה אל כנסיית סט ג'ון. סמוך לכניסה על הקיר אני מבחין במפת האזור ומעליה ברקוד לסריקה. כאשר סורקים את הברקוד מפעיל מכשיר הטלפון אפליקציה שלוקחת את המטייל צעד צעד בשכונה תוך הסבר מקיף. רעיון חביב ביותר שאפגוש שוב מאוחר יותר בהמשך היום במקום אחר.

 

גם כנסית סט ג'ון שווה התייחסות בביקור. זוהי כנסייה השוכנת בתוך חצר גדולה מוקפת חומה. כומר לבוש גלימה כהה  מפציר בי להכנס בשעריה לפני שתסגר בפני מבקרים. אני נכנס. מתבונן, ובצאתי מתחילים פעמוניה לבשר את שעת הצהריים.

 

שביל החומה שצמוד לכנסיית סט ג'ון עולה בשיפוע מתון לתוך סמטאות צרות ציוריות להפליא עם מבחר ריחות פריחה שחבל שאי אפשר להקליט.

בין השבילים פורץ מאחת הגינות עץ שקד עם שקדים ירוקים גדולים מהרגיל. קרקור תרנגולות מתערבב בצלצולי מגדל הפעמונים של הכנסייה.

פסטורליה אמרנו ?

לפתע מזמזם מכשיר הטלפון בהפתעה.

חברי עמיחי מנצל אופצייה חבויה במכשיר ומבשר לי על קירבתו אליי.

אני שולח בחזרה יד מנפנפת ומנפנף אותו מעליי.

מוזרים הם החברים שלי.

נדרש לי קצת זמן למצוא את הדרך אל המנזר הרוסי על צריחיו המוזהבים. הכניסה היחידה עם רכב היא דרך בית החולים הדסה עין כרם. כביש צר מביא אותך אל פתח המנזר.
  

 מחנים את הרכב בחוץ ונכנסים רגלית פנימה. כל המתחם הגדול הזה בנוי כמו כפר. עם מבנים ממוספרים (כנראה מעונות הנזירות) .

ציוץ הציפורים זה הרחש היחיד פה. מעלה מדרגות תלול שמוציא את כל הויטמינים שאכלתי בשבוע האחרון מביא אותי אל רחבה מרוצפת גדולה למרגלות הכנסיה הגדולה.

אסור לצלם אומרת לי ביוונית (כאילו שהבנתי. נו פוטו זה נו פוטו) נזירה קמוטה לבושת שחורים שיצאה הרגע ממש מהסט של זורבה היווני.

פנים הכנסיה (אורטודוקסית רוסית) השונה מכל אלה הקתוליות מרובה אייקונות מוזהבות בהגזמה. החלל הפנימי יחסית קטן לעוצמה החיצונית של המבנה הגדול.

מהמרפסת המקיפה פרוסה ירושלים ושכונותיה מעבר לאופק הקרוב.

  

היות ואני צלם חובב שמחפש כפי שכתבתי בהתחלה רקעים בעלי יחוד במטרה להבליט את כלת היום אני חוזר אל האוקטביה שחיכתה בצייתנות למרות החום, נעמדתי בבטחון מלא מול שער הברזל הגדול לראות האם יפתח אליי, וכאשר להפתעתי אכן נפתח, נכנסתי עם הרבה טכס בישבן כפי שהטיב לתאר מאיר אריאל המנוח. פניתי ימינה בכביש פנימי שרוחבו מתאים לרכב אחד בלבד, ולפי האינטואיציה הגעתי במהרה שוב אל הרחבה שלפני הכנסייה המוזהבת.

כדי לא להרגיז אף רוח קודש או נזירה זועמת שלפתי את המצלמה ובתוך דקה תיעדתי מספר תמונות כפי שראיתי בחזוני.

והנה התוצאה לפניכם.

יצאתי מעין כרם כדי סוף סוף להגיע אל המקום אליו התכוונתי להגיע עם בוקר.

יד קנדי.

למה ?

ככה!

בחיפושים שלי לטיול קרוב נזכרתי כי בפעם הקודמת שהייתי כאן זה היה בטיול השנתי של כיתה ט'. השנה הייתה 1975 ובוודאי משהו השתנה בסביבה מאז.

הכנתי לי רשימת אתרים סביב יד קנדי כדי שלטיול יהיו גם ערכים מוספים.

הכביש שמוביל אותך ליד קנדי בוחר לנתב את הדרך ממש דרך  ובאמצע מושב אורה. וכאן צצה לי ההברקה:

רק בישראל שלט שמכוון לפלאפל אורה מביא אותך ליד קנדי.

וכך הוא הדבר.

לבסוף צץ מתוך היער המבנה המוכר של יד קנדי שהוא גם אתר זיכרון לנשיא ארצות הברית.

שוב אני פונה אל ידידתי משכבר הויקיפדיה שיודעת הכל וממנה אני למד כך :

"...צורתו של האתר ייחודית: הוא בנוי כגזע עץ כרות, הבא לסמל את הירצחו של הנשיא או כהר געש, המסמל את כוחו ומרצו של הנשיא. המבנה בנוי מ-53 עמודי בטון, שגובה כל אחד מהם 7.2 מטרים - כל עמוד מייצג אחת ממדינות ארצות הברית גם על ידי סמל המדינה המוטבע על כל אחד מהעמודים, כולל מחוז קולומביה, ושני עמודים עם סמל הקק"ל. שטח הרחבה שסביב המבנה כ-1,500 מ"ר והיא משמשת לאירועי הנצחה ואירועי ידידות בין ישראל וארצות הברית.

בתוך אתר ההנצחה דולק נר זיכרון לזכר הנשיא."

יד קנדי

ברקודים לטיולים בסביבה

אני מסתובב באתר ושמח לפגוש במפלס התחתון בעמדת מידע של קק"ל לוח שלם של ברקודים שמפעילים גם הם כל אחד בנפרד טיול מודרך בסביבה. יש יתרונות לטכנולוגיה מסתבר.

בעוד אני מתחבט ביני לבין עצמי האם להמשיך מכאן לחרבת סעדים או האם לפנות אל שביל המעיינות ועין תמר קופץ שוב הנפנוף של עמיחי חברי. "הפעם אני קרוב אליך" הוא מבשר לי.

חברים על הדרך בהפתעה זה סימן משמיים כי זה מה שהיה צריך לקרות, וכל תכנית אחרת טיבה להדחות להזדמנות אחרת.

עמיחי עוזרי, איש מוכשר ומצחיק, וחבר

מקץ מספר דקות אני פוגש את עמיחי, ועימו חבורת חברים שיצאה לטיול שבת בערוצי הנחלים. הם צריכים הקפצה לרכב שהשאירו בסמוך.

מפה לשם התכניות שלי להמשך נדחו לטיול אחר, ועם חבורת המטיילים הוזמנתי אל ביתה של אחת מהם.

ארוחת צהרים מאוחרת ושיחת רעים נעימה אותתה לי כי תם הטיול ומכאן חוזרים הביתה.

הפעם הסיבוב שלי בסוף השבוע היה צנוע בהיקפו.

אז מה המסקנה שלי מכל אלה?

תא מטען נדיב מימדים

300 ק"מ עם צריכת דלק ממוצעת של ליטר בנזין לכל ארבע עשר קילומטר (במצטבר רשום על המונה סך של 3800 ק"מ) האוקטביה בהחלט מכונית משפחתית הגיונית לרכישה. גם בטוחה גם חסכונית ואמינה וגם מרווחת הרבה יותר ממתחרות אחרות בקטגוריה אלו מספיק פרמטרים לקבלת החלטה חיובית. תשאלו את נהגי המוניות.

ומילה טובה וחיובית לאנשים הטובים מצ'מפיון מוטורס.

עם הרכב הנקי חיכה לי פולדר מסודר עם כל המידע האישי והפרסומי שאזדקק לו במהלך הסופ"ש. סחתיין עליכם.

ירון הולנדר מאי 2018

 סקודה אוקטביה אמבישן 1.0 ל' טורבו, 115 כ"ס.

ביג פאשן אשדוד

קיבוץ נגבה

גבעת תום ותומר

גבעה 69

עין כרם

מעיין מרים

כנסיית הביקור

כנסיית סנט ג'ון
יד קנדי