שחור זה הדרום החדש

בסרט "האדסון הוק" מגלם ברוס ויליס פושע שמתזמן את זמני פריצת הכספות שהוא מבצע לפי שירים שהוא מזמזם לעצמו.
ספרתי לי בדיוק ארבעה שירי גאז רכים קסומים ומענגים  כמו little old devil called love של אליסון מוייט שלקחו אותי בשבת האחרונה מוקדם מאד בבוקר בין ביתי לביתה של אפרת.

  לא נדרשו לי הרבה שכנועים כדי להציע לה להצטרף אלי ליום טיול.
יש מי שמילות קסם כמו V6 או 277 כוחות סוס ישבו את ליבו, אבל שותפתי הנאמנה לא שם. אומנם ריפודי העור המהודרים, גג השמש הפנורמי והעצום, ושפע מתגי החשמל של המושב שלה הנעימו מיידית את חווית הכניסה שלה להיכלו של הענק המגודל, אבל אלו רק ניואנסים קטנים של מי שמתניידת ביומיום בהרבה פחות מסטנדרט הפרימיום הנוצץ שחיכה לה בחניה.
בדיוק שנתיים אחרי שבחנו את האח זולל הסולר ביקשתי וקיבלתי את הסורנטו החדש, זה שנפח מנועו 3.5 ליטר, והמון המון המון תוספות איכותיות שלוקחות את החוויה למקום חדש ואחר.

"אז לאן ניסע היום?" שאלה, "עם כל החום הזה דווקא בא לי משהו עם מים", אמרה והוסיפה על מה שאמרה.
"ההורוסקופ שפתחתי על הבוקר דווקא ניבא לי אופק אש" עניתי.
החדשות האחרונות עודדו אותי לנסוע ולתמוך מורלית לפחות באילו שסובלים היום הכי הרבה משכנים רעי לב.

פתחנו את גג השמש הפנורמי הגדול, ויצאנו לדרך.

                         

 כרגיל אצלי בניתי תוכנית אב שיש לה אפשרויות גמישות לשינויים.

המוזיקה הנעימה המשיכה לענג לנו את הנסיעה, ומעבר לנהמת המנוע עתיר השרירים ברגע ההתנעה, מרגע שמעבירים את ידית ההילוכים למצב נסיעה,

שמונת ההילוכים נכנסים לפעולה חרישית, והרחש היחיד הנשמע בתא הנוסעים המרווח הוא איוושת המזגן.

תוך כדי נסיעה עלתה לי בראש כותרת משנה ליום הזה.
מסע בעקבות 70 שנות מורשת קרב  עם טרור דרומי.
אי לכך בהמשך לאחד מטיוליי האחרונים באזור, משהגענו לצומת יד מרדכי בחרתי להכנס אל אתר שחזור הקרב ממלחמת העצמאות.
קיבוץ יד מרדכי שרוי בשקט של שבת בבוקר כשאנו באים בשעריו. השלט על השער הפתוח אומר שהאתר פתוח החל משעה עשר בבוקר, אלוהים עדי שזה לא עניין כספי, אבל היות ואנחנו כבר כאן, ושעת הפתיחה הרישמית רחוקה מאיתנו, והיום ארוך וגדוש, נכנסנו כי שער פתוח הוא שער מזמין.  

שדה קרב יד מרדכי 1948

אתר שחזור הקרב של ימי ראשית הקמת המדינה ממחיש באופן הברור ביותר איך נראה שדה הקרב לנגד עיניהם של הלוחמים. זהו סיפור עמידה של קומץ לוחמים אמיצים ומעוטי יכולת, מול צבא סדיר שעלה עליהם בכוחו וציודו ובכל זאת נבלם פעם אחר פעם.

האתר הזה מסודר נגיש ומאד מרשים את מי שמבקר פה לראשונה.
גם כשיצאנו משם עוד לא הגיעה שעת הפתיחה שיהיה למי לשלם על הביקור. אני ממליץ למי שמתכוון להגיע לכאן לברר מראש מתי שעות הפתיחה.

לא הרחק מיד מרדכי מתחילה גבולה של ארץ האש. בארגנטינה מכונה חלקה הדרומי ביותר בשם זה, כאן בישראל בחודשים האחרונים בגבולנו הדרום-מערבי התפתחה  סוג של לחימה עם העזתים שבחרו לנקוט בטרור פשוט וזול, שמצית כל צומח ודליק באמצעות בלונים ועפיפונים הנושאים עימם גחלים לוחשות ומציתות באש שטחים נרחבים.

אם יש מקום ממנו אפשר להתחיל את המסע הזה בתצפית רחוקה מספיק וצלולה דיה, הרי שזה בגבעה נישאת הנמצאת בשדות קיבוץ נירעם, ומאופיינת בשני עצים מרשימים בפסגתה. הדרך אל הגבעה מתחילה בתחנת הדלק בואכה העיר שדרות על כביש 34. פונים ימינה מהכביש אל תחנת הדלק ומיד ימינה על דרך העפר.
כאן הסורנטו פוגש את חלקיקי אבק המדבר הראשונים ליום זה.

צופים לעזה

אפרת עלתה לפניי, ועוד בהיותי מטפס במדרגות כבר שמעתי אותה משוחחת עם מאן דהו אי שם מתחת לצל העצים. כאשר התקדמתי מצאתי שם את שלומי ומיקי מתצפתים על עזה.

"אפשר להציע לכם בירה קרה?" שאל מיידית שלומי (או אולי זה היה מיקי) משל היינו חברים מימים ימימה. צמד החברים יצא בשעות בוקר מוקדמות מקרית גת ודרך דרכי עפר הגיעו על גבי ה-CAM AM (סוג של טרקטורון שטח) ופתחו את ליבם הרחב לאלמונים שאך פגשו. כמה דקות של שיחה, ושלומי שולף רחפן מדהים, מעלה אותו לגובה ומצלם אותנו מכל זווית אפשרית.

הסורנטו "שלנו" משמאל

ספק אם יצרן הסורנטו ראה פעם את הרכב הזה מרום של 50 מטר.
אם יש משהו שהטיולים שלי מייצרים זה מפגשים לא צפויים עם אנשים מקסימים.
תוך כמה דקות כבר החלפנו חברויות פייסבוק ואינסטגראם וחברות ראשונית החלה מתרקמת פה.
השעון דוחף והיום הלחוץ משחררים אותנו להמשך הדרך, נפרדנו בדמעות (תכל'ס כי הבירה נגמרה) והמשכנו בדרכנו דרומה.

 מייד בצומת הקרוב פנינו ימינה על כביש 232 לכיוון סעד, אבל הדרך לא ארכה יותר מדקותיים עד שפגשנו את השדות השחורים הראשונים.

ירדנו אל השדה הראשון והעמדנו את הקוריאני הגדול במצב נוגה וללא שימוש בכל פילטר מלאכותי צילמנו אותו עם הקרקע השחורה והשרופה ועליה שרידי שיבולים שעלו באש.

אולי כהמשך מתבקש, אולי כי זה הכיוון, פנינו  בהמשך הכביש ימינה אל אנדרטת חץ שחור. 
מי שלא מכיר ראוי שיסתייע בידידתי הוותיקה ויקי שמספרת לנו כך:

"אנדרטת "חץ שחור" הוא אתר זיכרון גדול למורשת הקרב של הצנחנים בתקופת פעולות התגמול החל מפעולת כיסופים ב-10 באוגוסט 1954 ומבצע "חץ שחור" (פעולת עזה) ב-28 בפברואר 1955 וכלה במלחמת סיני.

האתר הוקם עלי ידי עמותת "חץ שחור" המורכבת מלוחמי הצנחנים מדור פעולות התגמול ששמה לה למטרה להקים אתר מורשת וזיכרון לנופלים בקרב ולסיפור גבורתם של הלוחמים בפעולות התגמול.

האתר נמצא בצד המערבי של כביש 232 ליד קיבוץ מפלסים, על גבעה הצופה על עזה. בקצה המערבי של האתר נמצאת טבלה בצורת חץ ועליה פרטי מבצע "חץ שחור" ובנקודה הצופה על עזה נמצאת טבלת זיכרון לסעדיה אלקיים (סופפו), מפקד פלוגה א' בגדוד 890 שנפל בפעולה זו.

משני הצדדים יש סלעים מסותתים ועליהם פרטים על פעולות התגמול. במקום גם אתר זיכרון עם רשימת הנופלים בפעולות התגמול."

חץ שחור

זו לא הפעם הראשונה שלי באתר ומן הסתם גם לא תהיה האחרונה, ובכל פעם אני נמצא כאן זמן מה להתבוננות וקריאת סיפורי פעולות התגמול וקרבות חטיבת הצנחנים בראשית ימיה.

בכל יום שישי מקיימת כאן משפחת גולדין הפגנה שקטנה למען החזרת גופתו של בנם סגן הדר שנפל במבצע "צוק איתן" לפני 4 שנים, ונחטף על ידי החמאס לעזה.

אופציה נוספת לבאים לכאן הוא המצפור על שם נביה מרעי שנמצא צמוד למתחם מצדו המערבי. גם מכאן אפשר לראות את קו הגדר הסמוך ואת עמדות החיילים הצופה אל רצועת עזה.

שקט ופסטורלי להדהים פה. כאילו אין מהומות ונסיונות חדירה מידי יום ביומו. 

התחנה הבאה במסענו הוא יער בארי.

מי שיתבונן במפה יראה כי ליער יש מספר אפשרויות להכנס אליו. הפשוטה ביותר היא ממש דרך שער קיבוץ בארי ונסיעה על דרך אספלט צרה דרך השדות עד שתגיע לחורשות בהן יש שולחנות וכיסאות תחת העצים. יחד עמנו נסעה לכול אורך הדרך כבאית של מכבי אש שלא מיהרה לשום מקום.

כשהגענו אל פיסגת היער אל חניון בארי הישנה חיכו לנו ענני שריפה שאך דעכה, וגחלים שעדיין לחשו אש. הכבאית עברה בדרכה ולא ממש התייחסה לאש שכבר כילתה את הנקרה בדרכה.

משפחות אחדות שבאו לבלות במקום התעלמו מהדליקה ופיקנקו להנאתם כמעשה שיגרה.

חזרנו אל שער הכניסה לקיבוץ וליד חנות האופניים "לה מדווש" המשכנו על דרך הכורכר העוקפת את המשק מצדו הצפון- מערבי ומוביל למרפסת תצפית על ביתרונות בארי.

בימות החורף מתמלא האזור כולו בפריחה אדומה כדם של הכלניות המרהיבות וכל עמישראל ולהקתו מגיעים לכאן, עכשיו עומדים פה צופים בודדים שמביטים בתוגה אל כל השטח השרוף והשחור משחור של הביתרונות הללו.

כאב לב ממלא את הגוף אל מול הנוף הזה המזכיר איזור קרבות של מלחמה.

חזרנו לכביש 232 הממשיך דרומה עד הכניסה לחניום רעים.

מנסיון עדיף להגיע לכאן בשבתות חמימות של חורף או בתחילת האביב. היום חם כאן ויבש מאד. החניון נוח מאד לפיקניק מנומנם וכיפי. יש כאן אין ספור נקודות טיול ולמידה על עמים קדומים שישבו ממש כאן וידעו לנצל את מי נחל גרר העובר במקום, תוך שהוא חוצב בתוואי הוואדי ויוצר נוף בראשית שיד אדם לא נגעה בו.

המשך הכביש מביא את המטייל אל תל גמה. התל מוקף גדר שלא מאפשר לאף רכב לעלות אליו אבל זה אפשרי ברגל. היום חם מידי למאמץ ויש לנו עוד תוכניות להמשך, אז המשכנו. נעלה לפה ביום אחר.

הכביש ממשיך ויורד אל פתחם של מושבים וקיבוצים שבחרו לחיות במקום השלו (בדרך כלל) הזה. שדות חקלאיים מכל סוג מלווים את דרכנו.

התחנה הבאה בדרכנו נמתחה כבר יותר זמן, מה שאיפשר לנו לשוב ולבחון עד כמה הסורנטו מנעים את הנסיעה, ככה זה כשיש מנוע עוצמתי, מזגן שמקרר, נוף לנשמה וחברותא נעימה, לא מרגישים את המרחקים זזים.

עד שהגענו אל אנדרטת עוצבת הפלדה במושב יתד.

האנדרטה תוכננה על ידי ישראל גודוביץ. היא נחנכה במרכז העיר ימית שבפתחת רפיח ב-5 ביוני 1977, במלאת עשר שנים למלחמה. היא סימנה את הכיכר המרכזית של העיר ימית. עם פינוי סיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים, נהרסה האנדרטה, ונבנתה שוב במקומה הנוכחי, מדרום לכרם שלום, שם נחנכה ב-15 ביוני 1982.

במרכז האנדרטה ניצב מגדל בגובה של 25 מטרים ובתוכו מדרגות עליהן ניתן לטפס עד למרפסת שממנה תצפית יפה על הסביבה. מסביב למגדל נמצאים 400 עמודי בטון (בימית היו רק 295) שעל חלקם (בגלל גנבי מתכת) חלקי רכב שריון או נשק אחר. לפני האנדרטה מוצגים לוחות עם סמלי היחידות שלחמו באוגדה ורשימת הנופלים. כ-400 מטרים אחריה מרוכזים קירות ימית, מקום בו נשמרו עד היום הקירות של הבתים הפרטיים בעיר ימית, ובכלל מחבל ימית.

ביקרתי בעיר ימית זמן קצר אחרי חניכת האנדרטה המקורית (יש אפילו צילום מאז)ובשבת האחרונה לקיומה ובזו החלופית כבר מספר פעמים. 117 מדרגות ספירליות מובילות אל הגג ממנו נשקף נוף  מביט אל מרחבי השדות. כאן לא רואים מקטעים שרופים, למרות שגם שדותיהם צמודים לגבול עם הרצועה.

חזרנו אל כביש 232 הפעם בכיוון ההפוך, צפונה אל יעד היום העיקרי. המקום בו ניתן לסורנטו להפגין שרירים ויכולות
קצת אחרי קיבוץ מגן, ממש אחרי הצומת המוביל לקיבוץ כיסופים מצד ימין מתחילה דרך כורכר לבנה.
זוהי דרך נוף נחל הבשור.

אומנם אין בדרך הזאת בשורה של ממש לרכבי שטח שכן כול רכב משפחתי יכול לנסוע פה, אבל איכות הנסיעה בדרך עפר משובשת תעשה את ההבדל.

לפני כמה שנים עשיתי את המסלול הזה בדיוק עם האחות הכי קטנה במשפחה, וקשה לומר שזה היה עונג צרוף.

המתלים הקשיחים של הסורנטו והצמיגים הגדולים והרחבים של גרסת הפרמיום מאפשרים לכל משפחה חובבת אקסטרים לקחת את ההרפתקה רחוק יותר, תוספת שורת המושבים השלישית אומנם מקטינה את תא המטען לכמעט כלום אבל מאפשרת יותר ניוד נוסעים שיושבים אפילו עם מיזוג משלהם.

 



דרך הנוף הזאת למרות שעוברת בתוואי מדברי מושפעת לא מעט משיטפונות הפוקדים תדיר את הערוץ. בחורף הערוץ מלא מים ואילו היום יש עוד שרידים מהשיטפון האחרון. ערוץ הנחל סבוך בצמחיה ירוקה המעידה על המצאות מים.

אם מגיעים לכאן בחורף כל השטח מרובד בעשבייה ירוקה המקנה לפני השטח מראה סוראליסטי סקוטי, בקיץ הירוק הופך לצהוב והעפר לענני פודרה.

דרך הנוף הזאת נמתחת למרחק של 14 ק"מ של נסיעה מרתקת בנוף מתחלף, יש כאן אין ספור נקודות לעצירה בשל הקשר ההיסטורי או הגאוגרפי וההנאה מובטחת גם לנהג וגם לנוסעיו.
עיקולי הדרך העליות והירידות נותנות לרכב המגודל להפגין את יכולותיו המוטוריות ויעילותו בתוואי לא סלול, למרות שפע מערכות העזר והבטיחות פעמיים חשתי אובדן אחיזה, אומנם זה היה לשבריר שנייה אבל קרה, ולא בגלל שאני נהג שמתפרע בשטח.
מניסיון אני יודע כי כאשר יודעים מהם גבולות המעטפת של כלי הרכב יודעים גם איך לא להגיע אליהם.












האטרקציה המרכזית של דרך נוף זאת היא הגשר התלוי מעל ערוץ הנחל.




זהו גשר המתוח בין הגדות על כבלי מתכת לאורך 80 מטר. כשיש מים מתחת נשמעים קרקורי הצפרדעים, היום אנחנו כאן לבד (דיי נדיר יש לומר). על הגדה השנייה ניצבת אנדרטה המשקיפה על עיקול הנחל מגבעה נישאת. כאשר ניצבים עליו אפשר להזיז אותו מצד לצד מה שיגרום לאנשים אחרים קצת פיק ברכיים מהלחץ.

קצה דרך הנוף מסתיים במגדל תצפית של קק"ל ממנו אפשר לראות למרחקי הערוץ.

בנקודה זו תם טיול היום ומכאן אנו נותנים לסורנטו לתת את מה שהוא יודע, נסיעה רגועה ובטוחה. 
בוחרים בבקרת מהירות קבועה, ונותנים למערכת האדפטיבית לעבוד כל כך טוב, בכפתור בורר מצבי הנסיעה בוחרים מצב חיסכון (כדי למתן את צריכת הדלק), שמונת ההילוכים הלא מורגשים ואיוושת המנוע השקט יכולים לקחת אותנו עכשיו אל האופק ומעבר לו.

דגם הפרימיום שקיבלתי לסוף השבוע עולה למעלה מ-283 אלף שקלים, מי שבוחר לקנות אותו מקבל חבילה מושלמת של פינוקים (מפתח חכם, מראות מתכווננות כלפי מטה בנסיעה לאחור, מצב HOLD עמידה ברמזור בהילוך ללא בלם, מערכת התראה על שטחים מתים, ועוד) באריזה יוקרתית שנותנת תמורה מלאה להנאות הדרך.

הסורנטו אוהב לא רק לתת אלא גם לקבל. הצימאון מהחום המדברי והדרך הארוכה נתן אותותיו גם במיכל הדלק. 8 קילומטרים לכל ליטר זהב שחור, לא קל להיות אוליגרך כשיש לך גמל כזה בחנייה.

הדרום שינה את צבעיו האופייניים לעונה, באנו לראות את השחור וראינו גם מעבר לכך, הטבע יודע לפצות את עצמו ולחזור לפרוח וללבלב, כנראה בחורף נחזור לפה עם הרבה שמחה בלב ועם מכונית שתתאים לכלניות.


ירון הולנדר (ואפרת)
יוני 2018

יד מרדכי
נירעם
אנדרטת חץ שחור
מצפור נביה מרעי
יער בארי
מצפור בארי
חניון רעים
תל גמה
אנדרטת עוצבת הפלדה
דרך נוף נחל הבשור
הגשר התלוי בנחל הבשור


ואחד קיה סורנטו, פרימיום.
מנוע V6
8 הילוכים, נפח 3.5 ליטר, 277 כוחות סוס
הנעה כפולה והנאה רבה.