מארס טורקי, איסטנבול, נובמבר 2022

 
יום שישי 18.11.2022

 

חופשת סתיו קצרה עם היורשת, החל בצליעה קלה כשהסתבר ערב הטיסה כי כאשר ביצעתי את הזמנת הטיסות,  בחרתי משום יום חזרה בעוד חמישה חודשים.

בימים כתיקונם, ובמדינות מסויימות אתה עשוי לומר לעצמך כי אם זה הגורל שנקבע נזרום עם זה איכשהו, אבל היות ועדיין יש מי שתלויים בנו מכל מיני כיוונים בבית, בעיתוי הזה, ההליך פחות מתאים, וכך השקענו זמן ומאמץ מרוכז  בלילה על מנת למצוא טיסה חזרה, לאחר שישה ימי שהות, בעיר שטרם ביקרנו בה, ויש מי שאומר כי זו אחת הערים, אם לא ה-עיר.

הפתרונות הללו בסוף מסתכמים רק בכסף, מבאס, אבל אין ברירה, ונזדקק לתעד זאת על מנת להימנע מסיטואציות כאלה בעתיד.

אין מתאים מצהרי שישי לצאת ולחפש בורקס במקום הנחשב לערש המאפים המושחתים, שכן במשך אלפי שנות ציביליזציה למדו אלו שחיים בעיר אחת שחולקת שתי יבשות קצת מכל צד, עד שרקחו מטבח מפואר שטעמיו יצאו למרחקים, ואנו, חובבי הלעיסה, לא נבוא לבדוק האם כל זה נכון?

 

אני נשבע שהבטחתי לעצמי כי הפעם הזאת שלא להזכיר את שירו הקוסמי-נבואי של מאיר אריאל העוסק בחווית הטיסה, וביקור בשדה התעופה, אבל הבטחות זה דבר אחד, והטלפון שלי שבוחר מעצמו מוזיקה שתנעים לי את השעתיים הקרובות אל בירתה ההיסטורית של האימפריה העותמנית, זה דבר שני, וכך בין נים לנם, פקחתי עין בלתי מכוונת, רק בשביל לראות מטוס גדול ממריא אל תוך האופק האודם, ובזמן בו בצד השתחררה ההתכווצות, באוזניות שלי מתרוצצת ההתפוצצות, ואני מנסה להיות קצת לירי בשעה הזאת שבין אור לחושך, ובין יום חול לקודש, ומבין כי כנראה את קידוש השבת נעשה מעל לחמאג'ון כלשהו.

שבת שלום.

 

והחיים יפים, יפים כמו מחזה, שר אריאל זילבר בנחיתה, ואינשאללה זאת נבואה שתכייף לנו את השבוע הקרוב, אבל אריאל זילבר לא הכיר את תור הכניסה לטורקיה כאשר כתב את השיר.

המוני בני אדם מאינספור טיסות מצטופפים במשפך אנושי ארוך אל עבר נתיבי הליכה שמובילים אל בקרי הגבולות.

אחרי למעלה משעת גרירת רגליים, הגענו אל החותמת המיוחלת שפתחה לנו את שערי האימפריה.

ברשתות החברתיות ניתן לקבל המלצה על כל אתר ושירות, ומי שמתחבר לקבוצת איסטנבול בפייסבוק זוכה להמון כאלו, וכך הגענו אל נהג מונית דובר עברית במסנג'ר, שהפנה אותי אל אחיו דובר האנגלית בוואטספ, ששלח אותי לחבר שלו, שהמתין לנו בחוץ עם תמונה שלו, שלקח אותנו אל חבר שלו, שהגיע עם וואן מרווח, בסטייל של לימוזינה לדבר עבירה, ואם זה נשמע כמו פתיח לקומדיה אז אני מקווה שנצחק.

בינתיים, על הכביש המהיר משדה התעופה סביחה המרוחק כ 45 ק"מ מהעיר, אני עוקב אחרי ההתקדמות, שלא יקח אותנו לאיזמיר במקום.

לאחר כ 45 דקות בהן התרשמנו מאיסטנבול העצומה ושוקקת החיים בערב, הגענו אל המלון המרוחק כ 300 מטר מכיכר טקסים הידועה.

מזג האוויר צונן, אך לא קר, וטוב שלא גשום.

קיבלנו חדר בקומה השביעית ובו שלוש מיטות רחבות נפרדות, ולאחר התמקמות קלה וכיסוח מנת פירות חתוכים שחיכתה לנו, ירדנו למטה לחפש משהו לאכול.

היורשת התחברה מיידית למסעדה איטלקית ששוכנת בדיוק מול המלון, האוכל היה טעים וסביר, וחשבון הסתכם ב 81 שקלים לערך לשניים וחצי סועדים פלוס שתיה.

אני בחרתי להמשיך אל כיכר טקסים להתרשמות של ערב, והבנות עלו להתקלח.

 

הכיכר כמו כל הסביבה גדושה בני אדם מכל הצבעים והשפות, ואני מאמין כי בשעות היום זה בטח הרבה יותר.

 

בינתיים נרשמה בהעדרי מיני דרמה כשהסתבר שריצוף המקלחת עובד בשיפוע הפוך והמים יורדים לכיוון החדר במקום לניקוז.

כנראה עד שהגענו אף אחד מעולם לא התקלח כאן ולכן לא שמו לב לזה.

משום מה ברגע זה ממש נזכרתי כי את האסלה המציאו העות'מנים בשנת 1255 (הידעת?), אבל היו צריכים לעבור עוד 532 שנים עד שהגיעו האמריקאים והוסיפו את החור...

הובטח לנו מחר שינוי חדר.

בנימה אופטימית זו נלך לישון, ונקום לארוחת בוקר בסגנון העדה המקומית.

חסר להם שאין ג'חנון.

 

שבת 19.11.2022

מעלית המלון האיטית יורדת מקומה 7 ישירות אל חדר האוכל המרווח.

סיור מהיר סביב הבופה העשיר  מראה שיש כאן הרבה אפשרויות בחירה שמתחילים במאפים רבים עם מילוי או בלעדיו, מגשי גבינות ונקניקים, ירקות טריים (אך לא סלט), פירות ועוגות.

לא היסטרי, אבל סביר.

חלק גדול מאורחי המלון הם גברים שעברו ניתוח השתלת שיער, וכך הם מסתובבים פה עם תחבושות מוזרות על הצד האחורי של ראשם בסטייל בן גוריוני כזה...

 

מזג האוויר אמור להתייצב בסביבות 20 מעלות עם סיכוי מזערי לגשם.

מקווה שיישאר מזערי.

 

לאחר דיון קצר הועברנו לחדר מרווח יותר, בו המים זורמים לכיוון הנכון של הניקוז, ולאחר התמקמות יצאנו לתור את העיר.

בכיכר טקסים ירדנו למפלס תחתון והצטיידנו בכרטיס נטען לתחבורה ציבורית, ועלינו על קו 46c שמוביל לעיר העתיקה.

ירדנו בתחנה הראשונה לאחר חציית גשר גלטה.

מכאן, בהליכה איטית, כדרכם של תיירים ניווטנו עצמנו אל פארק gulhana.

כאן מתגלה פארק יפהפה שקט ונינוח, מטר מהמולת העיר.

שטחים רחבים ועצים ענקיים שהשליכו עלים חומים גדולים אל הדשא הירוק.

יופי של פארק.

היציאה ממנו מובילה אל ארמון טופיקאפי.

יש מי שמנסה לנצל חולשת ידיעתם של תיירים במכירת לוקשים, על מנת לשכור אותם ואת שירות עקיפת התורים שלהם, אבל לא אלמן ישראל, אותנו לא עשו אתמול, וגם אם יהיה תור, נתמודד.

תכל'ס היה תור כמו בסופר בגבעתיים.

קצר וזז, כך שמצאנו עצמנו די מהר משלמים 320 לירות, לאדם, (בתעריף שלא כולל הכל, וגם מה שכלל הספיק), ונכנסים אל החצרות, האולמות, המבנים וכל מה ששימש את משפחת הסולטנים שחיו פה, וחיו כנראה לא רע.

הלאה משם במרחק חמש דקות הליכה נתקלנו בנחש אדם ארוך, וחוקי היקום אומרים שאם יש תור כנראה יש סיבה לעמוד בו.

מסיבות שאי אפשר לפרט מחשש למשבר בינלאומי עם יותר ממדינה אחת, הצליח כוח המשימה המיוחד לחסוך הרבה זמן, ולהשתחל באלגנט בין שתי קבוצות, ולהכנס אל היכלה העצום והמפורסם של איה סופיה.

בכניסה למסגד חייבים לחלוץ נעליים, וללכת על השטיחים שספגו ריח כפות רגליים של כמה וכמה חטיבות גולני לדורותיהן, לאחר תרגילי החטיבה, אבל אף ריח לא יצליח לנתק את המוח מהתפעמות ממעשה ידי אדם למטרות רוממות האל.

זהו מבנה עצום מפואר ומיוחד במינו, ואם כל כך הרבה אנשים מצטופפים על מנת לבוא בשעריו, כנראה שזה שווה את זה.

ביציאה מאיה סופיה אנו מבחינים בתור ארוך נוסף, והוא למסגד השקוע ירבטאן, אבל מחסור במזומנים מקומיים, ורעב שהתעורר שולחים אותנו א. לחפש חלפן. ב. לחפש מסעדה.

את שניהם מצאנו תוך זמן קצר ומזומנים הפכו לארוחה סבירה וטעימה, אך בשל מיקום המסעדה ברור שנגבה פה מס תייר.

על בטן מלאה חזרנו לכיכר ונכנסנו אל המסגד הכחול.

גם כאן חולצים נעליים והתור מהיר וקצר, אבל המסגד הזה נמצא כרגע בשיפוצים, לכן ההתלהבות ממנו פחותה, למרות הפוטנציאל.

יצאנו משם והחלטנו ללכת אל הבאזר הגדול.

הדרך נמשכה כרבע שעה, וזו הזדמנות לראות את החיים הטורקים עין בעין.

הבאזר הגדול מתחיל לשעמם אחרי מספר דקות, שכן חנויות על גבי חנויות מוכרות את אותה הסחורה בדיוק, ומרוב שפע קשה לבחור, אם בכלל, ולא באנו בשביל לקנות משהו.

מיצינו את השוק הזה לא לפני שהצטיידנו בנקניק מתוק על בסיס טחינה ואגוזים שונים.

עלינו על הרכבת התחתית שהביאה אותנו במהירות אל כיכר טקסים, שכן, הבנות רוצות לעשות סיבוב ברחוב איסתיקלאל המפורסם לא פחות.

אך לפני שבוע היה כאן פיגוע בו נרצחו 6 בני אדם, וכבר יש שלט גדול, ובמה מגודרת עם פרחים וסרטים לציון האירוע.

נפרדתי מהבנות שנכנסו למשש טקסטיל ואיבדו את ההכרה בין קומה ארבע לחמש, וחזרתי ברגל למלון המרוחק כעשר דקות הליכה.

היום הזה היה מפרך וקשה.

הרבה עמידות וצעידות שלא עשו טוב לגב ולרגליים. נשים מבריאות משופינג, כנראה אם יש להן כל כך הרבה זמן להשקיע בזה, לאחר יום שהיה לא פשוט.

נראה לי שהחלומות שלי היום יהיו הרבה יותר מתוקים.

 

יום ראשון 20.11.2022

 

עוד יום מעונן פוגש אותנו בבוקר, עם סבירות אפסית לגשם (אינשאללה, בשפת המקום), ואנחנו יוצאים לשייט (מומלץ) אל איי הנסיכים.

אומנם מעונן, אך לא קר, בסביבות 20 מעלות, שימשיך ככה.

שוב אנו נוסעים באוטובוס מכיכר טקסים אל גשר גאלאטה.

תחילה הולכים לפרוט כסף בשער טוב, אחר כך יורדים אל רציף המעבורות (אי אפשר לפספס), בוחרים בקופה שמוכרת שייט (נסיעה הלוך בלבד, בחזרה כנראה נצוף על אבובים, בזרם), ועולים למעבורת רחבה שיכולה להכיל מאות מפליגים בכל שייט.

מי הבוספורוס דיי רגועים, אך בהמשך הספינה מתנדנדת קמעה מצד לצד, אך לא נורא.

כבנו של יורד ים, אני אוהב את זה.

לאחר כשעה וחצי הפלגה הגענו אל האי הגדול מתוך קבוצת האיים הנקראת איי הנסיכים.

בירידה מהמעבורת מקבל אותנו זרם אוויר חמים יותר.

בקרבת הנמל יש הרבה חנויות להשכרת אופניים, כי רכבים כמעט ואין כאן.

באופן תמוה אין השכרה של אופניים חשמליים, כי מרבית כלי הרכב שכן ממונעים כאן הם חשמליים.

מסוף אוטובוסים (שם לעגלת גולף כפולת תכולה), בכיכר סמוכה לנמל מהווה נקודת התחלה לעליה לגבעה הכי גבוהה באי.

מחיר נסיעה קצת מעל חמישה שקלים, אבל הנסיעה אמורה לחסוך צעידה רבה.

האי טובל בעצים מוכי שלכת סתווית, ואני משער כי בימי האביב בוודאי הרבה יותר מרהיב.

הכביש העולה במעלה ההר משובץ בבתי מידות נאים, חלק מתיירי האי מוותרים על הסעה וצועדים בניחותא, מלטפים חתולים עצלים, ומצלמים בתים יפים.

המשך הכביש מביא לפארק בתוך יער שעוצב למטרות אינסטגרמיות, בשלל פרחים על הנדנדות, ובשערים.

לפני הפסגה עצמה, ההסעה עוצרת ברחבה גדולה, ומכאן יש לטפס במדרון תלול  מרוצף אבנים רבועות קטנות ולא אחידות.

המרחק אומנם בסביבות 800 מטרים אבל בזווית טיפוס לא קלה בכלל שגזלה כל קלוריה שצברנו בארוחת הבוקר.

למעלה, יש כנסיה קטנה בשם איה יורגי, כנסיה יוונית אורתודוקסית צנועה. הנוף הנשקף ממרומי הגבעה מרשים ביותר, וחבל שהיום מעונן ולכן פחות יפה.

הדרך למטה הייתה הרבה יותר קלה, אבל גם לא נעימה.

חיכינו מספר דקות עד שהגיע המיניבוס שמוריד את כולם למטה, אל המסוף ממנו יצאנו.

עד לצאת המעבורת חזרה היה לנו זמן לשוטט בסמטאות, לאכול קצת גלידה, ולנוח.

בחזרה הגיעה מעבורת פחות נוחה מזו שהגענו, אבל שעה וחצי זה שעה וחצי, ואין מה לעשות.

לאחר העגינה עשינו את דרכנו חזרה למלון, למטרת ארוחת ערב סבירה.

אני והיא בחרנו ליהנות ממטעמי מטבח הודי, בעוד היורשת מעדיפה את טעמי איטליה, במסעדה ממול.

הלכנו לישון בתחושת מיצוי ליום גדוש.

 

יום שני 21.11.2022

שמים כחולים מקדמים את פנינו הבוקר, וכנראה זה ישתנה במהלך אחר הצהריים, בינתיים נצא לכיוון מגדל גלאטה והבתים הצבעוניים.

נסיעה מכיכר טקסים תחנה אחת שאנחנו קוראים לה שושנה (sisana), ואנחנו נמצאים בשיפוליה של גבעה המשקיפה על הבוספורוס.

הרחוב שמוביל למגדל מלא בחנויות תאורה, או כפי שזוגתי דייקה, זהו רחוב וולפסון של איסטנבול.

 

העליה למגדל (תודה לאל על מעלית), כרוכה בתשלום 175 לירות ליחיד ( כ- 25 שקלים), והיות וזכינו ביום יפהפה הנוף מעל מדהים.

למטה ברחבה ליד המגדל נמצא קפה ויוינה ובו עוגת גבינה באסקית כוכבת האינסטגראם, יחד עם העוגה הוזמן גם שוקו חם שהגיע עם ערימת קצפת קטיפתית (בטוח שלא פרווה).

היה מוש.

אגב, בכל בית קפה ברחוב מגישים את אותה עוגה, וכולם מצלמים.

יצאנו משם והיורשת מכוונת אותנו אל אתרי אינסטגרם פופולריים הנמצאים בשכונת balat.

אוטובוס 55 שתפסנו הביא אותנו אל שיפולי השכונה הציורית.

חנות בורקסים מקומית פיתתה אותנו לקחת דוגמית, בידיעה שכאן זו לא משדדת תיירים אלא משהו אותנטי.

גשם החל מטפטף כשטיפסנו בסמטאות הצבעוניות המכסות בתים מטים ליפול, חלקם במצב רעוע וחלקם סתם ישנים מאד, אבל עדיין יש משהו בצבעוניות המוגזמת פה שמושכת לכאן תיירים רבים, אם זה לצלם בתים, או חצר שמקורה במטריות צבעוניות, או מדרגות שהפכו כבר לאייקון עולמי.

ככל שהגשם התגבר ככה יותר התחשק לנו להגיע למקום תרבותי חם, שיאפשר טעינת הנייד ואולי גם טעינת הבטן.

קניון קבהיר הענק הוא מקום שיענה כנראה על כל הצרכים שלנו.

היות והילדה נזקקה לשירות של חברת תפוח, מצאנו כורסאות לשבת, עמדות טעינה ורשת אלחוטית נגישה למי שצריכה.

הקניון הזה הינו מודרני ומרשים, לא עצום ומפואר כמו שראינו בבנגקוק לאחרונה, אבל כל חובבת שופינג תמצא כאן מזור להרגעת הקריז.

בקומה השישית מרוכזות המון מסעדות של מזון מהיר, בינלאומי ומקומי, במחירים שמזון מהיר אמור לשקף.

אגב, אני לא רואה פסול במקום שמשרת אלפי סועדים, להיפך, בד"כ המזון יותר טרי ופחות מעובד, אם כי קשה למצוא "נגיעות שף" בסניף של קנטקי פרייד, או דונר מקומי.

הבנות שאיתי זקוקות לתערובת טקסטיל להסנפה מהירה, בעוד אני מסתפק בצעידה בין החנויות שלא מגרות אותי לבוא בשעריהן.

בשעת הסעודה התפזרנו איש איש לפי טעמו, אני בחרתי לאכול איסקנדר שזה פרוסות בשר מעל קוביות לחם, ומעל  רוטב עגבניות טעים, ובצד יוגורט. מנה טעימה מאד וממלאת בעלות זניחה מאד (כעשרים שקלים).

שש שעות ארוכות "בילינו" בקניון הזה, ובסיומן, עמוסי שקיות חזרנו למלון ממש עם פתיחת ארובות השמים.

 

יום שלישי 22.11.2022

בוקר גשום אפור וקודר, שונה כל כך מיום האתמול, מקדם את פנינו בהשכמה, אבל בשמץ של אופטימיות זהירה לקראת המשך היום שצפוי להיות יבש וקר.

עם קור נדע להתמודד.

יום שלישי כידוע הוא יום בו נאמר פעמיים כי טוב, על כן, ואולי בשל כך החליטה החוקית לקחת לידיה את נטל קבלת ההחלטות לקבוע יעדים לטיול, ועל פי החלטתה נצא לסייר בצד האסיאתי של איסטנבול.

 

ביציאה מהמלון אנחנו מנגנים את "אנא בכוח" שכוחו בעצירת  גשמים בחו"ל כבר הוכח.

בכיכר טקסים יורדים אל תחנת "כרמלית" F1 לכיוון קבאטש פניקולר (kabatas).

למה כרמלית? סוג רכבת תחתית שנעה על כבל בין שתי נקודות, כמו בחיפה.

ביציאה מהתחנה מחייכת לנו שמש ושמים כחולים, וואלה, אנא בכוח עובד באינסטנט.

כנראה יכולות התקשורת פה חזקים מין אללה.

 

ברציף המעבורות חיכינו כרבע שעה עד ליציאה המיוחלת, שתעביר אותו כהרף שיט בין יבשות.

 

במעגן החליטו הנשים שאיתי כי ברצונן להגיע לשוק יום שלישי שנמצא באזור.

אחרי התברברויות קלות, הגענו עם עדרים של בני עמנו המצוידים במזוודות גדולות אל  שוק רמלה בגרסתו האיסטנבולית.

דוכנים רבים של פריטים לא נחוצים, מזון זול, בגדים בכל הצבעים והמידות, ונעליים ממותגות בזיוף מקורי.

לפחות היה מה לאכול.

כאשר מיציני עלינו על אוטובוס ועוד אוטובוס עד שירדנו על טיילת יפה צמודה ליד, השמש צבעה את השמיים בגוונים אפורים לקראת שקיעה, והתחיל להיות יותר קריר.

אנו צועדים לקפה אמיליה שזכה לפירסומו ברשתות בשל סיבה לא ברורה, אבל מהווה נקודת ציון.

כאן ברובע הזה, וברחוב הראשי החוצה אותו, שיש בו מסעדות נאות, חנויות ענק של מותגים עולמיים והרבה מאד רכבים תוצרת גרמניה בעיקר, באה לי ההארה שמסבירה את כל העיר (עד כמה שחוויתי בינתיים, ואני מודע להכללה).

הטורקים פשוט טעו, ובגדול.

בצד האירופאי אתה יכול להרגיש הכי באסיה.

צפוף, מלוכלך, רועש, סואן עם המון רוכלי מדרכות, ומאד עממי.

ואילו הצד האסיאתי יותר מודרני וחדיש, עם קריצה לערי אירופה, יותר נקי, שקט ומפואר, והרבה יותר יוקרתי.

פשוט התבלבלו בצדדים.

 

אחרי שיטוטים אנה ואנה החלטנו לחזור ליבשת הישנה, שתי רכבות (עילית ומטרו), עשו בחצי שעה דרך שאוטובוסים ומעבורת עושים בשעה ורבע, ויותר, ובאותה עלות.

 

ביציאה בכיכר טקסים ירדנו לאיסתיקלאל לאכול ממטעמי הארץ.

דונר שווארמה שבחרתי בדוכן מרכזי היה יבש ונחות מהרבה כאלה בארץ שאוכלים אותו בלי עמבה, לפחות במחיר של 10 שקלים אי אפשר להתחרות.

הרבה תקוות, אכזבה גדולה

המשכנו בקנית ארגז מתוק לצוות שנשאר לשמור על המולדת, עברנו לקנח במנות של כנאפה וקדאיף מצוינות שהיו מתוקות בעידון, והגיעו עם קפה שחור מר וגלידה אוורירית.

ככה מסיימים יום שעשינו בו מעט והספקנו הרבה.

מחר, ביומנו האחרון, כנראה ננסה ונשתדל להגיע למקומות שטרם הגענו אליהם.

אינשאללה.

לילה טוב.

 

יום רביעי 23.11.2023

 

את הבוקר אנו פותחים בתפילה לעצירת הגשמים (האמורים לחזור בשעות אחר הצהריים), ויוצאים מהמלון לכמה שעות אחרונות בעיר.

חולפים בדרכנו באיסתיקלאל למען היורשת שהטמיעה את תרבות הצריכה במילים "אני צריכה", ומכן נראה לאן נתגלגל.

מרחוב מקביל לאיסתיקלאל עלינו על אוטובוס T55, וניסע איתו 11 תחנות, עד תחנת Eyup sultan, שם נרד ונלך אל הרכבל המוליך לקפה פייר לוטי.

חצינו את חצר מסגד איופ בדיוק בתחילת לוויה של מקומי מכובד, הרבה זרי פרחים ועיטורים הקיפו את הכיכר שהמתה גברים בלבד.

 

הרכבל העולה חוסך עליה מפרכת בהר שכולו בית קברות עצום בתוך חורש עצים, והתשלום, כמקובל באמצעות כרטיס הרב קו המקומי.

למעלה המצפור שוטה את מאמץ ההגעה.

מראה מרהיב של קרן הזהב, והעיר על שתי גדות הנהר.

ההמלצות אומרות כי כדאי להגיע לכאן לעת שקיעה, ואני בטוח שההמלצה ראויה, אך היום יש עננות כבדה, והשמש שמבצבצת שולחת קרניים בניהן.

חזרנו אל רחוב איסתיקלאל והלכנו את כל אורכו לקינוח.

במלון אפשרו לנו עזיבה מאוחרת כך שנשאר לי זמן למקלחת ריענון לפני היציאה לשדה התעופה.

גשם החל יורד, שוטף את רחובות העיר. לתפילות שלנו יש כנראה חוזק, אבל גם תוקף, ועכשיו כאשר אנחנו עוזבים, המקומיים יכולים מבחינתי לקבל כולל פיצוי כמה מילימטרים שירצו.

הדרך לשדה התעופה פקוקה איומות, והגוגל מדווח על כמעט שעתיים נסיעה למרחק של כ 45 ק"מ.

לעולם צירוף של גשם ותנועה אינסופית יהיה חיבור למשהו טוב, נקווה שלאחר שהמטוס ימריא, יבחר הטייס לטוס בנתיב מהיר וללא תנועה.

 

וופל חלבה

שעתיים ועשרים !!! לקח לנהג שלנו להגיע ממרכז העיר אל שדה התעופה. היינו צריכים לבדוק קודם כמה זמן הדרך צפויה.

בשדה התעופה עצמו ההתנהלות שלנו לחוצה, שכן הגענו ממש על הקשקש, כתוצאה מההתנהלות הלא מתוכננת כראוי, אבל לבסוף התיישבנו במטוס מרווח וחדיש של טורקיש וכמעט בזמן המראנו בדרכנו חזרה.

יאללה סולימן הקפיטן, תן בגז.

מעניין מתי יעקוץ אותנו שוב חיידק הנדודים, בטוח שיהיה מפתיע.

 

מטוס מאד מרווח

מאיגרא קונאפה לעמיקתא סנדביץ

בקצרה.

איסטנבול מיוחדת, עצומה ויפה אבל מאד לא נקיה.

מחירים זולים לתחבורה, מזון, כניסות וביגוד.

מזג האוויר שיחק לטובתנו, והיה במקרה הגרוע קצת קריר.

נדמה כי איסטנבול הפכה לשלוחה של פתח תקווה מרוב ישראלים שנמצאים בה.

איך מזהים ישראלים?

אלו שהולכים ברחוב עם מזוודות ריקות.

אוכל לא חסר, יש הרבה, בכל מקום ובכל שעה, ובדרך כלל בזול.

נדמה כי העיר הזאת לא הולכת לישון וגם החנויות נסגרות מאוחר מהרגיל, אם בכלל.

 

שער הלירה הטורקית מאפשר לתייר להרגיש עשיר, בהמרה לדולר מקבלים כ 18 לירות, ובהמרה לשקל קל לחשב יחס של חמש לירות לשקל. (למרות שיוצא קצת יותר).

בניגוד לסיפורים של אחרים לא נתקלנו בעוקצי תיירים, לא נתקלנו בעויינות, נהפוך הוא, אנשים חביבים ומסבירי פנים לתייר.

לא פעם התנדבו לסייע ולהדריך.

אוכל? יש המון מכל סוג ומין שנפוץ בארץ הזאת.

כמעט לא ראינו אוכל מזרח אסיאתי, כנראה פחות מקובל.

היו דברים שדגמנו שהיו טעימים יותר וכמה שהוציאו שם רע למוניטין טוב, (והתירוץ "אוף אתה לא יודע איפה לאכול", אינו במקום).

היה לנו נחמד, ומספיק.

מי שאוהב לאכול, קניות זולות או נזקק לטיפולים קוסמטיים, ימצא באיסטנבול הרבה מכל זה.

 

ירון הולנדר.

נובמבר 2022