יום שני, 3 ביוני 2024

לקסוס? בקטנה.

 


מה כותבים על רכב שמשאיר אותך לאחר שהות משותפת, ברגשות מעורבים?

לקסוס LBX  שהועמדה לרשותי נולדה כפי הנראה עקב רצונו של היצרן לנגוס בפלח שהוא לא היה שם קודם לכן.



לכן גויסה הטכנולוגיה ההיברידית, נמצאו המעצבים שרקמו ורקחו דגם נאה לעין (חיצונית), בחרו צבעים מרשימים ומיוחדים, וכנראה כך קיוו לכבוש את השוק ו\או לפנות ללקוחות חדשים לגמרי או ללקוחות קיימים שמחפשים לעבור לרכב קטן יותר מאותו היצרן שהם כבר מכירים.

דגם זה ששמו מורכב משלש אותיות, (ולא משתיים כמקובל אצל לקסוס) משמעו crossover Lexus breakthrough.

האם אכן עוצר נשימה?


יופי כידוע זה עניין של עיני המתבונן, ולעיתים אנו קובעים יופי למה שנתפס בעיניו כמושלם, כאשר כל החלקים מתחברים לכלל משהו שמוציא אוטומטית מפינו את ההגדרה "איזה יופי", וכפי שציינתי לעיל ה-LBX יפה. נקודה.

קוויה נעימים לעין, פרופורציונליים, ומעבירים תחושה של זרימה.

כמובן שצבע הנחושת בה הגיעה מכונית המבחן בשילוב הגג השחור ופסי הכרום יצרו מראה מושך מבטים.

צבע קטלני חד משמעית.

 

לקסוס LBX היא אחותה התאומה מבית של טויוטה יאריס קרוס העממית יותר, 

הנהג ישים לב כי האחוריים התפוחים מחייבים כיוונון מראות שיחרוג מקו הדלתות.



(כלומר, אם במרבית הרכבים יש קו אחיד של דופן הרכב כאן המעצבים בחרו לעבות את החלק האחורי, וכיוון המראות צריך לקחת בחשבון את הצד האחורי של הרכב כנקודת הקיצון של המראה ולא מדלת הנהג\הנוסע).

הדגם מגיע בחמש רמות גימור שונות, ולרשותי הועמדה הגרסה הבכירה היקרה והמאובזרת ביותר.

פנים הרכב מגיע עם ריפוד כהה, אבל עם תפרים כתומים בריפוד העור של המושבים הארגונומיים בעלי התמיכה.

זהו כתם הצבע היחיד בתוך הקדרות הכהה, שהיפנים אוהבים כל כך משום מה.




מסך רבוע גדול יורד בשיפוע ממרכז הדשבורד אל הקונסולה שבין המושבים הקדמיים, וחיבור לאנדרואיד אוטו מתבצע עם כבל. (עדיין מעצבן).

בסיס גלגלים של 258 ס"מ מבטיח מראש כי מי שישב במושבים האחוריים יסבול מצפיפות, או כפי שלמדתי מ-"מבחן האבטיח" שרכשתי אצל רמי לוי ויכולתי להכניס אותו בין המושב הקדמי לאחורי, אבל על מנת להוציא אותו, הייתי צריך להזיז קדימה את מושב הנהג, והאבטיח יש לציין לא היה גדול מידי, לכן מכאן אולי יצא מבחן קנה מידה לרכבים אחרים.

מבחן האבטיח
מאידך חשוב לזכור מי קהל היעד של הרכב הזה, שלא אמור לסחוב אתו משפחה שלמה.

איכות החומרים, ישים לב המבקר, טובה ומשובחת.

אי אפשר לצפות כאן לפחות מזה, (אבל למה כבל לטלפון?), והתחושה היא כי הושקעה מחשבה רבה וירידה לפרטים.

מתוך כוונה להיות אחרים ושונים, ישנם ברכב גם דברים שלא ירדתי לסוד קיומם.

ידיות הדלתות למשל.

ככה פותחים?

את זה שהנדס ותכנן את ידיות הדלתות צריך לשלוח לבית הספר להנדסת אנוש, מכינה לשנה א'.

הידיות הללו פשוט קטסטרופה.

קטנות, צרות וממש לא ידידותיות למשתמש, ואני לא רוצה לחשוב על מי שיאלץ לצאת מהרכב בחירום.

פשוט לא טוב.

נקודה.

 

עוד סעיף בהנדסת האנוש אני מוצא כרגיל אצל היצרן היפני, גם בגרסאותיו העממיות וגם ביקרות יותר לחצני ההגה שטוחים כולם, וקשה לדעת תוך כדי נהיגה על מה לוחצים מבלי להשפיל מבט.

לא יודע למה, אבל ככה זה, ובתור מי שמתנהל קבוע עם בקרות שיוט למינן, אני יודע כמה זה משמעותי לדעת היכן האצבעות נמצאות, ללא צורך בגישוש בניסוי וטעיה.

את הטמפרטורה של המזגן קובעים בעזרת לחצנים פיזיים אבל עוצמת המפוח נקבעת על מסך המולטימדיה.

מוזר? בהחלט.

את הרכב מתניעים עם לחיצה על מתג התנעה, כל התאורות מתעוררות לחיים, ועד שלא מתחילים לנסוע גם לא שומעים כלום.

ידית ההילוכים (כן, כן, עדיין ידית) יכולה לנוע הצידה ולמעלה כדי לנסוע אחורנית, ולמטה כדי לנסוע קדימה. הסטה נוספת הצידה מאפשרת שליטה על ההילוכים הווירטואליים עם שליטה במנופים שמתחת להגה להעברת הילוכים של הגיר הרציף.



יאללה, אחרי שהתנעתי אפשר להתחיל בסיבוב היכרות.

הלקסוס הזאת משייטת ברחובותיה הצרים של גבעתיים כאילו ונועדה בדיוק לזה. בקלילות ובנוחות טבעית, ואפילו די נעים יש לומר.

היא מדלגת על כל באמפר בנון שאלנט, ומשתלבת בתנועה העירונית ללא כל דרמה גדולה.

במבחן הזה לקסוס יוצאת בציון מעולה. רכב עירוני קל וטוב.

 


מחוץ לעיר, בכביש המהיר, כל עוד משייטים רגוע במהירות שיוט הכול שקט וטוב, אבל האצה או מאמץ חריג יוציאו מתא המנוע זעקות עולות (ולא יורדות) של טורים גבוהים.

על מנת לאבחן את כל התופעות בחרתי לנסוע צפונה, לאזור רגוע וללא כל חשש לאזעקות מסוג אחר.


מטרת העל שלי היום להגיע למקום שניסיתי להגיע אליו בעבר ולא הצלחתי באיתור המדויק שלו, אולי היום אצליח אחרי ששאבתי קצת יותר מידע ברשתות.

בדרכי התעכבתי במוזיאון המושבה בכפר תבור אשר פתוח לביקורים אך ורק בימי חול (בסופ"ש בתיאום מראש בלבד), ולהפתעתי אני פוגש כאן עוד תיירים בגילי ומעמדי ששפע הזמן מותיר להם לטייל כאוות נפשם.






התחלנו לדבר על ציונות, וגלשנו לרכבים (או שזה היה הפוך?), והשווינו מה שיש כאן, למה שיש בביתם בארצות הברית, ומוזר איך במקום בו רקמה הציונות עור וגידים הלכה למעשה, מדברים על רכבים חשמליים והיברידיים בני ימינו.

"... סיפורה המופלא של המושבה (מסח'ה בשמה המקורי), מונצח בעזרת מוזיאון חדיש ומודרני הפותח צוהר לחייהם המרתקים של ראשוני המתיישבים באזור. במוזיאון אמצעי המחשה רב-גוניים המלווים לעתים בחפצים אותנטיים ולעתים במוצגים שנבנו לצורך התערוכה. המוזיאון ידידותי מאד למבקר וכל מוצג מלווה בהסבר בעברית ובאנגלית.

בצמוד למוזיאון חצרות האיכרים נמצא מתחם היסטורי יפהפה הצופה אל הר תבור ובו בתי איכרים בני למעלה מ-110 שנים. ניתן להיכנס אל אחד הבתים שנשאר מאובזר ומצויד בדיוק כפי שהיה בראשיתו. המתחם ממחיש למבקרים את אורח חייהם של המתיישבים באמצעות התוודעות אל חיי היומיום של המשפחה ומשקה החקלאי. ברפת המקורית ששומרה, מוקרן הסרט “מסחה 1901” באופן חדשני יוצא דופן..."

אתר המוזיאון מוזיאון המושבה כפר תבור .

מתחם חצרות האיכרים משתדל להעביר מושג על אורח החיים של המתיישבים שהצליחו להפריח את השממה שהייתה כאן ולהפכה לגן פורח, נגד כל הסיכויים הסביבתיים.

(שכנים עוינים, מזג אויר, קשיים בחקלאות ועוד).



אנחנו, שנולדנו לתוך מציאות של מדינה קיימת וצומחת, לא יכולים לעלות על דעתנו ודמיוננו את אומץ ליבם של ראשוני המתיישבים, שלא נרתעו מכל הקשיים, והצליחו.

אם כבר מגיעים אל כפר תבור, אפשר להמשיך אל תוך הכפר ולכוון את הרכב אל יקב תבור.



בד"כ אני מתאם מראש הגעה ליקבים, והפעם נכנסתי למקום באופן ספונטני.

מדובר במתחם יפה ונעים, מרכז המבקרים פתוח לסיורים וכתמיד עדיף להירשם לכך באתר של היקב.


ענב, מיקב תבור מעבירה סיור התרשמות ומסבירה על יינות היקב.

זהו היקב החמישי בגודלו בישראל ומייצרים בו כשני מיליון בקבוקים בשנה.


החלוקה בין הלבנים לאדומים מתחלקת לעשרה סוגי יין לבן זני ותערובות שונות.

המבקרים רוכשים כרטיס לטעימות יין באופן חופשי, ויכולים לשלב גם גבינות שונות ולהעביר זמן בנעימים.



"... ביקב תבור מאמינים שיין טוב מתחיל את דרכו עוד בכרם. לכן כל כרמי היקב הם כרמים אקולוגיים. על הגפנים שומרת כמובן המאבטחת הראשית שלנו,

התנשמת, שדואגת לאיזון האקולוגי שכל כך חשוב לנו..."יקב תבור

היות והגעתי הפעם לבד, ואין עימי נהג תורן, אני נמנע מטעימת יין (מרגע שמתחילים לא יודעים היכן זה יסתיים), אבל יקב שמייצר מיליוני בקבוקים יודע כפי הנראה לעשות מוצרים טובים.

המשכו של הכביש היוצא מכפר תבור לכיוון טבריה עובר ליד אילניה.



"... אילניה התחילה כחוות סג'רה, שאדמותיה נרכשו בידי החברה היהודית להתיישבות בשנת 1899, ובשנת 1902 הפכה למושבה, ובה עבדו בחקלאות ובשמירה אנשי העלייה השנייה, ובהם מניה שוחט, יוסף ויץ ודוד בן-גוריון.

סג'רה הייתה החלוצה מבחינת הקולקטיב החקלאי שיזמה מניה שוחט (ונתן השראה להקמת הקבוצה, ובהמשך להקמת הקיבוץ) ומבחינת ייסוד "השומר" שהוקם בפסח תרס"ט (1909) שהיה המשכו של ארגון בר גיורא ושימש כוח ההגנה המאורגן הראשון בארץ..."

אילניה (סג'רה)

פעמים רבות חלפתי בכביש ולא נכנסתי, היום, במסגרת הזמן העומד לרשותי וההתנהלות האיטית שכפיתי על עצמי, יש לי את האפשרות ללמוד עוד פרק באתוס הציוני המפואר.

ישוב נאה אילניה. זה ניכר בבתים יפים ובחצרות מטופחות .

כלים חקלאיים ישנים מפוזרים ברחבי הישוב תזכורת למורשת החקלאית של בני המקום.

ככל שעולים בגובה מתפרש העמק למטה, וחבל שיש עכירות באוויר המאפירה את הנוף.

באחת הפינות אליהן פניתי, ברחבה בין עצים נפתחה ממש היום (כנראה לכבוד ביקורי הראשון במושב), עגלת קפה חביבה.


לידה ישנו מתחם מוקף אבן ושערו פתוח.

נכנסתי בשער הפתוח ופניתי שמאלה, ראיתי שלט, "מטבע הדברים, הסטודיו של שלומי".



הסקרנות שלי אוהבת לפגוש הפתעות ואנשים נחמדים במיוחד כמו שלומי, שמזמין אותי להיכנס אל הסטודיו שלו, בו הוא מתכנן, מייצר, ומוכר יצירות אמנות פרי ידיו המוכשרות.



היצירות שלו הן שילוב צמחייה, מים, אבנים, וכל מה שיש בטבע, לתוך עציצים, וכלי זכוכית פתוחים וסגורים.

במשך שעה ארוכה הוא מפרט ומסביר את ההבדלים בין הטכניקות.

למשל פאלודריום, זהו סוג של אקווריום חצי פתוח ויש בו מפל מים פעיל.



טרריום לעומתו הוא סוג של עציץ בתור כלי סגור מזכוכית, כאשר אין צורך להשקות אותו שכן בתוכו מתנהלת מערכת מיקרוקוסמוס של טבע פעיל.

מצאתי עצמי עומד מול כל יצירה שכזה, מתפעל ונהנה, בוחן כל פרט (ויש המון), ומבין כמה עבודה ומחשבה הושקעה בכל אחד ואחד מהם.

שלומי מסביר לי את העקרונות, והשיטות בהקמת כל אחד ואחד, וכי לא יכולים להיות שניים זהים לחלוטין. כל אחד מהם הוא יצירה אחת.

כאשר אין לו פרט קיים שהוא זקוק לו, שלומי לומד לייצר כאלו לעצמו, ובונה כלים ייעודיים לבית המלאכה שלו.

הוא מקיים במקום גם סדנאות אישיות וקבוצתיות לאנשים המזדמנים למקום.

שלומי כספי. אמן טרריום
יצאתי נפעם ומוקסם מהאיש שאישיותו המלבבת זורמת לתוך העבודות שלו.

מטבע הדברים



עכשיו, אחרי שהשכלתי ולמדתי הגיע הזמן לנסוע ולמצוא את מקור הטבילה היומי.

עין ימק"א מככב ברשתות החברתיות מזה זמן, והגישה למקום הייתה מורכבת וידועה למעטים.

"... בצד הצפון מערבי של הכנרת נמצאת הכנסייה הרוסית ובסמוך אליה אכסניית ימק”א הנטושה. סביבם נובעים מספר מעיינות אל תוך עיינות רקת (שטח פרטי של הכנסייה הרוסית – הכניסה אליהם אסורה). לצידם תמצאו את בריכת ימק”א שנמצאת בצמוד לאכסנייה על המים.



בריכת ימק"א שנמצאת בכנרת הינה חלק ממכלול בריכות אגם מרשימות הלוכדות את מי עינות רקת שלחופי הכנרת. הבריכה נגישה לכולם ומהווה מעין בריכת “אינפיניטי” טבעית לחופי הכנרת. המים בה חמימים יותר ממי הכנרת, ויש בה דגים בבריכה השוחים שלא מפריעים לשוהים בבריכה.

הבריכה היא פינה מרעננת קסומה עם שפע של צל ונוף. לאחרונה בעקבות הגשמים הרבים, עלה מפלס הכנרת מעל מפלס הבריכה, ונוצרה מעין בריכה אחת משולבת..."

עין ימק"א



הצילום המופיע באתר ממנו הובא הציטוט מראה כאילו גדרות מקיפות את הבריכה שהייתה סגורה לקהל שנים רבות, אולם הגדרות הללו הוסרו והדרך להגיע לבריכה כבר לא מחייב דרך המים בלבד, (אלא אם הגעתם מצוידים בסאפ, גלשן או אופנוע ים), מגיעים לחוף בורה בורה, פונים שמאלה על קו המים, בנקודה מסוימת גדר הכנסייה נפתחה ונכנסים דרכה, והולכים בדרך שנכבשה בין המבנים הנטושים לקו המים. זאת לא דרך קלה אבל שווה בסופה.

בריכת עין ימק"א מפורסמת בטוהר המים שבה, הצלולים להפליא, מה שאי אפשר לומר על הסביבה של הבריכה, שיש בה טינופת וזוהמה מכל סוג, ואלו המגיעים עם האופנועים מוסיפים "זיהום רועש" בין אם מרמקולים המשמיעים מוזיקה רועשת במיוחד (על ענייני של העדפות ג'אנר לא ארחיב הפעם), ובין עם התפרעות של ממש עם האופנועים בקרבת  מתרחצי החוף.


אם לא היה את זה ואת זה, המקום היה פיסת גן עדן ביג טיים, בתנאים המתוארים זו חוויה ייחודית שיש בה פגמים.

פיסת החוף מכאן לבורה בורה מאפשרת לכל מי שמחפש חוף נעים בין דקלים שחציים על החוף וחלקם במים ומייצרים סוג של שלווה פסטורלית.

ובאווירה הרגועה והנעימה אני חוזר אל הפתיחה של הכתבה.

אם היה כל כך טוב, מדוע אני מסיים ברגשות מעורבים?



לקסוס יודעים לייצר מכוניות טובות, בטוחות, נחשקות אמינות ובעלות ערך מוסף.

אבל...

רכב שיש בו (ובאמת שלא חיפשתי, אבל זה פשוט קפץ לי לעין) בעיות קטנות של הנדסת אנוש בסיסית, מהסוג שירחיקו רוכשים פוטנציאליים, לא יהא זה שיביא את ההמון.

מרחב מצומצם מאד מאחור,

כמה מצומצם?

מאד.

ידיות הדלתות הבעייתיות, אנדרואיד אוטו שמתנתק כל הזמן, ולא בגלל הטלפון או הכבל, לחצנים שעל ההגה.

אלו דברים מעכירי שמחות ומבטלות קנייה.






















 יש רכבים שאתה שואל את עצמך מדוע היצרן (במקרה זה, לקסוס) שמוציא ממפעליו רכבים משובחים ואיכותיים, צריך ליצר גם כזאת?

זה לא שהדגם הזה גרוע חלילה, אלא פשוט מיותר.

והוא מיותר כי ברמת המחיר שלו יש רכבים שיציעו יותר.

חוץ מהסמל שעל מכסה המנוע.

 


ירון הולנדר

מאי 2024.

 


לקסוס LBX

רמת גימור COOL

מנוע בנזין היברידי עם שלושה צילינדרים בנפח 1.5 ליטר

הספק (משולב חשמלית) 136 כ"ס

מומנט 18.9 קג"מ

צריכת דלק (במבחן) 1:16.6 ק"מ\ליטר.

מחיר (רכב מבחן) 228,633 ₪.

 





מוזיאון המושבה כפר תבור.

יקב תבור.

מטבע הדברים, שלומי כספי.

עין ימק"א.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

זה המקום לכתוב לי מה דעתך על הפוסט בפרט ועל הבלוג בכלל