הסיפור האמיתי על הנחש וגן עדן.

 

סוף שבוע מגיע, ולרשותי נמסרת אלפא רומיאו ג'וליה וולוצ'ה,  שעברה מתיחת פנים קוסמטית שהשאירה את הטוב כמות שהוא, ועדכנה מראה חיצוני ופנימי לכזה שימשוך תשומת לב, (והיא מושכת), ויראה כי היצרן אינו קופא על שמריו, אלא צועד ברוח הזמן.

כמו טלפון סלולרי מסוים, גם אלפא רומיאו הוא מותג שיש לו קהל מכור מראש וקהילה סגורה, ולך תגיד להם שהעולם כבר עבר להנעה חשמלית, וש-SUV זו התצורה הכי פופולארית ואהודה, וזו שמביאה כסף ליצרנים, אבל הם, האיטלקים האלה, אומנם מנסים לרקוד על כל החתונות, ויש להם בארסנל גם מה שאופנתי, אבל כנראה בהנהלה שלהם עוד יושבים שם כמה אנשים שזוכרים איך מעבירים הילוכים ביד, וכמה מרגש יכול להיות סאונד של מנוע חזק, ועם איזה חיוכים יורדים (או במקרה זה, עולים) מהרכב בתום נסיעה ארוכה, כי מכונית זה לא רק צורך להביא אותך מנקודה לנקודה, אלא כדאי שיהיה שם גם עומק ונפח (ועוד אחזור לזה בהקשר אחר לגמרי, בהמשך), שיתנו לך את הרצון לחזור פעם אחר פעם אל החוויה, ולא להשתעמם אף פעם.

לפני שדגם זה יוקרב על מזבח הכדאיות הכלכלית והאופנה, עברה כאמור הג'וליה לאחרונה מתיחת פנים עיצובית כיאה לגילה המתקדם.

ג'וליה של פעם

למי שזוכר (ולאלו שפחות) אספר כי הג'וליה באה לעולם בשנת 1962, וצוידה במנועים בנפח 1,300- 1,600 סמ"ק שניפקו בין 88 ל-102 סוסים.

אז זו הייתה מכונית קטנה וקלה, וחיי גרסה זו באו אל סיומם בשנת 1978.

בשנת 2016 החזירו באלפא את המותג לחיים בדמות רכב מנהלים ספורטיבי, גדול, כבד וחזק הרבה יותר, ולמעט הסמל שעל החרטום אין בין הדגמים דבר אחד משותף.

גרסת הוולוצ'ה היא הבכירה בין הדגמים המגיעים עם 200 ו- 280 כ"ס, והרחק משם ניצב דגם ג'וליה תלתן ירוק עם מנוע מפלצתי שמוציא 510 כוחות סוס, ויש לו תג מחיר של 35F.

הספק כפול ומחיר בהתאם. עלה תלתן ירוק

כנראה את דגם התצוגה הזה נותנים רק למי שמציג רישיון נהג מרוצים בר תוקף, ולא לכל עיתונאי מזיל ריר, כך שנותר לי רק לפנטז איך זה בעולמות הקיצון.

כיאה לרכב ספורטיבי, מדובר ברכב נמוך, שיש צורך להתכופף קמעה כדי להשתחל אל מושב העור המרופד שלו, שתופס ומחבק אותך מהרגע הראשון שלא תברח לשום מקום.

יש כפתור במושב שמאפשר ויסות של עוצמת החיבוק לפי רוחב גבו של הנהג.

מרחב המחיה של הנהג וזה שמימינו די מצומצם בלשון המעטה, ומפעם לפעם מצאתי את עצמי מנסה לשנות את תנוחת הרגליים שלי, ואין הרבה אפשרויות לכך.

גם אלו שיושבים בד"כ מאחור לא יזכו למרחב גדול, לפחות עומד לרשותם פתחי מיזוג גדולים ונקודות חיבור לטלפונים.

ברגע בו חיברתי בכבל את הטלפון לשקע ייעודי האנדרואיד אוטו התחבר והתממשק, ותפריט נוסף התווסף על מסך המולטימדיה.

נדרשו לי כמה דקות של ניסוי וטעיה (או שמא זו תהייה ?) לכוון לעצמי את המידע הרצוי מבחינתי לתצוגה מולי על לוח המכוונים.

גלגל קטן על הקונסולה מציג את אותיות ה-D.N.A שכבר פגשתי בעבר, וכפי שזכרתי אותיות אלו מייצגות את אופי הנהיגה הרצוי.

חסכוני, נורמלי ודינמי (ספורטיבי).

מה ה-DNA שלך ? (החוגה השמאלית)

שינויים בין המצבים ישנו כמובן גם את אותו מידע על לוח המכוונים שחיוני לנהג.

במקרה שלי, מרגע בו קיבלתי את הרכב החוגה של הדי אן איי מכוונת אצלי למצב הספורטיבי ביותר (D), ולו זה היה הרכב הפרטי שלי כנראה הייתי מדביק את זה ככה עם אפוקסי.

ושאף אחד לא יזיז אותי משם.

רכב ספורטיבי לא יכול להיות "נורמלי" או חלילה חסכוני.

המעברים מנתיב לנתיב במהירות תלת ספרתית נעשים לכאורה ובנון שלנטיות, וזגזג מתון בין הפחיות האלה שבקושי זזות על הכביש נראה כמו משחק מחשב (ואני עדיין ברמת המתחיל בלבד).

לצורך היכרות ראשונה אני נוסע לנצרת לאכול חומוס, הרי לא יכול להיות חיבור נכון יותר בין אגפים שונים של אותו ים תיכון, ומזג אנושי חם.

בדרכי נכנסתי למושב תל עדשים.

במושבים של פעם במרכז המושב ניתן היה למצוא את המזכירות, בית העם והצרכנייה, כמרכז החיים של המושב, ותל עדשים אינו שונה מדפוס זה.

"... המושב הוקם בשנת 1913 בתור "תל עדש", התיישבות של השומר שהוקמה במטרה להגן על קו הנפט מעיראק לחיפה שעבר באזור. בשנת 1918 נותרו בישוב שתי משפחות שנותרו לצורך שמירה.

בשנת 1923 הוקם המושב "תל עדשים" על ידי קבוצה בת ארבעים משפחות, יוצאות רוסיה ופולין, שהתארגנו במושבות הוותיקות זכרון יעקב ופתח תקווה.

בשנים הבאות, בערך עד מלחמת העצמאות, היה המושב נתון להתקפות רבות מספור של היישוב הערבי איכסאל אשר שוכן בסביבתו. יחסי הכוחות בשנות ה-30 היו דחוקים כנגד תל עדשים, עם כ-70 תושבים כנגד 500 תושבי איכסאל. היתרון היחיד של היהודים בזמנים ההם היה נשק מתקדם, גם אם רק במעט, ובזכות עוז הרוח של התושבים, אשר הקימו מגדלי שמירה ו"סליקים" שונים לאגירת כלי נשק. ההתקפות היו קשות אך תושבי המושב הצליחו לעמוד בהן.

בתחילת דרכו כ"תל עדשים" הוקם המושב כהתיישבות שיתופית, כאשר החקלאות משותפת תחת אגודה בשם "אלומה", בעוד מספר מצומצם של תושבים נמנים עם ה"בודדים" אשר העדיפו לעבד לבד..."

מושב תל עדשים

בסקר בין יודעי דבר הומלץ לי לבקר במסעדה מסוימת בנצרת בגלל החומוס, וכחומוסולוג בכיר אשר נמנע בד"כ ומתוך עיקרון לא להזמין חומוס במסעדות אלא רק בחומוסיות, החלטתי הפעם לתת לדעת הקהל להוביל, ואולי אני זה שטועה.

(ספויילר, אני לא).

להפתעתי קיבלתי מנה קטנה (יחסית), פיתה גדולה, אחת, שלושה כדורי פלאפל, וחמוצים.

לחומוס יש טעם רך ועדין וניכר שהוא טרי, אבל, החומוס חסר את אותו גוף ועומק (זוכרים שהבטחתי לחזור לזה?) שיתנו לחומוס את הטעם שאחרי הביס, וישאירו חותם לרגע שאחרי.

לאור המחיר (היקר יחסית) הגורו להנאות החיים, העניק למקום ציון 7 בסולם הגרגר, ומכיוון שיש למקום אוהדים ומעריצים, ולא באתי לפגוע בפרנסתו של אף אחד, אני לא מרחיב בשם המקום.

 

נסיעה הלוך וחזור על כבישים מהירים בעיקר, נותנת בד"כ רק פרומו לעתיד לבוא ביום שיוקדש כל כולו לטיול ארוך עם כבישים נבחרים ומשתנים.

בבוקר יצאתי מגבעתיים בשעה שבדרך כלל אני עדיין ישן במיטתי, ולאחר שנהגתי באיפוק יוצא דופן מפאת ציידי המתנ"א המשחרים לטרף, התייצבתי בעשר בבוקר על מסלול ההמראה. ממגדל הפיקוח קיבלתי אישור המראה.

מגדל הפיקוח

מוכן להמריא?

בהכנות לפני ההמראה בדקתי כי החוגה במצב D, וידאתי שאף גמל לא מתהלך על מסלול האספלט, ולחצתי על דוושת התאוצה.

המסלול המוכר רץ מתחת לצמיגים נמוכי החתך, מד התאוצה הראה מספרים לא חוקיים בעליל, ואני חיכיתי שהכנפיים יפתחו ואוכל להמריא אל שמי התכלת.

בדרך כלל אני נוהג לסיים כאן מבחנים לרכבים מהזן המהיר, היום בחרתי להתחיל ולראות לאן נמריא מכאן.

מצפה מואב נבחר להיות הנקודה הראשונה בטיול.

"... מצפור מואב הוא נקודת תצפית משגעת בתוך העיר ערד בגובה של כ- 600 מטרים מעל פני הים. האמן  הידוע יגאל טומרקין תכנן הגה ופיסל פסל יפהפה זה שעשוי כולו בטון. הפסל בצורה גיאומטרית רב ממדית.  בא לבטא כלי קיבול מים בלב אזור מדברי. הפסל שייך ונבנה בהשראת זרם אומנותי הנקרא : "תקופת הברוטליזם באדריכלות".

הפסל נחנך ב 1967 ומומן ע"י תושבי ערד שהיו כמהים ליצירת אומנות. שתבטא את משאת ליבם בנקודת תצפית כה יפה. החולשת על חלקו המזרחי של מדבר יהודה..."

מצפה מואב

יש לציין כי האתר נחלק כיום לשניים. המצפור עצמו נמצא בקצה רחוב מואב.

עבודות פיתוח להקמת מלון חדש ושיקום הדרך אל פסלו של תומרקין, מפרידות בגדר בין האתרים, אבל זו גדר שקל לעקוף ולצעוד אל הפסל בשביל העובר שיקום ובניה מחדש. מעבר לפסל השביל ממשיך עד 200 מטר לערך אל כסאות בטון במעגל סביב שולחן יצוק המצוינים במפות גוגל כ"שולחן מצפור מואב".

שנפתח שולחן?

במעלה הרחוב ישנה פנייה שמאלה אל רחוב קדם, ובקצהו רחבה קטנה ושביל מטיילים המוביל לפסל סביבתי נוסף בשם " חלון לנוף".

"... הפסל האדום המכונה גם "חלון לנוף" הינו פסל  מתכתי גבוה בצבע אדום, שיצר הפסל ישראל הדני במהלך שנות ה 80.

הפסל מתנשא לגובה רב מאוד, הוא בנוי כמסגרת ענקית של חלון מלבני המוצב לגובה, הנתמך ע"י 2 לוחות מתכת בצבע אדום בגבו.

המיצג מרשים ביופיו מכמה טעמים. הראשון הוא נמצא בספוט מטורף מבחינת נוף, אפשר לראות מכאן את ים המלח, הר סדום והרי מואב , ואת מצפור מואב הסמוך .

שנית מדובר על יצירת אומנות מופלאה ועצומה הנמצאת במרחבי המדבר ומעניקה לו ממד אומנותי.

הפסל ניצב במפנה  דרום מזרחי -דבר המאפשר להגיע בשעות מוקדמות ולהביט בזריחה.

הסביבה המדברית בה ניצבת יצירת האומנות המופלאה הזו מעניקים לפסל ממד מיוחד של נוף אינסופי בעשרות גוונים של צבע חום, מול שמיים תכולים.

יפה לראות איך מיצג כה גדול וענק, מתגמד מרחוק בתוך מרחבי הטבע הגדולים.

קצת מתחת לפסל ישנה רמפה מבטון גדולה ועליה מבנה – ניתן לשבת בנקודה מוצלת ולהביט בנוף..."

חלון לנוף, ערד

כביש 3199 המוביל מערד אל כפר נוקדים ולמצדה הוא ה-כביש בו נסיט את ידית ההילוכים שמאלה אל המצבים הידניים, ומכאן בעזרת המנופים הגדולים שתחת גלגל ההגה נתחיל את הלונה פארק לסיבובי הלב.

איזה כביש כיפי הוא זה בו אפשר לנסות להעז ולהסתכל למד הספידומטר בלבן שבספרות.

בירידה נסעתי במצב "הנורמלי", ובדרך חזור כבר סמכתי על היכולות שלי לשלוט במצב, והבורר נקבע על מצב ספורטיבי.

בכבישים הנכונים (כזה למשל), אנחנו נזכרים ומבינים הלכה למעשה למה אנחנו אוהבים את אלפא רומיאו.

האמיתית ובעלת התהילה.

צריך איזה קול פנימי ממתן שירגיע לך את הנויטרונים השובבים, אבל לך תעשה את זה כאשר 280 סוסים נמרצים וצוהלים דוחפים אותך להשתגע, ולקחת סיכונים מיותרים.

זה לא כביש או רכב שמגיעים אליו במיוחד, עם נוסעים שיצעקו עליך, ולך תנסה להסביר כי מה שמלחיץ אותם, ממריץ לך את הכדוריות מאפס למאה הרבה יותר מהר ממה שמצהיר היצרן.

ההגה החד והמדויק, ההנעה הכפולה, המתלים המרסנים כל מהמורה, והעברת המשקל מצד לצד מבלי שהג'וליה תאבד את אחיזתה מהאספלט לעשירית השנייה, מאפשרת לנהג עם יומרות, אומץ וטיפשות לנהוג מעבר לסף הנורמטיבי.

כאמור כביש זה מוביל מערד למצדה, לעלייה דרך הדייק שבנו הרומים בזמן המצור, ואל חוות הנוקדים, אבל אני מכוון עצמי אל מצפה עומר הניצב על פסגת אחת הגבעות.

כאן, כיום, בזמן בו אנו חיים, מותר וניתן להרים רחפן לצילומים.

כמובן שלאור השיבושים אני לא מרחיק אותו בגובה ובמרחק, ומאפשר לו לתת לי נקודת מבט אחרת ושונה על כל הנוף סביבי.

המצפור הממוקם לצד הכביש שמקשר בין ערד למצדה, קרוי על שמו של סרן עומר רבינוביץ, בן ערד, שנהרג בעזה במבצע "עופרת יצוקה". עומר היה מפקד ולוחם נערץ, שאהב לטייל במדבר יהודה. על לוחית הזיכרון לזכרו חקוקים דברי מפקדו: "אנחנו צריכים אנשים כמוך שיאהבו את הארץ וילכו בשביליה ובנחליה, שייקחו אותנו לאן שקשה לנו להגיע לבד, שישאלו למה זה כך ולא אחרת, שיגידו שאפשר טוב יותר, שיהיו בני אדם, כמוך".

ממצפור עומר נשקף נוף עוצר נשימה של מדבר יהודה, בקעת קנאים וים המלח.

אבל, הכביש הנטוש (לרוב) הוא רק הפרומו לזה שמתחייב בעקבותיו.

כביש 31 היורד אל ים המלח הוא כביש שנהוג בד"כ לעלות בדרכנו חזרה, היום אני בוחר לרדת אותו, כאשר בפיתולים ובירידות אני משתמש במנופי ההילוכים במקום בלימה בדוושה, וכאשר אין רכבים לפניי המהירויות בהן אני נוסע הן לא מהסוג הנינוח והרגוע, וכאשר לפני נוסעים משביתי שמחות אני מאט, נותן להם להתרחק מספיק בשביל לאפשר לי עוד כמה דקות של עונג מהיר.

ניתן לקחת את הג'וליה לקצוות רק כאשר לומדים להכיר אותה, ולדעת לזהות מתי היא כבר על המגבלות (לא שהגעתי), וכאשר כמובן לא מהווים סכנה לאף נוסע אחר בכביש.

נסיעה של כשעה מסתיימת בגן לאומי נחל ערוגות, וכאשר מד המעלות הורה על סביב 40 מעלות, (והתחושה היא של כבשן לוהט), אך טבעי הוא לחפש מקום בו אוכל לרבוץ כג'מוס בתוך מקווה מים צוננים.

מנקודת הכניסה של הגן אל המפל הראשון, נמתחת דרך אשר לוקחת בין 10-15 דקות הליכה בשמש הקופחת ומסתיימת בערוץ בו המים זורמים, ובריכה קטנה ומוצלת אליה זורם מפל קטן.

אני חושב ששמעתי איזה פסססססט ארוך ברגע בו שיקעתי עצמי במים וכל מה שעברתי בדרך לכאן נשכח בשנייה.

עדר יעלים משוטט על השבילים, ונראה לי כי החום טשטש להם את הפחד מבני אדם, וזה שאנחנו פלשנו אל ביתם מציק להם פחות.

מעולם הדרך אל המרכז לא הייתה קצרה ומהירה יותר, והעליה מים המלח לירושלים מתחה את העונג (בגבולות החוק כמובן), בלחיצה על הדוושה בעקיפות מתפרצות, והפך נסיעה שהיא בד"כ משעממת, לזו שתיזכר לתקופה ארוכה.

היצרן מצהיר על צריכת דלק של 12.3 ק"מ/ל' אבל במבחן המציאות, כאשר רוצים ליהנות בדרך, צריך לזכור כי על הנאות משלמים, וגם כאן זה קורה, ואם בחרת לסובב את חוגת מצבי הנהיגה למצב החסכוני, אולי ראוי שתצא מהרכב ותמצא לך מותג חסכוני וצנוע, אחר.

אין כנראה שלמות בעולם ואי אפשר לרצות הכול, אבל אם זה מטוס קרב, חסרה (לי) מאד תצוגה עילית על השמשה שתחסוך הסטת מבטים למטה או לצד, בשם הבטיחות, כמובן.

 

יגידו המצקצקים מה שיגידו, כי אלפא זה כבר לא סימן לריגושים, ותם עידן, וזה, שיגידו.

הוולוצ'ה הזאת יכולה לקחת בנאדם שקם עקום בבוקר, עם כאבי גב איומים, סחרחורות והרגשה שגם זמנו עבר, ובהינף כביש אחד או שניים מרגיש הברנש כיצד דפברילטור אלחוטי נתן לו את הבוסט להרגיש שזה שהוא נושם, זאת עובדה בועטת לזה שהוא גם חי.

קחו 280 סוסים, תערבבו עם 40 קג"מ (ויותר), תתבלו בבנזין בעל אוקטן משובח, תמצאו כביש שיאפה לכם את המתכון בחום הנכון (כביש 90 בים המלח בסוף יולי בצהרים, למשל), ותעופו על החיים.

 

ירון הולנדר.

יולי 2024.

אלפא רומיאו רמת גימור וולוצ'ה.

מנוע בנזין 2.0 ל'.

הספק 280 כ"ס.

מומנט 40.8 קג"מ.

צריכת דלק (במבחן) 10.9 ק"מ/ל'

מחיר (רכב במבחן) 339,900 ₪.

 

תל עדשים.

חומוס, נצרת

 

חלון לנוף, ערד (רחוב קדם)

מצפור מואב, ערד.

שולחן מצפור מואב

כביש319 9

מצפה עומר.

גן לאומי נחל ערוגות.