טיול אחרי פרישה.

 

2.11.2025

חלק א'

איך מתחילים לשחזר משהו שנכתב ונעלם ללא סיבה?

אני יושב בערב, במלון בבואנוס איירס, לאחר שתי טיסות שנמתחו על פני יממה שלמה, וחושב לעצמי איך הגענו לכאן.

 

כאשר שירתתי אי שם לפני שנות דור, בצבא, נהגו בני גילי למצוא עבודה זמנית לשנה שנתיים, כדי לממן לעצמם "טיול אחרי צבא", שיגשר בין השירות הקשה, לחיים עצמם, וסכום החיסכון בא לייצר טיול של כמה שיותר, בכמה שפחות.

והעולם בשנות השמונים היה  תמים וזול, ובכל זאת, בניסיון האישי שלי להצטרף למשחק, נחלתי כישלון, כשנסעתי לשנתיים, וחזרתי עם הזנב בין הרגליים, לאחר שלושה שבועות, כי עם כל הכבוד, אפילו הוויקינגים הנחמדים שעדיין חיבבו בזמנו ישראלים, לא נתנו צ'אנס ל-400 דולר מצד אחד, ולא נתנו עבודה שתייצר יותר מזה מאידך, וכך חלום שאולי היה, לכבוש את העולם, נדחה בכמה עשורים.

(ולא שדרום אמריקה של אז הלהיבה את דמיוני).

וכך חלפו החיים, ומשהגענו לתקופת חיים בה אנו פטורים מדאגות פרנסה וגידול ילדים קטנים, נרקמה תוכנית של אלו שלא חייבים להתכלב בשקל, אלא מחפשים נוחות ופינוקים בדרך לראות את אותו עולם.

שהפך מן הסתם ליותר מנוכר, מסחרי ויקר.

קבוצה שהתגבשה עם הרעיון בחודש במרץ בטיול לוויאטנם, קמבודיה וסינגפור, והתחשלה במלחמת איראן הראשונה (והאחרונה, אינשאללה), במונטנגרו בחודש יוני, זרקה רעיון למה לא ניסע לארגנטינהברזילצ'ילה?

(נסו לומר זאת ברצף וככה זה ישמע).

היה גם ניסיון להרחיב לעוד מדינות, אבל חודש לשלוש אלו אמור לתת דגימה עד כמה נוכל לקחת את הניסיון להמשכים נוספים.

ניסיון כואב של היתקעות בארץ זרה בזמן מלחמה, הכריח לנקוט בחירה בחברות שטסות לישראל בכל מצב, והוכיחו נאמנות למטייל הישראלי, ולא ברחו כשפנים עם הרקטה הראשונה, וכך מצאנו עצמנו בוחרים בטיסה היוצאת מזרחה (כשהכיוון בכלל דרום מערב), לדובאיי, ומשם עד דרום אמריקה.

כשהזמנו את כרטיסי הטיסה לא ירדנו לעומק העונש של 18 שעות טיסה, אחת.

אבל בטרם נגיע לפרק זה יצאנו בחצות, מישראל, עם הבת החסכונית של אמירייטס המצויינת.

טיסה עם פליי דובאיי תוך שבוע פעמיים (מי שזוכר טסתי לביקור קצרצר בטאייוון), זו לא חוויה שכותבים עליה, אלמלא בא התגמול מדובאיי הלאה.

בכל מקרה, גם טיסה זו שאורכת 3 שעות וקצת מזכה לטעום את נפלאות מטבח הלואו קוסט.

למרבה הפליאה, בטיסה זו ויתרו הדיילים על ניסיון הפרומו למכור ארוחה דלה, והגישו מייד את מה שמגיע.

בעוד אני הלכתי על בטוח עם פסטה ברוטב עגבניות, בחרה האישה שאיתי בפיסות עוף מצופות במשהו עם ירקות.

יתכן והציפוי היה פעם פריך, אך עם הירקות הנלווים והאורז, זה היה פחות ממה שהתכוון אולי השף.

הפסטה היה בסדר. לטעמי היה חסר קצת מלח שאיזן את הטעמים יותר טוב.

כל הטוב הזה הגיע עם בקבוקון יוקרתי של מי al ain, או משהו כזה, ששטף את כל האושר הזה לקיבה.

ציון 6 במדרג כנפוני המבקר הקפדן.

אומנם עברתם, אבל אתם יכולים יותר.

 

לאחר הפוגה של כשלוש שעות התייצבנו עם עוד כמה מאות אנשים, שבחרו מרצונם החופשי, לכלוא עצמם בצינור מעופף, ולהנות ממטעמי המטבח בעוד שלוש וחצי ארוחות בטיסה אינסופית (כמעט) שתמשך בטוטל כ-18 שעות.

מרגע שהמראנו עד לארוחה הראשונה חלפה כשעה, וריחות מעניינים בישרו על תחילת חלוקת ארוחת הלילה-בוקר.

(לך תמצא הגדרה לארוחה המוגשת בין השעות 2 ל- 3 לפנות בוקר, באזורי זמן משתנים).

אני בחרתי במדליוני עוף רכים וענוגים שהגיעו עם ביצה מקושקשת, פטריות ותפוחי אדמה.

מי שלא אוהב את האפשרות הזאת הזמין גלילי פנקייק על מצע רוטב אוכמניות שהיה מתוק מידי.

בצד הגיע גרנולה ויוגורט, פלחי מלון אבטיח ואננס.

גם קרקרים וגבינת פילדלפיה, וקרואסון אחרי אסון שלא ראוי להצטרף למנה הזאת, ועם מיץ תפוזים וקפה המשכנו לחפש נחמה בין עננים.

ארוחה זאת קיבלה אצל המבקר את הציון שזיכה אותה בשמונה כנפונים.

 

נתיב הטיסה מתחיל בדובאיי, חוצה בקו ישר את מדבריות ערב, ממשיך למצרים, ובקו הגבול עם לוב, שובר בחדות שמאלה, לכיוון דרום מערב, עובר מעל צ'אד, ניג'ר וניגריה, בטרם יעזוב את יבשת אפריקה ויטוס כמה שעות מעל האטלנטי.

למרות שאנחנו רודפים אחר השמש, חלונות המטוס הגדול נשארים מוגפים והעלטה עוזרת לכל חובבי השינה.

מי שלא מסתדר לו השעון הביולוגי עושה הליכות בין המחלקות של מחלקת התיירים עד לזנב המטוס, שם הדיילות מכינות מגשי חטיפים ושתיה קלה חופשית (מומלצים בעיקר גלילי השוקולד הפריכים).

מתי שהוא אנו מתבקשים לשבת לקראת ארוחת הצהרים.

הפעם יש בחירה בין עוף אפוי או משהו לא ברור עם בקר.

החלטתי הפעם להתפרע על הלא מוכר והזמנתי את הבקר.

המנה הכילה אורז ברוטב שום עם קייל, פיסות בקר, ומשהו במרקם (ובטעם) של חול.

הכול היה בסדר למעט התוספת הלא ברורה הזאת.

סלט כרוב, גזר, ומלפפון היה בטעם לא ברור ולא החלטתי אם טעים או לא.

קרקרים בלתי נמנעים, גבינה מותכת, וקובית שוקולד היה התוספת לפני הקינוח שהיה שוב פרוסות מלון, אבטיח ואננס.

בירה טייגר קרה עזרה להוריד את מה שהפריע.

הארוחה הביאה את הארוחה לציון של שישה כנפונים, כי המבקר הגיע סלחן במיוחד.

שזה אולי מספיק, אבל לא ראוי.

בפעם הבאה אדרוש מהטייס להביא את ההורים לשיחה אישית.

 

ואם חשבתי כי מיצינו את שלב האוכל, כשעה לפני הנחיתה (הזמנית) בריו דה ג'נרו, נשאלנו אם נרצה פיצה או כריך בשר.

מי שבחר פיצה נוכח כי אכל בחייו טובות מאלה, כולל פיצה מעדנות בשנות השמונים שהייתה עשויה קרטון ותבלינים.

ציון שני כנפונים לבצק הבלתי אפשרי הזה שנטל שם של מאכל אלוהי, וביזה את יוצריו.

בריו דה ג'נרו השמים האפורים לא מרמזים על אופייה החייכני של העיר שיש לה מוניטין עליז יותר.

 

נוסעים שטיסתם מסתיימת כאן יורדים מהמטוס, בעוד מי שהזמין כרטיס לארגנטינה ממשיכים לשבת, או לעמוד למשך שעה וחצי נוספת, עד שנסגרות דלתות המטוס והוא שב לרחף בשמים בעת דמדומים, וטוס דרומה.

גם טיסה של שלוש שעות (פלוס) מזכה אותנו בארוחה החמישית ביממה האחרונה.

הפעם מוצע לנו עוף או בקר בנוסח ברזילאי.

את הכבוד האבוד של הארוחה הציל פודינג אננס עם קוקוס שהיה עדין וטעים מאד.

בירה טייגר הייתה טובה כרגיל.

ציון הארוחה כולה עומד על 6 כנפונים שחמישה מתוכם שייכים לקינוח.

 

3.11.2025

 

לאחר ארוחת הבוקר אוסף אותנו סרחיו המדריך הישראלי ליום הדרכה בעיר.

פתחנו בנסיעה בשדרות 9 ביולי, עברנו ליד האובליסק שניתן כמתנה לעיר לרגל 400 שנה.

חלפנו בשדרה הכי יפה של העיר, היכן שעמדה בעבר השגרירות הישראלית שנפגעה בפיגוע.

הגענו לתיאטרון קולון שגם הוא נמצא בסביבה.

המוזיאון היהודי ובית הכנסת הגדול נמצאים אף הם באותו רחוב נאה, בסמיכות אחד לשני.

בכיכר 25 במאי (מי מאיו), ראינו את המקום בו נאספות אמותיהם של אלו הנעדרים כבר 30 שנה, והן עדיין מגיעות מידי שבוע להוכיח כי לא נשתכחו.

נכנסנו גם לקתדרלה גדולה עם פינה שמוקדשת ליהדות, כהוקרה לקרדינל שהיה מקורב לקהילה היהודית.

ליד בניין הקונגרס לוקח אותנו סרחיו למסעדת "לה אמריקנה" לטעום את "המסי של האמפנדס", ואכן דגמנו את ההמלצות והיה טעים ביותר.

עברנו דרך שכונת לה בוקה המפורסמת בצבעי הבתים כחול-צהוב ומועדון הכדורגל המפורסם.

בתוך השכונה הגענו לחלק צבעוני ותוסס במיוחד שכל פינה בו צועקת יחוד.

התלהבנו מאד.

הכרנו (בלי לטעום בינתיים) את הצ'וריפן שהיא נקניקיית חזיר על הגריל ומוגשת בתוך לחמנייה.

זהו אוכל רחוב טיפוסי.

 

חלפנו בשכונה החדשה של בואנוס איירס, שהוא אזור יקר למתעשרים חדשים, פוראטו מדירו. שבנייתה החלה בשנת 1992.

שכונה זו מאופיינת במגדלי מגורים מודרניים, פארקים ושדרות רחבות.

 

חלפנו על פני טיילת יפה על נהר הריו פלאטה.

 

המשכנו לשכונה היפה פאלרמו, עם הפארק המקסים, פרח המתכת שנפתח לפי אור היום, ובניין האוניברסיטה ללימודי משפטים.

 

ריקולטה היא עוד שכונה יפה ויקרה. עם השדרה האלגנטית ביותר בב.א. בשם אלוור.

עצרנו להתרשמות מאתניאו-חנות ספרים במבנה ישן של תיאטרון גרנד סלים,  שהיא מרהיבה במיוחד.

 

חזרנו למלון למנוחה והתאוששות בטרם נצא לאירוע המרכזי בערב.

מופע טנגו, שבנינו, מעניין לי את קצה הזרבובית, אבל כמו שאומרים אלו שיודעים (ולא ממש מכירים אותי) זה מסוג ה- must  של טיול בארגנטינה.

אז, יאללה בואו נגמור עם המטלה כבר בערב הראשון.

ראשית לפיגוע התרבותי, אוספים אותנו מהמלון בהסעה, כשכל הנוסעים האחרים מגיעים מדוגמים ומריחים כדבעי, ולא כמו השרשוחים האזיאתיים שבאו מהמדבר, ונראים כאילו יצאו מהפקה של אינדיאנה ג'ונס, למעט זוג חברים אחד שהציל את כבודנו, והתלבשו חגיגית, כאילו באו לקרוז, ויש ארוחה עם הקפטיין.

ההסעה הביאה אותנו למסעדה נאה שהיא חלק מהדיל.

כל סועד מוזמן להזמין מנה ראשונה, עיקרית וקינוח.

כותב שורות אלו לא התמהמה, ובחר מרק כתום של דלעת וג'ינג'ר, שהיה נפלא. סטייק בקר נימוח שהגיע עם פלחי תפוחי אדמה סטייל צ'יפס וירקות, והיה נפלא, ולקינוח גלידה, די סתמית. יין לבן ליווה אותנו לאורך החוויה בסיומה משאירים רק תשר למלצר החביב.

חצינו את הכביש ונכנסנו לאולם קטן וצפוף למופע הפולקלור.

כל מבקר זכאי לשני משקאות ואני מקווה כי מפלס האלכוהול ידכא לי את הבאסה של חוסר התרבותיות האישית שלי, כי ברור כי אני הבעיה ולא הם.

השתעממתי לאללה, אך לפחות ניצלתי את הזמן לכתיבת שורות אלו.

וזאת ההוכחה הברורה  כי אין טוב בעולם בלי רע שמאזן אותו.

הקהל אהב ומחא כפיים, אני כמעט נרדמתי.

אכן אני חסר תרבות, ואם הייתי מתאמץ עוד קצת כנראה והייתי ביביסט מצוי.

אחרי יותר מידי זמן הסתיים המופע וההסעה לקחה אותנו בחזרה למלון, לציון סיומו של יום ראשון בדרומה של היבשת המוזהבת.

לילה טוב מבואנו איירס.

 

4.11.2025

יום ג'

בניגוד לאתמול הבוקר מתחיל אפרורי, עם אופציה לגשם בהמשך.

טמפרטורות סביב 22 מעלות.

לאחר ארוחת הבוקר נצא לשוטט באופן עצמאי.

בקו ישר מהמלון, לאחר כעשר דקות הליכה אנו מגיעים לאנדרטה מול בית הקונגרס, היכן שהיינו אתמול.

לאחר כחצי שעה הליכה הבין המדריך המלעון כי שגה בכיוונים, ובהחלטה מהירה החלטנו לתפוס אוטובוס לכיוון גשר הנשים, אולם משהגענו החל לרדת גשם שלא אפשר הליכה, ושוב חישוב מסלול מחדש ועם אוטובוס אחר נסענו לתיאטרון קולון, לרכוש כרטיסים למחר, ואל המוזיאון היהודי הסמוך בו נמצא מחסה זמני עם חיבור למקורות.

לפחות במוזיאון אין תור.

המוזיאון עצמו מאכזב מאד, ומביא בעיקר אפיונים של כלי פולחן יהודי, תלבושות וכתובים, ואם הייתי צריך לדרג את המוזיאון כמשהו שאוצר משהו נדיר ומיוחד הציון היה נמוך במיוחד, אולם בית הכנסת המצורף גורם לקריאות "וואו", כי הוא מרשים מאד ומזכיר בצורתו קתדרלה, עם התקרה הגבוהה, הוויטראג'ים הצבעוניים ובעיקר כשיש גם עוגב לשמש בתפילות.

 

ניצלנו את הסיטואציה והמקום לתפילת "אנא בכוח" לבקש הפסקת הגשם, ואם אפשר גם קריאה לאחדות העם והחלפת השלטון במהרה. יכול להיות שהגזמנו עם כל הבקשות?

עובדתית, כשיצאנו הגשם פסק.

עכשיו, אלוהים היקר, אם אתה בהאזנה, שתי הבקשות הבאות הן לא אישיות אלא לכלל ישראל.

בחיאת אבוקי תן עבודה.

 

יצאנו בצעידה רגלית לחפש "משהו לאכול", ואם מדובר בעיר שאוכל זו הבעיה הכי לא בעייתית שבה, חיפשנו את זו שכולנו נמצא מה לאכול במידה, היות וגם הערב הולך (כנראה) להיות משביע במיוחד.

(ועל כך בהמשך).

באזור המלון שלנו יש מרכז של מסעדות וחנויות ואחת מהן היא "פיצריית רומא".

פיצה שהזמנתי הגיעה עם פטריות משומרות, מה שמעיד על הכבוד שרוחשים לפיצה שהייתה בינונית לחלוטין.

מנגד מי שהזמינה לזניה צמחונית דיווחה שהיה טעים לה.

חזרנו למלון לנוח לפני שנצא כולנו למפגש משפחתי עם סופי הולנדר ומשפחתה שהזמינה אותנו לארוחת ערב.

 

הסיפור על הצד המשפחתי הזה ביבשת הזאת הוא ארוך ומורכב, וסופי היא נכדתו של יוליוס, שהיה בן דוד ישיר של אבא שלי, והם לא נפגשו מעולם, וחבל, כי כנראה הייתה נוצרת ידידות אמיצה.

בכל אופן בשעה היעודה חיכו לנו שני רכבי אובר להביא אותנו אל שכונת היוקרה, בבניין שסטייל טבוע בו בכל אריח, אבל הדיירים לא משדרים כלום מזה.

חדר אירוח ענק עם מנגל תעשייתי המתינו לנו, ואט אט נקבצו לחדר עוד ועוד קשרים משפחתיים שבאו להיפגש כמנהגם מידי כמה זה, יחד עם האורחים מישראל.

המנגליסט עבר כל כמה דקות עם ממתק בשרי אחר ושונה, כך שהערב עבר בין שיחות, בליסת בשרים, שתיית יינות ושיחות (אני יודע שכתבתי פעמיים).

היה ערב נפלא ואשריי שזכינו להכיר צד חם ומקבל של המשפחה, שהתגלה במקרה לפני כ- 17 שנים.

(ותודה לאחי שהתעקש לחפש ולמצוא).

כולנו אכלנו להתפוצץ וסיכמנו את החוויה כמיוחדת במינה.

מחר, נתפלל ליום ללא גשם.

 

5.11.2025

 

מהפך חד במזג האוויר.

את פנינו בבוקר מקבלים שמים נקיים מכל ענן אבל טמפרטורה קרירה ונעימה.

שילוב מושלם.

החלטנו להשתדל לראות כמה שיותר outdoor של העיר.

על כן, הלכנו אל תחנת האוטובוס הקרובה שתביא אותו לפארק הרחוק ביותר, וממנו נתקרב.

 

El rosedal garden  הוא אחד מהפארקים הגדולים של העיר.

חבורת נשים רוקדות מקדמות את פנינו בכניסה לגן, עם המון אנרגיות של בוקר ושמחת חיים.

אחד ממאפייני הגן הוא אגם ענק בו משייטים ברווזים חסרי פחד, וסירות פדלים.

שבילי ריצה והמון פינות חמד, אבל בלב הפארק יש אי שכולו גן ורדים פורחים ומציפים את האוויר בריח פריחה מתוק.

יש כאן למעלה מ־18,000 שיחי ורדים מסוגים וזנים שונים.

הגן נחנך לראשונה בשנת 1914.

העברנו כאן כשעתיים מהנות לפני שדילגנו אל אחד מסימניה הבולטים של העיר היפה.

 

מה זה בעצם Floralis Genérica?

פסל ענק בצורת פרח מתכתי.

עשוי מפלדת אל-חלד ואלומיניום

גובהו כ-23 מטר ומשקלו כ-18 טון.

את הפסל יצר האדריכל הארגנטינאי אדוארדו קאטלנו (Eduardo Catalano) והוא נחנך בשנת 2002.

למה קוראים לו Floralis Genérica?

 

השם פונה לרעיון של פרח אוניברסלי — משהו שמסמל את כל פרחי העולם, לא פרח מסוים.

האמן רצה לבטא את החיבור בין טבע, טכנולוגיה ומודרניות, כחלק מהנוף העירוני של בואנוס איירס.

הייחוד של הפסל הוא במנגנון ההנעה שלו:

בשעות הבוקר – עלי הכותרת נפתחים עם הזריחה

בשעות הערב – הם נסגרים כמו פרח אמיתי.

בקיצור, בהחלט מונומנט ששווה להגיע אליו, ובעיקר כשהשמים כחולים כל כך.

סמוך אליו נמצא בנין מלבני ארוך ומרשים מאד עם אכסדרת עמודים יווניים ומדרגות לכל אורכו.

שמו. faculted de derecho, או בעברית הפקולטה למשפטים.

במרחק עשר דקות הליכה נמצא עוד אתר מרכזי ומפורסם והוא בית הקברות הגדול שנמצא בשכונת ריקולה.

כאשר הגענו לשם התברר כי עלות הכניסה לאדם עומדת על כחמישים שקלים, ומכיוון שיש לנו כרטיסים לסיור בתיאטרון לעוד שעה, נאלץ לוותר.

אוטובוס מביא אותנו סמוך לאולם המפורסם תיאטרון קולון.

אנחנו מצטרפים לסיור דובר אנגלית בבניין עם האקוסטיקה המושלמת והדר של ארמון אירופאי.

הסיור שהסתיים בשעה ארבע אחר הצהריים הותיר לנו זמן שמש להגיע לאתר שגשם האתמול מנע מאיתנו להגיע אליו-גשר הנשים.

וכך אומר הצ'אט הדגול.

" גשר הנשים (Puente de la Mujer) הוא אחד הסמלים האייקוניים של שכונת פוארטו מאדרו בבואנוס איירס, והפך לאטרקציה פוטוגנית במיוחד בזכות העיצוב הייחודי שלו והתאורה בלילה...גשר הולכי רגל מודרני ומסתובב.

עוצב ע"י האדריכל הספרדי המפורסם סנטיאגו קלטרווה

(האחראי גם על גשר המיתרים בירושלים)

הגשר נחנך בשנת 2001

אורך של כ-160 מטר.

האלמנט הבולט ביותר: זרוע אלכסונית גבוהה שמייצרת מראה דינמי ומופשט, כמו תנועה של טנגו.

למה קוראים לו "גשר הנשים"?

 

פוארטו מאדרו היא שכונה שהרחובות בה קרויים על שם נשים חשובות בהיסטוריה הארגנטינאית, והגשר ממשיך את המסורת הזאת.

לפי קלטרווה, הצורה של הגשר מסמלת:

דמות גבר ואישה רוקדים טנגו

במיוחד מצב שבו הגבר מתכופף קדימה והאישה נמתחת לאחור בתנועה אלגנטית,

הגשר יכול להסתובב ב-90° כדי לאפשר מעבר של כלי שיט בתעלה.

זו פעולה שמתרחשת מדי פעם, לא לפי לוח זמנים קבוע, ולכן מי שזוכה לראות — זוכה למחזה מיוחד.

ליד הגשר צמודה למזח עוגנת ספינה לבנה תלת תרנים יפהפיה.

הפריגטה "סארמיינטו"

(Fragata ARA Presidente Sarmiento)

זוהי ספינת מפרש היסטורית ומוזיאון צף עם עבר עשיר ומסקרן.

 

הספינה נבנתה באנגליה והושקה ב-1897

שימשה כספינת אימונים ימית של הצי הארגנטינאי.

הפליגה 31 פעמים מסביב לעולם

מדורגת כאתר מורשת לאומי של ארגנטינה.

לאורך השנים הפליגו על סיפונה דורות של קציני צי ארגנטינאים, ובכל מסע נשאה איתה תרבות, דגלים ומכתבים מהמדינה לכל רחבי העולם" .

שוב לקחנו אוטובוס שיביא אותנו אל היי-לייט שנבנה לאורך היום כולו.

אמש, בקרבת הפיצרייה הבינונית סימנו מסעדה שמציגה בפרונט שלה, שיפוד ענק עליו מוצגים חלקי חיות לצלייה איטית.

 

היו לסועדים התלבטויות רבות מה לבחור, ומשנתקבלה ההחלטה חיכינו לבוא המנות על בקבוק בירה ענק.

חתיכות עוף ללא עצמות, סטייק בקר, ובשר צלעות של בקר נמוך.

יחד עם צלחות של צ'יפסים פריכים היו לארוחת ערב מוקדמת שהפילה אותנו בסופו של יום גדוש. חזרנו למלון מדדים מעייפות, ולאחר מקלחת מתחייבת, נפרוש לשינה מוקדמת, כי בבוקר נתעורר מוקדם על מנת לדלג לברילוצ'ה למספר ימים.

נתראה בבוקר.

 

6.11.2025

השכמה מוקדמת מהרגיל כדי לצאת בשעה שבע וחצי אל שדה התעופה לטיסה לברילוצ'ה.

בבית המלון הבטיחו לנו ארוחת בוקר, אבל הטמפרמנט הלטיני לא עובד חזק בשעות מוקדמות וכך, הבופה שגם ככה לא שופע, היה על חצי קלאצ'.

הסתדרנו, ונהג ההסעה הגיע בזמן, אבל אז הוא מודיע לנו כי הטיסה נדחתה בשלוש שעות, ובמקום טיסת בוקר מוקדמת נגיע לאחת מאוחרת יותר שתגזול לנו חצי יום.

מתוך שעמום יצאנו לסיבוב הליכה around the blook של המלון, על מנת לשרוף זמן.

שעה לפני מועד האיסוף המחודש, חזרנו למלון להתעלק על הספות בלובי.

בעשר ורבע חזר הנהג עם הוואן הגדול כדי לקחת אותנו לשדה התעופה.

 

בדרכנו אנו חולפים על פני הפאבלות העלובות של אלו שלא שפר עליהם גורלם והם מתגוררים בקוביות קטנות וצפופות, אבל צבעוניות מאד.

 

 שדה התעופה לטיסות פנים, עמוס נוסעים.

הטיסה שלנו עוד לא מופיעה על לוח הטיסות, אנחנו מתיישבים במתחם המזון להטעין טלפונים וגוף, למען הרוגע בטווח הקרוב.

לבסוף רואים כי נטוס ב 13:50 (במקום עשר בבוקר).‏‪‏

שלט בשדה מבשר כי צפויה לנו טמפרטורה ביעד של 17 מעלות.

 

צריך לקחת את הבאסה בסבבה כי לא יעזור כלום אם נצבור כעסים מבלי יכולת לשנות.

4 שעות מאוחר מהמועד המתוכנן, פתח הטייס מבערים על מסלול ההמראה, והמטוס המריא.

שני דברים נעימים קרו בטיסה.

א. שובצנו במעבר החירום כך שהיה לנו מקום נוח יחסית.

ב. שעה מההמראה עברו הדיילים וחילקו שקיות חטיף צ'יפס פיתה,  שהיה מעניין וטעים.

Take my breath away

היה השיר שליווה אותנו בנחיתה, ואולי יש בזה  רמז לבאות.

מלמעלה אזור ברילוצ'ה נראה צחיח עם קוביות צמחיה, והרים נישאים סביב.

חוויאר הנהג ממתין לנו עם וואן גדול.

עשרים דקות מפרידות בין שדה התעופה לעיר.

בית המלון שלנו נמצא במרכז העיר.

מיקום מרכזי, אממה המלון קצת מיושן, והחדר הגדול והנאה עם חלון לחלון מולו.

לא נוף ולא נעליים.

חצי שעה לסידורים והתארגנות, וכבר חוויאר ממתין לנו למטה לסיור להכרת השכונה.

בארילוצ'ה שוכנת על שפת אגם עצום בשם נאוקן.

חוויאר סובב איתנו על גדת האגם, מביא אותנו לנקודות תצפית מהממות שכל אחת מראה נוף אחר.

החשיכה יורדת אחרי שעה תשע, וכיוון שאנחנו מורעבים כי מאז ארוחת הבוקר לא אכלנו כלום והיינו ממש, אבל ממש, רעבים.

המסעדה המפוארת אליה נכנסנו בנויה כולה מקורות עץ.

הזמנו מנות שהמטבח נדרש להכנתן קרוב לשעה.

סטייק בגודל פרה קטנה נחת על הצלחת שלי, והיה נימוח ורך.

ממול הזמינו סלמון מעושן, וכן הוזמן עוף עם ירקות, צלעות כבש, ומרק פטריות.

כל ההזמנות דיווחו שהיה טעים.

בהשוואה למסעדות בואיינוס איירס, התרשמנו כי ברילוצ'ה יקרה יותר.

דידנו למלון לשנת לילה ארוכה.

מחר נתחיל סוף סוף לטייל באמת.

 

7.11.2025

ברילוצ'ה.

בוקר מעונן עם 12 מעלות.

בחדר האוכל ממתינים לנו שני שולחנות עמוסים...בכלום.

זאת אומרת, יש דווקא המון פחמימות, ללא ירק, ללא ביצים, וללא דברים המעשירים את החוויה, אך בכל זאת הצלחתי למלא את עצמי במה שיש.

יש מי שבוחר/ת לקטר, ויש מי שפחות.

יאללה, שנצא לטייל?

ראשית, כמה מילים על הוואן המלווה.

רכב גדול של טויוטה, גבוה ומרווח, עם מקום ל-12 נוסעים, חדיש ונוסע ברכות.

הדלת הצידית אינה חשמלית, כי בקור החורפי זה עלול לא לפעול, לכן הפתיחה והסגירה מכנית לגמרי.

הנהג שלנו עונה לשם  גילירמו  והוא מחליפו של חוויאר שיפגוש בנו מחר.

 

אנחנו יוצאים מהעיר, אך בניגוד לאתמול שנסענו על גדת האגם, היום הכביש עולה להרים המושלגים בחלקם.

בצידי הכביש הריק צומחת צמחיה עם פריחה צהובה מדהימה ושמה RETAMA, ואצלנו מוכרת בשם רותם.

 

אם אתמול חשבתי שהאזור צחיח מגיע הנוף הירוק, עם העצים הגבוהים השיחים והפרחים, כדי לסתור לחלוטין את הדעה המוקדמת.

 

דרך עפר צדדית  מהכביש עליו נסענו, מובילה אותנו אל פתחה של שמורת הטבע נאוול האפי.

אנו משלמים 20 אלף פזו ששוויים כ 46 שקלים, לאדם, וננסים על דרך העפר המאובקת.

 

אומנם מדובר בדרך עפר, אך מצבה טוב לעין שיעור מכל דרכי קק"ל מרובות הבורות והתנועה בהן איטית וזהירה.

הדרך מתפתלת בין עצים רבים, ובחורף היא מלאת שלג.

 

עצירה ראשונה על חופו של אגם מסקרדי.

זהו אגם שלו, צלול, מים קרים ומתוקים (ראויים לשתייה), כשברקע שלוגיות על ההרים.

 

עצירה נוספת בפמפה לינדה.

נחל שזורם בעוצמה הוא מקום מחייתם של דגי פורל גדולים, ואנחנו עוצרים סמוך לגשר עץ שתחתיו זורמים מי בדולח צלולים.

 

חניון רכבים מעיד על אטרקציה מקומית.

אנחנו חוצים גשרון קטן מעל פלג זורם לתצפית והסברים על הר טרונדור עם קרחון מאנסו.

מכאן נפתח שביל הליכה כבוש בתוך צמחיה נמוכה.

אנו מתוודעים  לשיח הקאלאפטה עם הפריחה הצהובה, וכן לפטרית ליאהו ליאהו (אכן, פעמיים) הכתומה שניתן לאכול אותה.

 

השביל הקליל ומזג האוויר בהזמנה המלווה אותנו, מושך אל מעבה יער עצים תמירים.

רחש מים נופלים ממלא את האוזניים.

 

ארוחת צהרים במלון באמצע הכלום.

אחד שהזמין דג פורל התלונן על דג עדין שיבשו לו את הצורה, זו שהזמינה שניצל בקר התענגה על המנה שלה.

בירה quilmes clasica קרה הייתה נפלאה.

 

לאחר ארוחת הצהרים אנו נוסעים לתצפית על שני הקרחונים.

נקודת התצפית הזאת ממוקמת בתוך לוע הר געש (לא פעיל, שאלתי) ממנו רואים היטב את קרחון מנסו שצורתו כשל פאי לימון.

חלקי קרח שנשברים כל הזמן בקול רעש חזק נופלים לערוץ בין ההרים שם הם מעורבבים עם עפר וסלעים והופכים לקרחון בצורת עוגת טירימיסו, ושמו של הקרחון ventisquero negro, שזה בעברית, הקרחון השחור.

לא הלכו רחוק עם השמות פה.

מי הקרחונים הנמסים מצטברים לאגם קטן שצבע מימיו טורקיז, וחתיכות קרח מפות בו.

המראה כולו משכר ביופיו.

 

בשעה 16:00 השתרכה שיירה בכיוון היציאה.

היות ומדובר בדרך עפר צרה, יש מגבלות נסיעה בציר.

עד ארבע לצד אחד, ומארבע לצד השני.

שעה וחצי של נסיעה רצופה בדרך העפר והאבק עד שיצאנו לכביש "הנורמלי".

מכאן בחזרה למלון כחצי שעה נוספת.

 

יצאנו להסתובב ברחוב הראשי, הלב הפועם של העיר המפורסמת בתעשיית השוקולד המקומי, וכל יצרן מתהדר בחנות מרשימה.

השעה שבע בערב, ושמתי לב כי אני הפסיכופט היחיד המסתובב עם חולצה קצרת שרוולים כאילו אוגוסט ישראלי פה.

עד שנשברתי.

למה להיות חריג?

אם אמשיך ככה עוד יגרשו אותי מהעיר.

 

קינחנו את היום ברביצה בבריכת המלון המחוממת והנאה.

מחר, יום חדש ומקומות לא פחות מעניינים.

 

8.11.2025

בוקר מטפטף בגשם קל עם הבטחה להתבהרות בהמשך.

11 מעלות בחוץ, אווירה חורפית פוגשת את העיירה המנומנמת שמרבית עסקיה נפתחים רק אחרי שעה עשר בבוקר.

ה- slow motion פוגש כאן אנשים עם מנטליות של בדואים.

נצא לסיור ארוך בשבעת האגמים, ונסיים את היום בצ'ילה.

הנוף מתחלף לצמחייה ירוקה נמוכה, וגבעות לא גבוהות במיוחד.

מסתמן כי הגשם פסק, ונחזיק לזה אצבעות.

 

וילה אנגוסטורה, עיירה חביבה בסגנון אירופאי.

עצרנו לשתות קפה ושוקו חם, וכאשר יצאנו לדרך, נדמה כי האוויר התחמם.

מסלול היום אמור להגיע לשבעה אגמים שונים.

על פני השניים הראשונים חלפנו בנסיעה, בעוד שהאגם השלישי הנושא השם "אגם המראה" (lago espejo), לא הציג את שקיפותו המלאה בשל אדוות שהרעידו את מימיו.

 

עצרנו בחוות שבעת האגמים ליד אגם רגוע במיוחד, שם ראינו עוף מקומי דוגרת על ביצים ירקרקות.

 

המשך הדרך הובילה לעצירה ממנה יצאנו בצעידה קלה לעבר מפל כלשהו, אולם פלג מים קרים ועמוק מידי לא אפשר מעבר, על כן חזרנו לרכב להמשך הנסיעה.

 

חלפנו על פני אגמון מספר 4 שנחשב קטן, ומיד אחריו "אגם וילארינו" (lago villarino) מספר 5.

 

בשיחה עם חוויאר הנהג מתברר כי הבשר הטוב מגיע מבקר של גזע בשם פרדיננד אנגוס (לא האנגוס המוכר מישראל).

אזור פטגוניה נודע באיכות בשר הכבש דווקא.

 

בנקודה מסוימת בכביש, חוויאר עוצר את הרכב מעל פלג מים שזורם ומספר לנו כי נקודה זו הנקראת במקור arroyo partido, ומכאן מי הנחל מתפצלים, צד אחד זורם עד האוקיינוס השקט, והצד השני לאטלנטי.

 

הגענו לסן מרטין דה לוס אנדס, עיירה קטנה באנדים, בדרך עפר תלולה המגיעה למרפסת תצפית מדהימה.

 

המלון שלנו נחשב למפואר בעיירה, ולא שאני יודע כמה יש כאן, וברחובות נצפים בעיקר רכבים משנות דגם של עשורים לאחור.

האווירה ברילקס, והאנשים בשאנטי ללא חומרים משכרים.

 

יצאנו לחפש מסעדה כלשהי.

הפיתוי הראשון שבא לנו טוב לעין היא מסעדת המבורגרים צנועה.

לא של רשת אמריקאית כלשהי.

ההמבורגר היה מצוין, הבירה האדומה, פטגוניה אמבר לאגר הוגשה קרה בכוס קפואה.

מישהו יודע לעשות כבוד לבירה.

המחיר היה שפוי, מה רע יכול להיות?

 

אחרי הארוחה יצאנו עד קצה עיירה לאגם הנושק לה, המים חלקים כמראה ויש בהם השתקפויות.

 

שתינו קפה בלובי ועלינו לחדרים לישון.

מחר נעבור לצ'ילה למספר ימים.

 

9.11.2025

הגשם שהחל לרדת אי שם לפנות בוקר, הפריע לישון, ואולי זה פחות הגשם ויותר המרזב שלא יורד לגובה כביש, אלא צינור ניקוז הגשמים מהגג,  שהופך למפל המכה במדרכה למטה, וזה רעש מעצבן שחודר גם זיגוג כפול (אם יש בכלל).

ארוחת הבוקר אלגנטית ומרובת פחמימות (אין אפילו עלה של מלפפון), אולם מיץ תפוזים סחוט טרי ממתין בקנקנים כדי לרכך את האכזבה.

כך או כך נסתמתי ממה שהיה פחות או יותר, וזה מה שחשוב.

בתשע בבוקר הגשם פסק, האוויר צונן, לא קר מידי, ואם ימשיך ככה במינימום, ולא הלאה מזה, אסתפק.

כמובן שכדאי התחממות כללית וקצת שמש למכורים.

 

יצאנו מהעיירה תוך שירת "אנא בכוח", וכנראה בונה עולם פתח אפיק האזנה מיידי כי תוך כמה דקות כבר ראינו קרן שמש רומזנית.

הנוף שוב מתחלף לעשבייה נמוכה בגוון ירוק בהיר עד צהוב, וגבעות עגלגלות לצד הכביש הריק יחסית.

לשאלתי האם כך הכביש בשגרה, ענה חוויאר הנהג, שראשית יום ראשון היום, אז אנשים יוצאים פחות לכבישים (כמו בשבת אצלנו, אם כי מסיבות אחרות), ושנית, שזה מעניין לא פחות, חלק גדול מהתושבים סביב הכביש הם עובדי מדינה או אנשים צבא, והמשכורת נכנסת להם לבנק עד עשירי לחודש, בתאריכים לא קבועים, ולכן, אם נגמרת ההכנסה החודשית נוסעים פחות, עד שתיכנס המשכורת לבנק.

המכוניות החונות בקרבת הבתים סמוך לכביש הראשי מעידות על אחת משתי התיאוריות שהוצגו.

 

שעה וחצי מאוחר יותר אנחנו בכניסה לפארק הלאומי לאנין.(Lanin).

ומה אומר על המקום זה שיודע הכי טוב?

מדינה: ארגנטינה (מחוז ניווקן).

גובל עם: אזור האגמים של צ'ילה (La Araucanía)

סמל האזור: הר הגעש לאנין – 3,747 מ׳

הוכרז בשנת 1937.

משתרע על פני: יותר מ־400 אלף הקטר.

הר הגעש קדוש לעם המפוצ’ה, ובעל חשיבות תרבותית עמוקה.

🌲 מה יש בפארק?

✔ אגמים מטורפים: הואפיי, לאקראר, קטראן ועוד

✔ יערות של עצי ארוקריה (Araucaria) — ייחודיים לפטגוניה

✔ שמורות ביוספריות עם מיני פומה, גואנקו וציפורים נדירות

✔ טרקים, טיולי סוסים, ודיג.

מעבר הגבול בין צ'ילה לארגנטינה

שם המעבר:

Paso Mamuil Malal (בצד צ’ילה) / Paso Tromen (בצד ארגנטינה)

מקשר בין: פוקון (צ’ילה) ↔ סן מרטין דה לוס אנדס (ארגנטינה)

נוף מושלם של הר לאנין ממש מהכביש

גישה מהירה לפארק משני הצדדים.

📍 מצוין למעבר בין טיולי פטגוניה של שתי המדינות.

 

מעבר הגבול בין המדינות אינו סלול מטעמי איכות הסביבה.

 

המעבר עצמו הינו תהליך קפדני בחיפוש אחר פירות ירקות וזרעים האסורים בכניסה לצ'ילה, ונדמה כי גם מד המעלות מחמיר יותר, למרות התחזית.

 

עצירה ראשונה בדרך על מרפסת תצפית ללגונה בשם Quilkelhue.

זה המקום לציין כי יש הבדל לשוני מקומי בין lago ל laguna.

(למרות שמבחינתנו שניהם אגמים).

בעוד הראשון הינו אגם גדול, עמוק שיש לו פתח כניסה ויציאה של נהר, הלגונה היא אגם קטן, פחות עמוק, אך תחום מכל צדדיו.

 

הכביש יורד מההר ובמקביל המעלות עולות ומטפסות, והשמש יצאה לכבודנו כפי שביקשנו.

22 מעלות חביבות שוררות ברחובות  העיר פוקון שפגשנו.

 

אזור פוקון משמש כתחנת יציאה לספורט אתגרי בחורף בכל הקשור לסקי, ובקיץ בראפטינג, טיפוסים, החלקות ומה לא?

 

נכנסנו למסעדה הראשונה שהציע הנהג, בחרנו מבחר מנות מהמטבח האיטלקי, ונוכחנו לראות כי ארוחה הכוללת שני סוגי פסטה, מרק בצל ובקבוק סודה מסתכמת סביב 180 שקלים, שזה נאמר בזהירות לא זול בכלל.

 

לאחר הארוחה יצאנו לצעידה קלילה לספוג מאווירת המקום הרגועה מאד, עד לשפת האגם, שכמו כל האגמים שראינו מימיו חלקים כמראה.

השמש שפתחה מבערים הציגה נוף קסום.

 

שוטטות סתמית עם ליקוק גלידה מקומית, כדרכם של תיירים שאינם ממהרים לשום מקום, עד שהחלטנו לדלג אל המלון שיארח אותנו בשלושת הלילות הבאים.

 

וכאן רבותיי סוף סוף אפשר לומר שנבחר לנו מלון של הביוקר, כראוי למעמדנו.

למרות מיקומו בין פוקון לבין עיר בשם Villarrica, כאילו ללא כל אטרקציה סביבו באמצע שום מקום, המלון היפה הזה נבנה על צלע הר על שפת אגם ויאריקה (lago villarrica).

עמדת הקבלה והלובי נמצאים בקומה 6 (מתוך 7), וכל המלון למעשה מתנהל מתחת.

החדר הענק, מהודר מאד, עם מרפסת גדולה צופה לאגם.

כל מה שעד עכשיו לא ראינו במלונות הקודמים מגיע כאן.

 

בקומת הקרקע יש בריכה עמוקה יחסית בתוך הבניין ומימיה נעימים, בקיץ מופעלת בוודאי גם הבריכה החיצונית.

למלון גינה יפה וירידה לחוף האגם כפי הנראה לצורך ספורט ימי.

כל פינה במלון משדרת איכות ונוחות, ומדבקות רבות מבקשות לשמור על השקט.

 

לפני שנפרוש לשנת הלילה נותרה רק ציפייה לקראת ארוחת הבוקר.

האם המלון ישמור על הרמה שהוצגה עד כה כדי ליהנות מציון גבוה של המבקר המחמיר, או שמא תתגלה חולשתו דווקא בנקודה כל כך קריטית?

 

כפי שניתן להבין לא התעמקנו היום ממש בטיול כמו בנסיעה מסן מרטין לפוקון עם עצירות בדרך.

מזג האוויר של היומיים הבאים יכתיב לנו מן הסתם את ההתנהלות שלנו.

לילה טוב ונתראה בבשורות טובות.

 

10.11.2025

אחרי ציפייה גדולה הגיע מבחן האמת, ואם עד עכשיו המלון היה טוב מאד, הגיעה ארוחת הבוקר המפונפנת והמפנקת שהעלתה את הציון למצוין.

סופסוף מלון אליו התכוונו כשאמרנו לאקצ'רי.

ארוחת בוקר שיש בה ביצים לפי בחירה, מבחר גבינות, נקניקים, וירקות, עם הקפדה של הוצאת ליבת המלפפון מגרעיניו, כבר מרמזת על הקפדה לפרטים הקטנים ביותר.

ואין תלונות.

מלון מעולה.

נקודה.

 

אחרי ששבענו, יצאנו אל הר הגעש הקרוב, בתקווה לראות אותו בין העננים.

דרך הגישה היא דרך עפר שבשני צידיה תעלת ניקוז, וניכר בה כי בעונה המושלגת היא יותר בעייתית.

לאחר עיקולים רבים במעלה ההר, כשערפל סמיך סבב אותנו מכל עבר הגענו לרחבה בה חנו רכבים אחדים.

המקום נקרא centro de ski pucon.

 

יצאנו רגלית במעלה הנתיב המשמש כנתיב גלישה כשיש שלג  ולפתע, לכבודנו, זזו העננים, התפזר הערפל, ונגלה לפנינו ההר במלוא לובנו הצחור.

 

ירדנו מההר על מנת להגיע למכבסה עירונית שנשות הטיול שמחו לפגוש.

הותרנו צרור בגדים לשימוש חוזר, ויצאנו לחפש לנו טרק קצר, שלא נגיד חלילה כי היינו בפוקון ולא עשינו כלום.

 

הנהג שלנו מביא אותנו אל

Mirador de peces

מרפסת תצפית לנהר ודגי טרוטה עצומים. סיבוב של עשר דקות לקח לנו יותר מחצי שעה

כשלוש מאות מטר משם כניסה ל- מפלי

Ojos dek caburgua

זהו מסלול מעגלי, יפה מסודר ומטופח המשקיף על מי בדולח שקופים בצבע טורקיז מהמם, שזורמים בשצף אל המקום הקודם בו ביקרנו.

 

היום למדנו כי מפוצ'ס, פירושו אנשי האדמה, והם הילידים הצ'יליאניים.

פרט טריוויה שבטח נשכח, על כן נכתב לזיכרון.

 

חוויאר מחזיר אותנו לבקשתנו אל פוקון, ולאחר שיטוט קצר נכנסנו אל מסעדה אהודה בקרב המקומיים.

למרות שמה האסיאתי Lee chong, מסתבר שלא אסיאתי ולא נעליים.

סטייק אדיר לאחד, נתח סלמון מכובד לאחרת, ופחות או יותר כך גם בחרו כל השאר, יחד עם בירה מקומית מצוינת בשם kunstmann הכל ירד חלק.

העדפנו לחזור בשעת אחר צהרים נעימה למלון, להזמין כרטיסי כניסה לטרק שנערוך מחר, עם גשם או בלעדיו.

 

שולחן סנוקר בלובי פיתה אותי להתנסות במשחק לראשונה בשנותיי המתקדמות (כן, אני יודע, והולך להתבייש בפינה חצי שעה), והיה מאד נחמד.

יש מקום לשיפורים.

התחזית כאמור מבטיחה מאה אחוז גשם לפחות חצי יום, ונקווה שניקח את הבאסה בסבבה.

 

לילה טוב.

לפחות נתנחם בארוחת בוקר פצצתית.

 

וואמוס וואמוס מוצ'אצ'וס, חלק ב'

 

 

11.11.2025

 

למרות שידענו שיהיה יום גשום רכשנו מראש (כי אין אפשרות אחרת) כרטיס כניסה לשמורת הטבע מתוך כוונה לעשות טיול רגלי בטבע של 3-4 שעות, בתקווה שהגשם יירגע, כי מה אנחנו בלי טיפת אופטימיות.

 

הטמפרטורות היום ינועו בין עשר לארבע עשרה מעלות, והיום זה ניגוד גמור לאתמול, ונשתדל לעשות מהלימון לימונצ'לו.

עברנו דרך העיירה קבורגה (caburgua) שהייתה מנומנמת להפליא.

חוויאר מביא אותנו לאתר המיועד, והכבישים לשם שוממים מכל רכב.

 

הדרך המטפסת לאתר צרה ומטפסת בהר בנתיב לא סלול.

Parque nacional huerquehue

הפארק לאומי הוורקווה (Parque Nacional Huerquehue) הוא אחד הפארקים היפים והידועים בדרום צ׳ילה, באזור אגמי הפטגוניה הצ׳יליאנית (Araucanía).

הוא מפורסם בזכות השילוב בין יערות עתיקים של ארוקריות (Araucaria), מפלים, אגמים צלולים ושבילי הרים נגישים יחסית.

מה מיוחד בפארק?

נופי יער פטגוני עבותים עם עצי ארוקריה בני מאות ואלפי שנים

אגמים אלפיניים ורבים מהם נגישים במסלולים מסודרים

מפלים מרהיבים לאורך השבילים

חי עשיר – שועלים, ציפורים אנדמיות ולטאות.

 

יצאנו אם כן לטייל בטרק, שלא נאמר שהיינו בדרום אמריקה לא עשינו איזה must קטן.

זה שירד גשם והיה קצת קר, נו, רק הוסיף לחוויה.

הנתיב המסומן הקל על ההליכה, והפקח בכניסה הסביר לי איך ללכת.

 

רצינו להגיע למפל שנמצא במרחק 4 ק"מ.

בחצי הדרך פגשנו חווה קטנה עם בית קפה מזמין.

בדיוק התאים לכולנו שוקו חם שתדלק אותנו באנרגיות טובות.

המשכנו ללכת לחפש מפלים מובטחים.

Inicio sendro los lagos

– “שביל האגמים” בפארק הלאומי Huerquehue בצ’ילה (אזור Los Lagos בדרום המדינה).

הלכנו והלכנו ולא ממש מצאנו, השביל עצמו, בשל התנאים הסביבתיים הלך והחמיר ולא ראינו לנכון להמשיך לחפש.

מטייל שבא מולנו בישר על קילומטר מהיעד עם טיפוס לא קל בשביל חלקלק במיוחד.

אנשים שהגיעו לגילנו המופלג יודעים לסגת, ולא להילחם באגו.

בכל זאת עשינו טרק.

פגשנו גם מפל קצר אך מסיבי, בוץ וזרימת מים מכל עבר בתוך יער ירוק וסבוך.

שמנו וי על האירוע, והתחלנו לרדת בזהירות חזרה.

כשהגענו לבית החווה נזכרו הטיילים כי ראו מקודם את בעלת המקום מכינה אמפנדס ביתי.

שלא ניכנס ונתנחם באמפנדס טרי?

ברור שכן.

תנור עצים דולק קיבל את פנינו, ובונוס ההפשרה והייבוש, בא בדיוק בזמן עם חטיף טעים עם בשר כבש.

חזרנו אל הכניסה של האתר כשצעידה במקביל לקו החוף של אגם

tinquilco

מלווה אותנו בדרכנו.

 

ארבע שעות השארנו את חוויאר להמתין לנו, וכשנפגשנו ביקשנו שיעצור עבורנו בפוקון.

שוב הסתובבנו על אותה משבצת רחובות למצוא מזור לבטן מקרקרת.

 

הפעם בחרנו בסטייקהאוס חינני ופשוט, עם מלצר נלהב במיוחד.

הזמנו המבורגרים פיצות ובירה מקומית קרה והחשבון הצנוע לכל זוג הוכיח שאפשר גם ליהנות בארוחה זולה.

היה טעים משביע במחיר שווה לכל נפש.

 

חזרנו למלון, מי שרצה הלך לטייל, ומי שגילה אמש את שולחן הסנוקר שב להשקיע מזמנו במשחק החביב.

מחר נחזור 450 ק"מ לברילוצ'ה, ארגנטינה, ללילה, על מנת להפליג משם בחזרה לצ'ילה, ואם למישהו זה נשמע מוזר, לנו זה נשמע מוזר שבעתיים, ואת הסיבה לסיבוב הזה נגלה מן הסתם בהמשך.

 

לילה טוב צ'ילה.

 

12.11.2025

בצער רב עזבנו את מלון luxary lake park, המשובח, שהיה לנו לבית בשלושת הימים האחרונים, כשהשמיים מביטים עלינו בכחול, והשמש ששבה לזרוח בעקבות בקשות האתמול.

בונה עולם בצד הזה של העולם עובד במתכונות לטינית מקומית, ולא ברור מי העתיק ממי, האנושות ממנו או הוא מהם, בכל מקרה דיליי של יממה בין הבקשה להגשמתה אולי כאן נתפס כאן כזמן סביר, בעוד אנחנו רוצים הכול אינסטנט, כאן ועכשיו.

נסיעה ארוכה לפנינו, נקווה שיעבור בנעימים.

תהליך מעבר הגבולות היה מהיר בצד הצ'יליאני ומהיר עוד יותר אצל השכנים מארגנטינה.

שוב אנו נוסעים על כביש 237 איתו הגענו, והנוף חוזר ומתחלף מהרים מושלגים לערבות ירוקות.

 

בהמשכה של הדרך אנו חוצים אזור מדברי צחיח שנהר רחב בשם collon cura חוצה אותה.

זהו נהר ארוך מאד, ומבט במפת גוגל מראה שהוא נמתח ומתפצל לאורך מאות קילומטרים.

 

אגם ענק נוסף שנקרה בדרכנו הוא embalse alicura. לידו עצרנו לקצת צילומים ובליסת עוגה טעימה, שהבהירה לנו כמה אנחנו רעבים.

 

חוויאר אמר לנו בבוקר כי יקח אותנו בדרך נוף יפה במיוחד, ואכן לפתע ליד  valle encantado אנחנו נוסעים בתוך ערוץ עמוק כשמצד אחד עוד אגם גדול ומעבר לו הטבע צייר צורות בסלע, וכפי שנהוג בסיורים מודרכים בהם מצביע המדריך ואומר "כאן אתה רואים מטוס, נסיכה פרסית או כובע בוקרים" וכולם מסכימים איתו, כך גם כאן.

חוויאר מצביע על סלע כזה או אחר ומשכנע אותנו מה רואים.

שיהיה.

 

בשעה חמש אחר הצהריים נכנסנו לברילוצ'ה.

לאחר התמקמות חוזרת במלון קריסטל, הזכור, יצאנו לחפש את נקודת המפגש בבוקר.

שנדע בלי לחץ.

אחר כך ארוחה.

זוג אחד פרש למצוא נחמה בפיצה בשרנית וענקית, ושני זוגות בחרו בפונדו גבינה.

הגעת לארגנטינה ואכלת פונדו? ישאלו המלעיזים מלאי הכוונות הטובות.

כן, כמו שאמר המנטור, אי אפשר כל יום סטייק. צריך לגוון, ושכולם יצאו מרוצים, והיום זה תורם של אלו שפחות צועקים שמגיע להם.

 

אוויר הלילה הצטנן וקר מרגע שסיימנו לאכול, וכל שנותר זה לשבת בלובי המחומם עם כוס תה מהביל, ולהיערך לבאות.

לילה טוב מארגנטינה, מחר חוזרים לצ'ילה.

 

13.11.2025

 

"8:32 שעון דרום אמריקה", ציינה זו שבאה מבאר שבע, ונוהגת להתעלם מזמנים ודיוק, כאשר עלינו לאוטובוס שבא לאסוף אותנו לקרוז.

וזה למה?

התעוררנו בשש פלוס בבוקר, כדי להספיק לארוחת בוקר בשבע, לעשות צ'ק אאוט וללכת כ-300 מטר מהמלון לנקודת האיסוף, שנאמר לנו להיות בה בשמונה בבוקר, לאיסוף האמור.

ופתאום זה מכה במי ששם קצוץ בשגרה, שיש מי שמזלזל בזמן שלו.

"הרי יכולנו לקום יותר מאוחר, לאכול ארוחת בוקר מאוחרת ולהספיק", המשיכה להדהד התלונה.

יאללה, וואמוס, העיקר הגיע האוטובוס, והספינה הרי לא תצא בלעדינו, לא ככה?

נקווה שיהיה שווה את כל המאמץ.

הבוקר מקבל את פנינו בקור כואב.

שבע מעלות אומר הגוגל עם אופציה לטיפוס מהיר בסולם.

יש שמש בשמים, ואם זה אמור להיות אביב, שתתחיל לתת עבודה.

לקראת שעה עשר הגענו למעגן poerto panuelo, שילמנו מס כלשהו ועלינו לספינה העמוסה.

מזל שהיה קצת מקום במרפסת האחורית.

השמש פיזרה חיוכים מתוך השמים הצחורים ויצאנו לשיט.

האוויר נעים וקריר, ומהסיפון העליון הנוף קרוב ומוחשי יותר.

הנוף מסביבנו הוא של שרשרת הרים בגבהים משתנים, פסגות חלקם מושלגת ומים יורדים במדרון במפלים אל הנהר.

שיט נינוח של שעה לערך והספינה עוצרת במעגן.

חלק מהנוסעים קם ומתחיל לרדת ליבשה, בעוד הקבוצה הישראלית בשאנטי לא זזה. שאלה מקרית וממוזלת נתנה לנו סיבה להרים את התחת ולרדת כדי לעבור מכאן הלאה.

מעניין מה היה קורה לולא נשאלה השאלה הנכונה בזמן הנכון.

כאן יש מלון ומסעדה, וזו ההזדמנות שלנו לארוחת צהרים כי עד שנגיע ליעד בעוד כמה שעות לא תהיה הזדמנות נוספת.

לאחר ארוחה וצילומים בנוף בהזמנה מיוחדת עלינו על הסעה שהקפיצה אותנו בדרך חתחתים אל ספינה מספר שתיים.

זו הפליגה במי טורקיז ירקרקים כרבע שעה, ירידה במקום שנקרא poerto faris, החתמת דרכונים במעבר גבול, ונסיעה נוספת באוטובוס לעבר ספינה מספר שלוש שתיקח אותנו לצ'ילה.

גם מכאן יוצאת דרך עפר אל מעבר הגבול הצ'יליאני.

המרחק בין שתי נקודות הגבול הוא 3 ק"מ, ועובר בתוך יער של עצים גבוהים.

האוטובוס עוצר בנקודה ביער בה כולנו מצטלמים עם רגל בכל מדינה.

הרמן המדריך מספר כי זו נקודת המעבר הגבוהה ביותר בצילה, מעל אלף מטר מעל פני הים.

עצירה נוספת ליד הבניין הראשון בצ'ילה מול הר   Tronador המתנשא לגובה 3554 מ'.

מכאן עד מעבר הגבול הדרך נמשכת כ 17 ק"מ בדרך מישורים.

הגענו אל מעבר הגבול, החתמת דרכונים מהירה בצד הצ'יליאני, בדיקת כל המזוודות והתיקים שלא החזרנו לצ'ילה חומרים אסורים, הליכה והפסקה קצרה במלון יפהפה על הדרך, ובארבע וחצי אנו עולים על הקטמרן שתשיט אותנו בשעתיים הבאות על אגם עצום בשם טודוס לוס סנטוס.

מפעם לפעם מציג הכרוז הר געש עם כיפה מושלגת שניצב בדרכנו.

המעבורת עוצרת במעגן petrohue, כאן ממתין לנו אוטובוס, מארגני הסיורים עומדים עם רשימות ומוודאים שכל אחד נוסע עם המטען שלו ליעד הנכון (תענוג לראות ארגון שיודע לתקתק ביעילות), ומכאן ניסע באוטובוס משודרג ונוח מאד למלון שלנו.

מלון courtyard ששייך לרשת אמריקאית מוכרת עונה על הציפיות ממלון "בסדר גמור".

לא לאקצ'רי אבל נקי, מרווח, עם שירותים נאים, מיקומו מחוץ למעגל מסעדות ואטרקציות קצת מוריד לו.

יצאנו לפי המלצה מקומית כעשר דקות הליכה למרכז מסעדות על חוף האוקיינוס.

 

המסעדה הראשונה שראינו עמוסה וגדולה נתנה לנו את התחושה שאם כל כך הרבה אוכלים כאן, כנראה שיש סיבה.

מנות ענקיות ומחירים סבירים ביותר עם מבחר ענק של המבורגרים שונים ועוד.

מה כבר יכול להיות רע?

מי שהזמין המבורגר דיווח שטעים אבל הגזימו עם המלח.

זה שהזמין סלמון, ניקה את הצלחת.

הבירה הייתה מצוינת (כרגיל, וכנדרש).

20 דולר להמבורגר וחצי ליטר בירה נראה לי כמחיר סביר.

יש לנו כאן שני לילות, נראה בבוקר לאן מתוכנן היום.

לילה טוב מצ'ילה.

 

14.11.2025

כפי שניתן להבין מלונות נמדדים במספר פרמטרים חשובים כמו מרכזיות, ניקיון, צוות ומעל הכול ארוחת בוקר.

לא תמיד המלונות אשמים שאינם קולעים לטעם הישראלי שרוצה אילת בכל מקום, ובסוף זה גם עניין של מנטליות.

ומלון קורטיארד אינו שונה מאחיו לרשת.

מלון אלגנטי, נוח, נעים ונקי, אבל ארוחת הבוקר משאירה אותנו בטעם של החמצה.

זה לא שאין מה לאכול, כמו שלנו יש פחות מה לאכול, ומי שמקפיד על כשרות יאכל עוד פחות מזה.

 

ההיצע של מלון lake park המשובח בפוקון, ספק אם יחזור.

בשמונה וחצי בבוקר המתין לנו וואן גבוה ומרווח לקחת אותנו ליום טיול ארוך.

תחילה ניסע לאסוף את קרלוס המדריך.

בתוכנית היום, לבקר בהר הגעש אוסרנו.

בפוארטו ווארס התכנסנו לעוד נוסעים עם המדריך קרלוס שמדבר (קצת) עברית.

לדעתנו התיירותית פואטו ווארס יותר יפה ומטופחת מפוארטו מונט שם אנו לנים.

 

" הר אוסורנו (Osorno) הוא אחד מהרי הגעשים המרהיבים והמוכרים ביותר בדרום צ׳ילה, ולעיתים מכנים אותו “הפוג׳י של דרום אמריקה” בזכות צורתו החרוטית המושלמת.

זהו הר געש שכבות (Stratovolcano) קלאסי.

גובהו כ־2,652 מטר.

הוא חלק מה"קשת הגעשית הדרומית" של הרי האנדים.

אוסורנו נחשב פעיל, אך התפרצויותיו האחרונות היו יחסית מזמן.

 

ההתפרצויות המתועדות האחרונות התרחשו ב־1869–1862.

 

למרות זאת, הוא נחשב למעקב בשל פוטנציאל הפעילות, אם כי כיום הוא שקט.

 

ההר מושך מטיילים בזכות הנופים הדרמטיים, היערות העבותים, האגמים הקרובים והפסגות המושלגות.

על מדרונותיו פועל אתר סקי Centro de Ski Volcán Osorno.

ניתן לעלות ברכבל עד לנקודות תצפית גבוהות.

המתיישבים הגרמנים שהגיעו לאזור במאה ה־19 העניקו להר חשיבות רבה, והוא מופיע באמנות ובתיעוד היסטורי של האזור ".

זהו הסברו המעמיק של הצ'אט המקומי.

 

מעבר לעמק אנו רואים הר געש בעל שתי כיפות.

זהו הר קלבוקו.

 

הכביש שאנו עולים להר מתפתל, והצמחייה הולכת והופכת לנמוכה ככל  שעולים בגובה.

אנו מגיעים לתחנה בה קונים כרטיס לרכבל (שמקנה אגב כניסה חינמית לשירותים), ואז עולים עם רכבי שטח רציניים אל התחנה הראשונה של רכבל סקי פתוח 20 דקות במעלה ההר.

התמזל מזלנו ויש יום מדהים עם ראות מעולה, ונעים מאד בחוץ, ובזמן העלייה למקטע העליון שורר שקט מופלא שנקטע באיבו עם רעשי רקע מאחור של יוצאי תפוצת בת ים.

מרגע הירידה מהרכבל ממשיך שביל עפר תחוח בזווית גבוהה אל שיפולי השלג שמכסה מכאן את כל יתר ההר.

ככל שעולים בגובה מתרחב באופק אגם ג'אנקיוואה הענק.

אנחנו מדדים באיטיות במעלה, שהליכה בו דומה לדיווש אופניים בעליה בהילוך ראשון, ומי שמכיר את ההרגשה יבין.

אבל לבסוף הגענו אל קצה השטח של האדמה, ומפה רק שלג וקרח.

קצת צילומים יפים ועושים בזהירות את הדרך חזרה.

ירדנו מההר אל מסעדה צנועה ויפהפייה לארוחת צהרים.

 

סביב השולחן הוזמנו מנות של דג סלמון עם תוספות שונות, ומרק, וכולנו יצאנו מחויכים ושבעים.

אוכל טעים מאד, שירות לבבי במיוחד.

היה כיף.

 

לאחר הארוחה אנחנו נוסעים כעשר דקות למפלי לוס סנטוס.

אלוהים שפך פלטת צבעים, הטורקיז הצלול של המים, שחור הסלעים, הפריחה הצהובה, השמים הכחולים והלבן של השלג בפסגות, הופכות כל תמונה לגלויה צבעונית ופסיכדלית.

 

בזמן שהקבוצה יצאה לשיט באגם, אנחנו, שרווינו אתמול מהחוויה, נשארנו בקפטריה על החוף, ושקענו בענייני דיומא.

מכאן חוזרים למלון, בסיום של יום חביב.

מה נעשה הלאה?

 

שתינו קפה בלובי, אכלנו עוגות, קיבלנו את השבת בסטייל המקומי, ומחר בבוקר נתעופף לנו כאלפיים ק"מ דרומה, להמשך המסע.

הישארו דרוכים ויחד ננצח.

שבת שלום.

 

15.11.2025

 

זה שקמנו לבוקר אפרורי וגשום (אולי כהזדהות עם מה שעובר על מדינתנו הרחוקה), פחות מנחם מהמקום אליו נטוס הבוקר.

במרחק של אלפיים קילומטר דרומית מהמלון הנוכחי יש מקום בו הטמפרטורות נמוכות מעשר מעלות, כל היום!!!

ולשם מועדות פנינו.

מי החליט לנסוע למקומות קרים כשהתכוונו לטיול של קיץ??

 

דמיין הנהג שאסף אותנו בהגיענו, הגיע כדי לקחת אותנו לשדה התעופה  הקרוב, מרחק כרבע שעה נסיעה מהמלון.

זהו שדה מקומי רגוע שכל תהליך הקליטה והמעבר היה מהיר ביותר, ללא עמידה בתורים ארוכים.

אולי זה תמיד ככה ואולי התמזל מזלנו.

 

לקראת נחיתה בפוארטו נאטאלס קברניט המטוס מדווח כי הטמפרטורה ביעד היא עשר מעלות.

נאדיה, המדריכה שתפגוש אותנו בנחיתה כתבה לי לפני ההמראה כי שוררות רוחות ממש חזקות ומה שתוכנן יאלץ להידחות אם בכלל.

בחברת הביטוח לקראת הנסיעה דיווחתי שלא מתוכנן שום דבר אתגרי, אבל נראה לי כי דברים שלא ידעתי הולכים להתקיים, אם כי לא באופן עליהם אנחנו חושבים מראש.

מזג האוויר הלא פשוט גרם למטוס לקרטע באוויר, ולליבי להחסיר כמה פעימות נחוצות.

 

קרוב לפני הקרקע נראים מרחבים ירוקים, ללא עצים (אולי יש ולא ראיתי), אלא משטחי עשב נמוך. השמים מעוננים, ובחוץ יורד גשם.

מחוץ לטרמינל אנחנו פוגשים את נדיה.

ישראלי-צ'יליאנית שמתגוררת כאן כבר הרבה זמן, והיא זו שתדריך אותנו ביומיים הבאים.

בחוץ קר נורא ורוח חזקה מנשבת.

נדיה אומרת כי בשל הרוח התוכניות להיום ישתנו, ומציעה לנו חלופה.

ביקור בשמורת מערות בהן התגלו מממצאים פרה היסטוריים מתקופת הדינוזאורים.

נשמע מפתה, לא?

היתרון במערה כי הרוח לא חודרת לשם, ויהיה קצת פחות נורא.

אנחנו נוסעים אל השמורה בשם cueva del milodon.

השמורה, כשמה מאד שמורה ומטופחת, עם שבילים מסודרים, שלטי הסבר (בספרדית), ללא פחים וללא לכלוך.

המערה הראשית ענקית ואינה דומה לאף מערה שכבר ראינו.

הסבר קצר על בעלי חיים בכלל, ועל אבי אבותיו של העצלן החמוד שנמצא כאן, בפרט.

נדיה מציעה לנו לטפס לתצפית, אם כי היא אומרת הרוח שם חזקה יותר.

יותר??

מי אנחנו שנפחד.

עלינו בנתיב מסומן בין שיחים ועצים, ונדיה עוצרת מידי פעם לתת הסבר על החי והצומח סביבנו.

העלייה נמשכת כחצי שעה, ובסיומה אנו מנסים לייצב עצמנו מול הנוף, אבל ללא הצלחה.

הרוח פשוט מסוכנת מידי, ואנחנו ממהרים לרדת.

נדיה מקפיצה אותנו למלון בסט ווסטרן שנמצא על הכביש המוביל לעיר, ורחוק ממנה כשלושה קילומטרים.

המלון מיוחד, נאה ומסוגנן אבל החדרים קטנטנים, וריחוקו ממרכז העיר פועל לדעתנו, לרעתו.

לפני שנפרד להיום אנחנו מוקפצים לעיר, עם המלצה למסעדה שכל אחד ימצא מה לאכול בה.

וגם לי יש מה לומר על המסעדה שנבחרה, והסועדים שלנו בחרו דגים בגריל, טלה בתנור, ירקות בגריל ובירה מקומית מעולה.

ולכן תיכתב פה המלצה חמה על מסעדת El botte המקומית.

אוכל מצוין, שירות אדיב, מחיר טיפה גבוה אבל בגבול הסביר.

שני בלוקים משם נשלחנו לקנח באלואן ג'לטו, חנות גלידה מקומית טובה מאד.

סיבוב קצר בעיר עם הגשם שהחל, ומונית, שנקראה לחילוץ מהיר, הובילה אותנו למלון ללינת לילה כי מחר יום עמוס ונקום מוקדם.

 

16.11.2025

 

קמנו מוקדם מהרגיל, כדי להספיק ליום ארוך.

מזג האוויר בינתיים נוטה לטובתנו עם קצת שמש מאירה ופחות רוחות.

הטמפרטורה בחוץ 6 מעלות.

התעטפתי בכל השכבות האפשריות כנגד הקור, שזה אומר שני זוגות מכנסיים דקים), שני זוגות גרביים, חולצה קצרה, ארוכה, טרמית ומעיל. כובע גרב, חמצוואר (אחלה המצאה), וכפפות, בתקווה לנצח.

בארסנל שמורות גם מכנסי סערה למקרה גשם.

 

בצ'ילה יש בחירות היום, וההצבעה חובה!!

מי שלא בא, אגב, צפוי לקנס, ועל כן נדיה והנהגת יכוונו את היום כדי שיספיקו.

נקודה מעניינת נוספת, כשהצענו להן אמש להקדים ולהצביע סיפרו לנו כי אם מגיעים לקלפי וועדת הקלפי לא הגיעה, השוטר במקום ממנה את הראשון להיות זה שיהיה בקלפי במשך כל היום, וכדי שהתיק לא יפול עליהן, הן יגיעו מאוחר יותר.

 

הכביש עובר בין חלקות קרקע מגודרות השייכות לאנשים פרטיים, כשטחי מרעה.

הנוף משובץ בחלקים של גווני ירוק, שיחים, עשבייה ועצים נמוכים.

קונדורים גדולים מרחפים מעלינו ומלווים אותנו בדרכנו אל שמורת טורס אל פיינה.

בדרכנו אנו עוצרים ליד אגמים, אחד מתוק ואחד מלוח.

צפינו בקונדורים, לאמות מקומיות (בשם גוונאקו), כבשים ויענים, וככל שהתקרבנו לשמורה גדל ההר המושלג ושלושת עמודי הגרניט על שמם נקראת השמורה.

משמאל דרך הגישה זורם נהר ירקרק בשם paine, ועצירה ליד המפלים הגועשים cascade rio paine.

 

מפל סלטו גרנדה (המפל הנסתר- mirador salto grande) המרשים במימיו הגועשים בצבע טורקיז.

אנחנו מדלגים בין מפלים, אגמים ותצפיות, קר, אבל אין גשם, וכמה שרואים יותר העין אינה שבעה.

למרות שזו שמורה עצומה שניתן להיות בה יותר מיום ויומיים אנחנו מקנחים את הביקור באגם וקרחון גריי.

ממרכז מבקרים מתחיל שביל הליכה נוח בין עצים היורד במדרון מתון אל פיתחה עצומה הנקראת "החוף", ונקל בקלות להבין מדוע.

רצועת חצץ עצומה שתוחמת את קו המים של האגם, ולדברי נדיה המדריכה יש תקופות שהשטח מכוסה מים.

אנחנו הולכים ברגל את מרבית שטח המפרץ עד לנקודה בה רואים את הקרחון העצום במרחק 30 ק"מ מהנקודה בה אנו עומדים.

ממש קשה לתפוס את גודל הקרחון, השלישי בגודלו בעולם, לבין המרחק.

במי האגם ניתן לראות שברי קרח צפים.

לאחר קפה מחמם בקפיטריה אנו חוזרים לרכב ולנסיעה של כשעתיים בחזרה למלון.

רצינו לאכול ארוחת ערב במלון אך משום מה דווקא היום המסעדה לא עובדת.

ניצלנו את מזג האוויר הנאה יחסית, ז"א ללא גשם, והחלטנו ללכת לעיר לחפש מסעדה ובדרך ליהנות מהטיילת ומבעלי החיים בסביבה.

 

זוג מאיתנו נשר במסעדה הראשונה על הדרך, ושאר הרעבים המשיכו בצעידה עד לעיר, נהנים מטבע קרוב, ברבורים צחורים שחורי צוואר, ועופות שלא מזהים, ורק בעשר הדקות האחרונות החל לרדת גשם ותחושת קור חזקה יותר.

המסעדה הראשונה שפגשנו, התאימה בול למה שרצינו.

מסעדת המבורגרים מקומית חביבה, במחירים שפויים.

אובר בחזרה למלון חסך לנו צעידה בגשם שוטף.

גם מחר נקום מוקדם ל(עוד) יום שייט וקרחונים.

שאלוהים יהיה בעדנו ויסדר מזג אוויר נסבל.

יותר מזה אנחנו לא צריכים.

 

17.11.2025

כל הלילה, וזו לא מליצה, היכה גשם כבד את הגג מעלינו.

שינה טרופה שמסתיימת עם שורות שמנקרות במוחי ללא הרף.

" הגשם שוב הגיע מוקדם,

ויש פקקים בעיר בדרך לים,

תמיד אמרת שזה עולם משוגע,

תמיד אמרת שזה עולם משוגע.."

(מילים טונה הלוא הוא רביד פלוטניק).

ואכן משעה ארבע בבוקר לא הצלחתי להרדם.

שוב ושוב מתנגנות לי במוח המילים האלה.

כוסעמאק הגשם הזה.

מחרב הנאות בחו"ל.

כאילו, בלי גשם חסר פה מים??

יאללה, סע לאפריקה, עוף לארץ הקודש... למה פה ולמה עכשיו?

לך לאן ולמי שאוהב אותך. יאללה קישטה.

 

(הלוואי וידעתי איך אומרים את זה בספרדית, שיבין טוב יותר).

ההסעה הגיעה בזמן, והגשם לא פסק.

הגענו למעגן בו חונות שתי ספינות נאות.

הרס"רית של ההפלגה מילאה שישיות בשולחנות, ובאה לשאול מה נרצה לאכול צהרים, כבש, עוף או צמחוני, שכן ההפלגה כוללת ארוחת צהרים.

בחרנו.

שתי דקות מאוחר יותר מודיע הקברניט כי חיל הים אוסר על יציאת ספינות לשייט מטעמי בטיחות.

לצערנו, אכן הבטיחות מעל הכל, ומה שנותר לנו לעשות זה לחזור למלון ולהתמקד בשיפור יכולות הפינג פונג.

 

אז מה עושים כשאין מה לעשות, וכל האופציות הן רק בחוץ?

מסתגרים במלון, משלימים שעות שינה, שותים  תה וקפה, רואים מרתון של שחר חסון בטלוויזיה משחקים רמי ודומינו (מזל שיש בלובי), ומקללים בפה מלא את האחראי לחרבאנה הזאת שייבשה אותנו.

את ארוחת הערב המוקדמת אנחנו אוכלים במלון, כדי לא לצאת החוצה בקור הזה.

 

בבוקר מוקדם מידי נתעורר על מנת לצאת מהמלון עוד לפני שבע בבוקר, כאילו אנחנו בטירונות.

צילומים מהיום הזה אין ממש.

 

18.11.2025

חמש מעלות בשש בבוקר, כאשר כבר סיימנו ארוחת בוקר ונערכנו לאיסוף עוד לפני זריחה.

הגשם פסק, והיום נעזוב את צ'ילה החביבה, ונחזור לארגנטינה.

תחילה ניסע לטרמינל אוטובוסים, ומשם באוטובוס מדוגם במיוחד (כך הובטח) ניסע בין חמש לשש שעות, כולל מעבר גבול, לכיוון צפון מזרח, וזה רק במטרה שעוד כמה ימים נרד דרומה, הכי דרומה שיש ביבשת הזאת, ועל כך ארחיב בבוא היום.

 

ואכן, כמובטח, אוטובוס של הביוקר.

כלומר, לאוטובוס שתי קומות, כאשר הקומה התחתונה היא המחלקה הראשונה עם כורסאות מרווחות מאד, עם יכולת שכיבה, וילונות לבידוד בין מושבים. בקבוק מים וחטיף לדרך.

 

רבע שעה לאחר הזמן הנקוב יצא האוטובוס לדרכו. הולך להיות פאן בדרך.

שעה בדרך כשלהיטי שנות השמונים מזמזמים לי באוזניים, אנחנו מגיעים למעבר הגבול.

איש צוות האוטובוס (יש דבר כזה), מודיע כי בשל מזג האוויר של אתמול, המעבר היה סגור, והיום כמות הממתינים גדולה ונאלץ להמתין בערך שעתיים !!!

בנוסף אין אנו רשאים לרדת מהאוטובוס, ולא שיש מה לחפש בחוץ.

לפתע, הנהג חוזר ומודיע שניתן לרדת לקפיטריה.

מקום צפוף בעשרות אם לא מאות אנשים שמחפשים מסתור מהרוח הקרה, ונחמה בכוס קפה או שוקו חם.

 

לאחר כארבע שעות עיכוב במעבר המשכנו בדרך למעבר הגבול הארגנטינאי.

בשעה שלוש, אחרי 6 שעות ש"בילינו" במעברי הגבול, חזרנו לארגנטינה ולפנינו בערך שעתיים וחצי של נסיעה.

 

"אל קלאפטה (El Calafate) היא אחת העיירות התיירותיות החשובות והפופולריות ביותר בדרום ארגנטינה, ומשמשת כשער הראשי אל קרחון פריטו מורנו ואל הפארק הלאומי לוס גלסיארס.

אל קלאפטה נמצאת בפטגוניה הארגנטינאית, במחוז סנטה קרוס.

העיירה יושבת על גדות אגם ארחנטינו (Lago Argentino) — האגם הגדול בארגנטינה.

קרחון פריטו מורנו (Perito Moreno)

הסיבה העיקרית שרוב התיירים מגיעים לאל קלאפטה.

זהו אחד הקרחונים היחידים בעולם שעדיין מתקדם ולא נסוג.

קירות קרח בגובה עד 70 מטר מעל המים כולל התפרקויות קרח דרמטיות (“calving”) מול המבקרים.

באתר שבילי תצפית מסודרים שמאפשרים תצפית קרובה.

מלבד פריטו מורנו, האזור מציע שפע של אטרקציות:

שייט בין קרחונים (Todo Glaciares)

הפלגות באזורי הקרחונים אפּסלה (Upsala) וספֵּגָּציני (Spegazzini).

שמורת לאגו נים (Laguna Nimez)

שמורת טבע עם מסלולי הליכה קלים וצפייה בציפורים — במיוחד פלמינגו פטגוני."

 

הנסיעה לאל קלאפטה חושפת את הנוסע לנוף צחיח ומדברי, מרובד צמחיה צהבהבה נמוכה בלבד על גבי אדמה חומה למרחקים עצומים.

שמים בכחול עמוק זרועי עננים פזורים, מלווים אותנו בדרכנו ומד המעלות מטפס מעשר לשלוש עשרה וארבע עשרה מעלות.

 

בשש וחצי בערב הגענו, באיחור סביר של ארבע שעות.

בכניסה לעיר בתיה של אל קאלפטה נמוכים ומקובצים במרחב לא מאורגן.

לא כל הדרכים בין הבתים מרובדים באספלט, חלקם דרכי עפר כבוש.

אולם, מרגע שנכנסנו אל לב העיר נגלתה העיר היפה.

רחובות נאים, בתים יפים, חנויות.

פלא באמצע הג'יהנום.

לאחר התאקלמות מהירה במלון, הזמנו טוסטים כי זה הדבר היחיד שניתן לקבל במיידי, וכי בשעה שמונה בערב כבר הגיעו לאסוף אותנו לסיור שטח.

(לפחות ככה כתוב).

השמש עדיין מאירה את השמים כאילו זה אחר הצהריים.

מדריכת הסיור מספרת כי אתמול, ירד כאן שלג, ובשמורת טורס דל פיינה בה ביקרנו שלשום, ניספו חמישה מטיילים, בעקבות מזג האוויר.

מסתבר כי ביטול השייט היה יותר ממוצדק.

 

עלינו בדרך עפר לתצפת על אגם ארגנטינו דקה לפני שקיעה.

השמים נצבעו בוורוד כתום ואפור, אך כאשר מד המעלות הורה על 3 מעלות, ועם הרוח החזקה התחושה הייתה אפילו של פחות, נותר לנו לצלם כמה תמונות מהירות, ולמצוא מחסה בחללו של הרכב הגדול.

 

המשך הסיור מוביל אותנו למקום פחות סחוף רוחות, אם כי עדיין קר.

מציעים לכל אחד פונצ'ו וורוד כבד, שחוסם באופן מפתיע את כל הרוחות, ואנחנו מובלים לאורך המצוקים, בגובה פני הים, למקומות בהם יש תיעוד ציורי קיר של הקדמונים שחיו כאן במערות קטנות.

במערה האחרונה מחכים לנו שולחנות ליד גופי חימום גדולים.

על השולחנות ממתינים בקבוק יין אדום ומיכל מיץ תפוזים.

תוך דקות מוגש מרק דלעת חם מוגש בכוס חרס, לאחריו תבשיל כבש וירקות או רק ירקות מוגשים בתוך לחם עגול, היה לא רע, בעיקר מאד מחמם, ולקינוח מוס שוקולד אוורירי ופירות יער.

הייתה חוויה נחמדה מאד.

מחר, שוב נקום מוקדם לעוד יום מלא של פלאי הטבע.

 

אש וקרחונים, חלק ג'

19.11.2025

כשאין ציפיות, יש הפתעות.

וכזו היא ארוחת הבוקר במלון הנוכחי.

לא ציפיתי ליותר מידי, והופתענו ממבחר צנוע, שירות אישי ומהיר, ורעבים לא נצא מפה.

 

ההסעה הגיעה, לקחת אותנו אל שייט הקרחונים בשמורת הטבע בה נבקר ביומיים הקרובים בקרחון מוראנו, ועוד.

העסק התיירותי מטוקטק עד הפרט האחרון, אין מקום לאלתור ובחירה אישית.

התור מסודר בזוגות, ועל הספינה מושבים אותנו בקשיחות עם הבהרת הכללים.

הדיל של היום כולל הפלגה במפרץ של אגם ארגנטינו, צפייה בקרחונים הנסחפים בזרם, חלקם בצבע כחול שקוף עם קרח בן מאות או אלפי שנים.

הגעה לקרחון (אחד מתוך כמה באזור) בשם ספגאזיני. סיבובי צילום סביבו, עצירה לארוחת צהרים, וחזרה לנקודת ההתחלה.

כבר ראינו קרחונים באיסלנד, ועדיין מופע הטבע העוצמתי מול הר קרח חי, שזז כל הזמן, הוא מופע מרהיב ומהפנט.

גם השמש חזרה לחייך אלינו, ואין תמונה יפה ממים ירקרקים, קרח לבן מנוקד בכתמי כחול, שמש זורחת בשמים כחולים עם שברי עננים, על מנת ליצור רגע קסום.

הארוחה (אם אפשר לקרוא לכמה אמפנדס יבשים, ארוחה), לא ראויה לאזכור, אלא רק מעצם העובדה שלפעמים צריך להכניס משהו לקיבה בשביל לא להיות רעבים, ופחות בשביל ליהנות מאוכל.

 

לאחר שכולם חוזרים לספינה, הקפטיין פתח מבערים בכדי שנשוב אל נמל הבית סביב שעה חמש.

כנראה האוכל בצירוף ההשכמה המוקדמת הפילה חלל את מרבית נוסעי הספינה.

חזרנו למלון בשעות אור, וזה זמן למילוי צרכים בסופר, ולאחר מכן ירדנו ברגל אל מרכז העיר למצוא מסעדה ראויה.

לאחר שיטוטים רבים בחרנו מקום שהיו בו שולחנות פנויים.

שני חכמים הזמינו ביף ארגנטינו שהתגלה כנתח של חצי פרה, במצב מדיום והיה מעורר השראה.

שתיים הלכו על שניצל אפוי, ואחד הלך על הצמחוני.

כולנו נהנינו מאד.

חזרנו עם מונית למלון, וישר הלכנו לישון כי מחר עוד יום לא קל.

 

20.11.2025

 

איך אני אוהב לפקוח עיניים ולראות ככה.

שמיים ללא עננים, שמש, צינת בוקר נעימה המבשרת על יום שיתחמם.

היום נצא לסיבוב יבשתי (ואולי גם ימי) לקרחון מוראנו הגדול ביותר.

 

השמש הזורחת צובעת את השטח שמחוץ לעיר בגווני ירוק טרי, על מורדות ההרים, את  אדום הפריחה על מרבדים נרחבים, וכל מאגר מים בדרכנו משתקף בגווני כחול- תכלת- טורקיז.

 

הגענו למעגן, המדריכה מציעה הפלגה (לא חובה), ואנחנו חשבנו שאם כבר הפלגנו אתמול, וראינו קרחונים, אז כדאי לחסוך (עניין לא זול השייט הזה, כמאה וחמישים שקלים לאדם), אך במחשבה שנייה שעלתה חשבנו ביחד, כי זה שראינו גוש קרח גדול אחד, לא אומר כלום על כל השאר.

השייט הפעם קצר, וההגעה לקיר הקרח הענק שמוציא גניחות התפעמות הייתה מהירה.

 

"קרחון פריטו מורנו (בספרדית: Glaciar Perito Moreno) נמצא בשמורת Los Glaciares (שמורת הקרחונים) בפרובינציית סנטה קרוס, בדרום פטגוניה, ארגנטינה.

השטח שלו הוא כ-250 קמ"ר, אורכו כ־30 ק"מ, ועוביו מגיע עד כ־170 מטרים.

הקרחון מגיע עד אגמון קרחוני, שהוא אגם ארגנטינו (Lago Argentino).

הוא מוזן ממערכת הקרח של שדה הקרח הפטגוני הדרומי (Southern Patagonian Ice Field).

קרחון פריטו מורנו ידוע מאוד בזכות תופעת "קריסת קרח" (calving): חלקים גדולים של הקרחון נשברים ויוצאים לתוך המים, מה שיוצר מראות מרשימים מאוד.

אחת מהתופעות המפורסמות היא יצירת גשר קרח המחבר את הקרחון לחוף; מדי כמה שנים רוחב הגשר גדול מספיק כדי ליצור קשת, אך הוא יכול לקרוס — דבר שהיווּה אירוע מרשים במיוחד.

שמורת Los Glaciares היא אתר מורשת עולמית של יונסק"ו.

במשך שנים הקרחון נחשב ליציב — כלומר, הוא שמר על איזון בין הצטברות קרח (שלג) לבין אבול הקרח (התפוררות).

עם זאת, בשנים האחרונות יש דאגה גוברת: מדענים מדווחים על נסיגה של הקרחון וחיסור מסה.

קריסות הקרח (calving) הופכות לאירועים עוצמתיים יותר, וחלקים מהקרחון שמתחוורים בעבר נוחתים לתוך האגם בגושים ענקיים.

הקרחון קרוי על שם פרנסיסקו מורנו (Francisco Moreno), מגלה ארצות ארגנטיני חשוב מהמאה ה-19."

(ותודתי העמוקה כרגיל לסנטו ג'פטו).

 

בונה עולם פינק אותנו ביום מהסרטים מבחינת מזג האוויר הנעים.

אבל קרח זה קרח, וגלי הקור שהגיעו מכיוונו, סיפרו שמישהו השאיר את דלת הפריזר פתוחה, וזה חתיכת פריזר הקיר הלבן הזה.

מידי פעם נשמע קול רעם חזק כשעוד גוש קרח נפרד מהקיר, ונופל בשאון למים הירוקים.

בדמיוני ראיתי בקבוק קוקה קולה ענק צף בין חתיכות הקרח, כין אין קרח בלי קולה כדי להמחיש טוב מכל את טעם החיים. (ודיר באלאק מישהו יחמוד את הרעיון, אבל עם בקבוק זירו שזה ממש חילחול הקודש).

הספינה זזה ומשנה זוויות כדי שכל הצלמים יצאו מרוצים.

 

בגמר השייט אספו אותנו, והקפיצו לאתר מושקע של שבילים תלויים וטרסות לצפייה, על מנת שלא נפסיד אף פינה של הקרחון.

 

אתר זה מכיל (איך לא?), מסעדה, ושירותים נקיים להמוני המבקרים.

מוזר בקטע ישראלי, אך מסתבר כאפשרי. גם המוני וגם נקי.

וואלה.

לקראת שעה שתיים התאספה כל הקבוצה, ועם ההסעה שהביאה אותנו חזרנו לעיר.

לקרוא לאל קאלפטה "עיר" זה מעליב את ההגדרה.

רחוב אחד ראשי (באורך של כקילומטר פלוס מינוס), קצת חנויות, כמה מסעדות, וזהו.

(ואם הבעתי התפעלות בהגעה, זו הייתה רק התרשמות ראשונית ולא מעמיקה, כאשר הולכים ברגל רואים את הדברים אחרת).

הסתובבנו כדרכם של תיירים סופגי אווירה, מתחרדנים בשמש, פתחנו בגלידה ואז הלכנו למצוא מסעדה סבירה (שהתגלתה כהרבה פחות), ובסיום הארוחה טיפסנו במעלה הכביש אל המלון.

 

סגרנו את היום עם קפה ותה בלובי הקטן.

מחר נטוס לעיר הדרומית ביותר ביבשת אמריקה.

התחזית לא מבשרת לטוב, אבל אנחנו נביא איתנו את בשמש, במזוודות.

וחסר לה שהיא תבריז.

תחשבו טוב, ותצפו ליותר טוב.

 

21.11.2025

יום של טיסה הוא יום שלא קורה בו הרבה, בעיקר אם זו טיסת צהרים.

סופסוף ישנו עד שמונה בבוקר, ואחרי ארוחת הבוקר יצאנו לסיבוב פרידה בסופר הקרוב, כי לך תדע מה נמצא בעיר הדרומית ביותר ביבשת.

 

בשתיים עשרה הגיעה ההסעה שתיקח אותנו לשדה התעופה.

" אושוּאָיה (Ushuaia) היא עיר הנמצאת בקצה הדרומי ביותר של ארגנטינה ונחשבת לעיתים קרובות לעיר הדרומית ביותר בעולם. היא שוכנת בפרובינציית טיירה דל פואגו (Tierra del Fuego), לחופי תעלת ביקגל (Beagle Channel), ומוקפת הרים מיוערים ומושלגים.

מה מיוחד באושואיה?

העיר מכונה "סוף העולם" (Fin del Mundo).

משמשת כנקודת יציאה מרכזית לאנטרקטיקה.

משלבת נופים מרהיבים: הרים, קרחונים, ים, יערות ורוחות חזקות במיוחד.

האקלים קריר לאורך כל השנה. בקיץ (דצמבר–פברואר) הטמפרטורות לרוב בין 5–15°C, ובחורף הן יורדות מתחת לאפס עם שלג כבד.

מה עושים באושואיה?

להלן כמה מהאטרקציות הפופולריות:

פארק לאומי טיירה דל פואגו טיולי טבע, מסלולי הליכה, תצפיות על בעלי חיים

שיט בתעלת ביקגל צפייה בכלבי ים, פינגווינים וציפורים

'סוף העולם' – רכבת End of the World רכבת תיירותית שעוקבת אחרי מסלול אסירים מהעבר

מוזיאון הכלא (Museo Marítimo y del Presidio) מבט על היסטוריית בית הכלא ששימש בעבר את אושואיה.

העיר נוסדה כמושבה עונשין של ממשלת ארגנטינה בסוף המאה ה־19.

עם הזמן התפתחה לעיר תיירות חשובה ולבסיס אסטרטגי בדרום.

באזור אפשר למצוא:

פינגווינים (בעיקר מגפיים ופינגווינים מלכותיים)

לווייתנים ודולפינים בעונות מסוימות

כלבי ים, ציפורים ימיות ועוד. "

 

אם כך, למה שלא נדלג לשם ונראה עד כמה התיאור של הצ'אט תואם את המציאות.

שדה התעופה המקומי קטנטן, והתור התקדם במהירות.

שעה ועשר דקות לערך תימשך הטיסה במטוס בואינג גדול וחדיש.

מלמעלה, כשירדנו מתחת לשמיכת עננים דלילה פרץ נוף של.... הרים גבוהים ומושלגים ומפרצי מים, כאילו, מה כבר השתנה??

כמה דקות לפני ארבע אחר הצהריים נחתנו.

עשר מעלות בחוץ, אין גשם ומהירות הרוח 5 קמ"ש.

(למהירות הרוח יש השפעה משמעותית על התחושה של הקור על הגוף).

ממתין לנו (כרגיל) נהג עם מיניבוס לאיסוף ופיזור בבתי המלון.

המלון שלנו mil810 נמצא בקרבת הרחוב הראשי אבל עלייה (וירידה) חדה מובילה אליו.

מה שיורדים צריך אחר כך לעלות.

קומה חמישית היא קומת הלובי, ומעליה קומות 2,3,4.

נשמע מוזר? גם לנו שחשבנו כבר שקיבלנו את הסוויטה הנשיאותית.

חדר קטן (מאד) וצפוף. ללא פסיליטיס כמו קומקום מים/מכונת קפה.

חם בחדר עם ההסקה לוהטת כמו כבשן.

אין מספיק תאורה ושקעים.

במילה אחת, אכזבה.

 

ירדנו לחפש משהו לאכול, המסעדות כאן מציעות תפריט קבוע, בשר, המבורגר ופיצות.

גם אוהבי בשר רוצים גיוון, וזה הרגע להבין את הדימוי הציורי של המנטור א. גולן שאמר שאי אפשר לאכול כל יום אנטריקוט.

(ונדמה לי שזו כבר הפעם השנייה שאני מביא את הדוגמה הזאת).

וואלה, באמת.

כמה טוב לנו שיש המון אופציות אסיאתיות למינן, שיפודיות, שווארמה, חומוס, אוכל כזה ואוכל אחר לגוון את החיים.

בינתיים כל מה שהגיע לכאן מאיטליה לא עפנו ממנו.

פיצות ופסטות בינוניות במקרה הטוב ותפלות במקרה הנורא.

ומה כבר ביקשנו?

קצת אוכל טוב לנחמה??

זה קשה?

 

במסעדה שנבחרה להיום הוזמנו מנות מרק כתום (גזר ודלעת) שהיה לא רע, הגיע לחם עם שני מטבלים שאחד היה מורכב מחלב וזיתים ירוקים והיה מעניין, ועוד מחית צהובה עם ריח של שום שלאחר דין ודברים הוסכם על דעת הכלל שזו גרסה מקומית לחומוס.

נעלבתי בשם המעדן.

לא דומה ולא על יד.

זו שהזמינה אמפנדס כבש, התלוננה מאוחר יותר שזה עולה לה בחזרה, זה שבחר פסטה קרועה תוצרת בית קיבל אטריות תעשייתיות, זה שהזמין תפוח אדמה ממולא גבינות, נהנה מאד, וזו שהזמינה סטייק עין ארגנטינאי התלוננה על מידת עשייה שיבשה אותו, קיבלה נתח גדול פי שתיים ומקולות המצמוץ שלה הבנו שנרשמה הנאה מושלמת.

בשל ריחוק העיר מהחיים, העלויות כאן יקרות יותר, מה שבא לידי ביטוי במחירי המנות, ולא נראה שהמקומיים סובלים.

מה שכן, בקושי הצלחנו לטפס 200 מטר עלייה בזווית של 45 מעלות.

מחר נצא לראות קצת טבע.

לילה טוב מקצה העולם.

 

22.11.2025

כשאין ציפיות אין אכזבות.

הבנו איזו רמה המלון, וככה נראית גם ארוחת הבוקר.

דלה מאד, והדלה ביותר עד כה.

אוכלים מה שיש ומוכנים ליציאה.

השמש עושה לנו בוקר טוב (נדיר באושוואיה), ועם מיניבוס, מדריכה ועוד שני מטיילים נוספים אנו יוצאים ליום חוויה שאיננו יודעים מה כלול בו.

 

פארק לאומי טיארה דל פואגו.

Parque nacional tierra del fuego.

" הפארק הוא אחד המקומות הכי דרומיים של שמורות טבע ארגנטיניות, כולל קו חוף לאורך תעלת ביגל (Beagle Channel).

הנוף כולל הרים, עמקים גדולי קרחונים (וולקניים/glacial), אגמים, נחלים וחופים.

יש בפארק גם טרובות (peat bogs) – אדמות לחות מאוד עם צמחיית סוג מוס שמייחדת את האזור.

הקו הכחול של החוף: הפארק משתרע עד לחוף הים בתעלת Beagle, מה שמאפשר שילוב של יערות וים באותה שמורה.

האזור היה מיושב בעבר על ידי עמים ילידים, כמו יָמהָנה (Yámana), ששרידיהם נראים באתרי קונצ’לאס (concheros) – ערימות של צדפות שהיו חלק מתזונתם.

המיקום של הפארק — בפאתי קצה העולם — הופך אותו גם לנקודת יציאה לטיולים לאנטארקטיקה. "

 

הסיור בפארק הוא בדיוק מה שמתאים לקבוצת פנסיונרים שבעה, שיודעת שמחר יהיה טרק רגלי, אולי מפרך, אבל היום זה בקטנה.

היינו ששת חברי הקבוצה פלוס שני נלווים דוברי ספרדית, כך שזה סיור פרטי בשמורה, שהייתה היום די ריקה מסיבה לא ברורה.

אולי חג מקומי שנחוג היום ואולי מזג האוויר, בכל מקרה, הסיור מורכב מנסיעה בין יעדים כמו תצפית כזו או אחרת, או הליכה בשבילי עפר (וקצת בוץ), מסומנים, שאסור לחרוג מהם, ומידי פעם עוצרת המדריכה החביבה להסביר על פרחים, עצים, תהליכים ביולוגיים או פיקנטריה היסטורית.

בפארק נמצאת הנקודה הדרומית ביותר בציר חוצה אמריקה, המתחיל באלסקה בנקודה הצפונית ביותר, ומסתיים פה.

עצרנו במרכז מבקרים לשוקו חם, כי האוויר החל מתקרר, ובתחנה הבאה, לחופו של אגם, שלפה המדריכה קופסאות לאנצ'-בוקס עם ארוחה קלה.

בשעה שתיים וחצי חזרנו לעיר, ולאחר מנוחה קלה הלכנו לחפש חנות להשכרת ציוד למחר.

 

יש לדעת, כי חברות הטיולים מכסות עצמן בדרישה לציוד בסיסי (לדעתן) לטרק. וכך יש ברחוב סן מרטין המרכזי מספר חנויות זו לצד זו שמשכירים ציוד למטיילים, לטרקים ולסקי.

עלתה סברה בקבוצה שמדובר בקומבינה מתוכננת בין מארגני הטיולים לבעלי החנויות, ונצטרך כנראה להמתין לתחקיר מעמיק של גיא פלג, כשיתפנה בעיסוקיו הנוכחיים.

 

בשעת ערב מוקדמת, לאחר שכל הסידורים סודרו, התפניתי לחפש משהו אחר לאכול בעיר הזאת.

בלשכת התיירות המקומית איתרו עבורי מסעדה אסיאתית, ולשמחתי הייתה במרחק של פחות מעשר דקות הליכה מישורית מהמלון שלנו.

בעוד חבריי בחרו את מה שטעים להם, אני הלכתי על מנת ראמן במסעדה שכונתית צנועה עם 18 כסאות, שמתנהלת על ידי שני מלוכסנים אמיתיים שלא דוברים אנגלית.

מיום שהכרתי את מרק הפלא הזה שיש בו המון רכיבים משביעים וטובים, אני מוכן להמר בכל מסעדה שיודעת לעשות מטעמים.

הביקורות המהללות לא אכזבו ונהניתי מאד.

מנת ראמן עם פיסות בשר, ביצה קשה וירקות, יחד עם בירה, במחיר של כ- 62 שקלים, לא נראה כהגזמה, בעיר שמחירי המזון בה גבוהים יותר מהרגיל.

החשיכה יורדת בשעה תשע וחצי בערב, והאור מתחיל בסביבות חמש, כך שגם אחרי הארוחה אני חוזר למלון באור של אחר צהריים, למרות שכבר אחרי תשע.

מחר יהיה מאתגר יותר.

שמרו על המורל וביחד נגיע רחוק.

כאן ירון הולנדר, בדיווח נוסף מקצה העולם.

אושוואיה, ארגנטינה.

 

23.11.2025

לאחר 23 ימים של טיול ארוך הגיע ה-יום שעשה לנו את הטיול הזה למיוחד.

בבוקר כתבתי לעצמי כי היום נצא לאחד הימים הקשוחים של מסענו, טרק ללגונת אסמרלדה.

הצטיידנו בהתאם לנדרש, והשמש שהפציעה (ולא חלילה שיש לנו תלונות), מאירה את השמיים בהבטחה גדולה.

 

הרכב שבא לאסוף אותנו הגיע בשעה 9 בבוקר.

שוב יש לנו טיול בוטיקי שלנו עם זוג ארגנטינאי נוסף, ומדריך צעיר קל רגליים.

המסלול מתחיל מרחבת כורכר ממנה נכנסים ליער.

שני דברים קורים בו זמנית.

האחד הטמפרטורה יורדת בכמה מעלות באופן מיידי, כנראה בהשפעת העצים הצפופים, והשני, הבוץ המובטח פורץ במלוא עוזו כבר מדקות הפתיחה, ומלווה אותנו לכל אורך המסלול.

את הבוץ ניתן לעבור בכמה אופנים.

באמצעות דריכה על גזעים, אבנים בולטות או מקטעים מסודרים של גשרי עץ, או דוך בתוכו.

אי אפשר להתחמק, וזה חלק מהדיל. ברגע שמבינים ומפנימים, הבוץ הופך לחלק משמעותי מהחוויה הכוללת.

בקטעים חשופים מיער, השמש צובעת את הנוף סביבנו בשלל צבעים מטריפי חושים, וכל תמונה הופכת מייד לגלויה (כאילו ועוד יש בכלל דבר כזה).

המסלול אינו נחשב קשה, עובדה עברו אותו גם הורים לילדים קטנים (עם הילדים כמובן), אך אורכו כ-12 ק"מ במצטבר, ועם מוסיפים בוץ וטמפרטורה סביב או מתחת לעשר מעלות, החוויה עשויה להיות פחות מלבבת.

מדובר בצעידה רצופה של שעתיים לערך לכל כיוון, כאשר אצלנו התארכה בשל צורך בצילומים פוטוגניים במיוחד.

 

בשלב מסוים מתחיל להצטרף לנוף פלג מים שוצף היורד מן ההרים המושלגים, ומוסיף נופף יופי וצליל מים מפכים ומעניק לחוויה סאונד של טבע נקי.

 

לאחר טיפוס והתבוססות, והשתדלות לדרוך רק על משטחים קשים, השביל עולה בחדות לרחבה נישאת וממנה מביטה עלינו לגונה מדהימה בכל הגוונים שבין ירוק לכחול, עם רקע משגע של הרים נישאים שפסגתם מושלגת, וממעל שמים כחולים משובצי עננים.

למות כמה שזה יפה.

 

" מה זה לגונת אסמרלדה?

זהו אגם הררי ב־Reserva Natural Valle Tierra Mayor, כ-18 ק״מ צפונית לאושואיה.

המים שלו בצבע ירוק־אזמרגל (אימרה־לד), וזה נובע מהסדימנטים הנובעים מקרחון בשם Ojo del Albino.

סביב האגם יש נוף הררי, יערות lengas, מרבצי טורב וכן קרחון תלוי ".

ואם זה לא מספיק, אומר לנו המדריך המלווה, אנחנו נעצור בנקודה הבאה הנקראת "רפיוג'י".

אנחנו, שגדלנו בממלכה המאוחדת וכולנו דוברי אנגלית אוקספורדית, מתקשים להבין מדוע נקודת העצירה הבאה נקראת "פליט", ועל מנת שנרד לשורש העניין אנו צועדים על שפת האגם, ומקיפים את מחציתו, כשהשביל ממשיך אל תוך צמחיה עבותה בה ניצבת בקתה בצורת כדור משושים (כמו ביוספרה), וכאן בפנים, חמים ונעים, שולחן גדול במרכז וכיריים בצד.

אנחנו מתיישבים וחיש מוגש לשולחן קעריות עם בשרים מעושנים ונקניקים, גבינה צהובה וזיתים, ולחמניות טריות. בקבוק יין אדום עובר בין הסועדים, והמדריך מערבב תבשיל כלשהו על הכיריים.

זה היה תבשיל שהכיל תפוחי אדמה, עדשים, בשר ותבלינים והיה מעולה וטעים מאד.

(זה לא שהוא בישל במקום, אלא הביא איתו כל הדרך ורק חימם בבקתת המילוט)

כל השילוב הזה עם השמש שחודרת דרך החלון הגדול, וחום התנור, עם אוכל מנחם אחרי מאמץ גופני לא פשוט היה בול במקום, ואם היו מציעים לנו מיטות לשנ"צ, כנראה היינו מאמצים במיידית, בדיוק כמו רעיון שיגיע מסוק ויחזיר אותנו מכאן.

 

הדרך חזרה הייתה מהירה יותר ולא כללה עצירות לצילומים גם כי מזג האוויר התקדר והתאפר.

 

חזרנו למלון ורצנו להחזיר את הבגדים לחנות ממנה נשכרו.

כולנו הסכמנו כי זה היה יום וואו, ויעידו שלל הצילומים, המביאים קמצוצה של החוויה.

ואם מישהו קורא את זה ועדיין מתלבט אני אומר לו וואמוס.

לך על זה ולא תצטער

(הפניה גם לקוראות כמובן).

 

לארוחת ערב יצאתי לשוטט ומצאתי ממש חמש דקות מהמלון חנות קטנה שיש בה צ'וריפן, הנקניקייה ששמעתי אגדות סביבה.

מה כבר יכול להיות רע בנקניקיה טובה בלחמנייה עם צ'יפס ובירה?

היה טוב מאד, ובמקום.

 

מחר נצא להפלגה אחרונה בטור הזה, אם כי למען מטרה אחרת.

יש למה לעקוב.

 

24.11.2025

 

יום אחרון במקום הקר והמדכא הזה.

עם כל היופי של הטבע ההתמודדות עם קור כואב שחודר לעצמות לא באה לי בטוב.

כבונוס על התנהגותנו הטובה, הגוגל מבשר על 100% סיכוי לגשם.

אני פשוט לא אוהב את זה.

היום נצא לשיט בתעלת ביגל ו(אולי) נראה פינגווינים ועוד.

 

" תעלת ביגל (Beagle Channel) היא אחת מהתעלות הדרומיות החשובות ביותר בקצה הדרומי של יבשת אמריקה, באזור המכונה “ארץ האש” (Tierra del Fuego). היא מהווה מפריד טבעי בין האיים השונים של האזור, ומשמשת כנתיב ימי אסטרטגי ומסלול תיירות מרהיב.

התעלה נמצאת בין:

צפון: האי הגדול של ארץ האש (טיירה דל פואגו), שבחלקו המערבי שייך לצ'ילה ובמזרחו לארגנטינה.

דרום: איים קטנים יותר וביניהם האי נברינו ואי הוסטה שבשליטת צ'ילה.

אורכה כ־240 ק"מ ורוחבה נע בין 5 ל־13 ק"מ.

מימיה מחברים בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט, יחד עם מצר מגלן ותעלת דרייק.

התעלה נודעת בנופיה הדרמטיים: הרים מושלגים, קרחונים, מושבות פינגווינים, אריות ים וציפורים ימיות.

התעלה נקראת על שם ספינת המחקר הבריטית HMS Beagle, שעל סיפונה הפליג צ'ארלס דרווין בשנות ה־30 של המאה ה־19.

התעלה הייתה מוקד מחלוקת גבול בין ארגנטינה וצ׳ילה, כולל עימות צבאי כמעט-ממשי בשנות ה־70, שהסתיים באמצעות תיווך הוותיקן.

האזור נחשב יעד תיירות פופולרי במיוחד:

טיולי שיט לצפייה בפינגווינים, אריות ים ולווייתנים.

ביקור באי "האריות" (Isla de los Lobos) ובאי הפינגווינים ".

 

אין לי שום הסבר הגיוני איך זה קורה בכל פעם שאנחנו מגיעים להפלגה כל המקומות האטרקטיביים תפוסים, ואנחנו מחפשים מקום באמצע האולם התחתון.

בכל הספינות הארגנטינאיות הספסלים צפופים. עובדה.

אבל, כאשר מגיעים לסוג של אטרקציה, ולא משנה עד כמה קר בחוץ, כולם רצים החוצה לצלם.

וכך בדיוק קרה כאשר הספינה עצרה ליד המגדלור, היכן שכלבי ים וקורמורנים חיים בשלווה, וכך גם ליד אי של הפינגווינים החמודים.

כבר ראינו את בעלי החיים הללו באין ספור גני חיות בעולם, ובכל זאת לצפות בהם ממרחק מטרים בודדים כשאנחנו אלו שבכלוב, והם החופשיים, הופך את העניין לסוג של צדק מרתק.

פשוט קשה להתנתק מבעל החיים המשדר מתיקות שכזו.

כפי ששטנו בערך שעתיים לכאן, כך נדרש מהספינה גם לחזור, במזג אוויר שהתקדר והפך גשום לכל אורך ההפלגה, והקטמרן, על אף היותה יציבה יותר מספינה בעלת שדרית אחת, התנדנדה לא מעט.

בירידה לחוף המתין לנו גל קור שהבריח אותנו למלון, רק כדי שנוכל לפרוק ציוד מיותר וללכת למצוא משהו לאכול.

 

המקום שמצאתי אתמול קסם לחבריי ששמחו להגיע למקום שכונתי לא מפונפן, עם מאכלים ביתיים בטעם אחר.

לאחר ששבענו ירדנו לראות צד אחר בטיילת שלא הגענו אליו, אבל שוב הקור חודר העצמות ניצח אותנו וחזרנו במהרה אל קירות המלון החמים.

נקום בבוקר ונצא אל שדה התעופה, כדי להיות כמו הציפורים שעוזבות מקום קר, על מנת להתחמם במקום חיובי ונעים יותר.

ועל כן אסכם בפעם האחרונה את הדיווח.

כאן ירון הולנדר, אושואוויה, ארגנטינה.

 

סמבה דה ברזיל, חלק ד'

25.11.2025

 

מישהו פתח עלינו עין.

אמש, בסיכום היום, כתבתי כי בבוקר נפרד לשלום ולא להתראות, מקצה העולם הקפוא הזה, והנה, על הבוקר הודעה ראשונה, כי הטיסה הראשונה מתוך שתיים זזה משעה 12 לשעה שתיים.

ניחא.

אחר כך התבשרנו כי טיסת ההמשך מבואיינוס איירס לא תקרה היום אלא מחר בשש בבוקר.

אחר כך הטיסה משתיים זזה לארבע, ושוב, מארבע לחמש וחצי.

 נקבע לנו מלון ללינת לילה בב.א. ורק בבוקר נמשיך.

אין מה לעשות מלבד לזרום עם השינויים.

הלכנו לטיילת להשלים פערים וחוסרים.

הרוח שקטה, והיה סבבה לגמרי לצעוד, עד המזח המחבר את שני חלקי היבשה, שבקצה שלו ניצב מטוס דקוטה ישן, ובחזרה.

בדרך התנחמנו בכוס שוקו חם וצ'ורוס טרי ומתוק.

בשעה אחת הגיעה ההסעה לשדה התעופה, בתקווה ותפילה לסיום האפיזודה.

שדה התעופה הפצפון של אושואוויה מכיל בערך שלושה עד ארבעה שערי עליה למטוס וקצב הטיסות בו רגוע מאד

העברנו זמן כדי למצוא מקום לעוד זמן, כפי שאמרו בעבר, חברי "כוורת", ומבעד לחלונות הגדולים ניבטו ההרים המושלגים בפסגותיהם, עם עננים כבדים נמוכים המכתרים את פסגתם, שמקיפים את העיר הדרומית, בעוד שעוד מעט ניפרד ממנה בקור, ולא בגעגוע.

 

אני חייב לציין את הסתייגותי האמיתית ממקומות קרים וגשומים על פני כדור הארץ.

אני לא נהנה מכאב חודר עצמות, ויהיה הנוף הכי הכי שבעולם, הנאתי לעולם לא תשתווה לזו שיש במקומות חמים עם שמש קופחת ושמים כחולים.

ואז יהיה מי שישאל, (ובצדק) " אז למה נסעת? ", ואני אענה כמו שענה זה שטיפס ראשון להימליה, "בגלל שזה שם".

לפעמים מתפרצת לי הפולניות וזה בסדר לקטר, כי מה עדיף?

טיולים בנופים משכרים באוויר צלול, או לשמוע שוב ושוב את מחריבי ישראל, ולהיכנס לדיכאון מאלה?

יאללה, אינשאללה וישלחו כל אלו לאושואוויה (שהחלה כמושבת עונשין של אסירים), לכלות כאן את ימיהם.

 

וואמוס, בואנוס איירס בדרך, ומשם כבר רואים את אדי המים של מפלי האיגוואסו האדירים.

 

שעה וחצי באוויר, הדיילות עוברות ומחלקות שתיה קלה ושקית קטנה עם שלושה ביסקוויטים.

האמת? לא ציפיתי למחווה המיוחדת הזאת, ומעניין כמה ביסקוויטים קיבלו שמונת מושבי הביזנס.

 

נחתנו לקראת תשע בערב בבואנוס איירס שקיבלה אותנו בחמימות נעימה, סרחיו החביב שקיבל אותנו כשהגענו לראשונה, המתין לנו ביציאה ולקח אותנו למלון שהוזמן הבוקר.

 

מלון צנוע אך סביר מאד למטרה שלשמה התבקש.

פאלרמו, התברר כאזור תוסס וצבעוני מלא מסעדות ופאבים.

 

מצאנו (סופסוף) שווארמה לא רעה חמישים מטר מהמלון, ואיך שהיינו רעבים, זה היה הדבר הכי טוב לשעה ולמקום.

הלוואי ויכולנו להישאר כאן יותר.

בינתיים הולכים לישון כמה שעות קצרות כי הטיסה לאיגוואסו בשבע בבוקר, וסרחיו יאסוף אותנו בארבע וחצי.

לילה טוב, ומחר יהיה הרבה יותר טוב.

 

26.11.2025

ארבע וחצי בבוקר, לאחר שנת לילה קצרצרה אך עמוקה, סרחיו כבר מחכה לנו בפתח המלון.

ארזנו את בגדי החורף החמים שנדמה כי כבר הלכו לבד, ועם מכנסיים קצרים וסנדלים, אנחנו מוכנים לקבל את החום באהבה.

האוויר  בחוץ נעים, ביעד שלנו עכשיו 17 מעלות, ובצהרים יגרד את השלושים.

לפחות מטייל אחד יחייך היום בכיף גדול.

 

הגענו בחמש בבוקר לאחד מתוך חמשת שדות התעופה שיש בעיר.

50 דקות של תור ארוך שהסתיימו בהפתעה נעימה אצל דיילת קרקע יהודייה דוברת עברית.

עמדנו בזמנים, ושעה לפני המראה כבר היינו ליד שער היציאה, עם קפה של בוקר.

מכאן טיסה צפונה כמעט שעתיים.

נהג-מדריך ימתין לנו, כרגיל, לאיסוף.

בטיסה הזאת לא הוגש כיבוד אלא רק כוס מים, תה, קפה, ומוגזים.

מזל שבאנו שבעים.

לפני נחיתה, ממושבי במעבר מעל הכנף, הספקתי לראות אופק ירוק מלא צמחיה ממתין לנו למטה.

 

לאחר שמריה המדריכה אוספת אותנו, אנחנו נוסעים תחילה למלון, להשאיר את המזוודות.

הדרך משדה התעופה מלאה עצים ירוקים, השמים נקיים מעננים, השמש נותנת עבודה, והכל נראה הרבה יותר חיובי.

 

העיר איגוואסו בצידה הארגנטינאי צנועה וחיים בה כשמונים אלף איש, בעוד הצד הברזילאי גדול פי ארבעה ממנה.

לוקח קצת זמן לעבור בין המדינות, והדרך עוברת בנתיבים מהירים ומודרניים.

למזלנו המיניבוס שלנו מגיע עם לוחית רישוי ברזילאית, דבר שמקצר תורים.

(ויש כאלה ארוכים מאד).

הכביש בתוך השמורה עובר בג'ונגל סבוך אמיתי, אורכו 11 ק"מ עד המפלים, ומהירות הנסיעה מוגבלת ל-40 קמ"ש בלבד.

מידי פעם רואים בעלי חיים אופייניים שצצים בשולי הכביש, כמו לטאות, פרפרים ועופות.

 

" מפלי איגואסו (Iguazu Falls) הם אחד מאתרי הטבע המרשימים בעולם, מערכת אדירה של מאות מפלים לאורך נהר איגואסו, על הגבול בין ברזיל לארגנטינה (ובנקודה קרובה גם לפרגוואי). הנה כמה פרטים מעניינים:

מה מיוחד במפלים?

יש כ־275 מפלים שונים!

רוחב מערכת המפלים מגיע ל־2.7 ק״מ.

גובה חלק מהמפלים מגיע עד 80 מטר.

החלק המרשים ביותר נקרא "גרון השטן" (Garganta del Diablo) – מפל עצום בצורת פרסה עם כמות מים אדירה.

האזור מוקף בג’ונגל טרופי ומהווה חלק משמורת טבע. ניתן לפגוש שם:

טוקאנים, קופים, פרפרים צבעוניים,

וחיות בר נוספות..."

 

ברגע שהרכב עוצר נעצרת הנשימה מול קיר המפלים (הראשון מתוך כמה).

פשוט לא נתפסת כמות המים היורדת כאן בכל שניה.

אנחנו, המגיעים ממדינה פחותת משאבי מים, נלהבים מכל אגם ומפל שרואים בחו"ל, וכמו שתדיר קורה בבאפלו, ארה"ב, או מפלי הריין בגרמניה אנחנו ממלמלים בסוג של קנאה גלויה "ס'עמק, כמה מים יש לאלה", וחושבים בקול לו היה ניתן להזרים חצי שעה מפה לכנרת שלנו.

 

הצד הברזילאי  של המפלים מאפשר מבט על, או מהצד על האשדות.

מחר, בצד הארגנטינאי נלך ונשוט למרגלותיהם.

לאן שלא הולכים שאון המים מושך אותך לעוד תמונה ועוד וידאו של אותו דבר, ועדיין נשארים נדהמים מיופיו ועוצמתו של הטבע.

 

מעלית שלוקחת אותנו מגובה המים אל מתחם אוכל ומתנות, מביאה אותנו גם למסעדת בופה.

 הלכנו על הדיל המוצע, ואכלנו עד להתפוצצות הקורקבן.

לאחר התאוששות יצאנו אל פארק ציפורים סגור בתוך צמחייה מטופחת.

זהו נתיב מעגלי סגור ובו כלובים המדמים תנאי טבע לשפע בעלי חיים.

המסלול מתפתל כמו תור בשדה התעופה, עד כי ישנה תחושה שזה כבר חוזר על עצמו יותר מידי פעמים.

 

לקראת שעה ארבע וחצי יצאנו מהפארק ונפלנו שדודים ברכב שהחזיר אותנו לארגנטינה ואל המלון.

מחסור חמור בשעות שינה נורמליות נתן אותותיו.

אנחנו בונים שנחזור בזמן שנספיק ליהנות מהבריכה המפתה של המלון היפה.

ואכן, בשעות אחר הצהריים, כשהשמש עוד שולחת קרניים אחרונות אנחנו מפקירים עצמנו בבריכה היפה, לשחרור שרירים תפוסים.

נופש או חופש, לא??

 

לאחר קפה מתחייב בחדר ירדנו "לקרוע" את העיר, שזה אומר להלך בשאנטי 500 מטר לכל צד של המלון, בחלק התוסס ביותר בסביבה.

בירה ונשנושים לפני שהולכים לישון.

מחר, הצד השני של המפלים.

יהיה מוי.

 

27.11.2025

 

מלונות טובים נמדדים בפרטים הקטנים.

מכונה לסחיטת מיץ תפוזים טרי, למשל, בארוחת הבוקר.

ברגע שמבינים שמלון משדר אלגנטיות מאופקת, שהעובדים שמגיעים איתם במגע, אדיבים ויעילים, ששטחי הציבור גדולים, והבריכה הגדולה והיפה מציעה מספיק מקום להרבה אנשים, מתחילים לחפש (בקטנוניות יש לומר), איפה המלון החליק, כאילו בשביל לומר, לא הכל מושלם.

אבל מכונת סחיטת התפוזים סוחטת גם את מלוא המחמאות לארוחת בוקר טובה מאד (ביחס לכל מה שראינו עד כה), ומשאיר אותי חסר תלונות.

אחרי שישנו נהדר במיטה הענקית והנוחה, בחדר המואר והמרווח, ירדנו כאמור לארוחת הבוקר, ולאחריה ציפתה לנו מריה החמודה, בהודעה כי כדאי לנו להזדרז כי צפויים עומסים באתר.

 

היום נבקר בצד הארגנטינאי של מפלי איגוואסו.

למרות שיצאנו מוקדם, כבר השתרכו תורים לרכבת הקטנה שנוסעת ישירות אל אחת האטרקציות של המפלים.

נסיעה מתונה מאד שלוקחת כעשרים דקות ואנחנו יורדים בתחנה ממנה מתחיל שביל באורך כקילומטר על גשר שנחרב בהצפות לפני שנתיים,  ומאז נבנה מחדש.

הגשר עובר מעל נהר האיגוואסו הרחב מאד. מעל הגשר נראים שרידי הגשר הישן הממתינים לפינוי, והמון אנשים הולכים בשני הכיוונים באופן מאד מסודר.

" "מפל השטן" (Garganta del Diablo) הוא החלק המפורסם ביותר בתוך מפלי איגואסו, הנמצאים על הגבול בין ארגנטינה לברזיל. זהו מפל עצום בצורת פרסה שמשמש נקודת תצפית מרשימה ומרכזית במערכת המפלים, ומציע הצצה קרובה לעוצמה המרהיבה של הטבע.

מאפיינים: למפל צורת פרסה, ברוחב של כ-150 מטר ובאורך של כ-700 מטר. גובהו המקסימלי הוא 82 מטר, והוא נחשב למפל הגדול והעצמתי ביותר במערכת ".

ואכן, המפל הזה שיש לו צורת משפך ענק הוא מראה מהפנט של עוצמת הטבע.

רסיסי המים שעפים סביב מוסיפים חיוכים בשל הפגת החום שהם עושים.

המוני המבקרים מגיעים עד לכאן. מרביצים רצף תמונות וחוזרים את כל הדרך, על מנת לעבור לשלב הבא אליו נגיע עם אותה רכבת שבאנו איתה, אבל הפעם נרד בתחנה הראשונה.

מערכת שבילים תלויים העוברים בתוך הג'ונגל לאורך של כשני קילומטר, מעניקים מגע קרוב אך סטרילי לטבע.

אין כאן פחי אשפה, ולכן אין לכלוך, בקבוקים משומשים, שקיות ושרידי ארוחות.

המבקרים הרבים המגיעים לכאן מודעים לשמירת הטבע כמות שהוא, ותמיד תשאל השאלה הכואבת, למה לא אצלנו?

והתשובה פשוטה ככל האפשר תהיה זו שתאמר שחינוך מתחיל בבית.

 

מערכת השבילים מסתיימת במתחם מזון מגודר כולו כקלוב ענק כדי לא לאפשר לקופי הג'ונגל מגע עם מזון אנושי.

מכאן גם אנו מופנים לטרמינל בו עומדות משאיות פתוחות ועליהן שורות מושבים.

משאיות אלו, נוסעות בדרך עפר שנבראה מתוך הג'ונגל כדי להביא אותנו אל ה- היי לייט של כל האתר, על שלושת המדינות האוחזות בו.

שייט אל תוך המפל.

 

המארגנים מבטיחים שכולם יירטבו, לחלוטין, ולשם הביטחון הם נותנם שקים עמידים למים לעטוף את הציוד האישי, ולאחר שירדנו כמאתיים מדרגות הגענו למעגן סירות פתוחות שגם בהן יש שורות מושבים.

בניגוד לכל ההפלגות שעשינו בטיול הזה, זו תהיה הזכורה מכל.

הקפטיין פתח מבער והספינה הקלילה טסה מעל הנהר השוצף, מתיזה רסיסי מים גדולים.

ערוץ הנהר הלך והפך לצר והמים גועשים יותר ויותר.

לפנינו צצו אותם מפלים שראינו מרחוק וממעל.

הפעם נסתכל למפלים בלבן של הקצף. הסירה הגיעה קרוב ואז... שפיץ אדיר של מים נחת על כל הסירה, בטרם הספקנו להתאושש, הגיע "פלאסק" (מכה באידיש שכואבת יותר), והביא לנו וואחד צ'אפחה מהצד השני (אולי בשביל האיזון הבין-גזעי), וזה רק המבוא לעתיד לבוא, כי הקברניט מפנה את החרטום לגל עצום וגועש שפורץ מתוך הסלע כמאיים להטביעו.

הייתי בכל מיני פארקי שעשועים ואקסטרים בעולם, בהם מנסים לדמות אפקט של פחד, אבל השייט הזה, זה הדבר האמיתי

חוויה של once in life time.

רטובים עד לשד עצמותינו ( עכשיו המושג ברור לכולם), חזרנו אל המתחם בו חיכתה לנו מאריה, והמיניבוס שלקח אותנו בחזרה למלון.

נשאר לנו זמן טבילה בבריכה באור שמש, ולאחר מקלחת יצאנו בעקבות ההמלצות אל מסעדת la rauda המומלצת.

לילה אחרון בארגנטינה, ואי אפשר לעזוב בלי לקחת נתח בשר איכותי.

פילה מיניון מצד אחד, קארפצ'ו מצד שני וסטייק עין רך ונימוח בשלישי, השאירו לנו טעם טוב מהביקור בארגנטינה.

מחר בשמונה ימתין לנו נהג לקחת אותנו לשדה התעופה להמריא לריו דה ג'נרו.

 

28.11.2025

סיפורו של מנחוס.

 

אמרו לנו להיות בשמונה בבוקר בחוץ לחכות להסעה, כי צפוף במעברי הגבול, בדרך לשדה התעופה.

אז אמרו...

אנחנו דווקא הקפדנו על זמנים (וזו ההזדמנות להודות למ"כים בטירונות), זה הארגנטינוס שזילזלו לנו בזמנים.

20 דקות על הבוקר.

כמעט שלחתי את הנהג דקה להקיף את האיגוואסו.

 

במעבר הגבול הארגנטינאי השתרך תור ארוך.

הנהג שאסף אותנו לקח את הדרכונים להחתמה, והתהליך התארך מידי.

לעומת זאת הצד הברזילאי תיקתק את ההחתמה בצ'יק, היינו בערך חמש דקות וחזרה לרכב.

 

הנהג נותן לנו שיעור קצר בפורטוגזית שימושית

אובריגדו תודה, לגבר.

אובריגדה, תודה לאשה.

בשדה התעופה המקומי מתרחש אירוע תמוה.

באנו עם כרטיסי עליה למטוס לאחר שעשינו צ'ק אין, ובכל זאת התבקשנו לעמוד בתור כדי להנפיק את המדבקות ששמים על המזוודות.

אחר כך, בחוסר יעילות משווע, הועברנו לדיילי הקרקע שכבר נעשתה כל מלאכתם, והם עבדו באיטיות מורטת עצבים (אולי על מנת להביא את הנוסעים רגועים יותר לטיסה?), וכאשר כבר סיימנו את הבירוקרטיה נותרו לנו כעשר דקות להגיע לפתיחת שער העלייה למטוס, שבו, איך לא? שוב עמדנו בתור.

אבל סוף טוב חייב להיות, הרי לא ימריאו בלעדינו.

בעוד חלק מהנוסעים נשלחו להיכנס דרך שרוול ופתח קדמי, אחרים, בהם אני למשל, נשלחנו קרקעית, ולעלות למטוס במדרגות מפתחו האחורי.

לבסוף, לאחר כל זאת פרצנו אל כחול השמיים, דרך צידה הזוהר של הדמעה השקופה.

שעה באוויר צוות המטוס עובר עם עגלה, התפריט מציע קפה, קולה זירו וגזוז גאוורנה (טעים), ובחירה בין חטיף מלוח למתוק.

בעוד חלקה המזרחי של הקבוצה הלך על המלוח והדעות עליו היו חלוקות, הצד המערבי בחר במתוק ולא הצטער, אם כי הייתי מעדיף אפשרויות בחירה מעניינות יותר כמו תפריט יפני להודי, למשל. ואולי, יש פה פתח לחברת התעופה למקצה שיפורים.

 

"כי שם בנות בצבע שוקו, ותלבושתן קליפות בננה..." זמזם לי השיר במוח לקראת המפגש הצפוי עם מולאטיות בקצב סמבה.

כמה שמענו וראינו את התיאורים על העיר התוססת הזאת, הגיע הזמן לחוות אותה כקינוח של המסע הארוך שלנו.

ממקומי המבאס  מעל הכנף, בקושי רואים משהו, מה שכן רואים זו צפיפות איומה של מבנים אפורים חסרי ייחוד. לא מראה מלבב במיוחד.

 

בחוץ 28 מעלות, חמים ולח בכיף.

משדה התעופה יוצאת אוטוסטרדה בעלת ארבעה נתיבים בתנועה צפופה ועמוסה, כנראה בגלל שהיום יום שישי, ואנשים ממהרים הביתה לקידוש.

הכביש המהיר חוצה שכונות סלאמס של עוני ועולב.

 

הנהג שלנו קצת מבולבל ומביא אותנו למלון הלא נכון, אבל היה מלא מרץ ועליזות.

מזל שיש מי ששם לב, והוא גם במקרה כותב את השורות האלה.

הרחוב המקביל לשדרת החוף, בו אנו נוסעים, מזכיר לנוכחים את רחוב אלנבי, והתנועה זזה באיטיות.

 

מרגע שהגענו למלון החלה מסכת אירועים שהלכו והדרדרו מרגע לרגע, וסיכלו את כוונת הבנות לשופינג באלנבי, ושל הגברים שרצו לרדת מיידית לחוף.

הנהג החמוד שהביא אותנו, עצר בשדרה מול המלון, אמר לנו לרדת, ואמר שהוא יתקרב למלון יותר, ומרגע שירדנו נכנס לרכב ובמקום ליהכנס לכביש הגישה, פספס את הכניסה ונעלם לנו עם המזוודות.

דקות ארוכות עברו עד שחזר ובינתיים רצו לנו סרטים בראש.

(בעיקר, מה יש לו לעשות עם המון כביסה מלוכלכת של שלושה שבועות ?).

 

הבנות נכנסו לתת חוות דעת על המלון שנבחר עבורנו, ולבדוק את החדרים.

הן חזרו מזועזעות וכועסות.

עלינו לראות במה מדובר, וראינו מלון עלוב ומיושן. חדרים קטנים כצינוק עם חלון מזערי הפונה לחצר.

(וזה מוזר כי למלון יש ציון גבוה וביקורות טובות בבוקינג, ולא ברור על מה)

בקיצור, לא לילד הזה פיללנו.

שיחה מהירה (בכעס מאופק) עם מארגן המסע למצוא פתרון, שלח אותנו למלון סמוך שנראה אלגנטי, אבל ללא שלושה חדרים זמינים מהיום אלא רק ממחר, ולהיום יש לו להציע רק שניים קטנים.

הפקידה שולחת אותנו למלון אחר של אותה רשת שנמצא כשני ק"מ הלאה משם על קו החוף, בהבטחה ברורה, לאחר שביררה, כי יש שלושה חדרים גדולים זמינים.

וודאנו איתה שיש חדרים. שלושה. זמינים.

לפחות פעמיים.

 

שתי מוניות לקחו אותנו לשם, ומה התברר?

גם כאן אין שלושה חדרים זמינים.

אלא רק אחד.

שוב שיחה עם הסוכן שמציע לנו לקפוץ למלון נובוטל הנמצא כמאתיים מטר משם.

בנובוטל יש חדרים זמינים.

 

תחילה הפקידה החמודה (אך סתומה לגמריי) שולחת אותנו לראות חדרים קטנים, ואת הבריכה (המנצחת) על הגג.

חזרנו לשאול אם יש חדרים גדולים יותר, והיא שלחה אותנו לראות שלושה סוגים של חדרים.

ואומרת שכל אחד זמין אחד מסוגו.

זהו?

הבאנו את כל החברים, לסגור עסקה, ואז היא אומרת שיש שניים גדולים ואחד גדול יותר. (עם שתי מיטות זוגיות במקום אחת).

כאן נשברנו, וסגרנו לחמשת הלילות הבאים בבחינת מה שיהיה, הוא שיהיה.

 

רעבים כזאבים בשנת בצורת, יצאנו למסעדה הקרובה, ובדיוק כשנכנסנו נפתחו ארובות השמים למטח חגיגי במיוחד.

האם מישהו למעלה מנסה לרמוז לנו משהו?

לו זה היה באור יום בטח היינו רואים קשת, כסימן לזה שבונה עולם נרגע.

 

האוויר חם והמבול, מבול.

ברוכים הבאים לטרופיקנה.

ואם כל זה לא הספיק, וחשבנו שאוכל מנחם, הגיע המבורגר הכי רע שאכלתי בחיי.

הוגש קר, כי כנראה המתין ששאר המנות יצאו, היה דל  בתוספות ולא טעים.

גם הצ'יפס הנלווה הגיע באותה טמפרטורה, ומזל שהבירה הגיעה קרה, ולא להיפך.

נקווה שמחר יום חדש, יהיה לגמרי אחר.

לילה טוב מריו דה ג'נרו.

 

29.11.2025

 

בוקר שמש ברזילאי.

קרנים זהובות מצליחות לחדור את הווילון הכבד ולפגוע בול בפוני.

 

ארוחת בוקר עם הרבה פריטים, אך כפי שהמלון האחרון התהדר במכונה לסחיטת תפוזים, כאן מוגש מיץ גויאבות, שמבחינתי זהו קלף מנצח בפני עצמו.

מול המחסור הארגנטינאי בפירות, כאן מוגשים אבטיח ואננס, בננות, וענבים, פאפיה ומלון, ועוד.

גם מבחר הלחמים גדול יותר אם כי מפתיע לראות לחם כפרי מפתה ופרוס אבל למה מוגש עדיין קפוא?

 

יום שבת, כולם בים, זה נכון תמיד, ונכון כפליים בריו דה ג'נרו, בחוף אולי המפורסם מכולם.

 

בני המדריך הישראלי (לשעבר), פוגש אותנו, ולפי תנאי מזג האוויר הוא מחליט להתחיל את היום בסיור בפאבלות (פ' לא דגושה).

בדרכנו חולפים ליד הלגונה היפה והפארק המקיף אותה.

 

אנחנו מתחילים את הסיור בפאבלות במופע מרהיב של קפוארה עם נוף מרהיב של שכונה צפופה במיוחד.

הפאבלות הן תופעה חברתית של מוזנחות מאורגנת.

יש פשע, גלוי לחלוטין, אבל חוקי המקום ושליטת המאפייה המקומית מייצרת דווקא ביטחון כל עוד נוהגים על פי החוקים המוכרים למקומיים.

למשל יש מקומות בהם מותר לצלם, ואחרים בהם אם תרים מצלמה, כנראה שיהיה מי שיחרים אותה.

אז לא מצלמים את דוכני הסמים ואת החבר'ה של סיירת פאבלה.

אשפה שמצטברת ברחובות שמפונה על ידי יחידה מקומית, חשמל פיראטי, מכירת סמים גלויה, וחבר'ה חמושים בכבדות, כאילו הם ביחידה מובחרת ולא חייליו של הברון.

ובכל זאת התנועה בעיקרה של אופנועים רועשת ותוססת, ומדהים כל הסח'לה הזה, שכולם חיים איתו בשלום, ובין זבל לסחי פתאום חנות מפונפנת עם מותגים ומספרות.

ציורי הקיר הצבעוניים הופכים את הקיום לעליז יותר.

חלונות פתוחים של הבתים מאפשרים הצצה לחיי היום-יום של המקומיים.

 

בדרך להר הקורקווואדו (הגבנת) שם נמצא פסל ישו הענק אנו חולפים ליד מועדון הכדורגל  הכי גדול ומפורסם (פלמנגו) עם ציורי הקיר המרהיבים.

את העלייה להר ולפסל אנחנו מעדיפים לעשות עם הרכבת המודרנית.

" פסל ישו הגואל (Cristo Redentor) הוא אחד מסמליה הידועים ביותר של ברזיל ושל העיר ריו דה ז'ניירו. הנה כמה פרטים בולטים עליו.

הפסל ניצב על פסגת הר קורקובדו בגובה כ-710 מטר מעל פני הים, בתוך יער טיז׳וקה – אחד היערות העירוניים הגדולים בעולם.

גובה הפסל עצמו: כ-30 מטר

גובה הבסיס: כ-8 מטר

רוחב הידיים: כ-28 מטר.

הבנייה החלה ב-1922 והסתיימה ב-1931.

הרעיון להקים פסל דתי במקום עלה כבר במאה ה-19, אך הוא יצא לפועל רק בשנות ה-20 של המאה ה-20.

הפסל הפך לאייקון בינלאומי ולסמל של שלום וחסד.

בשנת 2007 נבחר לאחת מ־שבעת פלאי עולם החדשים.

הוא מהווה אתר תיירות מרכזי ומקום עלייה לרגל לנוצרים מכל העולם".

 

בני מציע לנו בופה לצהריים, חלקנו הסתדר עם המבחר וחלק פחות.

אנחנו יוצאים מהארוחה בסיור רכוב בדאון טאון ריו.

למזלכם, אומר בני, היום שבת, ולא עובדים ולכן התנועה בכביש זורמת הרבה יותר מהר, מאשר בימי עבודה.

אנחנו מתרשמים מהבנייה הקולוניאליסטית בסגנון אירופאי שהותירה חותם בחלק זה של העיר, שנראה מטופח ועשיר יותר.

 

המדרגות הצבעוניות הן עוד אתר חובה "שחייבים לראות".

וכך מספר לי צ'אט ידידי היקר

" מדרגות סלארון – (Escadaria Selarón)

מיקום: בין שכונות לַאפָּה וסנטה תרזה בריו דה ז'ניירו, ברזיל.

האמן: חורחה סלארון (Jorge Selarón), אמן צ'יליאני שחי בריו.

המדרגות מצופות ביותר מ־2,000 אריחים צבעוניים מיותר מ־60 מדינות.

סלארון התחיל לשפץ אותן בשנת 1990 כפרויקט אישי קטן, שהפך לאחד הסמלים הבולטים של העיר.

האמן המשיך להוסיף אריחים חדשים כמעט עד סוף חייו.

אווירה: המקום מלא בצבע, חיים ויצירתיות – נקודת צילום קלאסית לכל מי שמבקר בריו".

 

מסתבר שזה אתר אינסטגרמי מוכר, השתדלנו לא להישאר מאחור.

משם נסענו לאטרקציה נוספת.

קיר הגראפיטי הגדול בעולם.

ומה זה ישאל הקורא הנבון. (שהרי כל קוראיי וקוראותיי הם כאלו).

" Etnias

נוצר על ידי האמן Eduardo Kobra במיוחד לקראת האולימפיאדה שנערכה כאן ב 2016.

הציור מכסה קיר של מחסן נטוש, בגובה של כ־15 מטרים ואורך של כ־170–190 מטרים.

גודלו המוערך הוא כ־3,000 מ״ר — מה שהופך אותו לפי ההכרזה של רשימת השיאים של Guinness World Records ל״הגרפיטי המושכב בצבע ספריי על-ידי צוות״ הגדול בעולם.

התמה של הציור היא – איחוד של עמים: על הקיר מופיעים דימויים של אנשי שבטים מאפריקה, אזיה, אוקיאניה, אמריקה ואירופה — המייצגים את חמשת היבשות".

יפה ומיוחד.

חזרנו למלון להתאוששות קלה, ולאחריה בחרנו לרדת לחוש את החול הלבן של החוף המפורסם בעולם.

גלי האוקיינוס מכים בחוף בעדינות, ובשעה זו של בין הערביים, ההמונים מתחילים לחזור הביתה, ומארגני כדורעף החופים אורזים את כל הציוד על עגלות גדולות וגוררים אותן במאמץ גדול אל הכביש הקרוב.

עברנו בשוטטות בין בתי הקפה שהחלו להתמלא באוהדי כדורגל לבושים בחולצה של הקבוצה העירונית, שרים וצועקים, כאילו השחקנים שומעים אותם, והאירוע חינני להפליא.

מסתבר כי נפלנו על גמר גביע כלשהו, והמתח באוויר חזק ומוחשי.

ילדים וילדות, צעירים וקשישות, כולם מרותקים למסך, וגול אחד לפחות היה תלוי באוויר, וכאשר זה אכן קרה נדמה שעברנו לקרבות בסעג'עייה.

קולות פיצוצים מכל עבר של חזיזים וזיקוקים, צעקות ושירים.

חוויה.

 

את הלילה אנחנו מסיימים על הגג, ליד הבריכה, באווירה התוססת.

מחר, יום חדש.

 

30.11.2025

 

היום נצא ליום מפוצל.

בבוקר נצא ליער טיז'וקה (פירושו, הדרך אל המים), שהוא היער העירוני הגדול ביותר בעולם.

וכך אומר החבר גוגל.

" יער טיז'וקה (Tijuca) בריו דה ז'ניירו, המשתרע על שטח של כ-39 קמ"ר, הוא היער הלאומי העירוני הגדול בעולם והוא אחד מאתרי הטבע המרכזיים של העיר. זהו שריד של יער הגשם האטלנטי (Atlantic Forest) שהקיף את האזור בעבר.

מה שמייחד את היער הוא העובדה שחלק גדול ממנו ניטע מחדש באופן יזום. היער המקורי נכרת ברובו במאות ה-18 וה-19 לטובת בנייה, שריפה ומטעי קפה, מה שהוביל למחסור במים מתוקים בריו.

​הצו המלכותי: בשנת 1861, הקיסר דום פדרו השני הורה על מבצע נרחב של נטיעה מחדש. עד סוף המאה ה-19 נשתלו למעלה מ-130,000 עצים, במה שהפך לדוגמה מוקדמת לדאגה סביבתית.

נקודות תצפית: ישנן תצפיות פנורמיות עוצרות נשימה על העיר ריו, כמו ויסטה צ'ינזה (Vista Chinesa) ומירנטה דונה מרתה (Mirante Dona Marta).

​מסלולי הליכה (טרקים): היער מכיל מאות קילומטרים של שבילים ברמות קושי שונות, כולל טרקים מאתגרים כמו העלייה לפסגת טיז'וקה (Pico da Tijuca) – הנקודה הגבוהה ביותר בפארק.

​מפלים ובריכות: ניתן לגלות מפלים יפים, כדוגמת מפל טאונאי (Cascata Taunay), ולשחות בבריכות טבעיות קרירות.

​טבע ובעלי חיים: היער הוא בית למגוון עשיר של צמחייה ובעלי חיים, כולל מינים מקומיים כמו קופי מרמוסט (Marmosets), חוטמנים (Coatis) ושלל עופות טרופיים. "

 

היער הזה היה רכושו הפרטי של ברון מקומי, וכולו סבך ג'ונגלי עם עצים מכל הסוגים כולל עצי ג'ק פרוט עצומים מהם ניזונים גם קופים שלא ראינו.

וכפי שכתב זה שיודע הכול, יצאנו לשביל יער חצוב בהר ומסלולו כקילומטר עליה קבועה בפיתולים, (למרות שכתוב שהוא רק 700 מ'), מתנשפים ומזיעים כדבעי הגענו אל מרפסת תצפית, שממנה למען האמת לא רואים הרבה.

בחזרה עברנו דרך בריכת מים הניזונה ממפל צנוע אך זורם, שנמצא בצד השני של הכביש.

 

בדרכנו חזרה למלון, ירדנו ליד שוק ביתני עבודות יד התקיים רק בימי ראשון (ואיזה יום היום?), הבנות נהנו למשש בדים וחפצים, בעוד הגברים חיפשו ומצאו מחסה מוצל ליד מתחם מזון צבעוני שעלו ממנו ריחות מגרים מאד של מאכלים.

כאשר הבנות סיימו במלאכת השופינג בעיניים, עברנו לחלק היותר מעניין.

בדוכן העמוס ביותר עמלו 3 נשים בהכנת מנות הנמכרות לפי סוג וגודל.

היות ואין לנו הבנה בשפה, הלכנו על ההימור.

על פלטה רוחשת טיגנה אחת הנשים ערימת בשר בקר עם בצל שהריח נהדר, בצד היא טיגנה מחית טפיוקה בסטייל של פירה.

בחרתי מגש קטן של שני אלה שעוברים עוד טיבול מקומי, וכמו כן שיפוד עף מצופה בלילה פריכה במיוחד, ועם כוס של חצי ליטר בירה קרה הצלחתי להגיע להוצאה שוות ערך לארבעים שקלים !!!

 

גם טעים, גם אחר וגם זול.

 

מונית שלקחנו מסניף סמוך של מקדונלדס (חייבים גלידה ומילקשייק לקינוח, לא??), הביאה אותו לפתח המלון בחמש.

בערב נמצא לראות בית ספר לסמבה.

בשמונה בערב בני בא לאסוף אותנו למקום אליו ניסע.

מדובר במתחם ענק  (עיר הסמבה) המרכז כמה קבוצות מקבוצות ליגת העל של בתי הספר לסמבה, כי מסתבר שיש כמה ליגות לעניין (וליגות כמובן מביאות כסף, ועוד כסף), וברור כי זה שמרכז את הטובים והעשירים ביותר מייצר יותר עניין.

 

בדרך עצרנו לטעימת קשאסה, המשקה  הלאומי של ברזיל המופק מקנה סוכר בטעמים שונים.

 

בכניסה לעיר הסמבה אנחנו נדרשים לרכוש חבילת קמח תירס כדמי כניסה לכל אדם.

סוג של מחוייבות ותמיכה חברתית לחלשים בחברה, אהבתי את הרעיון.

כל המתחם  תחום בגדרות סביבם התאספו אלפי צופים.

מוזיקה ברזילאית קיצבית פורצת מהרמקולים הפזורים סביב.

הקהל מגיע לבוש בתלבושות ססגוניות והתחושה שנכנסנו למסיבת פורים גדולה.

לפני תחילת הצעידה של בית הספר הראשון (ואחר כך השני...) נורה מטח זיקוקים עצבני בהיקף של תרגיל חטיבה.

ואז החלה תהלוכה מרהיבה וסוחפת של מאות רקדנים בתלבושות משוגעות, והחגיגה הזאת מטריפת חושים, ולחשוב שזו רק הצגת טעימה של הדבר האמיתי....למות.

ולמה זאת טעימה?

כל שנה כל בית ספר בוחר נושא מרכזי למופע שלו.

לנושא נכתב שיר יחיד אותו מבצעים במשך כשעתיים בצעידה.

כל התלבושות, השיר, ההפקה והתכנון הם סוד שמור עד הקרנבל עצמו, לכן מה שמציגים הם תלבושות  ושירים מהעבר, וככה גם הקהל מכיר את השירים ומצטרף אליהם.

בקיצור, חוויה מאד מיוחדת וכיפית שעשתה לנו את השהות כאן לכזו שתיזכר הרבה שנים.

בבוקר נטייל עצמאית. לילה טוב.

 

1.12.2025

 

יום עצמאי לשיטוטים.

שמים כחולים, שמש, ריו דה ג'נרו.

אחרי לילה סוער בקושי הצלחנו לצאת מהמיטה, אבל חובבי הפומו חייבים להגיע לכמה שיותר אטרקציות לתייר.

הר הסוכר הוא אתר בולט שכזה.

" הר הסוכר (בפורטוגזית: Pão de Açúcar, "כיכר לחם של סוכר") הוא הר מפורסם בריו דה ז'ניירו, ברזיל, ואחד מסמליה המוכרים ביותר של העיר.

​ההר נמצא בשפך מפרץ גואנברה.

​ההר מתנשא לגובה של 396 מטר מעל פני הים.

​זהו הר בדד עשוי גרניט, והוא נקרא כך בשל צורתו המזכירה חרוט סוכר מזוקק, כפי שיוצר בברזיל בתקופה הקולוניאלית.

​הפסגה מציעה נופים פנורמיים עוצרי נשימה של ריו דה ז'ניירו, החופים המפורסמים שלה (כמו קופקבנה ואיפנמה), וההרים מסביב (כולל הקורקובדו).

​העלייה מתבצעת בשני שלבים באמצעות רכבל מפורסם היוצא מרובע אורקה (Urca), עם עצירה בדרך בפסגת הר אורקה (Morro da Urca).

​ההר גם אתר פופולרי לטיפוס הרים, עם מסלולים רבים. "

מאז שטיפסנו על האוסרנו (וזה היה ממש מזמן), לא טעמנו טעמו של רכבל, התגעגענו יש לומר.

האתר מסודר מאד, מטוקטק, הכול עובד כמו שעון למרות שמדובר בשתי קרוניות בלבד בכל מקטע.

(ויש שניים כאלו).

עלינו, צפינו, הסתובבנו, וירדנו בחזרה.

 

למרגלות תחנת הרכבל יש חוף רחצה  קטן ושכונתי בצורת בננה.

ולמה אני אומר שכונתי?

כי לא נראה שבאים לחוף הזה שכול רצועת החוף שלו זה בערך 300-400 מטר, אנשים מרחוק כפי שבאים לקופקובנה.

 

דוכני מזון זעירים כמו זה שמוכר קוקוסים קרים לשתייה, ניצבים זה ליד זה.

בכלל, בברזיל, בעיקר בחופים ניכרת רוח היזמות הפרטית הבאה מתוך מצוקה, אך זו לא מצוקה מתעלקת.

רוכלים שונים יכולים לגשת בחביבות ולהציע ממרכולתם. לפעמים עם דגימה קטנה, ולפעמים בלי, אך הכול ברוח טובה.

 

תפסנו מוניות בחזרה לאזור המלון,  יש מי שבחרה לשוטט בחנויות ויש מי שמעדיף לרבוץ על החול החם בחוף, ולראות קרקס אנושי חולף מול עיניו.

ושוב, אותם רוכלים צבעוניים עוברים לידנו מציעים קלחי תירס חם, מנגל נייד עם נקניקיות, מיצים, קוקטיילים, משקפי שמש, ומה לא?

ואלוהים, כמה ישבנים מעוגלים חטובים יותר וחטובים גם פחות, עוברים בסך, ואפילו הנשים שאיתנו מביטות (אולי בקנאה) במראה המלבב.

 

השמש ריצדה בנעימות, ממש לא חם. מי האוקיינוס שוצפים בגלים נמוכים,  ואנחנו על כסאות נוח ומגבות שהמלון מציע לאורחיו, נהנים מהסיטואציה. לא חייבים לרוץ ולהתרוצץ ממקום למקום כעכברים תאבי אטרקציות.

אנחנו לקראת סוף המסע, ונדמה שאפשר להוריד לחץ.

יצאתי לחפש ארוחת ערב מעניינת ונפלתי על מסעדה ארוכה ופנימית שיש לה תפריט מקומי בעיקר, שנראה מעניין.

 

פתחתי במרק שעועית שחורה עם בשר, סמיך מאד,  משביע וטעים.

הסטייק שהזמנתי היה בינוני מאד, והבירה קרה וטובה כנדרש, ונראה שזה אקורד הסיום לארוחה בשרית בדרום אמריקה.

 

מחר נצטרך למצוא היכן להעביר את היום האחרון ביבשת, עד לשעות הערב.

 

2.12.2025

 

בבוקר לח, בשנת משהו, התעוררנו ויצאנו לחפש מלוכה. או משהו שימלא את חיינו בחדווה.

מטיילים אחדים בקבוצה הביעו תרעומת קלה ממנה השתמע כי מכל החיות בהן התברכה היבשת, טרם ראינו קופים.

בכל זאת, אנשים מבוגרים שכבר ראו דבר או שניים בחייהם, וגם לא מעט קופים, בטבע ובגני חיות, חסר להם דווקא קוף ברזילאי.

האם גם הקוף הנדון מגיע עם חוטיני?

איך נדע אם לא נבדוק??

 

על כן בדק וחיפש זה שאמון על מידע מסווג, שגם יהיה מעניין, גם קרוב, ואם אפשר יכיל במקרה גם קוף או שניים, למען הדיל המוחלט.

 

" פורטה דה קופקבנה היא מצודה צבאית היסטורית הממוקמת בקצה הדרומי של חוף קופקבנה, בעיר ריו דה ז'ניירו, ברזיל.

היא נבנתה בתחילת המאה ה-20 (נחנכה ב-1914) כדי להגן על הגישה הימית למפרץ ריו.

המצודה הייתה מעורבת במספר מרידות צבאיות, הידועה שבהן היא מרד קופקבנה של 1922, שבו קומץ קצינים ניסה להתנגד לשלטון הפדרלי.

מה יש לראות שם?

מוזיאון היסטורי צבאי עם תצוגות של כלי נשק ישנים, מפות ותיעוד קרבות.

תותחים ענקיים מתקופת בנייתה, חלקם בקוטר 305 מ״מ.

תצפיות מרהיבות על כל קו החוף של קופקבנה ועל הים. "

 

ומה לגבי קופים?

בגוגל מצאתי תיאור של המקום, ומישהו שכתב שראה שם קופים חמודים, לפני 4 שנים.

ואם היו קופים לפני ארבע שנים, למה שהיום לא יהיו? ישאל את עצמו התייר הסקרן. ובצדק.

 

המצודה הזאת נמצאת במרחק הליכה קצר מהמלון שלנו, ושוכנת בתוך בסיס צבאי, ופתוחה לקהל, בחינם, החל משעה תשע וחצי בבוקר.

השביל המוביל למצודה ולפסגה בנוי מאבנים משולבות, אך אינו מפולס עולה בזווית חדה כלפי מעלה, ועצים רבים מטילים צל מבורך לעולים, שאינם יכולים להתחמק מהמאמץ ומהלחות הגבוהה.

 

חיילי הבסיס אחראים על ניקיון חלקו העליון של השביל, וראינו אותם בפעולה תחת עינו הבוחנת של הרס"ר, אם כי מוזר מדוע לא על כל השביל.

בשליש העליון של השביל הבחין מ. חד העין בתנועה על הענפים, וחיש הצלחנו להבחין בשבעה קופים מתקרבים אלינו.

בנדיבות שמנו בננה בקרבתם, ואחר כך חופן בוטנים, והם מילאו חלקם בעסקה, והופיעו קרוב יותר ללא פחד ובושה.

עלינו כמובן עד הפסגה, וכאן ניתן להתרשם מהמצודה החסונה שנבנתה, מהתותחים הענקיים  המוצבים בה, ובעיקר מהנוף היפה הכולל את חוף קופקובנה כמעט במלואו, פאבלות, הר הסוכר, הפסל של ישו ועוד.

 

כאן למעלה באו לבקר הרבה יותר קופים, שאינם חוששים מקרבה לבני אדם, ומושכים תשומת לב רבה כל כך, עד שזכו בבננה נוספת ועוד בוטנים למען השואו הנכסף.

 

לאחר שמיצינו צילומים מכל זווית ונוף ירדנו, והתמקמנו על החוף ללגימת מי קוקוס קר ומרווה.

המלצה שלי להתחיל לגדל דקלי בירה טובורג, יכול ללכת חזק.

 

בשעות הצהריים המאוחרות נסענו במונית אובר לאכול במסעדה הודית שקיבלנו עליה המלצות.

מסעדה, אתם יודעים זה משהו עם אולם כזה או אחר, לא?

אז זהו שלא.

אם מסעדה הודית, שיהיה הכי קרוב למקור.

כוך קטנטן מתפקד כמטבח, וכל תפוסת המסעדה הם שלושה שולחנות זוגיים על המדרכה.

הכי הודו.

בברזיל.

בחרנו במנת סמוסה שהורכבה משלושה סוגים מטוגנים של מילויים, שהיו טעימים, וכן במנת צ'יקן מסאלה שהגיעה עם אורז לבן וצ'אפטי לטבילה ברוטב הפיקנטי, שהיה חריף במינימום, והיה חרפרף ולעניין.

עם כל הזלזול לגודל המטבחון המנות היו טובות, והמחיר סביר.

 

חזרנו בהליכה, מתענגים על אווירת העיר שלא נחה, נכנסים לחנויות אקראיות, ובוהים בתנועה האנושית, עד שטפטוף מאיים להפוך למבול גדול, הוביל אותנו למלון בטרם יפתחו ארובות השמים.

וזהו דוקטור, נכנסנו לנוהל כוננות עד שחר.

 

אריזת כל הבגדים שהולכים מעצמם, מקלחת הגונה, והתארגנות לקראת היממה הקצרה שהולכת לעבור עלינו בעוד כמה שעות, בדרכנו חזרה, מריו לדובאיי, ומדובאיי לישראל.

 

הסיכום הגדול של המסע הזה  עוד ייכתב, בינתיים ננוח.

בינתיים.

 

3.12.2025

 

אס"ק (אווירת סוף קורס).

 

הצלחנו למשוך את השעות האחרונות במלון בריו מבלי לצאת את תחומי המיזוג, למען לא נצטרך להתקלח שוב.

לקראת חצות הגיע הנהג החביב שליווה אותנו בשני ימי הטיול בריו, יחד עם הוואן המפואר, והזדמנות אחרונה לשבת בכסא של ניימר הכדורגלן.

 

התנועה הלילית בריו מאפשרת הגעה ללא עיכובים ישר לשדה התעופה.

 

הגענו בזמן לשדה התעופה, וכל התהליך המקובל לפני טיסה, עבר מהר וחלק, אולי בשל השעה השדה הענק היה ריק מפעילות כלשהי.

הטיסה שלנו הגיעה מארגנטינה, בדיוק כפי שאנחנו טסנו, ומרגע כניסתי למטוס צנחתי במושב ונרדמתי.

 

אולם כשפקחתי עיניים שעה לאחר ההמראה המתוכננת, ונוכחתי לראות כי אנחנו עדיין על הקרקע בשל נוסע שלא חש בטוב והורד מהמטוס עם כל הכבודה שלו, כך שההמראה המתוכננת לרבע לארבע יצאה לבסוף אחרי שעה וחצי.

מה שאומר שהקונקשיין בדובאיי יהיה קצר בשעה וחצי, מתוך החמש שהיה מיועד לנו.

מי אמר שאין טוב בכל רע?

 

בדרכנו, לאחר שנחצה את האטלנטי נעבור מעל חוף השנהב, גאנה, טוגו, בנין, ניג'ר וניגריה, צ'אד לוב ומצרים,  נחצה את ערב הסעודית וננחת באיחוד האמירויות, בדובאיי, לעצירה של חמש שעות.

לא פשוט בכלל.

 

עוד שעה חלפה והדיילות מגיעות עם ארוחה ראשונה.

ארוחת בוקר.

הבחירה בין ביצה מקושקשת לטורטיה בננה ברוטב וניל (שדווח כטעים), הייתה קלה.

הביצה הגיעה עם פיסות קישוא על גריל, שעועית ברוטב עגבניות, שהיו טעימים, יחד עם מעין פשטידה לא ברורה, ופחות לטעמי.

בנוסף, הגיע מגש קטן עם גבינת שמנת מצויינת. גבינה לבנה קשה וצהובה קשה, שתיהן פחות, ופיסות פסטרמה עוף שלא בא לי עליהן.

סלט פירות שהורכב מתפוז, שני ענבים, מלון, פפאיה ואננס.

מוס וניל מתוק, וסוג של חטיף אנרגיה.

מים ומיץ תפוזים הורידו את כל הטוב הזה.

ציון 7.

 

לאחר שנכנסנו לאפריקה חילקו הדיילים סוג של אמפנדה עם עוף. סביר בהחלט.

 

בין הארוחות אני מצליח לגנוב שעות שינה יקרות.

 

מעל צ'אד החל המטוס לנוע מצד לצד (סוג של משחק מילים ביזארי), כאילו נוסע על כביש משובש במיוחד. לא זכורה לי טיסה כזאת אי פעם בחיי.

בחוץ יש חשיכה של לילה, כי היום יש לנו יממה קצרה במיוחד, ולפנינו עוד ארבע שעות טיסה.

 

שעתיים לנחיתה מגיעה תורה של עוד ארוחה.

בתפריט כתוב לאנצ', לפי השעה זה הכי דינר.

אז מה יש לנו?

לעיקרית בחירה בין סלמון עם אורז לבין עוף בנוסח ברזילאי, עם במיה ואורז, שהיה טעים, בצד היה אותו תוסף בטעם חול שהיה בטיסה הלוך. לא ברור מה זה ולמה הוא כלול במנה.

סלט קר של פסטה עם פסטו וגבינת ריקוטה, השתפר כשהוספתי מלח.

עוגת אורז דרום אמריקאית מתוקה, סוכרית קרמל, לחמנייה, גבינה מותכת וקובית שוקולד.

כל זה עם בירה סטלה, סגר פינה של רעב.

ציון 7.5.

 

בשעה 1.25, נחתנו אחרי טיסה ארוכה מידי בדובאיי.

הטמפרטורה בחוץ 27 מעלות.

 

4.12.202

 

לפנינו בערך שלוש שעות המתנה שאנחנו מעבירים ליד שער העלייה לטיסה. מי שמגיע מוקדם יכול להשתלט על השקעים המועטים שיש כאן.

 

שמתי את האוזניות באוזניים, ואני נשבע שהמילים הראשונות שזמזמו לי היו "לא יתחילו בלעדינו, סע לאט",  ברגע שאני יושב בכיסא שלי במטוס, אני יודע שלא יתחילו בלעדיי, אבל לנסוע לאט?

חודש ארוך אנחנו בדרכים, עכשיו חשוב שתיסע מהר, הכי הכי מהיר שתוכל.

 

לשמחתנו זכינו במושבים שכל השורה ריקה, יהיה איפה לישון בסבבה, אינשאללה.

 

מעל דוחא עברו דיילות פליי דובאיי עם הצעה שקשה לסרב לה.

ארוחת בוקר.

התפריט הציע פנקייק או חביתה.

חובבי הבריאות גילו חביתה חמה עם תפוחי אדמה, שעועית ברוטב עגבניות ומחית תרד שהיה לא רע.

ניתן לו את הציון 7.5, כי בשביל למלא צורך, זה היה בסדר.

חובבי הפחמימות שבחרו פנקייק גילו קערה ובה שלוש חביתיות בתוך רוטב פירות יער, שהדבר הטוב לומר עליהן שהקפה החם מחליק אותן בגרון, כי יש להן טעם של קרטון.

ציון 4 במדד הכנפונים של מבקר המטוסים.

 

הספקתי לתפוס (עוד) תנומה קצרה לפני ששמעתי את הטייס מודיע על נחיתה קרובה.

הבאים ממזרח יבחינו על הקרקע בקו הירוק של הירדן המפריד בין הממלכה הירדנית החומה והיבשה, לבין ישראל עם החלקות הירוקות, עם הרי השומרון בעלי התוואי המשתנה,  והישובים הרבים.

ואין כמו מילות השיר המבטאת ברגע שכזה את שמרגישים.

 

שלום לך ארץ נהדרת,

עבדך הדל נושא לך שיר מזמור.

גם אם לעיתים נודד אני על דרך,

מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור.

 

סוף מסע לדרום אמריקה.

דצמבר 2025

 

ואלו הם האחראים להנאות שלנו.

ראשית החברים הטובים שלנו יוסי וסמדר אברס ומירה ומוטי צדוק שבלעדיהם בכלל לא היינו יוצאים למסע הזה.

 

מתכנן הטיול יובל מורג, וואמוס טיולים 0528222272

סרחיו, (בואיינוס איירס, דובר עברית)  5491169762022+

חוויאר (ברילוצ'ה, צ'ילה) 5492944584607+

נאדיה (פורט נאלאטלס, דוברת עברית) 54921139448+

בני קליין  RIO DAY TRIP(ריו דה ג'נרו, דובר עברית) 5521986895321+

 

 

תובנות טיול דרא"מ

 

1. בואנוס איירס.

עיר מדהימה. יפה, נקייה.

מרובת פארקים ושטחים ירוקים.

סופרמרקטים פתוחים 24/7.

תחב"צ נוח זמין וזול.

צריך להקדיש לה יותר משלושה ימים.

אם גשום זה מבאס, ופחות נעים להסתובב בחוץ (וזה נכון תמיד).

 

2. בארוחות הבוקר במלונות אין ירקות, בכלל.

הביצים לרוב יהיו מקושקשות.

חביתות או ביצים קשות נדיר למצוא או לבקש.

 

3. שפה.

אנגלית שפה קשה.

תשאלו את מרבית המקומיים שאינם דוברים אותה.

גם בבתי מלון ומסעדות  ושאר נותני שירות לא תמיד יהיה מי שיבין אותנו, ולעיתים גם כשיודעים עלולים לפגוש מבטא לא ברור.

 

4. שירותים ציבוריים, פשוטים ונקיים.

 

5. סופרמרקט todo ברחוב הראשי של ברילוצ'ה, די עלוב, בהשוואה לכל סופר שהוא.

 

6. צ''ילה, עושה רושם מתקדמת יותר מארגנטינה.

כבישים מטופחים, שיעור גבוה של דוברי האנגלית, ועוד.

 

7. לא נתקלנו בשווקים בפירות או ירקות מעוררי תיאבון וקורצים.

 

8. פוארטו ווארס יפה יותר לדעתנו מפוארטו מונט.

 

9. בצ'ילה פגשנו אנשים אדיבים, חייכניים, מאד שירותיים, וגם אם לא תמיד דיברו אנגלית מאד השתדלו לרצות.

 

10. מילודון, אבי אביו של העצלן. סימלה של פוארטו נאטאלס

 

11. בארגנטינה ניתן לראות לא מעט רכבים ישנים מאד שעדיין נוסעים, ולא במצב אספנות.

בצ'ילה הרכבים יותר חדישים.

 

12. לא כל הקרחונים דומים.

 

13. לה קאלפטה עיר שבורה במלוא מובן המילה.

רחוב אחד מרכזי לאורך כקילומטר, ובו המסעדות וקצת חנויות.

וכלום מעבר לזה.

חלק מהרחובות אינם סלולים, לא בכל מקום יש מדרכה, ואם יש היא לא שלמה.

לולא תעשיית התיירות לקרחונים כנראה אף אחד לא היה עוצר שם, ואם יש כל כך הרבה תיירות, למה זה לא בא לידי ביטוי בדברים הבסיסיים ביותר.

 

14. אושוואיה.

סוף העולם.

עיר שבורה קרה וכעורה, אך עם ציורי קיר צבעוניים הבאים לכסות על הכיעור.

עיר עם עליות חדות מתחרה לסן פרנסיסקו.

רחוב מרכזי אחד, עם חנויות מותגים ומעט מסעדות.

מזג אוויר בעייתי לא צפוי ומשתנה.

שקטה ויקרה.

 

 

15. אינטרנט.

אזורים שלמים בצ'ילה ובארגנטינה ללא כיסוי סלולרי.

לא אי סים ולא סים פיזי. אין קשר.

 

16. כל ספינות הטיול צפופות מאד, ואף פעם לא תהיה ראשון.

 

17. עסקי התיירות מתקתקים ללא דופי.

אוספים בזמן, מחזירים בזמן, עסק מסודר מתנהל בדייקנות. שאפו.

 

18. עם כל הבשר אין פה עמוד שווארמה אחד.

עם כל הבצקים אין בורקס.

כאילו, לא תפתחו את הראש לכיוונים אחרים?

 

19. אין מלח על שולחנות בארגנטינה. תמיד צריך לבקש. למה?

 

20.הנהגים בארגנטינה וצ'ילה לא שמעו על המצאת הזמבורה ברכב. איזה מוזרים...

 

21 בריו דה ג'נרו אחד הרכבים הפופולאריים שנראים הוא פולקסווגן טרנספורטר משנות השבעים, דווקא.

רכב קלאסי, ללא ספק, אבל השתכללנו מאז.

 

22. בגד ים הוא פריט לבוש של מחצית תושבי ריו, כנראה.

 

23. מצב דוברי אנגלית בברזיל הוא הרבה פחות משתי שכנותיה, כולל תפריטים במסעדות.

 

24. חוכמת הבדיעבד, צריך יותר ימים בבואנוס איירס ופחות ימים בריו.

 

 

מלונות טיול.

1. מלון בואנוס איירס

Espeldorby wyndham tango.

מיקום מרכזי. מאד.

חדר סביר, נקי

אין תאורה חזקה למרות הרבה גופי תאורה.

ארוחת בוקר דלה מאד.

צוות אדיב וקשוב.

רוקנו מיני בר לטובת מוצרים שלנו.

ציון 8. בעיקר בגלל המיקום.

 

2. מלון קריסטל, ברילוצ'ה.

מה שמשחק לטובתו זה המיקום ברחוב הראשי והבריכה הנאה שפתוחה עד מאוחר.

אין מתלים למגבות במקלחת, אין שקעים מפוזרים, אין קפה.

החדר גדול ומרווח, צופה לחדר ממול.  עם תחושה של ישן מידי.

ארוחת בוקר דלה מאד.

ציון 6.

 

3. מלון פטגוניה פלאזה.patagonia plaza

הנהג אמר שזה המלון הכי אלגנטי בסן מרטין, ואם זה הכי הכי, לא רוצה לחשוב מה ואיך נראה פחות מזה.

כלפי חוץ מדובר במלון מרשים, לובי נאה, חדר קטן אבל לא רע, עד שמתחילים לראות את הפרטים הקטנים.

ריהוט מיושן, אין קולבים במקלחת (מה יהיה עם זה? ככה כל ארגנטינה?)

המים במקלחת מציפים את כל החדר כי המחיצה לא מונעת מהזרם שקשה מאד לווסת את כיוונו, לפרוץ החוצה.

את המים צריך לאזן עם שני ברזים נפרדים משל היינו בשנות השישים, ולא שמעו על אינטרפוץ וברז  כדורי.

ארוחת הבוקר היא אותו דבר כמו המלון הקודם, אבל יותר אלגנטית.

את הכבוד של המלון הציל מיץ תפוזים סחוט טבעי וטרי.

רק בגלל זה המלון הזה מקבל ציון 7, סלחני.

 

4. מלון park lake.

מאיפה מתחילים?

נתחיל בחניה.

כאשר רואים אילו רכבים חונים במגרש החניה מקבלים מושג מי קהל היעד.

הכניסה חושפת את המבקר ללובי אלגנטי מהודר ומאופק.

מול הדלת טרסה משקיפה לאגם.

מסתבר כי כל החדרים משקיפים לצד הזה, וכולם בקומות. תחת ללובי שהוא במפלס הרחוב.

החדר ענק, מדוגם, נקי, מאובזר בכל הדרוש, מרפסת גדולה, ריהוט נוח ומודרני.

בריכת שחיה מחוממת בתוך הבניין ועוד אחת חיצונית לימות הקיץ.

משקה חינם בהגעה, יין או מיץ.

שולחן סנוקר גדול, בחדר גדול בלובי.

ארוחת בוקר שיש בה המון.

פירות ירקות, גבינות נקניקים, לחמים ולחמניות, חביתות בהזמנה אישית,

מלון זה יקבל את הציון 9.5 ורק מיקומו מחוץ לכל משהו אחר סביבו (מסעדות, בתי קפה וכו'), יוריד לו את הפער למושלמות.

יש מי שיראה בזה יתרון.

 

5. מלון קורטריארד ביי מאריוט.

חדר גדול, מרווח, נקי. אלגנטי.

אבל, חדר חשוך והתאורה אינה מספקת. (תלונה של כולנו).

בלובי אחה"צ יש קפה ועוגות חופשי.

חדר 310 היה לנו קר.

הפעלנו מיזוג על חימום, וביקשנו מפזר חום לתוספת.

חדר המקלחת קר יותר.

ארוחת בוקר אלגנטית ויפה, אבל פחות לטעמנו, יש מעט פריטים טעימים.

המלון מרוחק ממסעדות, אטרקציות עירוניות וכו'.

החדרנית לא מילאה סבונים, בקבוקי מים וכו'

צוות מסביר פנים, ידידותי ודובר האנגלית.

ציון 6.5

 

6. Best western patagonia

פוארטו נאטאלס.

רשת בסט ווסטרן העולמית מציעה מלונות סבירים.

למטייל העצמאי שרוצה  מקסימום במינימום, הרשת מציעה אופציה.

אנחנו כבר לא שם, ורצינו מלון שנותן יותר, גם אם עולה יותר.

שני כוכביו של המלון באו בשל ניקיון, נעימות, צוות מסביר פנים.

חדר משחקים של פינג פונג וכדורגל שולחני, אמבט חם בחוץ.

ופחות בשל חדר צנוע וקטן, חימום שלא עבד, ארוחת בוקר דלה, מיקום מחוץ לעיר בנקודה מבודדת.

ציון 5.5.

 

7. מלון La cantera hotel boutique calafate.

לכאורה מלון ארבעה כוכבים.

וארבעה כוכבים ניתנים על פי פרמטר מסויים, למשל גודל חדר, קומקום או מכונת קפה, אבזור כללי, מזגן וכו'.

זה גם עניין מקומי של זה שמחלק את הכוכבים, ובכל זאת, נשאלת השאלה על מה?

המלון מיוחד, אך מיושן.

לא מאובזר בכל מה שכבר ברור, לא רק שאין קומקום, אפילו לא בקבוקי מים.

יש כוסות אבל אין קפה ותה.

למה, קשה? יקר??

המלון מרוחק מלב העיר ומגישה מהירה וקלה למה שצריך תייר.

הצוות, מאד לבבי, אבל ראבאק, תקשורת בסיסית באנגלית?

הקבצה גימל, משהו...?

ארוחת הבוקר מפתיעה כי לא היו ציפיות.

חביתה לפי בקשה, נחמד.

ירקות, נחמד

נקניקים וגבינות, כמקובל כאן.

מיץ תפוזים, יש, ותקבל, אבל הקנקן במקרר מתחת לשולחן.

בקיצור ציון 6 על מה שיש, ובעיקר על מה שאין.

 

8. מלון mil810 אושוואיה.

במה להתחיל בטוב או בפחות טוב?

נתחיל מלמטה ואולי נטפס.

 

המלון נמצא בעליה חדה, אם יורדים שני רחובות החזרה כרוכה בטיפוס מייגע.

וזה נניח היה הרע ביותר.

חדרים קטנים מאד.

לא ניתן לפתוח מזוודה ולהסתובב בנוחות בחדר.

אין מספיק שקעי חשמל, למשל יש רק בצד אחד של המיטה.

אין קומקום להרתחה שלא לדבר על מכונת קפה.

כמובן שאין בחדר קפה או תה להכנה עצמית.

התאורה חלשה מידי.

חדר 501 שנמצא בקומת הקרקע (למלון 4 קומות) פונה לחצר מוזנחת.

אנחנו מבינים שנדרשת הסקה אבל החום שלה בלתי נסבל.

אם במלון בברילוצ'ה היה קר מידי, פה החום חונק.

פתחנו את החלון וקיבענו עם בקבוק כי פשוט קשה לנשום.

האבזור של החדר מאד מינימלי.

פקיד הקבלה לא דובר אנגלית בסיסית (מה יהיה עם זה?).

אבל, כשהגענו עלינו לקומה 4 שם נמצא חדר האוכל, והאחראית האדיבה סידרה לנו קנקנים מים רותחים לקפה, בחיוך ושירות.

כשתכננו את הטיול ביקשנו מלונות מפנקים.

למעט זה שבבואיינוס איירס ובפוקון כל השאר היו עד כה הרבה מתחת לסטנדרט מתבקש של פינוק.

מה פועל לטובת המלון? ברגע כתיבת הביקורת רק המיקום, כי יכל להיות גרוע יותר.

ארוחת בוקר טובה עשויה לשפר רבות.

אבל, מתברר כתמיד כי כשאין ציפיות אין אכזבות.

הבנו איזו רמה המלון, וככה נראית גם ארוחת הבוקר.

דלה מאד, והדלה ביותר עד כה.

תקשורת אינטרנטית לא עובדת בכל רחבי המלון באופן מיטבי ואחיד. סיגנל חלש מאד בווייפיי.

המקום נקי והשירות אדיב.

ציון 4

 

9. מלון first palermo hotel

מלון שני כוכבים שנבחר הבוקר לאור ביטולי הטיסות.

מלון צנוע, בלב אזור תוסס וצבעוני, מלא ברים ופאבים ומסעדות.

החדר נקי, סביר בגודל, המון תאורה, שקעים, מזגן.

קנקן מים, קפה, חטיפים ומים חינם.

סביר מאד לכמה שעות שבאנו לישון בו.

ציון 7.

 

10.מלון saint george iguazu

מכונה לסחיטת תפוזים בארוחת בוקר.

פרט קטנטן שמעיד על הכלל.

כאשר נכנסים אל חללו המעוצב באיפוק אלגנטי מבינים שיש כאן מלון קלאסה.

פקידי קבלה יעילים אדיבים ומהירים.

שטח ציבורי עצום.

בריכה  יפה גדולה מאד, כולל בריכת מתקנים לילדים.

חדרים גדולים, מוארים, מרווחים, שהדבר היחיד הפוגע במושלמותם הוא המחסור במרפסת צמודה.

מיטה עצומה, נוחה מאד.

מזגן!!

מקלחון גשם מתוכנן נכון שלא תהיה הצפה או זליגה של מים החוצה.

אבזור ותאורה בחדר.

טלוויזיה חכמה ענקית.

ארוחת בוקר שיש בה מספיק לכל רעב.

מיקום, ליד מסעדות וחנויות.

ומכונת לסחיטת מיץ טרי.

ציון 8.5

ואם הכל נפלא למה לא יותר?

כי לא הביאו בקבוקי מים במקום אלו שהשתמשנו בהם.

כי לא הוסיפו תה/קפה שהשתמשנו בהם.

מלחייה אחת לכל חדר האוכל !?

מלון, כבר אמרתי, נמדד בפרטים הקטנים.

 

11. מלון olinda rio hotel.

מאיפה מתחילים?

מלון שזוכה בגוגל לדירוג גבוה, ביקורות מהללות ומיקום פצצה, על חוף הים של קופקובנה המפורסם, נראה ישן ועגמומי.

חדרי צינוק אפלים, מעופשים קטנטנים עם חריר בשם חלון המסתכל לחצר אחורית.

לא נשאר כאן, הודיעו הבנות בקול, ולא יכולנו להתווכח.

מלון עלוב, שנראה רע ולא משנה איזה תמונות ישימו באתר.

עברנו ממנו.

 

12 מלון Novotel copacobana.

מלון ענק עם רופ-טופ מדהים.

מבחר חדרים בגדלים שונים.

מלון מזמין משפחות, פינות פעילות שונות לילדים.

פקידת קבלה חביבה מאד עם אנגלית משובחת.

אנשי שירות מגיעים במהירות לטפל בכל בעיה.

מיקום ברחוב אחורי לטיילת מאפשר לו לנקוב במחיר זול יותר.

חדר גדול עם שתי מיטות זוגיות.

ארוחת בוקר מגוונת.

ציון 8