Your life is honey , honey: מעשה ספונטני מתוכנן בנישה

בתחילת השבוע התקשרו אלי מהסוכנות.

"אנחנו רוצים לתת לך את הקארנס לכמה ימים", אמרו, "קח אותה לאן שרק תרצה".

האמת?

הופתעתי.

בדרך כלל אני מתכנן דברים מראש, לא אוהב לתת ליד המקרה לתכנן לי את החיים.

הילדים שלי טוענים שזה עניין של שליטה, לפעמים אני נאלץ להסכים איתם.

עדיף מבחינתי להיות בצד המחליט והמוביל ולא זה הנגרר, אבל, יש גם הפתעות בחיים, ולכל דבר מתוכנן צריך להשאיר פינה לספונטניות. לא מקום גדול מידי..

נישה.

לא היה לי הרבה זמן לתכנן משהו ייחודי לרכב מיוחד אז החלטתי שאזרום עם תכנית גדולה שיש בה מקום לשינויים.

במגרש החניה חיכתה לי מכונית אפורה. (גרסת LX בסיסית)

לא רק בגלל הצבע.

הקארנס היא מסוג המכוניות שלא מושכות את העין, לא לטוב ולא לרע.

על הניר יש לה נתוני פתיחה מעניינים.

7 מקומות ישיבה (וזה לא מיניוואן או רכב פנאי-שטח אופנתי).

מצד שני הנפח שלה הופך אותה לסטיישן אפשרית, למרות שבהגדרה היא לא כזאת.

מצד שלישי כשיש 7 מושבים פתוחים אין מקום למטען.

סליחה.

קופסת סיגריות וגפרורים יכנסו בקלות למקום שנשאר "למטען". אהיה הגון ואציין שיש גם תאי אכסון ברצפה בין המושבים, (לא בדקתי אבל יש)

מאידך, מנוע 2 ליטר בעל הספק של 166 כ"ס וגיר עם 6 הילוכים – בדיוק כמו של הספורטאג' הפרטי שלי, הופך את מסע ההיכרות לאתגר השוואתי מתחייב.(ואתייחס לכך בהמשך)

בצד הרביעי (וואו, כמו עוד צדדים אפשר למצוא כאן ?) זה עניין המחיר.

בכסף שקונים אותה אפשר לקנות אופציות אחרות (של אותו יצרן בדיוק).

מה שאומר שמי שרוכש את המכונית הספציפית הזאת היא בדיוק מה שהוא צריך.

לא יותר לא פחות.

נישה.

מכונית שלא תראה רבות כמוה בכבישים כי היא לא אופנתית, לא זוהרת, לא גדולה מידי לא קטנה מידי, היא מותאמת (כמעט) אישית לבעליה.

ומכאן מתחיל המסע.

האישי, המתוכנן הספונטני והמפתיע.

ביציאה מתל אביב צפונה עומדים בנתיב ממול ולא זזים,

מנתניה דרומה – עומדים.

ברדיו הדג נחש שרים לי "..ונעמוד בפקקים...אנחנו לא פראיירים..", ואני חושב כמה ועוד איזה פראיירים כל אלה שעומדים ככה מידי יום ביומו (או רק כשהרכבת שובתת).

אפשר למות או להשתגע.

מזלי שאני בנתיב הפנוי, זה שמוביל צפונה.

תוך כדי נסיעה אני מחליט ביני לביני (מזל שאין לי נוסעים להתחשב בהם) לאן לנסוע, אבל קצת אחרי גשר בית ינאי מפתה אותי דרך עפר היורדת לנחל אלכסנדר.

הבזק מחשבה מיידי מוריד אותי ימינה מכביש החוף ואז, במקום לפנות מזרחה במעלה הנחל המטופח, אני דווקא פונה ימינה לכיוון הים.

מחפש איזה רקע מעניין לתמונה ראשונית מסתכל לימין, בוהה לשמאל ומתקדם.

לפתע צועק לי קול פנימי :

"תתעורר, הרי הבטחת לעצמך שיום אחד תיכנס למכמורת."

מודה בעוונותיי, כי למרות גילי המתקדם והידע שיש לי (במקצת) בידיעת הארץ כי זה שאני מכיר מקומות ויודע על קיומם לא מעיד על זה שאי פעם הייתי שם.

מכמורת למשל. (אני עומד להתבייש דקה בפינה).

חציתי את כביש הגישה למושב המקביל לקו החוף עד שבקצהו, בכיכר מתחילה דרך עפר המובילה למגרש חולי גדול.

העמדתי את נישה בצד, שתתפוס צבע (אולי) ואני ירדתי להשתהות מול החוף הבתולי.

היה שקט.

מאד שקט ושלו, אבל לא הייתי שם לבד.

מספר מאהלים גדולים המהווים הצללה לאוהלים קטנים, בתוכם חבר'ה (צעירים ברובם המוחלט) שלקחו פסק זמן מהחיים ובאו להתנחל במקום, לא יום ולא יומיים.

מה שראינו בעבר בחופי סיני קם אל מול עינינו רק בקטן יותר (ממילא אלה דור שלא ידע את סיני (הישראלית)).

זהו חוף מדהים ביופיו ובניקיונו. מים צלולים ושקטים הנשברים אל סלעים שיוצרים במקום לגונות קטנות.

מקום קסום. יום אחד בטוח אבוא לכאן לאיזו התבודדות. אני מבטיח לעצמי הבטחה התלויה בזכייה בלוטו, כנראה.

כשהזמן שהקצבתי לעצמי הלך ודחק חזרתי אל ההיא שעמדה מבוישת בפינה.

נישה בפינה.. :)

לא הרחקתי הרבה כי חוף סמוך קרץ אלי להביט (גם) בו, ואחריו עוד אחד ועוד אחד שבו מספר קראוונים ומעונות ממונעים (אין הגדרה מדויקת למה שבאנגלית נקרא motor home) שנהיו שכונה קטנה של אנשים (קצת יותר בוגרים ומבוססים כנראה משוכני האוהלים) ששדרגו עצמם ועדיין כאן הם חיים במעין יקום מקביל לחיים של אנשים שרצים כל בוקר במרוץ החיים.

ביציאה ממכמורת קצת לפני שפך נחל אלכסנדר הולך ומוקם מרכז להצלת צבי הים. בשלט סמוך כבר כתוב כי כאן יוקם מרכז מבקרים ובית חולים להצלת צבי הים הנמצאים בסכנת הכחדה. עבודות הבניה כרגע בעיצומן כך שזה יקרה עוד בימנו. יש למה לחכות.

נחל אלכסנדר ידוע ומפורסם בצבים החיים לאורכו. לא פעם ולא פעמיים הגענו לנקודת האכלה שלהם אך מעולם לא הגעתי אל נקודת ההשקה לים.

זאת הזדמנות לסמן עוד וי על מקום שכף רגלי טרם דרכה בו.

מדהים לראות כיצד נחל רחב (בין גדה לגדה יש כ-7-10 מטרים) מסתיים בקו המים של הים בזרזיף קטן הנשפך אל הים בעוד הים מנסה להחזיר ממימיו פנימה אל תוך הנחל.

חזרתי אל נישה (שם זמני) רק כדי להתקדם עוד מספר מטרים אל מתחת לגשר שעליו כביש החוף כדי להוציא כמה צילומים פוטוגניים במיוחד.

"אולי כבר תיקח אותי לאיזה מקום שיראה עלי טוב" שמעתי לחישה שבאה מתחת למושב שלי.

נאלצתי להסכים.

ביציאה מתל אביב החלטתי להיכנס בשערי חוות חפציבה.

חוות חפציבה השוכנת על גדת נחל חדרה משמשת היום כמרכז ההדרכה הארצי של חברת החשמל לישראל ללימוד המקצועות השונים, וכן מקום מיוחד להתמקצעות בתחום הסייבר.

"חוות חפצי-בה הוקמה בשנת 1906 על-ידי אגודת "נטעים", שביקשה להקים יישובים חקלאיים ברחבי הארץ. תחילה צלחה דרכה של החווה ומתיישביה ראו ברכה רבה בעמלם, הכול היה טוב ויפה עד מלחמת העולם הראשונה. בצל המלחמה נמנע ייצוא התוצרת החקלאית של החווה לחו"ל. פעילותה של אגודת נטעים נפגעה קשות. פגעי טבע שהיכו בארץ באותן שנים הגדילו את המצוקה ולאחר מאמצים כבירים שהושקעו בניסיונות להצילה - ניטשה החווה ומתיישביה נפוצו לכל עבר.

המקום עמד בשיממונו עד לראשית שנות ה-90, אז רכשה חברת החשמל את השטח במטרה ליצור חייץ "ירוק" בין תחנת-הכוח שהוקמה מעבר לכביש לבין שכונות המגורים המתפתחות בעיר חדרה. כאשר נתגלו במקום שרידיהם של מבני החווה, נענתה חברת החשמל לפניית המועצה לשימור אתרי מורשת וביצעה באתר פעולות הצלה ראשוניות למניעת התמוטטות המבנים. האתר, שידע שנים של שקט וקיפאון – שוב שוקק חיים וחוות חפצי-בה היא כיום שכיית חמדה הפתוחה לציבור הרחב."

(הציטוטים מתוך אתר של חברת החשמל- אתר חברת החשמל )

מה שלא כתוב שם הוא שכאשר חברת החשמל לישראל החלה לשקם את האתר היא גייסה לצורך העבודות את אנשי צד"ל (צבא דרום לבנון) שעמדו לצד מדינת ישראל שנים רבות, עד להשתלטות החיזבאללה על דרום לבנון, ועם נסיגת צה"ל ב-1995 ברחו על נפשם, ונקלטו בישראל, ובכך פעלה חח"י וסייעה לאותם אנשים שמדינת ישראל (קצת) התעלמה מהם.

חוות חפציבה הקסומה מהווה מקום נעים להתהלך ולטייל בו, וגם נותנת תפאורה יפה בכל עונות השנה לצילומים מרהיבים.

זאת לא הפעם הראשונה שלי באתר ובוודאי לא האחרונה.

ביציאה מחוות חפציבה טיפה לפני העלייה לכביש 65 מזרחה אני פונה שמאלה לכיוון צפון על כביש 4.

פעמים רבות אני חולף בכביש הזה רואה את השלט החום המורה לכיוון "בורג' בנימינה" ומת מסקרנות.

בהחלטה של רגע החלטתי לעשות סוף לסקרנות ולבדוק במה מדובר.

(רגע של טיפ - מניסיוני כטייל למדתי כי שלטים חומים בצדי דרכים צופנים בחובם הפתעות היסטוריות או אתרי פיקניק או בכלל משהו ששווה לעצור בשבילו.)

בורג' בנימינה אני לומד משלט הניצב על מבנה ארוך בעל קשתות על הכביש המוביל לבנימינה הוקם על ידי הטורקים באמצע המאה ה-19 על חורבותיו של מבנה ביזנטי. ב-1898 חנה במקום קיסר גרמניה בדרכו לפגישה עם הרצל בירושלים, את האדמות והמבנה רכש הברון רוטשילד בתחילת המאה ה-20 וחילק את האדמות בין איכרי זיכרון יעקב. המבנה היפה משמש כיום כגן אירועים.

הנה למדנו עוד פיסת ציונות בדרך אגב.

עכשיו ממש אצה לי הדרך, השמש כבר באמצע השמים ואני עומד עצות. (הטעות מכוונת).

חוזר לכביש 65 ומתחיל לנסוע צפונה .

בצומת יוקנעם פונה ימינה לכביש 70 ונזכר..

בפעמים שחלפתי כאן לאחרונה ראיתי עוד שלט חום כזה :

רכבת העמק כתוב עליו (הכיתוב באנגלית אפילו מסקרן יותר) - אז לאור התעוררות הקו המחודש גמלה בי ההחלטה להיכנס גם כאן לראשונה בתולדותיי אל כפר יהושוע, ולנסוע לתחנת הרכבת הישנה.

כדי לשפר את הידע שלי אני נזקק לגברת ויקי פדיה שמספרת לי כך:

"תחנת הרכבת בכפר יהושע שנקראה תחנת תל א-שמאם הייתה אחת התחנות ברכבת העמק וחלק מהרכבת החיג'אזית. היא הייתה התחנה השלישית מבין שמונה התחנות המקוריות שנקבעו בשנת 1905,

והשנייה בגודלה מבין התחנות. התחנה כללה שבעה מבני אבן בסגנון טמפלרי. התחנה פעלה משנת 1904, תחילת הפעלתו של קטע המסילה בין חיפה לצמח ועד הנסיעה האחרונה בקטע מסילה זה שהתקיימה בנובמבר 1951." למעוניינים יש עוד מידע שם.

אני נכנס בשערי האתר, שעת צהריים חמה, שקט המופרע רק על ידי ציוץ הציפורים, אני מרגיש כמי שמשתתף במערבון ישן ואני הקאובוי המודרני המגיע לעיירה מנומנמת בצהרי היום רכוב על נישה אפורה.

מבני התחנה ציוריים ומשוחזרים עם שלטים ודמויות המספרות על כל מבנה במקום, על תפקידו ועל ההיסטוריה שלו.

בצד עומדים שני קרונות ישנים המשמשים כמקום לתצוגות שונות.

העמדתי את הקארנס כך ופעם קצת אחרת עד שבאתי לצאת משערי התחנה,

ואז

ממש כמו בסרט נפתחת הדלת של בית הסודות (ע"ע) ושתי נשים חייכניות ולבביות תוהות לפשר מעשיי ומזמינות אותי להיכנס בשער הבית המסתורי והצונן .(ותודה למר קרייר ממציא המזגן).

אני יושב לשיחה ארוכה עם אורית מסר-הראל המשמשת כמנכ"ל(ית) עמותת התיירות בעמקים.

היא מספרת לי ביתר פירוט את תולדות האתר (הרבה יותר קל ומעניין מקריאה במחשב), ומגלה לי את סוד קיומו של בית הסודות (לא מגלה תצטרכו לבוא ולגלות-שווה !!)

אנחנו שוקעים לשיחה ארוכה בענייני תיירות.

אורית, כתושבת המקום וכמנהלת אתר חשוב שמחה לספר לי כי בחול המועד סוכות בתאריכים 18-19.10.16 לרגל תחילת נסיעת רכבת העמק תערך חגיגה עממית כדלקמן:

הנסיעה לכפר יהושע תהא בחינם.

בתחנה יחכו שאטלים (חינמיים גם הם) שייקחו את הנוסעים לרחבת התחנה הישנה שם יהיה הפנינג גדול עם פינות יצירה לילדים. דוכני מזון. שוק איכרים. ועוד הפתעות.

המוזיאון יהיה פתוח ותהיה שמחה גדולה מאד שכן תושבי העמק מחכים ומתרגשים לתחילת שחזור הקו ההיסטורי.

נראה לי שיהיה כיף גדול.

אפשר כמובן להגיע גם עם רכבים פרטיים לחגיגה.

הבטחתי שאספר לכל העולם בכל אמצעי המדיה העומדים לרשותי.

ככה זה כשאתה אישיות אינטרנטית .

לבאים לאתר עומד מבחר גדול של דפי מידע על מה שאפשר לעשות בכל העמק, מהן האטרקציות התיירותיות (ויש המון) והיכן כדאי ומומלץ.

יחד עם המידע החשוב הזה אני מקבל גם המלצה לסור אל מסעדת "לימוזין" השוכנת ברמת ישי.(גם בשני מקומות אלה מעולם לא ביקרתי)

הדרך לשם חוצה את מושב כפר יהושוע היא דרך עפר משובשת מקצרת משמעותית את ההגעה. הקארנס מתגלה כרכב נוקשה המקבל את המהמורות השונות בשלווה ולא נותן להן להגיע אל גבו של הנהג.

אגב, על גלגל ההגה יש בורר שלושה מצבים לניהוג על פי תנאי הדרך, רשמתי לה נקודת זכות (נוספת).

מסעדת "לימוזין" משמשת כאתר גאווה מקומית. זוהי מסעדה גדולה שחולקת את אולמה הגדול עם דוכן איטליזי מגרה.

נתחי בשר נטו וכאלה שכבר הוכנו כהמבורגרים או קבבים מוכנים לאלה שרוצים לקחת את כל הטוב הזה הביתה או לאכול נא בדרך. אלה שלוקחים את הזמן יכולים לשבת באולם הגדול או במרפסת הצופה החוצה אל הנוף.

לטעמי האישי המחירים של המסעדה נושקים לרף גבוה מאלה המקבילים באזור המרכז.

ההמבורגר שלקחתי לצד הבירה הקרירה השיבו את רוחי החיובית להמשיך בדרכי אל היעד הנכסף.

חזרתי אל כביש 77 לכיוון צפון.

לאחר כ-400 ק"מ של נסיעות וסיבובים, עצרתי אצל "שמיל במוביל " כדי להרוות את הנישה ב-42 ליטר נקטר סעודי (או מקביל), ואילו את עצמי פינקתי באספרסו כפול.

אם אני הייתי שותה 42 ליטר..אני חושב לעצמי..וואו..כל אחד והשחור שהוא אוהב.

בנקודה זו של הדרך ראיתי כי אם ארצה להגיע לנקודה אותה תכננתי אצטרך לנהוג עוד כשעה מנקודה זאת, ומבחינתי היום הזה שהחל בצורה אקראית הלך והשתנה מול עיני ולך תדע מה יקרה בעוד שעה ואיך נעמוד באותם פקקים איומים לקראת סוף הדרך.

נישה, ששמרה עד כה על דומייה בפנים חתומות רמזה בדרכה הצנועה כי כדאי לי להתחיל לחזור על עקבותיי ולשמור את היעד הנכסף למכונית אחרת.

כשמסבירים לי לאט אני מבין מהר.