קיה ספורטאג' עם מנוע בנזין 1.6 ליטר היה הראשון שפתח את הדלת לשיטפון, ללכת עם הפוזה עד הסוף במחיר של משפחתית, ולקבל ג'יפון מוגבה, מרווח ומתקדם טכנולוגית עם מערכות בטיחות משופרות.
המתכון הזה גרם לאלפי משפחות להתאהב, ולהפוך את הספורטאג' ללהיט מכירות במשך כמה שנים ברציפות, ולבכיר בסגמנט שהפך להיות המשמעותי ביותר, תוך שהוא גורר אחריו מותגים מתחרים.
והנה התיישבו מומחי קיה שיודעים לרקוח פלאים איך גם לשמר את ההישג הכביר, וגם לפתוח אופקים חדשים לקראת ההווה והעתיד.
היו מי שטענו כי חולשתו של הדגם היוצא היה מנוע בנזין שהיה קטן וחלש לגופו הנאה של הספורטאג', דבר שבין השאר השפיע על צריכת הדלק שלו.
אותם אלו שרוכשים היום מכונית חדשה מתרכזים בשתי תכונות מרכזיות וחשובות.
דיזל זה כל ההבדל |
אי לכך החלטתי כי עלייתו ארצה של הדגם החדש בעל מנוע הדיזל, ראוי לקבל את תשומת ליבי. וכמי שהיו בעברו הלא מאד רחוק שני ספורטאג' עם מנועי בנזין בנפח 2 ליטר בוודאי אדע להתרשם אובייקטיבית.
בנסיעה ראשונה אני מתרשם קודם מהשקט המפתיע של מנוע הדיזל, אחר כך מגיעה רכות הנסיעה והנעימות של הספורטאג שהקנו לו את אהבת הקהל.
הנפח הפנימי נשאר בגודלו המרווח, וכל משפחה ישראלית ממוצעת תדע להסתדר איתו בנוחות, אם זה בימי השבוע כולל הסעות לחוגים ולקניות, ואם זה בטיולי סופי שבוע.
הדבר היחיד שלא מובן וברור הוא מושב הנוסע הנמוך וללא אפשרות הגבהה, כאילו, למה לא?
מסך המולטימדיה ברור וצלול, והווייז העברי מוטמע בו. כל כך קל וברור.
היום החלטתי נעשה את הדברים קצת אחרת.
היום זוגתי החוקית היא האורחת שלי לכן נעשה כל מאמץ להשביע את רצונה ושתצא מרוצה, בדרכה.
בהמלצתה של המזכירה של רשות ניקוז ונחלים ירדן דרומי (שהיא ממש במקרה גם בת דודתי) נצא לטייל היום בנחל תבור, הסמוך לקיבוץ גזית.
שמנו את היעד על מפת הניווט, גלגל"צ הנעימו לנו במוזיקה נעימה את הדרך, השמיים הכחילו עבורנו, ובסך הכול ראינו כי אנו בדרך הנכונה.
חוטמיות וורודות ארוכות צוואר מקשטות את כביש שש בדרכנו צפונה, אני מקווה שזהו אות וסימן לפריחות אביב רבות שנראה בהמשך היום.
ב"קפה
גרג" המנומנם על כביש 65 ליד ערערה אנו מהלקוחות הראשונים שפותחים כאן את
הבוקר. אין כמו ארוחת בוקר מלאה כדי לסדר יום גדוש פעילות.
אנו מכירים את הרשת הזאת ובכל זאת מופתעים. שירות מצוין, מנות נדיבות ותפריט קצת אחר עושים את ההבדל, מומלץ להיכנס בדרך.
משאך התמלאה בטננו החלנו לפזם במקומות בהם הרדיו מאבד קליטה ,יש קטע כזה בוואדי ערה בו כל תחנות הרדיו המוכרות נעלמות לתוך חור שחור, ומה שכן עובד אלו תחנות שידור של שכנינו שאינם דוברי עברית, והמוזיקה שלהם היא לא קלאסיקות רוקנ'רול משנות השבעים.
לספורטאג' מאידך כל זה לא מפריע, המנוע השקט שלו ממשיך ללגום עליות וסיבובים כאילו היו מישור ארוך.
קצת לפני צומת מגידו צץ לו שלט חום קטן. "כנסיית בן האלמנה". כחובב שלטים מוזרים אני פונה בחדות ימינה אל ישוב בשם נין.
אני עולה במעלה הכביש ונוף עמק יזרעאל מתחיל להתפרש ממול. הנה כאן מתקיים דו קיום. בצד אחד של הכביש הצר עומד מסגד שכונתי, ומעבר לו ממוקמת כנסיה נעולה בתוך חצר רחבה. לצערנו השער נעול ואין גישה, אבל טוב שיש לנו אינטרנט ממנו אנו לומדים על המקום הזה, שיש מי שזכה להיכנס אל תוכו.
..." כנסיית בן האלמנה היא כנסייה קתולית סמוך למסגד הכפר ניין השוכן למרגלותיה הצפוניים של גבעת המורה. לפי המסורת הנוצרית, במקום זה, שהיה ידוע בעבר בשם "נעים" או "נעין", הקים ישו את בנה היחיד של אלמנה מקומית לתחייה.... הכנסייה הראשונה במקום הוקמה במאה ה-5 והפכה לאתר עליה לרגל. המבנה הנוכחי פשוט בתוכניתו ובמראהו, וצורתו כשל מלבן. הוא נושא גג רעפים אדום, אשר נראה רק ממרחק מה מהמבנה, ובחזיתו הוא נושא גמלון בצורת פעמון. במרכז הגמלון צלב ברזל פשוט, ומשני צדדיו הוא תחום בשתי פירמידות קטנות, הניצבות על מעין פודיום. המבנה עצמו עשוי מאבן. בכל אחד משני קירות הצד קבועים שני חלונות, ובחזיתו שני חלונות נוספים שביניהם חלון בצורת קואדרופויל. מעל חלונות החזית קבוע כרכוב ומעליו כרכוב נוסף המקיף את המבנה כולו. הדלת בחזית המערבית עשויה מתכת פשוטה, מצפון לכנסייה מחובר אליה בית מגורים שתושביו שומרים את מפתח המבנה, ולצד החזית הצפונית מונח סרקופג פתוח.
חלל הכנסייה עשוי מאולם בודד, שני חלונות הצד קבועים ברצועה השנייה והשלישית, דבר המעניק למבנה את חזותו הסימטרית מבחוץ. הרצפה עשויה מאריחים שחורים ולבנים, והמזבח ניצב על במת שיש קטנה. המזבח הוא רהיט הקבע היחיד בכנסייה, גם הוא עשוי משיש והוא מעוטר בעיטורים מוזהבים..."
כנסיית בן האלמנה- אתר ויקיפדיה
לצערנו הכנסייה סגורה, ולכן נאלצנו לחזור על עקבותינו ולהמשיך אל קיבוץ גזית.
אודה ולא אבוש כי לי זו פעם ראשונה בחיי, (כך נדמה לי) בה סטיתי מכביש 65 קצת לפני כפר תבור אל כביש 7276 המוביל אל כפר קיש, עין דור, מיסר וקיבוץ גזית בקצהו. זהו כביש נופי עם טעם של פעם, צר, תחום בעצי אקליפטוס משני צדדיו בתוך נוף חקלאי של שדות חיטה ומטעי זיתים.
המחסום בכניסה לקיבוץ נפתח אוטומטית לקראת הרכבים הבאים בשעריו. שילוט מוביל אל נחל תבור ואנו נוסעים בתוך שיירה קטנה של אנשים שיודעים כנראה לאן לנסוע. דרך הכורכר הכבוש ממשיכה מתוך הקיבוץ החוצה אל שני מגרשי חניה שבשעות הבוקר כבר מלאים במכוניות חונות.
"את רואה ? ", פניתי לחוקית, "יש כאן עוד מחפשי פריחה, לא נהיה לבד".
בכניסה לדרך עפר המתאימה בעיקר לרכבי שטח עומד שלט ועליו מפת האזור עם הסברים מבוארים על כל מה שיש כאן.
יחד עם המוני מטיילים היוצאים עם טפם, ביתם וכל אשר להם אנו מתחילים לרדת עם דרך העפר, מפספסים איכשהו בדרכנו את מצפור אלעד ליטווק, לא נורא, בהמשך נחשף לנוף ממקום אחר.
הדרך מתחילה לנטות בשיפוע כלפי ערוץ הוואדי, ולאחר פחות מ-3 ק"מ הגענו אל תחתית הערוץ בו מתחבר נחל תבור עם קניון הבזלת. להפתעתי יש גם כאן חניון ובו חונות מספר מכוניות שלא בהכרח נמנות על רכבי השטח, ורק מדבקה קטנה בדופן מסבירה מה אפשר לעשות עם רכב מהעבודה.
ישנם אנשים שכאן זה המקום המתאים להם לפתוח שולחן על האדמה, עם מפה גדולה פרושה וצידניות שהגיעו אף לכאן, ובצל העצים עושים פיקניק קטן.
אחרים, שלא עושים כך, ממשיכים מנקודה זאת על השביל המסומן בכחול אל תוך הערוץ.
לצערי, הקיץ הישראלי דילג כנראה על שלב האביב, זה לא שאין פריחות אביביות אלא שהצהוב כבר החל משתלט על דפנות הערוץ. פה ושם מבצבצים הרדופי נחלים סמוקים, חוטמיות ורודות, קוצי גדילן מצוי פורחים, וכאלו שכבר זכו בכתר לבן של פלומת זרעים, סביונים וחרציות, ושאר פרחים שאני לא מכיר.
בתוך הנחל עצמו יש מים ירקרקים זורמים, בהתחלה בקצב רדוד, ובהמשך הנחל הזרם מתעצם ורוחב הנחל משתנה בהתאם.
השמש, שמקודם למעלה ריחמה עלינו ולוותה במשבים קלילים של רוח מפדרת, מתחילה לצרוב.
בכל התעבות והתעמקות המים בנחל, ישנה קבוצה שהחליטה להתנחל במקום, ילדים קטנים בבגדי ים משתובבים במים הרדודים והנעימים.
מטיילי השבת בטבע כפי שכבר ציינתי בעבר הם זן אחר. רגוע, מנומס ומסביר פנים. החוקית שלצדי מביעה פליאה בכל פעם שמישהו זר מוחלט מברך אותה בברכת שבת שלום או בסתם המלצות להמשך הדרך.
המסלול הזה אינו קשה, בהגדרה, אבל מצריך מאמץ. בין אם בחציה מגדה לגדה ובין אם במעבר בין שיחים דוקרניים ושביל שאינו סלול, ובכל זאת אני מתלהב מכל משפחה מטיילת, ואפילו לא שומעים תלונות ברקע.
על שביל המסלול אנו נתקלים פעם אחר פעם בעדר פרות משוטטות שלא מתרגשות מהעדר האנושי המפריע להן ללעוס בשקט.
ערוץ הנחל הצר מתפתל כנחש ומפלים קטנים יוצרים סאונד הרמוני של פכפוך מים, יש בזה כדי להקל במעט על החום.
לאחר צעידה שנמשכת כשעה אנו מגיעים אל שיא המסלול. תחילה יש לעבור דרך מדרגות חצובות בקיר סלע כדי להגיע לבריכה גדולה שמקורה במפל היורד מגובה של כשני מטרים.
זוהי בריכה טבעית גדולה שניתן לשחות בה כפי שעושים אנשים רבים, אחרים מעדיפים לרבוץ במים שמעל המפל. מי שבוחר להמשיך במסלול ממשיך לדבוק בקיר אל מדרגות מתכת שרותכו לקיר למען עליה נוחה ובטוחה.
אנשים שהגיעו מהצד השני סיפרו כי שתי דקות מכאן מתחילה עלייה חזרה לחניון, אבל זו עליה תלולה מאד ומתישה, אבל מהן עליות תלולות לאנשים שאך לפני שבועיים בלבד כבשו הרי געש באיי הוואיי ?
ואכן, מיד בנקודת הפיצול מתחילה עליה בשיפוע חד כלפי מעלה. זוהי עליה מתמשכת ללא קטע מישורי אחד, וכולה סלעים, מדרגות ודרדרת עפר.
הנוף שנפתח ככל שעולים מעלה מעלה ממלא את הגוף בתעצומות השתאות ועונג. מרחבים שלמים של גבעות ירוקות מחורצות בוואדיות פתלתלות ומוקפים בשדות זהובים. פשוט נפלא.
העלייה הרצופה אורכת לנו כ-20 דקות בהן הרגליים שורפות מהמאמץ, והדופק מואץ, אך בהגיענו אל המישור העליון בו ממוקמת תצפית על שם אורן ליפשיץ הכול נשכח כלא היה.
כאן במקום המוצל והנעים הזה אפשר לשבת שעות ולבהות סתם כך בנוף.
מכאן יש שביל צמוד לגדר מטעים שמוביל החוצה אל דרך כורכר, שמביאה אותנו בסיומה של צעידה אל הספורטאג' הממתין לנו במגרש החניה.
במדידה שעשיתי מאוחר יותר על מפה אני מעריך את הסיבוב הזה סביב 7 ק"מ של הליכה. במקומות אחרים ברשת כתוב יותר. בסך הכול למעט העלייה בסוף זהו מסלול לא קשה אבל צריך להתחשב במזג האוויר ובסוג המטיילים לפני שיוצאים לטייל בו.
החורף האחרון והדיווחים על עליית מפלס הכנרת עשו לי חשק לקפוץ ולראות מה מצבה.
נראה כי יש קשר הדוק בין מצבה של הכנרת לפעילות שבה. אני מתרשם כי עליית המפלס מחזירה נופשים עם כול כלי שיט אפשרי. הכנרת תוססת ורוחשת פעילות. החופים מלאים באנשים שנהנים מהאגם הלאומי בשעותיו היפות. אני עושה סיבוב בטבריה ויוצא לכיוון מגדל בצדו המערבי של האגם.
מכאן ועד צומת גולני יש עלייה שמאפשרת לספורטאג' לתת את מה שהוא יכול, ולי (כל עוד החוק מאפשר) לנסות זאת.
מנוע הדיזל שמפיק 136 כוסות סוס צנועים (יחסית) אבל בהספק של 32.6 קג"מ נותן ביצועים שאינם מביישים מנועי בנזין חזקים ממנו.
במיאוץ בעליה תלולה לא נגמר לו האוויר, ואני מרגיש בכוח האצור בו ליותר ממה שאני מבקש, הרכב נטוע במסלולו, ומעניק ליושביו את מלוא תחושת הביטחון. ומה בסך הכול אנחנו מבקשים ? נוחות חיסכון וביטחון.
לא ככה?
154,024 שקל (לפני מבצעי הנחות), צריכת דלק ממוצעת של ליטר סולר לכל 16 ק"מ (בנהיגה לא הכי חסכונית, לדעתי אפשר להוציא נתון טוב אף מזה), מוניטין של רכב מוצלח, אמין ובעל סחירות מצוינת בשוק המשומשות.
לדעתי, כוכב נולד.
ירון הולנדר
מאי 2019
קיה ספורטאג' 1.6 ל', טורבו דיזל
136 כ"ס, 32.6 קג"מ
קפה גרג ערערה
כנסיית בן האלמנה
קיבוץ גזית
נחל תבור
קניון הבזלת
טבריה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
זה המקום לכתוב לי מה דעתך על הפוסט בפרט ועל הבלוג בכלל