יאסו, יאריס.

 

בחודש אוגוסט, קצת לפני סגר החגים הושקה בישראל היאריס החדשה לבית טויוטה.

אנשי השיווק והמכירות ציינו מהם ההבדלים והחידושים שקיבלו הדגמים החדשים, במתיחת הפנים העדכנית של המכונית הפופולרית בקבוצת הסופר מיני.

אותי, כמי שמאמין בעליונותן וחשיבותן של מערכות הבטיחות המתקדמות ביותר, בשילוב עם ידידותיות לסביבה וחיסכון באחזקה סקרנה בהתאם היאריס ההיברידית, שבמקרה (או לא) היא גם היקרה בקשת הדגמים.

עטויה במחלצות משולבות של אדום רך ושחור עם נצנצים, חיכתה לי אחת כזו בדיוק.

לדגם זה ברמת האבזור הגבוהה נכנסים ללא מפתח, ומתניעים בלחיצת כפתור התנעה.

היאריס, כדרכן של היברידיות מתניעה ללא קול, וכאשר כל נורות התצוגה והמידע דולקות, מעבירים את מוט ההילוכים הרציף למצב נסיעה והיאריס מפליגה לדרכה בשקט מופתי.

המילה – מפליגה, ממש הולמת את התחושה שלוקחת את הדמיון לנמל ממנו יוצאים אל מרחבי הים. ככה בדיוק מרגישים ביציאה מהחניון החשוך אל הכביש ההומה.

אם הסוללה טעונה ניתן אפילו לבחור בנסיעה חשמלית נטו, עד שלא יעמוד לה יותר כוחה לשאת בנטל, או אז מנוע הבנזין יכנס לפעולה.

 

לקוח שירכוש את היאריס יחפש מן הסתם את הניצול המיטבי של החיסכון שהמנוע ההיברידי מצטיין בו. אי לכך החלטתי לנהוג בימים הבאים הכי רגוע (לפי תנאי הדרך המשתנים) במצב מנוע אקו, שהינו החסכוני ביותר. לקחת את היאריס במהלך סוף השבוע אל מחוזות החיסכון הכספי.

מכיוון שלרשותי עומדת יאריס מודרנית וחדישה של טויוטה, החלטתי לרדת לשורשים ולחפש את המקורות.

 

שמעתי זה מכבר על מוזיאון המכוניות אשר נמצא במוסך רלקס באשדוד, ולשם שמתי פעמיי בבוקר של יום שישי.

לקרוא למתחם הזה מוסך או אולם תצוגה יעשה עוול גם לזה וגם לזה וגם בכלל.

כבר בכניסה לאולם התצוגה של המוסך המשמש גם כסוכנות משנה ניתן לחוש ברוח המחברת בין הישן לעכשווי.

אולם הקבלה משמש גם כאולם תצוגה לרכבים חדשים, וגם כמקום המתנה למי שבא לטיפול במכוניתו.

על הקירות מסביב מפוזרים חלקי רכבים וכל מה שקשור לתחום בבלאגן מאורגן שמעניק למקום אופי משלו, שאי אפשר להתעלם ממנו.

חלון זכוכית גדול מפריד בין אולם הקבלה למוסך, וצמוד אליו עומדות שתי מכוניות עתיקות של יגואר ועוד אחת לא מזוהה באדום בוהק, שיש לה סמל תלתן ירוק על מכסה המנוע אבל אינה אלפא בכלל (וסיפור גדול מאחוריה), שתיהן ממורקות ומבריקות ונותנות מופע מקדים למופע העומד להתרחש מול עיני המבקר.

מכיוון שדאגתי להתקשר יום קודם ולתאם את הביקור, חיכה לי רפי הרשקוביץ הבעלים (הגאה מאד), ונטל אותי תחת חסותו האישית לסיור מקיף בכל רחבי המקום.

רפי, שלדבריו עומדות במקום מעל 100 שנות קיום (בתרגום למשמרות עבודה) מוביל אותי בין החדרים והמסדרונות שיש בהם תעודות ממוסגרות, צילומים מאירועים ותחרויות, ותיעוד מרתק של עולם הרכב בכלל ושל המקום בפרט. ויטרינות זכוכית מכילות דגמי מכוניות קטנים, חלקים ואביזרים מתקופות שונות.

רפי גאה להציג לי את המשרד שלו שבנוי על בסיס כל מיני חומרים ממוחזרים שאסף מהזבל, וכל מי שבא בשעריו פולט "וואו" של התלהבות.

אנחנו עוברים בין המחלקות השונות שמטפלות ברכבים באופן שוטף, אבל גאוותו של רפי היא בשיפוץ דגמים ישנים ובניית דגמים שאין שני להם בעולם.

כמו זאת האדומה שצמודה לחלון אולם התצוגה.

בחצר המתחם מונחים אחר כבוד כמה דגמים מקסימים ושמורים של מכוניות עבר מפורסמות.

כל חובב רכבים מן העבר לא יפסיק להתלהב כמו ילד קטן בגן משחקים גדול.

לרפי סיפורים ואנקדוטות רבות לכל דגם שניצב אצלו.

הוא גאה להציג בפני את הקומה העליונה של המוזיאון שמתאימה יותר למסעדת יוקרה או פאב מאשר למוזיאון מכוניות.

מוסך רלקס היה שם דבר בבניית רכבים שהתחרו בראלי קרוס באשקלון בתחילת שנות השמונים, אנשים רבים שקשורים כיום לעולם הרכב החלו את צעדיהם באותם ימים במקום ההוא שמשך אלפי צופים נלהבים.

הביקור במקום, יחד עם ההדרכה הלבבית של רפי, וראיה האישית של היחס שלו לעובדיו, חשפה בפני מפעל חיים שלם של אדם שהולך בעקבות החלומות שלו, וכיצד הוא משלב אותם בעבודתו השוטפת, שהופך את כל המתחם למצבה חיה של אהבה למכוניות ואנשים ומה שמחבר ביניהם.

אה, כן. דיברנו (כמובן) גם על טויוטה הגדולה ועל היאריס הקטנה, וכיצד האנשים המרובעים של טויוטה חיים עם מקום כזה ששונה מכל אולם תצוגה שלהם בעולם.

מי שרוצה לחוות גם סיור מרגש ומענג כפי שהיה לי בבוקרו של יום שישי, מוזמן להתקשר למוסך רלקס בכניסה לאשדוד (טלפון 08-8522470). ביום שישי פתוח עד 11:00 בבוקר.

הנאה מובטחת, גם היחס החם.

 

לטיול שבת הזמנתי את ריקי שתצטרף אלי.

הבטחתי לה שלא ניסע רחוק, נגיע למספר מקומות מעניינים ואף נחזור באור יום.

מעולם לא ביקרתי באלפי מנשה, אבל שמעתי שיש שם מצפור שווה.

יצאנו מספיק מוקדם כדי ליהנות מתנועה דלילה בכבישים, מחד, וכזו שמתאפשר לנו גמישות בהמשך הטיול.

חצי שעה בלבד מפרידה בין גבעתיים לאלפי מנשה, ומספיק הזדמנויות לבחון את הדינמיות של היאריס בכביש המהיר.

לטובת אנשים שאינם בקיאים במונחים, אסביר כי דינמיות נגזרת מהמושג דינמיקה, העוסקת בתנועת גופים, ובמקרה שלנו מכונית. כיצד המכונית מאיצה ובולמת, מה התחושה בסיבובים, כיצד היא מתנהגת על משטחים שונים (אספלט, כורכר וכו'), ומה לומדים על התנהגותה בעליות ובירידות.

מכלול שלם של משתנים שסופו עונה לערך דינמיות, יש לזה כמובן גם ערך מספרי, אבל כדי לצאת מזה בפשטות אנחנו מקצרים ומספרים בשבחי הערך המופשט.

היאריס, אם כן, מאיצה בנמרצות, ובעליות לא תשמע ממנה גניחת תלונה, בסיבובים העולים לאלפי מנשה חשתי ביטחון מוחלט בהיצמדותה לאספלט.

ברור שזו לא מכונית ספורטיבית, אבל לרגע לא מרגישים שמשלמים במשהו בכדי לכפר על משהו אחר.

גן הבנים-השניים, נמצא בפניה מרחוב כרכום ליד מרכז פיס קהילתי. הווייז אינו מכיר במצפור הזה ולכן הפירוט.

זהו גן קטן, צמוד לבית כנסת, לזכרם של שני בני המקום שנספו באסון המסוקים.

ממרפסת המצפור ביום בהיר ניתן להשקיף עד חדרה (אם לא רחוק מזה) בצפון, ועד לדרום תל אביב, ואולי רחוק מזה (אני לא הצלחתי לזהות בשל אובך).

בחורשה הצמודה יש מספר שולחנות לפיקניקים, וחבל שהניקיון כאן לא נשמר כפי שראוי שיהיה. מקום נעים שקט ועם בריזה נעימה.

לא הרחק משם נמצא קיבוץ איל.

בקיבוץ איל (כך שמעתי) יש אוסף מכוניות (נוסף) בשם המוזיאון על שם קרן סהר.

בשער הכניסה לקיבוץ ממתינה ענתיקה בצבע תכלת ונושאת סמל מרצדס בחזיתה ועל אחוריה המעוגלים.

החלטתי שלא משנה לאן הוא נוסע, אני אחריו.

ההימור השתלם וכך הגענו ממש עד שערי המוזיאון ממש עם פתיחתו.

אוסף המכוניות במקום הוא פרי שיגעונם של אורי ורני שאוספים ומשפצים כלי רכב עתיקים ונדירים.

אוסף מכוניות על שם קרן סהר

אני מוצא באנשים אלו שליחים של שמירת מורשת עבר, כחלק מתרבות של עם ומדינה, שמעניקים לחיינו הנוכחיים סוג של ערך והשוואה.

כל אספן של חפצי עבר מעביר ביחד עם האוסף גם זיכרונות נוסטלגיים לזמן אחר.

נוח לנו להתרפק עליהם אבל לטעמי האישי בסוף עדיפה מכונית היברידית ("חסרת אופי") אמינה ומודרנית, על פני דגם שיהיה יפה וערכי ככל שיהיה, אבל נוסע 50 קמ"ש ללא שום בטיחות ומזגן לימים חמים.

כדי לאושש את צדקתי בנושא חזרנו אל היאריס שהמתינה מבוישת במקצת לצד שתי סוסיתא קוביה,

גם משם כרבע שעת נסיעה כדי להגיע אל מבצר וגן לאומי קאקון.

משום מה, הצוענייה שעל הניווט מכריחה אותנו להיכנס אל דרך עפר בשולי שדה חרוש, שמקיפה את התל, בדרכנו אנו פוגשים צייד (אמיתי) שיורה בציפורים בשביל הכיף (החולני ?) שלו. מאות תרמילי רובי ציד הפזורים שם מעידים כי זה מקום פופולארי לתחביב המוזר הזה.

חזרנו אל הכביש כדי להמשיך בו ולהגיע אל הכניסה "הרשמית" של מבצר קקון.

"... מבצר קקון 

בלב השרון, על גבעה די קרובה לקיבוץ אמץ, עומד מבנה עתיק ומרשים שחלקו הגדול הרוס, אך עדיין מרתק להסתובב בזהירות בין החורבות שלו. המיקום אסטרטגי מזה דורות ולכן יש כאן סיפור היסטורי מעניין, ואתר הנצחה לקרב הקשה שהיה כאן ב-1948 במלחמת העצמאות.

בצמוד, יש שולחנות פיקניק וחניה גדולה

חשיבות המקום

המיקום שסמוך היום יחסית לכביש 6 , בעל עבר שמגיע כנראה עד התקופה הרומית. השרידים שאנחנו רואים כיום, הם בעיקר מהתקופה הצלבנית. מתעודות עתיקות שנמצאו, אנחנו לומדים שהמקום היה שייך למשפחת אצילים שישבו באזור קיסריה "דה-קקון" והמצודה/מבצר נקרא "קקו" באותם הימים ומסדר הטמפלרים הגן כאן על עולי הרגל הצלבנים.

השליט הממלוכי, בייברס, כבש את המקום מהצלבנים ב- 1260 והפך את הכנסייה למסגד. השלטון הממלוכי עודד הגירה והפך את המבצר ששוקם, למרכז מסחרי על הדרך הראשית שחיברה בים דמשק למצריים.

בראשית המאה ה-14 נבנה במקום חאן. קאקון בוצרה והפכה למרכז צבאי ומנהלי.

לאחר הכיבוש הע'ותמאני במאה ה-16 הפכה קאקון לבירת המחוז. וסמוך אליה התנהל קרב בין צבא נפוליאון, שהיה בדרכו לעכו והצבא הע'ותמאני שהובס בקרב הזה. הכפר עבר שינויים דמוגרפיים, ניטש ויושב מחדש ותושביו התנכלו לתושבי חדרה והשתתפו בפרעות 1921

מלחמת העצמאות

ב- 1945 קם סמוך לכפר הערבי, קיבוץ המעפיל. הכפר גדל והפך להיות הגדול ביותר בשרון ערב פרוץ מלחמת העצמאות. המיקום הגבוה שלו שחולש על האזור הפך אותו לנקודה מאיימת בזמן המלחמה. צבא ההצלה העירקי התקיף את המעפיל והיה צורך לפנות את הנשים והילדים.

לוחמים מחטיבת אלכסנדרוני, יצאו לכבוש את הכפר והמצודה. הם התקרבו בלילה אל המצודה והחל קרב קשה נגד הכוחות העיראקיים. קאקון נכבשה, העיראקים נסוגו תוך אבידות רבות ולוחמי אלכסנדרוני איבדו 16 לוחמים.

במקום ישנה מרפסת תצפית עם לוחות הנצחה והסבר על המקום והקרב. צמוד לחניה, בכניסה לאתר ישנה אנדרטת זיכרון..."

מבצר קקון

גובהו היחסי של התל מאפשר תצפית יפה על כל הסביבה, אבל כדי ליהנות ממנה יש לטפס, בזהירות, אל חומת המבצר.

 

קולות של להק עופות שעפו במבנה מעל ראשינו הזכירה לי שזוהי עונת הנדידה החוצה את ישראל.

אך טבעי הוא לקחת את האורחת שלי אל מאגר ויקר, שאף הוא נמצא במרחק דקות נסיעה מכאן.

בעוד הצוענייה מתעקשת להביא אותי אל דרך כורכר כבוש חוצה שדות חקלאיים מלאה שלוליות גדולות (בציר גשמי השבוע), שהיא הדרך הקצרה ביותר, אך זו שעלולה להזיק לגחון היאריס הנמוכה, אני בוחר באפשרות המאריכה את הדרך, אבל מגיעה לשם בכבישים סלולים בלבד.

הדרך המובילה אל המאגר המתה מאות כלי רכב שבאו לשם אותה מטרה. הייתי כאן מספר פעמים ואף פעם לא ראיתי כמויות כאלו של מטיילים בדרך הצרה.

יש כאן גם מספיק מקום לערוך פיקניקים משפחתיים, ואפילו עגלת גזלן שמוכרת גלידה,

השקנאים והקורמורנים כנראה נבהלו מהכמות האנושית, והעדיפו לבלות יותר בשמים מאשר במאגר היפה.

שעת צהרים הגיעה, ומראה אנשים בולסים מעורר את כל החשקים למלא אותם מהר, והרבה.

בתחילת השבוע קיבלתי מבני כתבת המלצה על שווארמה מיוחדת בעיר קלאנסווה. ברור ששילבתי את המקום בתוכניות להיום, מתוך כוונה להגיע רעב בשעת הצהריים.

הגדלתי ראש, ואף התקשרתי למקום לשאול אם צריך להזמין מראש, כי ברור שאם פורסמה כתבה מפרגנת (אפילו אם זה בעיתון הארץ), ינהר עם ישראל בעדריו למקום, ויחסל את עמוד האש בדקות ספורות.

לא צריך, ענו לי בטלפון, וגם התור לא נורא.

הגענו כמחצית השעה לאחר מכן, והתור היה נורא ! והשירות איטי ולא מנוהל נכון.

רק לאחר שעמדנו כרבע שעה בתור לרישום ההזמנה, יצא העובד האחראי והודיע שנגמר, ואין יותר, ואין בשביל מה לעמוד בתור.

עכשיו כשיש בראש דודא (שמשמעו צורך בלתי נשלט) ומיצי הקיבה כבר הכינו עצמם לחגיגה, חייבים להשיג מנה, ומהר.

ממש כמו במקרים אחרים של התמכרות.

כפר קאסם נמצא במרחק 20 דקות משם, ועל כביש שש נדמה כי אפילו היאריס חשה כמיהה לעמבה כתומה, ונרתמה למאמץ.

בשווארמה אל ארז (ע"ע) המבריקה והמצוחצחת לא היה תור כמעט. השירות מהיר, הסלטים טריים ומפתים, ובעמודים המסתובבים אפשר לבחור בזה מבשר הודו או בשני מבשר כבש.

אי אפשר כמובן לאכול בישיבה במקום, כך שמכסה מנוע היאריס שימש כשולחן למנות המעולות שבחרנו.

בול במקום.

 

היאריס הזאת מאפשרת לך להתאהב בה בשניות

מבחוץ ומבפנים, בתנועה ולאחריה.

בסוף הנסיעה, על לוח המכוונים המכונית מעבירה ביקורת בונה על הנהיגה שלך, במטרה לשפר ביצועים. מי אמר שצריך להתחתן?

תצוגה עילית המשתקפת על החלון

אהבתי את התצוגה העילית המשתקפת בחלון, ואת מערכת זיהוי התמרורים, שלא תמיד מוצאים במכוניות יקרות מהיאריס.

יש לי הרבה מה לומר על אפליקציית אנדרואיד אוטו שלא מתפקדת באופן חלק כאחותה אפל קאר, היא לא תמיד עולה באופן אוטומטי, לא מסתכרנת ולא נוחה לשימוש בעליל. וזה לא רק ביאריס הקטנה. נתקלתי בזה בעוד רכבים, כנראה שבגלל שעוד לא נכנסה רשמית לישראל, אני לא יודע.

ביאריס קשה להסתמך על האפליקציה. היה עדיף לשתול מערכת ניווט כלשהי, אפילו סתם תוכנה סגורה (ולא דינמית כמו וייז) עדיפה בעיניי.

ליאריס מעט תאי איחסון ורק נקודת usb אחת. תמוה למדי.

על מוט ההילוכים בנקודה הנמוכה ביותר נמצא הילוך B שלא הצלחתי לרדת אל סוד קיומו במהלך הנהיגה. רק לאחר התייעצות עם מומחית, ואישוש מצד איש מכירות התברר כי תפקיד ההילוך הוא לטפל בטעינה הרגרנטיבית המשמשת לטעינת הסוללה ובלימה באמצעות כוח המנוע, ומשתמשים בהילוך זה בעיקר בירידות.

 

נסעתי במהלך סוף השבוע כ- 350 ק"מ, בדרכים מגוונות. כפי שהצהרתי מראש בחרתי לנהוג באופן רגוע, וכמה שיותר באופן חסכוני.

כאשר החזרתי את היאריס לחניון היבואן עמדה צריכת הדלק הממוצעת שלי על ליטר אחד עבור כל 25 קילומטרים, ובנסיעות בודדות הגיע הנתון אף ל-30.

אלו נתונים מצוינים שרוכש היאריס יגיע אליהם ויקזז את עלות הרכישה הגבוהה, בחיסכון מתמשך בעלויות היומיומיות.

היאריס קלה ונעימה לנהיגה. יש לה מערכות בטיחות חשובות ומעולות שמתפקדות מצוין. היא חסכונית מאד בדלק, נוחה לתמרון ויכולה להגיע גם למהירויות שמעבר לקו החוק בקלילות וללא מאמץ. יש לה חן מושך עין בקווי הגוף, ואפשר בקלות למצוא נקודות עניין בכל מיני פינות שניכר שניתנה בהם מחשבה.

איכות החומרים וההרכבה הם עם חותמת טויוטה. לא סתם החברה המובילה בעולם ביצור מכוניות.

עם המוניטין שיש לנבחרת של טויוטה עם המנועים ההיברידיים, אפשר להבין כי יש כאן קלף מנצח.

הכותב בחר אדום

יאסו, יאריס

 

 

ירון הולנדר (וריקי)

נובמבר 2011

טויוטה יאריס 1.5 ליטר PREMIERE EDITION

116 כ"ס (משולב)

מומנט (בנזין) 12.2 קג"מ

מומנט (חשמל) 14.4 קג"מ

מחיר: 121,429 ₪ (כולל אגרת רשוי)

 

 

רלקס אשדוד.

מצפה הבנים-השניים אלפי מנשה

מוזיאון מכוניות איל

 מבצר קקון

מאגר ויקר

שווארמה אל ארז, כפר קאסם