קונטאש
בת"א ואשה ללילה (1987)
השמוק
השמן יצא מפתח המלון נפוח בגאווה עצמית, נעול בג'קט אופנתי וצמיד זהב ברוחב פס
רכבת מרשרש על פרק ידו הימנית.
למעשה
אין לי שום סיבה בעולם לקרוא לו שמוק-אני אפילו לא מכיר אותו, אבל ההליכה הזאת
שלו, עם צרור המפתחות הכבד, מסובב על אגודלו בעודו שורק שריקה כלשהי מבעד לשפתיו
החשוקות, הרגיזה אותי, ומיד הוא נראה לי שמוק שמן, וכך קראתי לו (כמובן לא
בנוכחותו).
לצידו
פסעה אשה, לא יפה במיוחד וגם לא מושכת, אבל ניכר היה בבגדיה ובהופעתה אותו ניצוץ
של עושר. לא של השכלה, או מעמד, רק פשוט ריחו של הכסף. ריח של כסף
"כבד".
אני
בטוח שהתחביב שלו עלה לו בהוצאות נלוות, לרצות את אשתו, שהרגישה (אולי) זנוחה
ואולי פחות מושכת תשומת לב מאותה גוויה אדומה ומדהימה שעמדה על ארבע פיסות גומי
שחור ועבה.
קשה
היה לזהות את הצבע המקורי הבוהק והמוכר כל כך, אלפי טביעות אצבעות שמנוניות הוטבעו
על הגוף הנפלא היפה ביותר שראיתי מעודי. אני גם בטוח לגמרי כי המחשב המשטרתי יכול
להתגאות בהכרות אישית עם כמה מאותן טביעות...
השמוק
פסע לאט, מביט לצדדים, שואל במבטו את קהל הסקרנים: "נו,אתם מנחשים מי כאן בעל
הבית?" הוא התקרב ליפהפייה, ובאותו הרגע קפץ לי הפיוז.
הייתי
במצב שעורכי דין מתוחכמים קוראים לו "חוסר שפיות זמנית", ממש כך.
לא
יכולתי להתעלם מהסיטואציה, אז ניגשתי אליו בחוצפה איומה, בדיוק ברגע בו נעץ את
המפתח בחריצה של דלת "כנף השחף" (בלשון העיתונות המוטורית), "היית
כבר בתל ברוך"? נפלטה לי שאלה מוזרה מאד (כאילו הכרתי כמה מבנות משפחתו
העושות את מלאכתן באזור ההוא).
הוא
הרים אלי גבה, ולקח נשימה עמוקה. אני מצידי, בהיתי במבט חודר וקטלני (עד כמה
שידעתי לעשות מבט שכזה) אל חזהו השעיר המבצבץ מבעד לחולצתו. לפתע חייך, כמבין את
כוונתי: " עם האוטו אתה מתכוון"? שאל אותי.
"בוודאי",
עניתי, ולפי שאלתו-תשובתו, ידעתי שלא היה אפילו ברדיוס של עשרה ק"מ מהמקום.
"אז
נסענו"? שאלתי בהמשכה המתבקש של אותה חוצפה אופיינית.
לשמוק
השמן עבר זיק פתאומי בעיניים. זיק של תקווה למעשה שובבות של בני נעורים.
"חכי
לי בלובי", נבח לזוגתו. והיא, אפילו לא ניסתה להתווכח או להתנגד פנתה לאחור
וחזרה למלון. "ואתה כנס מייד לאוטו", הוא המשיך באותה נביחה שתלטנית.
הייתה
לי ברירה? הזמינו אותי להיכנס ללמבוריגיני קונטאש, אז שאני אסרב? אני???
ישבני
שעטוף היה בג'ינס מהוה, פגש במושב בעור שחור מתוח, ריחני, ויוקרתי. רגליי התמתחו
על שטיח קטיפה, וידי השמאלית גיששה בצד ימין מחפשת את חגורת הבטיחות.
לפני
שהספקתי לשמוע את נקישת הנעילה של החגורה, חטפו אוזני מכת סאונד המוכרת בעיקר
משדות תעופה צבאיים. אולי זה היה בכלל קולו של השטן עולה ממעמקי השאול. הרמתי את
הראש, מחפש 15F
נוחת ברחבת המלון וראיתי רק את השמוק השמן מסתכל על לוח המכוונים של המכונית. נורות
מספר דלקו באורות צבעוניים, ומחוג הטורים קפץ בעליזות לפי מקצב רגלו הימנית של
השמוק.
ידו
הימנית אחזה במוט הילוכים קצר שנבט מתוך מסילה בוהקת וכסופה.
ניסיתי
לשמוע את עצמי חושב, אך נהימות המנוע לא אפשרו לחלקיקי האיי קיו שלי להתאחד אי שם
בין אוזן ימין לאחותה בשמאל.
הייתי
במצב של עילפון חושי. מרגיש אך לא מצליח להוציא קול.
מכה
חזקה טפחה על גבי, ויללה מוזרה נשמעה מתחתיי ברגע בו שחרר השמוק את משא רגלו
מדוושות המצמד והבלם. היינו במצב נסיעה, אם אפשר לקרוא כך לפעולה הזאת.
מבעד
לחרכי עיניי העצומות למחצה, יכולתי להבחין מבעד לשמשה בעצמים חולפים במהירות
ומשאירים אחריהם שובל אור. יכולתי לקלוט מבטי תדהמה גלויים מאנשים שהלכו ברחוב, או
ניסו להתאבד בניסיון חציה לפני החיה אדומה. פה ושם ראיתי מישהו מצביע בכיוון שלנו,
אך היה זה פלאש רגעי שנמשך שברירי שנייה.
השמוק
ניווט אותנו במומחיות, משתחל בין מכוניות חונות בצידי הכביש, ובין אלו שעצרו למראה
האטרקציה הבלתי שגרתית. אני מצידי השתדלתי (ללא הצלחה), לסגור את הרווח שבין החלק
התחתון של הפה שלי לבין חלקו העליון (יש כאלה שקוראים לתופעה הזאת "חיוך מרוח
מאוזן לאוזן"), ולהחזיר את נשימתי לסדרה.
שעטנו
ברחובות העיר, מפלסים דרך מכוניות החורקות בפתאומיות לנוכח הסערה האדומה והרועשת. הדבר
היחיד שקלט אותו בן תמותה שעצר לרגע היה כנף אדירה המשאירה אחריה אוושת חיתוך אויר,
אגזוז מרובע מפלטים פולט את נהמת דהירתם של תריסר סוסים עצבניים במיוחד, וצללית
נמוכה ומהירה בגובה הטמבון משייטת כטיל שיוט מונחה.
יכולתי
להבין אותם, אך מנקודת מבטו של המביט מהצד
שמחתי להיות דווקא בצד הנכון של האטרקציה.
לפתע,
ללא התראה עטפה אותנו החשכה. יצאנו מתחומי העיר המוארת.
"עכשיו
אוכל להעביר סופסוף לשני" נהם השמוק, שהוכיח הלכה למעשה את כינויו, אם עד
עכשיו הוא היה בהילוך הראשון בלבד !
ידו,
זאת עם הפס רכבת, הסיטה את המוט בנגיעה אוהבת להילוך הבא, והתחושה הבאה שהרגשתי
הייתה ניסיונן הלא מוצלח של צלעותיי לצאת את תחומי מושבן, ולעבור את מהירות הקול, בעוד
באוזני הדהד לפרק זמן שנדמה לי כנצח, הגרפס החזק ביותר ששמעתי מעודי (ושמעתי לא
מעט....גולני או לא גולני ?).
מבעד
לשמשה הגדולה נמתח פס שחור דקיק חצוי במרכזו בקטעי פסים לבנבנים. חוסר חמצן
במוח גרם
לפרק זמן כלשהו למצוא את שרידי
האינטליגנציה שלי כדי להבין שאני מסתכל על הכביש עליו אנו נוסעים. כל פניה ימינה
או שמאלה שביצע השמוק לוותה ביללה צורמנית המזכירה את צלילות מטוסי השטוקה הגרמנים
בסרטים מתקופת מלח"הע, ואילו היושב בכסא הנוסע מבין הלכה למעשה את עומסי הג'י
המוכרים לכל טייס קרב, למרות הכסא המרופד והמדופן במקומות הנכונים.
"הגענו",
אמר השמוק שדיבר במהלך הנסיעה בקצב של הקרנת שקופיות, ובלם באחת את החיה בלחיצה
מתונה על הבלמים, ובעצרו את מאסת הטון וחצי על מקומה בחריקה רועמת שציפתה את
האספלט בשכבת דנלופ יוקרתית.
דמויות
כהות התקרבו במהירות לעברנו, נחשפות לשניה באורן של מכוניות חולפות, חושפות חלקי
בשר בהבזק. החבורה הלכה וגדלה, וגם טור מכוניות עצר מתנועתו ועמד בשולי הדרך, מכוונים
פנסיהן לכיוון אחד-אלינו.
"מוכר"?
צעק מישהו מהחשיכה. השמוק הסתכל עלי במבט שואל, "נו,המדריך,מה עושים
עכשיו"? אבל אני עסוק כרגע בשלב איסוף אישיותי המתפרקת.
"אפשר
לעזור במשהו לאדונים הנכבדים"? שאל בנימוס קול נשי מבעד לחרך החלון הפתוח מס'
סנטימטרים, ושד נשי יפהפה נמעך בשמשה. השמוק השתנק, וזה לא פלא, לאחר אין סוף
טביעות אצבעות סופסוף מישהו משאיר חותם יותר אישי, מעניין יותר.
צבע
שמלתה הקצרצרה של הגברת התאים בדייקנות נורווגית לאודם המקומי של האיטלקייה, ואילו
הלק שעל ציפורניה הזכיר לי דווקא את המתחרה המפורסמת לא פחות. בעוד אנו בוחנים
לעומק את השמשה, נעמדה כמטר לפני המכונית קבוצת "נשים עובדות" בביגוד
מינימאלי, ושלב המפגש המרתק מהסרט "מפגשים מהסוג השלישי" התחרה באותו
רגע ביופיו של המעמד הנוכחי.
הן
התכופפו, בחנו, דיברו בניהן והצביעו. קרני האור ששלחו פנסי החזית של המכונית חשפו את
כל מה שניסה משהו למנוע.
"אפשר
להוריד את הכסא אחורה"? שאל קול נשי נוסף מאגף שמאל, קול רווי ניקוטין ונסיון
חיים לא מבוטל.
"הייתי
בכל המכוניות רק בכזאת עוד לא " צייצה פרחה בקול דקיק.
השמוק
לפתע חזר לעצמו ופלט: "גם אני הייתי עם כל מיני אחרות, רק עם אחת כמוך עוד לא
..."
היה
מתח באויר. ידעתי שצריך לקרות משהו, הרי הבטחתי לו הרפתקה, והייתי המדריך. הייתי
חייב למצוא פתרון, ומהר. מהר כפי שהמכונית הזאת נוסעת.
אלוהים,
או נציגו עלי אדמות הציל את המצב (ואת המדריך).
"משה",
צעקה מישהי, "זה אתה? מה אתה עושה פה"?
השמוק,
שזכה פתאום לשם החוויר באחת. יכולתי לראות את לובן פניו בחשיכה. הוא התניע
במהירות, סובב את גלגל ההגה בכל כוחו, לחץ על דוושת הבנזין והמכונית סבבה על צירה
במהירות אדירה, ולאחר ההתיישרות על הכביש, פתח השמוק בטיסה בגובה נמוך.
"שמוק
שמוק אבל נוהג טוב כשצריך", אמרתי לעצמי. "ומיהו משה, ולמה הוא
ברח"? המשכתי במחשבותיי, שוכח שעלי לאבד את הצפון ואת ההכרה.
"למושיל'ה
יש למבורגיני למבורגיני-למבו ממבו" התחלתי לפזם שיר ילדים שאול, ומשהל'ה, השמוק
השמן פרץ בצחוק משחרר.
"אתה
יודע מי זאת"? שאל אותי, ובלי לחכות
לתשובה כי שתקתי בפליאה, המשיך: "זאת הייתה החתיכה של המחזור בתיכון. לי קראו
אז משה, לא כמו היום..מייק. כולם בשכבה היו חמים עליה, כולם רצו לצאת איתה, כולם
פינטזו עליה, על מישל, היא הייתה המהממת מכל הבנות. הכי יפה. נורא רציתי לצאת
איתה, אבל היא העדיפה תמיד את אלה עם הכסף, אלה שהוריהם קנו להם הכל. אבל לי לא
היה כלום. לאבא שלי הייתה חנות מכולת, ומכונית קרייזלר ישנה משנות החמישים, חלודה
ומקומטת. פעם אחת ברגע של אומץ שאלתי את מישל אם היא מוכנה לצאת איתי לסרט. היא
צחקה ואמרה לי: "איתך, ועם הגרוטאה שלך? כשתחליף מכונית תבוא ונראה...".
לא חשבתי לרגע שיום אחד אחליף את הרכב, ואפגוש בה שוב...ועוד במקום הזה.."
הוא
עצר את המכונית ליד תחנת אוטובוס, דמעות ניקוו בזוויות עיניו, "תודה לך
ולהתראות", אמר. יצאתי והתבוננתי בישבן הלוהט ביותר בארץ מתרחק אל תוך החשכה.
זה
היה בתל אביב ,חורף, 1987 .
*
גילוי נאות-אכן בשנת 1987 הסתובבה בתל
אביב למבורגיני קונטאש אדומה(היתה לי אפילו תמונה שלה אבל איבדתי אותה).
* 26.12.09
*הסיפור הזה שכן כבוד באתר שנסגר, וכדי שלא ילך אל תהומות האבדון והשכחה מצאתי לו מקום ראוי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
זה המקום לכתוב לי מה דעתך על הפוסט בפרט ועל הבלוג בכלל