יום שלישי, 22 במרץ 2022

טיול אחרי צבא, תאילנד 2022

 

יום 1. 24.2.2022

"הולכים אל הלא נודע, לא לא נודע, לא נודע, אה אהה".

שיר הבוקר הזה שמסמן את יציאתנו לחירות, אחרי סגר ממושך של שנתיים ושמונה חודשים, מאז שראינו בפעם האחרונה את שערי הדיוטי פרי בנתב"ג.

העולם נעצר והשתנה, וכך גם אנחנו.

והנה, צעירת צאצאינו סיימה את שירותה הצבאי, וברוח הימים החלטנו על טיול שחרור.

הוחלט שנזרום, ברגוע.

ומה יותר רגוע אם לא תאילנד וחופיה שטופי השמש, וג'ונגליה הפראיים.

לא נודע?

בהחלט, כי טרם סימננו בדרכון כי כבר היינו פה.

 

בבית השארנו צוות שמירה, ובלב מתרונן ומרוגש, כאילו זאת הפעם הראשונה  שלנו, יצאנו אל הטרמינל.

הו טרמינל, איי לאב יו טרמינל.

 

נתב"ג המה כאילו לא היתה מגיפה מעולם, מה שהשתנה פה אלו חברות תעופה ששמן מתנוסס בגאווה באותיות ערביות.

גם אנחנו בחרנו להתנייד בזו שקוטפת שבחים בעולם התעופה, ובעיקר בשל המחיר הנוח שמצאנו.

טיסתנו אל ממלכת סיאם תעבור מעל מדבריות ערב, ועם המתנה של מספר שעות באבו דאבי.

 

צוות המטוס לבוש בגדי מגן חד פעמיים מעל חליפות רשמיות. הדיילות מקדמות את פנינו כשהן חבושות כומתות צבעוניות.

אחת היתה בגבעתי, שנייה בגולני ושלישית בשריון.

כנראה.

 

שעה לאחר ההמראה, הוגשה ארוחת צהריים.

משפחת הולנדר בחרה בפסטה,  ובעוף שהגיע על מצע פירה בטטה נימוח, ובלוויות שעועית ירוקה וגזר.

בצד הגיע סלט מלפפונים עם שעועית שחורה, ולקינוח מוס תות מרענן.

את כל הטוב הזה שטפנו עם הייניקן מבציר משובח.

כמה שהתגעגעתי לאוכל של מטוסים....

לפני הנחיתה באבו דאבי לחניית ביניים, מתגלה מהאוויר נוף מדברי צחיח וצהוב.

בלי שום חלקות ירוקות.

ללא חורשות או מדשאות.

בתים וכבישים שחוצים שטח מדברי.

 

 

הטרמינל של אבו דאבי רחב ומבריק, ומחולק לשני טרמינלים.

מנקים בכל פינה, עוברים עם מגבים כל הזמן.

גם בשירותים יש מנקה אחד או שניים שמסתערים על כל תא שהתפנה, ובסך הכל מאד נעים להעביר פה כמה שעות.

מרבית החנויות והמסעדות פתוחות 24 שעות.

בטרמינל 1 מתחם החנויות והמסעדות נמצא במקום יפהפה בו מעין משפך עשוי אבני מוזאיקה צבעונית, וסביבו כל אזור המסחר בשתי קומות.

רשת ווייפיי חינמית טובה מאפשרת גלישה ועידכונים.

 

על לוח הטיסות היוצאות אפשר למצוא יעדים אקזוטיים כמו איסלמבאד, ג'אקרטה וסיישל.

התנהגנו כאן כל כך יפה, לא כיבינו סיגריות על הריפוד, לא זלזלנו במשפחת המלוכה, ולא סיפרנו בקולי קולות בדיחות על נסיכים שיש להם באר נפט בחצר, ולכן תמוה ביותר  שהוסיפו לנו שעתיים ביציאה.

סתם ככה.

כאילו לא דיי בשמונה שנכפו מלכתחילה.

לפחות יש כאן באולמות ההמתנה הרבים מושבים ארוכים שניתן להעביר עליהם שעות שינה, ומי שתופס כזה לא ממהר לשחרר.

 

יום 2. 25.2.2022

לאחר המתנה ממושכת מידי התכנסנו בשער 59 וממנו עלינו למטוס רחב מודרני וחדיש.

שמתי לב כי אין דיילים גברים בחברת התעופה איתיחד, רק נשים צעירות ונאות.

לפנינו 6 שעות לפוקט, עצירה לצורך הורדת ואיסוף נוסעים והמשך של שעה וחצי נוספות עד בנגקוק.

בשעות החושך במבט מעל אבו דאבי צבועה בכבישים ארוכים וזוהרים אל תוך הלילה השחור.

לצערי מושבי מעל מרכז הכנף אז נחסכות ממני מראות שאולי ירתקו אותי.

התחברתי למסך וראיתי סרט אקשן.

לאחר שעה עוברות הדיילות ומחלקות כריך גבינה קר.

לא משהו לספר עליו בבית.

בין העננים חטפתי דקות שינה, לטיסת לילה חוקים משלה.

את ארוחת הבוקר מגישים לאחר כארבע שעות טיסה.

מתוך שינה עמוקה שמעתי את השאלה מה תרצה לארוחת הבוקר,

היות ואני לא אחד שיפספס את ההזדמנות לארוחת גורמה, אז התעוררתי בצ"יק.

מגש עליו קערה ובו חביתה מחוממת, נקניקיה קטנה (סבירה) וערימת עלי תרד מטוגנים, קרואסון בסגנון עדות עפולה, ריבה וחטיף אנרגיה.

ראינו כבר ארוחות משובחות מזו.

עובר, אבל בקושי.

בנחיתה (הזמנית) פוקט מקבלת אותנו בהרבה ירוק, שינוי מרענן מאבו דאבי.

גבעות מיוערות ועצים תמירים.

חם בחוץ(כ 30 מעלות), ואביך.

וולקאם טו תאילנד.

אני חושב ביני לבין עצמי, האם הפועלים, שפורקים פה את המטוסים, הם פועלים תאילנדים? או האם בשם הצדק וההגינות (שאין ממש כאלו) הם דווקא חבר'ה ישראליים???

בפוקט מתרוקן מרבית המטוס מנוסעים, ואנחנו יכולים לבחור שורות שלמות לשימושנו.

עוד שעה ורבע, לפחות בנוחות מקסימאלית.

ההמראה מפוקט מתעכבת ומתעכבת, וגשם החל יורד בחוץ. הקברניט מודיע במערכת הכריזה כי בעיות מקומיות מונעות ממנו את ההמראה, ושלבסוף זה מתאפשר אנו ממריאים יחד עם מטר רסיסי גשם לתוך שמים אפורים.

כאילו לא אכלנו מספיק מגישים לנו שוב כריך יבש עם גבינה צהובה, ועוגה.

בנושא המזון חברת התעופה מקבלת ציון מספיק, אם ימשיכו ככה אני אצטרך להזמין את ההורים לשיחה, או את המלך בעצמו שייתן הסברים.

מעל שכבת עננים סמיכה השמש זורחת ומאירה את הדרך.

בקרבת בנגקוק הארץ שטוחה ומשובצת בחלקות חקלאיות רבועות.

יאללה, הגענו.

השמש זורחת, והיום בחוץ מקסים.

אחרי מילוי טפסים מיותרים עברנו את ביקורת הדרכונים, וביציאה ניצבים עשרות נציגי בתי המלון השונים שאמורים לאסוף את המגיעים הישר לבדיקת קורונה.

עכשיו אני קולט שלמלון יש שם מצחיק-שמה. Shama.

ולמה מצחיק?

כי כל נציג אמר שמה ? והצביע הלאה.

הנציג הנכון מושיב אותנו במתחם כסאות מגודר, עד שחזר והוביל אותנו החוצה אל טרנזיט גדול ומושבים זוהרים באדום שייקח אותנו ישירות למלון.

בדרך עצרנו במתחם לבדיקות מהירות, ומכאן עוד 10 דקות נסיעה ישירות למלון.

כאן מחכים לנו עם כל הטפסים מוכנים, ואני רק צריך לחתום ולאשר.

החדר המיועד למי שמגיע בחבילה הזאת הינו גדול ביותר (52 מטר רבועים), ומאובזר אפילו במטבח על שלל כליו, ובמכונת כביסה. למקרה שחלילה נזדקק לבידוד.

החדר גדול, רחב, נאה, עם מרפסת קטנה שמשקיפה על הסביבה.

מהחדרים היותר נאים שפגשתי בבתי מלון בכל חיי.

אחלה בחירה.

על כוס קפה וחטיפים, החלטנו לנוח מתלאות המסע הממושך.

 

 

יום 3. 26.2.2022

אחרי לילה ארוך ורווי שינה, התעוררנו לקבלת תשובה שלילית.

אפשר להתחיל ליהנות.

ארוחת הבוקר אינה כלולה במחיר, אבל תמורת 200 באט שזה 20 שקלים לערך מקבלים חביתה מקושקשת, בייקון, טוסט וקפה.

אם אלו הסטנדרטים פה לא קשה להבין מדוע הם קטנים ורזים.

איפה הבופה ?

אנחנו צריכים להחליף חדרים כי החדר של הלילה הראשון מיועד לנבדקים, ולא משנה שאנחנו עוברים לאותו חדר בדיוק, אבל סדר צריך להיות.

אחרי מנהלות המלון, יצאנו עם שאטל חינמי בעגלת גולף חשמלית, להצטייד בכרטיסי סים הכרחיים בקניון טרמינל 21 הסמוך.

אחרי שהתחברנו לציוויליזציה (איך הסתדרנו פעם בלי זה לא ברור לגמרי), תפסנו מונית ברחוב, ואחרי מיקוח קשוח לקח אותנו אל מתחם המלך, שנקרא בשפת המקום וואט פקאו.

בכניסה תופס אותנו נהג טוק טוק מנומס ומשכנע אותנו לקחת אותו, ושהוא ילווה אותנו לכל מקום שנרצה.

המו"מ הקשוח גרם לו לוותר על 4 שקלים תמימים ובתמורה הוא לוקח אותנו קודם אל פסל בודהה העומד, אבל הסכמנו שיסיע אותנו לאיזה מפעל שינסה לפתות אותנו לרכוש משהו על מנת שגם הוא ירוויח משהו.

כאן עולה כניסה 40 באט ליחיד והמתחם השקט בלב סביבה רועשת מהווה ניגוד מוחלט.

גם הבתים הקטנים המקיפים את המקדש דלים למראה מול העושר והצבעוניות.

יצאנו בחזרה אל הטוקטוק שלנו שמחזיר אותנו לארמון ומחכה לנו שנחזור.

 

נפרדנו מ-1500 באט עבור הכניסה, ונכנסנו.

מתחם ארמון המלוכה מרהיב ביופיו.

עשרות מבנים צבעוניים בצבעים מוזהבים, עם צריחים מחודדים, ומקדשים זהובים.

פעמונים קטנים מדנדנים קלות עם הרוח, והשלווה כאן ממכרת.

אחרי שעתיים בהן כיתתנו רגלינו, והצטלמנו לרוב, יצאנו וביקשנו מהטוקטוקן המתאבד, שיסיע אותנו אל בודהה השוכב שנמצא במקדש וואט פו.

זהו אחד מאתרי החובה למטייל, ולמרות שאין שילוט מתאים כולם מגיעים בסוף לאתר המפורסם.

תפסנו את בודהה בשנ"צו, כתבתי למקורביי.

פסל ענק ומוזהב של בודהה שמספק המון תמונות לחשבונות האינסטגארם.

כחלק מהעיסקה התחייבנו לטוקטומן שיקח אותנו "למפעל" כלשהו בו ינסו לפתות אותנו לרכוש פריטים מסויימים.

תהיו בפנים 15 דקות או אפילו חצי שעה הפציר הנהג, כדי שיוכל לגזור עמלה צנועה.

ברם המפעל התגלה כחנות קטנה לחליפות ושמלות במידה סמול.

היות ולא היה לנו עניין בכלום בעלי החנות כמעט בעטו אותנו בנימוס אחרי 5 דקות בלבד.

קח אותנו אל שוק הפרחים, ביקשנו ותוך מספר דקות שוטטנו ברובע גדול שמוקדש כל כולו לפרחים ופריחה.

לעת שקיעה סרנו אל גדת הנהר הגדול שחוצה את העיר כדי לצלם שקיעה בגווני וורוד כתום וסגול.

פשוט מהמם.

מונית שתפסנו ברחוב מחזירה אותנו אל  קניון טרמינל 21 שהכרנו בבוקר.

רצה הגורל, ואין הסבר אחר שהרמתי עיניים אל על וראיתי שם סיני שצלצל לי מוכר.

אחד היתרונות הגדולים של שיטוטים בעולם הגדול הוא בהיכרות אינטימית עם דברים חדשים.

טים הו וואן הוא שף סיני בעל כוכב מישלן, שזכינו להכיר את מנותיו הנפלאות בהונג קונג, ואחד היתרונות מעבר למבחר המסקרן השונה והטעים הוא מחירן המגוחך.

שבע מנות שונות ומשביעות זוג במחיר שבתל אביב יספיק לשתי מנות שווארמה.

היה טעים מאד. מאד.

על בטן מלאה הרבה יותר קל וסבלני ללוות את נשותיי בסיור חלונות ראווה בקניון העצום, והממוזג כדבעי.

בסוף לפני שהנהלת הקניון חטפה קריזה על המטיילות הישראליות שמתקשות להפרד מהחנויות והמיזוג, לקחנו מונית שתקפיץ אותנו את הקילומטר הבודד ותחסוך לנו שתי קלוריות.

מחר מתחיל הטיול האמיתי.

יהיה פאן.

לילה טוב בנגקוק.

מסאג תאילנדי. חלק 2

 

27.2.2022

בוקר רביעי מתחילת המסע.

אני מתעורר מוקדם ומוקפץ עם שאטל הגולף של המלון אל הסופר הסמוך.

סופר מצוחצח נקי ומפתה מרשת foodland  עם שירות אדיב וחייכני.

קניתי מצרכים להרכיב לנו ארוחת בוקר משביעה, אחרי שאתמול נחלנו אכזבה מהמבחר.

ואכן, הארוחה שארגנו היתה טובה הרבה יותר.

ב-9:30 פאט המדריכה שלנו לשלושת הימים הבאים ממתינה לנו בלובי, ולאחר צ'ק אאוט מהיר, אנו יוצאים לדרך.

רכב ההסעות המרווח מאד מזכיר מועדון לילה עם כל התאורה המצועצעת שיש בתקרה, או שאולי זאת הגרסה התאילנדית למונית הכסף.

הצעתי שהנהג ישאל שאלות טרוויה נפסלה על הסף.

בנגקוק היא עיר עצומה שאנו ממשיכים לראות את בתיה גם אחרי יותר מארבעים דקות נסיעה בכביש האגרה המהיר.

בהמשך פאט מראה לנו בריכות מים רבועות וגדולות בשדות שבצידי הכביש, ומסבירה כי אלו בריכות להפקת מלח, ואכן בכל כמה מטרים ניצבות סככות ובהן נמכרים מלחים בשקים, בכדים ובקופסאות גדולות.

הכביש המהיר אינו כולל שום מפרצי עצירה או תחנות דלק. למען אלו יש לרדת אל כבישי השירות המקבילים לכביש המהיר.

תאילנד מדינה מוזרה.

אנשים שרוכבים על אופנועים וקטנועים משתמשים במסיכות על הפנים, אבל קסדה על הראש, להגנה ממשית על החיים, זאת לא חובה.

 

אחרי כמעט שעתיים אנחנו מגיעים לאתר תיירותי הידוע בשם הקופים השוחים.

בדרך פאט עצרה וקנתה בדוכן סמוך חתיכות תפוחי אדמה בהם מאכילים את הקופים.

בתעלה ממתינה לנו סירה ארוכה מעץ שנקראת ארוכת הזנב, כלי שייט פופולארי בתאילנד.

הנהר שמקבל את מימיו מהים מלא בקבוקי פלסטיק ופסולת, כנראה מאותם אלו הגרים בבתים ממש על המים.

בצידי התעלה יש עצים בהם כבר מתחילים לראות קופים בודדים, אולם נהג הסירה, מנווט את הסירה אל המפרץ וממנו לתוך תעלה צרה עם צמחי מנגרובים.

כאן מתגוררת אוכלוסיה ענקית של קופים, שמתקרבת בכל פעם שמגיעה סירה.

אנו זורקים להם את תפוחי האדמה, ומתלהבים מכל קוף כמעט.

חוויה מאד חביבה ונחמדה.

חזרנו לרכב ושמנו פעמינו לאמפאווה.

כאן יש שוק צף פחות תיירותי מזה שידוע וקשה לי לבטא את שמו, אבל כבר בכניסה מקבלים את פנינו דוכנים נאים, אלגנטיים ונקיים.

למרות שזה לא שוק תיירותי הוא נעים.

אין הרבה סירות במים שמשמשות כשוק, אבל המדגם מייצג את התופעה,

אנחנו יוצאים למסע ארוך בסירה ארוכת זנב סביב האי.

הבריזה מבריחה את החום.

בשתי גדות הנהר דרים בכפיפה זה ליד זה בתים גדולים ויפים, מלונות ואתרי נופש, וחושות רעועות.

במים בתעלות גדושות בפסולת מעשה אדם ובצמחים ואגוזי קוקוס. השיט נמשך כשעה, ובסיומו חזרנו לרכב על מנת לדלג לארוחת הצהרים כדי שנוכל לתפוס את האטרקציה הבאה בזמן קבוע.

לארוחת הצהרים אנו נוסעים למסעדה שנמצאת על קו המים.

פאט התקשרה בזמן השיט כדי להזמין לנו מקום. (לא שיש בעיה של עומס...)

שירה הזמינה עוף בקארי, נועה סוג של שניצל, ורק אני עם העיניים הגדולות והקיבה מבטון הזמנתי חזיר בגריל ומרק.

כל המנות היו טעימות ובטעם אחר, אבל המרק...

עכשיו אני יודע בוודאות איך אומרים בתאילנדית "למה שלא תהרוג אותי, ודי?"

 

פשוט אומרים- תביא את המרק הזה, הוא נשמע לי טעים.

פאט אמרה שהוא קצת ספייסי..

נראה לי צריך לקחת אותה לאקדמיה כדי להגדיר את המושג "קצת".

נשרף לי הגרון (אבל היה מאד טעים).

כנראה שתיתי דינמיט נוזלי.

סחוג של תימנים זה סוכר דביק מול הדבר הזה שצלחתי.

 

האטרקציה הבאה היא "שוק המניפה", שנקרא כך היות והוא יושב על פסי רכבת, וכאשר מגיעה הרכבת, כל השוק מתקפל בשניות לתוך מסילות וגלגלות, אבל הרכבת הבאה תהיה רק בשעות הצהרים המאוחרות, כך שאין סיבה להשאר כאן.

פאט מציעה שבמקום זה ניסע לאיזו תצפית יפה בדרכנו הארוכה לקאנצאנבורי.

ממש בדקות אחרונות של אור, כשהשמש שולחת קרניים אחרונות הגענו למקדש מערת הנמר.

מדרון מדרגות תלול מוביל לפסגה.

ספרנו 184 מדרגות שהוציאו לנו כל גרם של אוכל שאכלנו, אבל כאשר הגענו למעלה יצא לנו האוויר מההתלהבות.

פסל מוזהב ענק של בודהה בתוך גומחה עצומה, בלב מתחם מצועצע ומרהיב ביופיו.

מהמרפסת נגלה נוף מהמם של שדות אורז שהשתקפויות השקיעה שוזרים בהם מראה מהפנט.

והכל סביב כל כך שקט. שאפשר לשמוע את משק כנפי היתושים.

היה שווה ביותר.

זה אינו מקום שהיינו יכולים להגיע אליו בעצמנו, וטוב שיש מי שמכיר ולוקח.

בשעות חושך, לאחר עצירה מתחייבת בסבן אילבן אנו מגיעים ל royal river kewai resort.

למרות שחשוך מאד נראה לי שנפלנו על ריזולט של הלאקצ'רי.

הבנות קיבלו חדר אחד ואני את השני.

נקום בבוקר ונראה אם זה באמת מהמם.

 

28.2.2022

יום 5.

בוקר רגוע מקדם את פנינו.

המלון הזה טובל בשקט פסטורלי משגע.

ארוחת הבוקר מוגשת על במה מוגבהת עם גג מחודד.

זה האנטיתזה לארוחות הבוקר של מלונות אילת.

כל כך יפה ורגוע, למות.

הנהר הצמוד למלון מקבל את השראת הסטלבט, וזורם באיטיות, וזה מתחבר לאווירה ולמקום.

נסיעה של מספר דקות מביאה אותנו אל הגשר על נהר קוואיי.

גשר זה שנבנה על ידי עובדי כפיה ושבויי מלחמה על ידי היפנים, וזכה להנצחה בסרט "הגשר על נהר קוואיי". במקור היה עוד גשר עשוי עץ, אבל הוא התבלה במהלך השנים ונהרס.

פאט מעדיפה להתחיל את יומנו בשיט בסירה ארוכת זנב ומחרישת אוזניים, לפני שיגיעו עוד תיירים.

אחרי השיט אנחנו עולים על רכבת שתסיע אותנו מספר תחנות, מסיבה עלומה.

פאט יעצה לשבת בצד השמאלי כיוון שהנוף עדיף.

עכשיו אני יודע מה עשתה רכבת ישראל עם הקרונות שנשארו לה בשנות השישים.

מכרו אותם לתאילנד וכאן הם עדיין בשימוש.

קרונות פשוטים, ללא מיזוג, ועם מרווח האומץ שבין הקרונות.

חוויה.

נתיב הרכבת עובר באזור כפרי  בין חלקות אורז מוצפות מים, מטעי בננות, שדות תירס וגידולים שונים והמון צמחיה.

הרכבת הזאת משמשת את המקומיים שאין להם רכב, והם רחוקים מהכבישים המהירים, הם יכולים לרדת מהרכבת ופשוט ללכת לבית הסמוך .

הנסיעה אורכת זמן רב, והמקטע האחרון הוא המרהיב ביופי הנוף.

הרכבת נוסעת על צלע ההר, למטה בערוץ זורם הנהר, ומלונות אירוח צפים מבצבצים פה ושם.

כל כך פסטורלי, למות.

אנחנו יורדים בתחנת NAM TOK כאן מחכה לנו הנהג שלנו חברמן, ואנחנו נוסעים אל הרפטינג והמפלים.

בדרכנו פאט עוצרת לרגע ליד שורת דוכנים ומובילה אותנו אל אחד מהם שמתמחה בעשיית חטיפים טריים מבננה, טארו ובטטה.

זה כל כך טעים שקנינו מיד 8 חבילות שונות.

המשכנו בדרכנו אל שמורת סאי יוק.

שמורה זו רחוקה מידי מנתיבם של התיירים הזרים, ובעיקר בגלל הקורונה כמעט ריקה לחלוטין.

יש כאן יער של עצי טיק, ופועלים עורמים את עליהם הגדולים לערימות, למניעת שריפות.

השבילים נקיים, ואין כאן פיסת לכלוך.

עולם שלישי, כן ?

אנחנו יורדים בשביל ומגיעים לגשר ממנו נשקף נוף מהפנט.

בתי עץ המשמשים למגורים ולנופש צפים על המים.

מחכה לנו דוברה ארוכה שיש עליה שולחן ארוך, בירה קרה וערסלים.

סירת מנוע רועשת גוררת אותנו במעלה הנהר.

אילולא רעש המנוע הנירוונה הייתה מושלמת.

שעה ארוכה אנחנו שטים על פני הנהר עד שלפני הסוף המשיט מביא את הדוברה אל מפל שוצף ששוטף מחצית מהדוברה במים צוננים.

אני נכנס מתחת לזרם הקולח שמכה בחוזקה ומתענג על צינון החום.

חווייה של החיים.

עמדנו שם בסביבות חצי שעה (ואולי בשל שצף המים על קודקודי איבדתי את חוש הזמן),

אחרי ההתרעננות הזאת אנחנו עולים למעלה, בחניה יש שירותים נקיים ומקלחת למי שרוצה להתנקות.

וכאשר חזרנו אל הרכב הודיעה המדריכה הקשוחה שהיא רעבה ואנחנו חייבים לאכול.

מכיוון שאתמול היא ניסתה להתנקש בחיי, ולא הצליחה, היא הבינה שמדובר בבנאדם קשיח, ולקחה אותנו למסעדה מקומית על אם הדרך.

אכלנו מנות מופלאות ושילמנו מחיר, שאם אכתוב אותו כל מדינת ישראל תעבור לכאן מחר בבוקר ולא ישאר אף אחד בש"ג.

רמז: זה היה נמוך יותר מההומור של קטורזה.

לקינוח נסענו שוב אל נתיב המוות שסללו פועלי כפייה ושבויי מלחמה, ואת החלק המפחיד והבעייתי ביותר של מסילת הרכבת עליה נסענו בבוקר, ראינו עכשיו מקרוב, ומפני הקרקע.

מוזר שממשלת תאילנד מאפשרת לרכבות להמשיך לנסוע על כאלו מסילות וגשרים רעועים.

קינחנו את היום בקוקוס לוטי מתקתק, ובאור אחרון נכנסנו אל שערי הריזורט.

.

1.3.2022

יום 6.

היום אנחנו מתחילים מוקדם, נקבעה לנו בדיקת קורונה מתחייבת לפי הנהלים, ואנו צריכים להגיע לבית החולים המקומי.

נקבעה לנו בדיקה בשעה 9, אבל בעודנו ממתינים הסתבר שהתור הוזז בשעה מסיבות ביוקרטיות.

פאט הציעה שנקפוץ לסופרמרקט סמוך להעביר את הזמן, אולם תוך כדי הליכה במסדרון, הבחנו בכורסאות ולצידן נשים בלבוש אחיד.

זה מקום לפוט מסאג, אמרה המדריכה, ולא הבינה כי כך שינתה ברגע את התכנית.

במקום להתברבר בסופר סתם כך, נעביר את הזמן בנינוחות.

40 דקות עיסוי תמורת עשרה שקלים.

עיסקה שווה ביותר.

להפתעתי פאט אומרת שהצוות נמנה על עובדי בית החולים וזהו שירות קבוע במקום, ונלקחים מאיתנו פרטים שונים למקרה שנחזור.

עכשיו אני בטוח שתהיה סיבה.

 

שמתי לב לעובדה מאד בולטת, התאילנדים אינם נועלים אופניים ואופנועים בכלל, וגם בשווקים שביקרנו והדוכנים סגורים, חלק מהסחורה נשארת כפי שהיא, ואין חשש שמישהו יקח.

זה יכול להיות בגדים או פירות וכו'.

אנשים פשוטים עם יושרה בסיסית.

עובדה נוספת ששמתי לב אליה היא הכותרת לפרק הזה במסע,

ומסאג' שנכתב בהתחלה מופיע אכן ביום השלישי.

סוג של נבואה שמתקיימת.

כנראה הכותרת של הפרק הבא תהיה, איך זכיתי בפרס הראשון בלוטו...

 

הדרך למפלי ארוואן שנחשבים ליפים במיוחד, והכביש הצר בעל נתיב לכל כיוון, עובר בתוך צמחיה ירוקה סבוכה, מתפתל ומשתנה בהתאם לתוואי הקרקע.

הכניסה לפארק מזכירה כאלו שנתקלנו בהם בארצות הברית.

מגרש חניה גדול ומרכז מבקרים חדיש בכניסה.

אנו פנינו מקבלת עדת צרצרים ברעש מוגזם.

אני מקווה מאד שבין שתיים לארבע יותר רגוע פה, אחרת אזמין משטרה.

מהכניסה למפל הראשון יש כ 700 מטר הליכה, (אפשר גם בשאטל עגלת גולף).

מי שמתכוון להיכנס למים מחוייב לשכור חגורת הצלה בעלות 20 באט (2 שקלים).

במקום יש שבעה מפלים שמחולקים למדרגות.

אנחנו נגיע עד הרביעי בלבד.

השביעי הגדול והמדהים מכולם כרוך בהליכה מייגעת וקשה של קרוב ל-3 שעות לכל צד, ומיועד למטיבי לכת.

כמה קל לנו לפעמים להתנשא ביהירות על עמים אחרים, שנחשבים פחות מתקדמים מאיתנו, והנה כאן למדתי שיעור קטן בהגנת הסביבה.

בכניסה למפלים צריכים להצהיר כמה בקבוקי שתיה יש איתנו.

הם מסמנים את הבקבוקים ולוקחים דמי פיקדון, שיוחזרו כאשר חוזרים מהמפלים ומראים שהבקבוקים עדיין איתנו ולא הושארו מאחור.

כמה פשוט ככה חכם.

הלוואי ויאמצו את השיטה בישראל.

לילכת? שילמת, ועל המקום !!

כמובן שאסור בכלל להכניס מזון ואלכוהול, וככה שומרים על אתר נקי.

למות מקנאה.

ובעניין אחר אך דומה, תאילנד מתגלה כמקום שמתקיימים בו החדשנות והמסורת זה לצד זה.

חיים מודרניים, מול עליבות של חושות ופשטות.

כבישים רחבים ומהירים לצד תחנות רכבת שנשארו תקועות בדיוק כפי שנבנו בתקופת הברונזה.

יש כאן מקומות שהזמן פשוט זז הרבה יותר לאט, ואיתו כל השינויים.

כמו נזיר בגלימה כתומה שמחזיק אייפון חדיש.

שמורות טבע נקיות ומצוחצחות ללא בדל סיגריה על השביל, ונהרות מלאים אשפה ופלסטיק.

יין ויאנג גרסת תאילנד.

 

בדרכנו חזרה למלון עברנו דרך עץ שנקרא giant monkey pod tree.

זהו עץ ענק יחיד ומיוחד שיש לו היקף ענפים למעלה מ-50 מטר, וגובה רב.

מהמם ביופיו.

בדרכנו פאט מבשרת לנו כי קיבלנו תשובה שלילית ומשמחת לבדיקת הקורונה שעשינו בבוקר.

האח, הידד !!!

 

הפעם הגענו באור יום למלון מתוך כוונה לצאת החוצה מאוחר יותר לסיור קולינארי לילי.

יהיה מעניין.

אני מנצל את הזמן לקפוץ לבריכת המלון הגדולה, להתרעננות.

כאילו לא היו לי היום מספיק רטיבויות.

הזמנו לחדר פיצה מאד בינונית כארוחת צהריים, ונחנו לקראת ההמשך.

 

לפנות ערב פאט באה לאסוף אותנו להסתובב בשוק הלילה של קאנצ'נבורי.

השוק הזה מתקיים כל יום וניתן לרכוש בו מזון מוכן מכל סוג, מצרכי מזון, בגדים, נעליים, לעשות לק ומסאג', ואפילו קורא  בקלפים ראינו.

הריחות כאן מתערבבים זה בזה, וכחלק מהסיור טעמנו אורז דביק עם מנגו (לא משהו), בננה לוטי, (חביב, אך לא היסטרי), וסוג של פנקייק מאורז, לא מאד מתוק, מעין לטקס משודרג.

היה מעניין.

יום ארוך שהפתיע בכל מיני פנים של תאילנד.

מחר קמים מוקדם ונוסעים לשדה התעופה של בנגקוק על מנת להמריא לצאנג מאי, למספר לא ידוע של ימים.

יהיה פאן.

 

מספר מילים על פאט.

פאט, שיש לה שם משפחה ארוך יותר מהגלות, עמדה בכל התכניות שסגרנו עוד לפני שהמראנו.

היא דאגה למלון נעים ונקי במיוחד, היתה קשובה לכל בקשה וצורך, שימשה גם כצלמת ובימאית להעמדה משפחתית מול האטרקציות, ושימשה כמתורגמנית בכל מקום.

כל זאת בנועם ובאדיבות, והיתה זמינה כל הזמן.

בהחלט מומלצת.

+66 929759462

DeeDee tours pattana

 

תאילנד, הזוהר הצפוני. חלק 3

 

2.3.2022

פרק 1 של חלק 3

 

בוקר טוב וסאוודיקה.

קפונקה= תודה,

(על כל מה שיש לנו.)

 

קבענו היום טיסה לציאנג מאי בשעה 14:40.

הטיסה יוצאת משדה התעופה הבינלאומי של בנגקוק, והדרך העמוסה תארך בערך 3 שעות !!!

על מנת שנגיע בזמן וללא עיכובים סיימנו ארוחת בוקר, ויצאנו לדרך בשעה 9:30.

היום פאט המדריכה והמארגנת נשארה בבית, ושלחה את הנהג שלנו חברמן (ששמו רעעעה ולא דובר אנגלית), להביא אותנו אל היעד.

ואכן קרוב לשלוש שעות אחרי, אנו שוב בטרמינל החדיש והמרשים של בנגקוק.

תהליך רישום מהיר, ואנו עוברים לטיסות הפנים.

במטוס הגדול של חברת thai smile יש מספר דוברי עברית, ויותר מידי דיילות לטיסה שלא מחלקים בה שתיה ומזון.

שעה ורבע לפנינו ואני מקווה שיעבור בכיף.

שעה ורבע טיסה וכשבע מאות קילומטרים מפרידים בין הבירה אל שדה התעופה של ציאנג מאי, וטיסת הצהריים עוברת בנוחות.

כאשר נוחתים הדיילות חוצצות בין השורות ומאפשרות ירידה נינוחה לפי השורות, מבלי שיעמדו בדרך.

שיטות מוזרות של עם רגוע.

ביציאה מגישים לנו שקית עם עוגה ובקבוק מים.

 

משדה התעופה אנחנו לוקחים מונית עם נהג דובר אנגלית, שלוקח אותנו ישירות למלון שבחרנו.

באתרים השונים מקבל מלון

The empress premier

ציונים גבוהים בכל פרמטר.

בקבלה מקבלים אותנו באדיבות חריגה, ונותנים לנו סל גדוש הפתעות מתוקות, עוגיות שוקולדים מים ומיץ.

אמש, כאשר התקשרנו להזמין מקום, רשמו את השמות שלנו, ולא ביקשו שום אמצעי תשלום להבטחת העיסקה.

אכן עם מוזר.

החדר שקיבלנו בקומה העשירית ענק, כתוב שהוא 40 מטר, אבל התחושה של יותר.

החדר מאובזר בכל שניתן לבקש, בטוב טעם, ובאיכות טובה מאד.

מחיר לילה לחדר זה עומד על 270 שקל כולל ארוחת בוקר.

באילת מן הסתם היינו משלמים פי עשר ויותר, ומקבלים הרבה פחות.

 

יצאנו לחפש את שוק הלילה שנפתח כל ערב בשעה שש בערב, שנמצא כעשר דקות הליכה מהמלון.

הרחובות לא עמוסים בכלל,

ולרגע אפשר לדמיין שאנחנו בדרום תל אביב מרוב שילוט בעברית, והמון מכוני עיסוי.

(זה שהיה כתוב עליו מפורשות לגברים בלבד הדליק לי איזו נורה, יש לומר).

הדוכנים ברחוב מוארים בפלורסנט שמושך כמויות עצומות של ברחשים שמפריעים בעיקר לתיירים.

המוכרים מברכים לשלום חרישי בלי להתעלק.

חלקם גם בעברית.

יחסית לעיר תיירות המראה עגום, אין כמעט תיירים ברחוב, והמוכרים מסתפקים בגירוש יתושים, אם בכלל.

סמטה מוארת במיוחד משכה אותנו פנימה, ושם גם היה נעים יותר ונטול מעופפים, וגם מצאנו מסעדה שלכולנו היה מה להזמין בה.

דגמנו פאד תאי צמחוני, סלט פפאיה תאילנדי, אורז ובשר חזיר ברוטב קארי.

עם בקבוק בירה סינית ענקי ומים מינרלים שילמנו סכום עתק של 59 שקלים.

קינחנו בארטיקים מסבן אילבן, והיה מושלם.

במלון התפננו על קפה של בית וטעימה מהמבחר שקיבלנו.

מחר יוצאים לטיול של יום ארוך.

התבקשנו לבוא עם ביגוד חם ונעלי הליכה.

 

3.3.2022

הבוקר קמנו בשעה סבירה כדי להתארגן לטיול.

המלון שלנו מגיש את ארוחת הבוקר בחדר, בגלל הקורונה, ובשעה שהזמנו, התדפק מלצר על הדלת וגלגל שלושה מגשים עמוסים לעייפה בכל מה שביקשנו.

כל המנות הגיעו עטופות בניילון, ומה שהיה צריך להיות חם, היה חם.

היה מעולה ומשביע.

ב- 9:30 ממתין לנו בחניה אודי, המדריך המקומי של אסף, שמארגן כאן טיולים בצ'יאנג מאי.

שוב אנו נוסעים בוואן מרווח שיש לו תאורה מיוחדת בגג. זה כנראה קטע פה בתאילנד.

 

אנו נוסעים לדוי אינתנון, פארק לאומי.

הכביש שעולה בהר, חוצה את הג'ונגל הסבוך, והרכב מקרטע בקושי.

חלק מהדרך האספלט בשיפוץ ויש רק עפר כבוש.

תחנה ראשונה היא בפגודות של המלך והמלכה (נקרא פרה מהטאט), בשתי גבעות נפרדות, מוקפים המון ערוגות פרחים צבעוניים.

המדרגות הנעות לפגודת המלכה אינן פועלות ואנו סופרים 104 מדרגות לפיסגה.

כאן הרבה פחות חם, כ- 22 מעלות עם רוח קלילה.

יפהפה פה, וחבל שיש אובך לנוף ההרים הרחוקים.

אנחנו חוזרים לרכב על מנת לנסוע עוד מספר דקות לפיסגת ההר.

עולים ברגל בשביל בתוך יער סבוך על מנת להגיע למקום הכי גבוה בתאילנד, 2,565 מ' מעל פני הים.

כאן גם קבור האפר של המלך האחרון של ציאנג מאי ושל בתו הנסיכה.

אנו מתחילים לרדת בחזרה את כל הדרך, עם עצירה מובטחת בשוק פירות וירקות, ובהמשך לארוחת צהריים.

 

בשוק שכולו דוכנים זמניים בנוי מהטלאות של עץ ופח, מוכרים כולם את אותו הדבר.

לקחנו סלסלת תותים רעננים ומנגו מיובש, כדי לתמוך בכלכלה המקומית.

דקה וחצי נסיעה משם חיכתה לנו ארוחת צהריים על השולחן. ארוחה ברמה בינונית ביותר שלא מצדיקה את המוניטין הטוב שיצא למטבח התאילנדי.

 

מילא,

זה מחיר של קניית חבילת תיור.

עכשיו אקח אתכם לחווה שמגדלת קפה במקום אופיום, אומר אודי המדריך.

באזור זה גידלו המקומיים אופיום, עד שהצטוו על ידי המלך לעבור לגידול אחר.

בתוך כפר שלא השתנה הרבה עם השנים, בתוך בליל בתי עץ, בניהם יושבות נשים שאורגות בדים בשיטות מסורתיות, יש מקום תיירותי שמגדל, ומגיש קפה מקומי.

כנראה כבר התרגלנו לטעמים של נספרסו כי לא נפלנו מהכסא.

מצד שני היה לזה טעם אחר, וטעמים זה עניין נרכש כידוע.

היות והובטח לנו גם מפלים כלשהם, אנו מגיעם למגרש חניה גדול, ומיד שומעים את רעש המים מכה באבן.

Wachirathan Waterfall

מפל גבוה, שוצף ויפה. כאן חל איסור כניסה למים, אז לא נכנסתי.

מפה אנו מתחילים בדרכנו חזרה לעיר.

נשות הקבוצה דורשות קניון, ללכת ולמשש בדים.

יאללה, נזרום.

 

שמתי לב כי אומנם לא כל תאילנד מדינה מפותחת ומתקדמת, אבל בשום מקום לא נתקלתי בשירותים ציבוריים מלוכלכים או מטונפים כפי שיש בלא מעט מקומות בישראל.

גם במקום בו אין מים זורמים יש פתרונות אחרים, והמקומות נשארים נקיים דיים.

 

את היום הזה אנחנו מסיימים בקניון סנטרל פסטיבל.

קניון מודרני ביותר, עצום וגדול.

נרשמה התעוררות מסויימת בצד הנשי של הקבוצה.

עד שסוללה של הטלפון תתמלא, אנחנו יושבים לקפה, בסטארבקס וסוגרים את המשך הטיול למחר.

אנחנו לוקחים כהרגלנו את הזמן וקצת לפני שסוגרים מצליחים להתגנב למסעדה במקום, להזמין המבורגר, צלעות, סלטים ושתיה, ולצאת אחרונים מהקניון ולגלות שאין שום מונית או אוטובוס בסביבה.

צעירה מקומית עזרה לנו להזמין סוג של אובר, ועבור 10 שקלים תמימים הצילה אותנו מאבדון בישימון של צ'יאנג מאיי.

מחר יוצאים עם זריחה ליום ארוך בצ'יאנג ראיי ומשולש הגבולות.

יהיה פאן פאן.

 

4.3.2022

קשה להאמין אבל בשעה 7 אפס אפס איי אם, התייצבה קבוצת הולנדר הלומת שינה, בלובי המלון, מוכנים ליום ארוך.

במלון ארגנו לנו ארוחת בוקר בקופסה, ובחניה חיכה לנו וואן מרווח ומפואר.

יש לדעת כי בתאילנד רכבי התיירות זהים כמעט אחד לאחד.

כל המדריכים משתמשים באותו דגם של טויוטה, ומה שמבדיל בניהם הוא השנתון, כנראה.

היום מדריכה אותנו מם, המהממת, כדבריה, ואנחנו הקבוצה הראשונה שלה מזה שנתיים, ואינשאללה שנעשה לה סיפתח.

כבר ביציאה מהעיר עולה השמש בתוך אובך או זיהום, אבל בוואן היום קריר מאד, על פי דרישת הלקוחות.

עצירה ראשונה במתחם בו פורצים סילוני מים חמים מן האדמה לתוך בריכות עגולות. המתחם התיירותי בימים כתיקונם נטוש וללא תנועה.

אנו מנצלים את השולחנות שיש כאן כדי לאכול פת שחרית.

בנתיים מם מספרת לנו כי דוי פירושו בתאית הר, וכי ציאנג ראיי היתה בירת האזור הרבה שנים, והיא כבת 750 שנה.

ציאנג מאיי הרבה יותר חדישה וצעירה. רק כ 250 שנה.

לך תסביר להם על ירושלים עם 3000 שנות היסטוריה.

שלא יתפסו עלינו תחת.

הכביש המוביל צפונה הוא אוטוסטרדה דו נתיבית נוחה.

אחרי שעתיים נסיעה לערך אנו מתעוררים מול פלא מהפנט.

המקדש הלבן של ציאנג ראיי.

אחד המונומנטים מעשה ידי אדם הכי מדהימים ומושקעים שראיתי מעודי.

כל פרט פה עשוי במחשבה ומתוך כוונה.

המבנים כאן בנויים בלבן מלכותי משובץ מראות קטנות שמחזירות את אור השמש, ובזהב.

אין מספיק מילים לתאר כמה שזה יפה.

למזלנו, ומתוך אגואיזם טהור, הקורונה שפגעה בתיירות, מאפשרת לנו ליהנות מאתר תיירותי לא עמוס, לא צפוף ושקט.

קינחנו את הביקור עם סמודי'ס קפואים ומרעננים וחזרנו אל הדרכים.

לפתע מם עוצרת את הרכב בצד הדרך.

סככה, ובה ערימת אננסים בכל גוון וגודל מירוק ועד כתום.

היא מסבירה לי כי האננס הגדול טעמו דבש, והוא עסיסי יותר מזה הקטן שהוא יותר קרנצ'י, ומתוק להחריד.

המחיר לקילו עומד על 2 שקלים בלבד, אבל אם קונים חתיכות מקולפות הן גם עולות כך.

דגמנו משני הזנים, וכמה שאני אוהב אננסים, טרם טעמתי טעם מהמם ומתוק כמו זה הקטן.

טעים מאד מאד מאד.

התאהבנו.

 

שבט ארוכות הצוואר, הם פליטים שברחו ממינימאר לתאילנד. הם מתגוררים בבקתות קש הלקוחות מארצות נדחות.

חמש דקות מהציוויליזציה אנו נכנסים אל העבר.

הנשים ענודות טבעת נחושת שמלופפת סביב צווארן, כשומרות על מסורת עתיקה, עוסקות באריגת בדים צבעוניים, ומכירת מזכרות לתיירים שהחלו לחזור.

הגברים יצאו לעבודה בעיר משאירים בכפר את הנשים והילדים.

החיים כאן הכי פשוטים שאפשר.

זהו רגע בו אנו מברכים את גורלנו הטוב ועל מה שיש בחיינו.

 

פגודת הקופים והדגים היא תחנת חובה נוספת במסלול. קופים מסתובבים פה בחופשיות ואנו מצטיידים במקל ארוך לגרש את אלו שמעיזים להתקרב.

המקום נראה נטוש ולא מתוחזק כראוי, וחבל, כי יש לו פוטנציאל גדול.

המשכנו בדרכנו אל משולש הגבולות לאוס תאילנד ומינימאר.

מקום זה שנקרא פעם משולש הזהב בשל סחר האפיום שהיה משולם במטילי זהב, עומד היום בשממונו, ורק מעט מטיילים מגיעים לכאן.

מם לוקחת אותנו לשייט על נהר המקונג בסירה ארוכת זנב צרה, שזה לנו כבר שיט רביעי כמדומני בסוג זה של יאכטות מקומיות.

אנו רואים מקרוב את הגדה של כל מדינה, וחוזרים לגדה על מנת לחזור על עקבותינו.

הבנות שנפלו שדודות מהיום הארוך, העדיפו להזמין פיצה (האט, בינונית), למלון, אבל היות ולא נסעתי לתאילנד לאכול פיצה, צעדתי נמרצות כעשר דקות אל שוק הלילה, וכאן ברחבה גדולה שנגן מקומי מנעים בשיריו, ודוכנים ניידים מציעים מזון מהיר וטרי, לא יכולתי להתאפק.

סלט עלים מוקפץ ברוטב צדפות, פאד תאי עם פיסות חזיר ובקבוק בירה ענק לצנן את החריפות בעלות של 19 שקלים בסך הכל.

הרבה פחות ממנה פלאפל.

בשולחנות סביב יושבים זרים מכל העולם, האוכל טעים, והאווירה סבבה לגמרי, ומי שלא בא.ה הפסיד.ה.

 

5.3.2022

פרק 2 של חלק 3.

התעוררנו בשבע בבוקר על מנת לאכול ולהתארגן

שעה וחצי לאחר מכן, ביצענו צ'ק אאוט ויצאנו לדרך.

תחילה יש צורך בהמרת כסף, ולאחר מכן עברנו בתוך ציאנג מאיי, ועד מהרה התחלנו לטפס בהר.

התחנה הראשונה מקדש דוי סוטפ.

החנייה של המגרש הומה מבקרים.

סוף סוף מרגישים שהגענו לאתר תיירותי.

המקדש הזה הוא חשוב וקדוש למקומיים, שפוקדים אותו בשל כך.

בפסגת ההר ניצבת פגודת זהב נוצצת, שהקפה שלה מביאה מזל.

הקפנו, שיהיה.

יצאנו משם אחרי הסברים ארוכים על בודהה, לדורותיו, נסענו אל הגן הבוטני של המלכה סירקיט.

תחילה צעדנו במסלול מתכת שעומד מעל העצים והמדרון, והתרשמנו מנוף הג'ונגל, אחר כך עלינו עם הרכב אל פסגת הגן, ובירידה חלפנו על פני חממות מטופחות וערוגות פורחות בשלל צבעים.

לאחר כשעתיים במקום, חזרנו אל הכביש על מנת לנסוע כשעה אל בית קפה מקומי שמגיש ארוחות קלות.

דגמנו פאד תאי עם עוף. פורק פאד סיו, עוד מנת פורק עם אורז, צ'יפס קולה ומים.

שילמנו 31 שקלים שלמים, וקינחנו באננסים טריים שקנינו אתמול.

Mok fa waterfall

הינו מפל קטן בכל קנה מידה, אבל שוכן, איך לא, בתוך ערוץ ג'ונגלי צפוף צמחייה.

כאן מרגישים את הלחות הרבה יותר, אך המים הצוננים מקהים את התחושה והופכים את החוויה לנסבלת.

הכביש לפאי מפותל מאד.

מם אומרת שיש בכביש 762 פיתולים, לפי הכמות הזאת אני מתחיל להבין מדוע אנו עוברים מצד לצד כל כמה מטרים. אולי עם רכב ספורט זה כיף, עם הוואן הזה קצת פחות.

כמעט שעתיים נסיעה, ובאור אחרון הגענו לקניון של פאי.

עלינו בשביל תלול, ולא קל, כדי לתפוס את השמש בשקיעתה. עוד הרבה אנשים מגיעים למקום לשם אותה מטרה בדיוק.

האתר הזה, שנכבש על ידי מבקרים הוא בפסגת גבעה רמה, ממנה ממשיכים שבילים לגבעות נוספות כאשר במקומות מסויימים רוחב השביל לא עולה על 60 ס"מ לכל היותר, ומשני הצדדים תהומות תלולים.

מפחיד ומלחיץ, ואנו לא מגיעים לאותם שבילים, ומסתפקים בצילום המהמם מנקודת עמידתנו.

החדר שחיכה לנו במלון קוורטר (רבע), עצום בגודלו, כ-66 מ"ר. יש אנשים בתל אביב שהיו משתוקקים לדירה כזאת.

כנראה אולי זאת הסיבה שהמלון הזה מאד חביב על ישראלים.

אחרי שהסתדרנו יצאנו לשוטט בשוק הלילה החמוד של פאי.

למלון יש שירות שאטל שמוריד אותנו בפתחו של השוק, והוא גם יאסוף אותנו כשנחליט לחזור.

 

6.3.2022

 

אחרי ארוחת בוקר טובה יצאנו לטייל בסביבה.

פתחנו בביקור בחמי פאי, הגרסה המקומית לסחנה.

Ngam netural mineral spring

בתוך יער מסתתר אתר עם מספר בריכות מים רדודות.

המים חמימים ונעימים, ומם אומרת כי אלו מים מינרליים, אבל לא נמלא כאן את הבקבוקים שלנו.

מקום קסום שניתן לבלות בו יום שלם מבלי להשתעמם, אבל יום ארוך לפנינו, טבילה, צילומים, ויאללה לבא בתור.

Doi kiew lom

זהו מצפור על ראש הר.

(הרי כבר למדנו שדוי פירושו הר), אילולא עשן שמקורו בשריפת סוף היבולים של החקלאים, הנוף בוודאי היה מהמם ביותר.

בתנאי הראות העכשיוויים ניתן לראות את צללי ההרים שממול.

 

התחנה הבאה במסלול החובה למתיירים היא מערה.

Lod cave.

מערה שברגע שנכנסת אליה אתה עוד לא מבין מה מחכה לך בפנים.

בינתיים, מהכניסה לאתר מלווה אותנו בחור צעיר עם מנורה בסגנון פרימוס..

בפתח המערה ישנו גשר גדול וממנו רואים כי למטה, בנחל היוצא מהמערה יש דגים עצומים.

הדגים האלה שלא דגים אותם בשל רעילותם, מגיעים לגודל עצום ורק מחכים שיזרקו להם אוכל, ואז המים גועשים ממריבה על כל פירור.

כאשר נכנסים אל הפתח העצום מתחילה להתגלות יופייה של המערה.

נטיפים וזקיפים עצומים במראות שהעין אינה שבעה מהם, בכל פינה.

למרות שהפתח פתוח לרווחה, הפעילות הגיאולוגית ממשיכה בפעילותה.

בזמן הגשמים המים מציפים חלקים מהמערה.

עומק המערה כשמונה מאות מטר, וגובהה כמה עשרות.

במקום מסויים נבנו מדרגות ואנו עולים כדי להגיע אל "חדר הבובות", שנקרא כך על שם הזקיפים שדומים לבובות.

בהמשך אנו יורדים בחזרה אל תחתית המערה, כאן מחכה לנו סירת במבוק צרה (חצי מטר מקסימום), ואנו יוצאים לשיט קצר בתוך המערה. בדרך הבנות משליכות אוכל לדגים שכמעט מזנקים לסירה השטוחה.

בחשיכה השייטים שדוחפים את הסירה בעזרת מוטות במבוק ארוכים שננעצים בקרקע, מאירים בפנסים על הקירות של המערה ועל הצורות האבסטרקטיות שהטבע יצר.

הביקור במערה המיוחדת הזאת (שמגמדת וממזערת את מערת אבשלום, שלנו), הוא ללא ספק אחד מהנקודות הבולטות בטיול שלנו, ואלו שיזכרו לשנים רבות.

פשוט חוויה מעולם אחר.

 

יצאנו רעבים מאד, ומם מביאה אותנו למסעדה צנועה על אם הדרך לארוחת צהרים.

אני לא יודע מה עשיתי, ומדוע התאילנדים מנסים פעם אחר פעם להתנקש בחיי.

אני מבקש אוכל טעים ופיקנטי, והם מחביאים פצצות מצרר במזון כדי להביא לקיצי.

אבל מי שאכל לוף מפחית שבושלה על מנוע טנק, ערבב קפה שחור עם ענף, והתקלח בשלוליות, לא זה מה שיחסל אותו, כנראה.

לפחות לא עד הפעם הבאה.

41 שקלים עבור 4 מנות, בירה וספרייט.

גם היום מם קילפה לנו במיומנות אננס ליליפוט מדהים, לקינוח מתוק.

 

עצרנו לקפה בכפר ששמו באן שה בו  ban cha bo.

כאן מתגורר שבט לאהו. הבתים כאן נבנו, והחיים כאן נעצרו, לפני מאה שנה בערך.

אנחנו יושבים לשתות קפה מול נוף מטורף של הרים ועמקים ירוקים בגבהים שונים.

את השקט מפר קולות ירי ארטילרי, מסתבר שזה לכבוד השנה החדשה.

נראה לי כי קניית ספל קפה אחד ביום, תתרום לפריחה כלכלית של כל הכפר.

 

מנקודה זו התחלנו לחזור את כל הדרך חזרה לפאי.

הכביש המתפתל (לא יכלו לעשות מטר או שניים ישר? אני שואל את עצמי), עובר בין כפרים קטנים ובתים מעץ ופח, לצד בתים חדישים יותר.

בשדות מגדלים כאן בצלי שאלוט, וסוגי ירקות שונים בחלקות קטנות.

אנו מגיעים לשבט שמקורו בסין, עבר לבורמה והמשיך לכאן.

המקום ידוע בשמו santichon village.

סביב מדשאה גדולה יש חנויות ומבנים לשימוש תיירותי.

בתי הכפר נמצאים מאחור.

אנשים שבאים לבקר יכולים לשאול בגדים מסורתיים, על מנת להצטלם.

משם מרחק קצר של נסיעה ואנחנו שוב בפאי, במלון.

היות ואור יום בחוץ אני מנצל את ההזדמנות ומתרענן בכמה בריכות.

לאחר מנוחה וקפה, ירדנו (שוב) אל שוק הלילה של פאי.

זאת הזדמנות לקנות פריטים שלא קנינו אמש, ולטעום שוב את מה שהיה טעים כבר אתמול.

חזרנו ברגל למלון, מרחק מספר דקות הליכה.

אוויר הליל חמים ואפוף ריח פריחה עדין. יש פה שלווה ממכרת.

להזריק ישר לווריד.

מחר נחזור את כל הדרך לציאנג מאי, עם עצירות מעניינות מובטחות.

 

7.3.2022

בוקר אחרון לחלק זה של תאילנד מתחיל.

השכמה מוקדמת מידי לפי דעתה של צעירת המשתתפים, ויציאה לדרך ארוכה חזרה, שכן לפנינו 762 עיקולים בכביש ושעתיים נסיעה לפני שנתחיל להתיישר.

יש לנו היום, יום גדוש תכניות, ונראה לאן נגיע.

ביקשתי ממם המדריכה שלנו שתעצור ב"צומת המטוס".

כאשר נסענו לפאי היא הראתה לי את המקום ולא עצרה.

אני סברתי כי זה שווה עצירה.

מסתבר שצדקתי.

פשוט מקום שווה.

בתוך מתחם גדול שכולל חניות וחניה נוחה (וגם שירותים ציבוריים מצוחצחים למופת)

יזם הקים בית קפה, לפני כשנה, בתוך מטוס אירבס שיצא משירות.

על מנת לעלות למטוס קונים כרטיס "טיסה" תמורת 12.5 שקל וצריכים לעבור צ'ק אין.

כאן בוחרים איזו שתיה נקבל במטוס, ואז עולים למטוס.

מוסרים את הספח של הכרטיס ומקבלים סוג של זמזם שמצפצף כאשר ההזמנה מוכנה.

בתוך המטוס ניתן לשבת במושבים ולעוף עם הדמיון.

יש אנשים שזה הכי רחוק שהם יגיעו עם מטוס....  😄

 

Wat ban den

המקדש הכחול הוא עוד מקדש שאם חשבת שכבר ראית מספיק מהסוג הזה, הוא בא לומר, מותק, עוד לא ראית כלום.

זהו מתחם ענק עם מקדשים ופגודות (לך תבין את ההבדל בניהם) בן 40 שנה, חלק מהמבנים עדיין בבניה, ורובם כבר אחריי. נקיים ומבריקים עם כל הזהב והמוזהב.

חם מאד היום, וגם הלחות גבוהה, לכן מן הראוי שניסע לאיזה מפל יומי.

Namtok Bua Tong.

יש מי שקורא להם המפלים הלבנים.

מגיעים ליער צפוף, ומהחניה ישנו שביל מונגש אל ראש המפל.

בצד יש נתיב תלול מרובה מדרגות לשלוש קומות של המפל.

המים זורמים כאן על סלע בגוון אוף ווייט, כפי שקוראות לזה הנשים, לא לגמריי לבן ולא ממש אפור.

הסלע הזה כנראה סוג של גיר שכן בכל מקום שהמים עומדים יש מעין חלקיקי חול, שבאו מהסלע.

בין הקומות 3-1 אפשר ללכת עם או נגד המים בתוך מסלול מגודר.

הדבר המפליא הוא שהסלע אינו חלקלק, והטיפוס קליל ונעים, כי כאמור חם מאד היום.

הדרך חזרה למעלה לא פשוטה ומגיעים חסרי אוויר לרכב.

לנהג שלנו (חברמן מס' 3), יש מנהג לשים חבילות של ניר סופג עבה במיוחד בתוך הקרח, כך שאנו חוזרים לרכב ממתינות לנו מגבות צוננות לנגב את הזיעה.

אחלה רעיון.

עכשיו אנו נוסעים לאכול צהרים.

מם מביאה אותנו למקום קסום ורגוע, האוכל טעים מאד והתשלום כרגיל צנוע ביותר.

 

לאחר שהבטן מלאה, קל לנסוע לפי בקשת הנוסעת הבכירה למקומות בהם עושים אמנות בעבודת יד.

תחילה חווה לגידול תולעי משי, ו"מפעל" טוויה מסורתי, והיחיד שיצא עם פריט, הוא היחיד שלא בא לשופינג.

עברנו למקום שעושים כלי בית וחפצי נוי מעץ מצופה בשכבות לכה, זהב צדף וקליפות ביצים, למוצרים יפהפיים שאין לנו צורך ומקום להם.

עברנו ל"מפעל" ליצור מטריות שמשיות ומניפות בעבודת יד, ולאחר רבע שעה במקום הבנו במה מדובר והמשכנו הלאה.

מם ומיסטר בון הנהג המצויין מביאים אותנו למלון החמוד שבחרנו להעביר בו לילה קצר.

Sleepmai hotel

מלון צעיר, מעוצב בנועם, חדר נקי, אך אחרי כל החדרים העצומים נראה קטנטן.

יש כאן לובי עם קפה ועוגיות לשימוש חופשי,ובבוקר נוכל לקחת כריכים.

כך נאמר.

ניצלנו את הזמן שהתפנה לסיור בעיר העתיקה של ציאנג מאיי, ולקנח בארוחת ערב במקדונלדס, לפחות הנימוק הוא בטעמים המיוחדים שאינם מוכרים לנו.

 

איים בזרם. תאילנד 2022. חלק 4.

8.3.2022

יום 13 לטיול

 

שוב קמים מוקדם באור ראשון על מנת להגיע אל שדה התעופה לקראת טיסה לקוסמוי.

במלון אמרו לנו שהדרך תהיה עמוסה ויקח בערך שעה, לכן מומלץ לצאת מוקדם. תכלס יצא רבע שעה נסיעה, והערנו את כל צוות שדה התעופה.

בלילה ירד גשם, באוויר חם.

אומנם היינו בחדר, אבל הייתי צריך לבדוק את הקונספט, אולי הייתי משנה את דעתי על נחיצות הגשמים.

בנחיתה בבנגקוק הדיילות של המטוס עומדות בכניסה ומחלקות שקיות הפתעות עם גרסה מקומית לבורקס עוף, עוגיית קוקוס של פסח (לפני פורים), ובקבוק מים.

4 שעות המתנה נכפו עלינו בטיסה הכי נוחה שמצאנו מצ'יאנג מאיי (אין טיסות ישירות), ואנחנו ממתינים באזור המסעדות של נמל התעופה של בנגקוק.

בחוץ שמים אפורים וכנראה שחם, אבל הטרמינל במזג אוויר אירופאי צונן.

45 דקות לפני ההמראה כבר מזמינים את הנוסעים להתקבץ ולהגיע לשער.

הטיסות פה יוצאות בזמן.

מזג האוויר האפרורי מלווה אותנו כל הדרך, גם מעל שכבת העננים.

כאשר התקרבנו אל קוסמוי מתגלה אי הררי.

שדה התעופה קומפקטי וחמוד. מזכיר קצת את זה שפגשנו בביג איילנד הוואי. (מי שהיה יבין), אבל שתי דקות מהנחיתה נפתחו ארובות השמים ומבול מהסוג שיורד בישראל כל החורף כולו ירד בערך שעתיים- שלוש ברציפות.

המלון שבחרנו לפי המלצות אחרים נקרא  shawang beach garden.

שאטל של המלון לוקח את המזוודות ואותנו דרך שבילי חול כבוש, חדרי המלון מפוזרים על פני השטח, מלא הצמחיה והמאד מיוחד.

החדר, מרווח ומספיק לשהייה.

החלטנו ללון לילה אחד ולראות מה הלאה.

למלון חוף פרטי ובריכה צמודה לחוף, והוא מאד מיוחד ומוצא

חן בעיני.

כאשר נרגע קצת הזרם, צעדנו קלות אל קניון סנטראל החדיש והמפואר.

מסביב המון עסקים שלא שרדו את הקורונה ונהגי מוניות שמשוועים לנוסעים.

לאחר שיטוט סתמי, ולעת ערב, יצאנו מהקניון ובמסעדה אחת שעוד נותרה פתוחה הזמנו אוכל שהתמהמה מאד להגיע.

אני בחרתי בעוף עם נודלס רחבים, היה טעים מאד.

הבנות לא ידעו מה להזמין והלכו לישון הרבה פחות שבעות ממני.

מחר, יום רגוע.

אולי.

 

9.3.2022

יום 14 לטיול.

השכמה נינוחה ובלי לחץ.

השמש יצאה, ורוח קלה מנשבת.

הים קצת גועש (יש דגל אדום), ואנחנו סועדים בחדר אוכל פתוח ליד הים.

ארוחת הבוקר כאן טעימה ומשביעה. מוזיקת רקע תאית ומונוטונית קצת מעצבנת, עדיף להקשיב לגלים.

 

קצת מנהלות בוקר (כביסה, החלפת חדרים לחדר סמוך גדול יותר וכו'), ובשעה 12 אנחנו סוף סוף יכולים לצאת לטייל ולגלות את צפונות קוסמוי.

תחילה קפצנו עם מונית אל בית חב"ד, כאן יש את המכבסה של ג'וני. ישראלי שפתח כאן עסק, ומנדב לנו עיצות של מקומי.

התחלנו לצעוד לכיוון האגם הגדול, ובדרך התחיל מו"מ עם נהגי מוניות מקומיות לגבי חצי יום סיור.

יש מי שסבור כי מהות טיול בתאילנד הוא ההתמקחות, וכל הורדה של עשרה שקלים מהמחיר ההתחלתי המבוקש, הוא הצלחה שעושה את הטיול.

היות ואני לא שם, אני נותן לנציגת ארגון המורים להתנהל מול הרשויות.

אין ספק שהגב' בן דוד לימדה משהו את ציבור הבוחרות שלה.

בסוף תפסנו מישהו שהסכים לקח אותנו אל שלל האטרקציות שסימנו עבור סכום זניח.

ראשית אמרנו ניסע לתצפית לאמיי.

האי קוסמויי מחולק למספר אזורים.

אזור שדה התעופה וסביב לו בחלק הצפון מערבי נקרא צ'אוונג.

יש כאן הרבה מלונות, חופים ומסעדות.

בדרך אל תצפית למאיי אנו עוצרים בתצפית מקדימה על אם הדרך, מצפור יפה שצופה אל המפרץ.

שמו lad koh view point.

 

התקדמנו אל עבר תצפית לאמיי שמסומנת כאתר חובה למטייל בקוסמויי.

הכניסה עולה 100 באט לאדם שמעדיף לטפס למעלה באמצעות פוניקולור זוויתי במיוחד שיכול להוביל עד 6 נוסעים בלבד.

(כזכור במונסרט בספרד טיפסנו בזה שמחזית בשיא העולמי לזווית טיפוס, רק אומר...),

אבל, על מנת להגיע אל מדרגת העליה יש לטפס רגלית בשיפוע חד שמוציא כל גרם אוויר.

מצד שני, מי שבוחר לטפס ברגל חייב סיבולת לב ריאה חזקה במיוחד, ואולי בגלל זה משלמים רק שליש.

נהגת הרכבל החמודה מבקשת רשות מהנוסעים לצלם אותם,

ולאחר כשתי דקות אנו מגיעים אל המרפסת הראשונה.

לא התעכבתי בזאת אלא עליתי ישר אל העליונה ביותר, שם יש בית קפה ומשטח אינפיניטי אל הנוף.

מדהים... מדהים... מדהים.

 

אנשים אמיצים במיוחד, או חסרי הגיון, יכולים לטפס עוד קצת ולרדת עם אומגה לגבעה שממול מעל צמרות העצים.

זה מספיק מפחיד לראות את זה מהקרקע...

 

היות וכבר יומיים לא ראינו מפל הגיע זמן המפל היומי.

Namuang eaterfall.

בכניסה לאתר יש מספר כלובים בהם עומדים פילים, לאלו שרוצים לרכב עליהם.

אנחנו מעדיפים שלא והולכים את כברת הדרך למפל, שיורד בשצף קיר כמעט אנכי.

המים מרעננים, ולא קרים בכלל.

אחד מאטרקציות של קוסמוי זה מקום שנקרא

Hinyai ו- Hinta

אלו שני סלעים ענקיים שנראים כאילו איזה צמד לווייתנים ענקיים עלו על החוף.

יש להם צורה מעוגלת ומקומרת כפי שרק הדמיון של הטבע יכול ליצר, כל תמונה שם היא גלויה.

בפינה סמויה מישהו בנה זולה לאנשים זרוקים, ולו הייתי לבד, כנראה הייתי נשאר שם ליום, שבוע או שנתיים.

התחנות הבאות הוקדשו למספר חופים.

בכל זאת, קוסמויי, תאילנד.

וגם אם בנות משפחתי לא הולכות לים, זאת לא סיבה עדיין לא להתלהב מחופים קסומים.

מפרץ קריסטל כדוגמא.

הים היום קצת גועש לכן הפסטורליה לא מושלמת, אבל מי הטורקיז החול הלבן ודקלי הקוקוס.

זהו.

תאילנד, פאראקסלנס.

משם לנסיעה צפונה אל מתחם ביג בודהה.

עוד בודהה, מה כבר יכול להיות?

פסל בודהה המוגבה והגדול ניצב בראש גבעה רמה.

הוא אחד האלמנטים הבולטים ביותר בזמן נחיתה באי.

אבל לפני שנעלה אליו אנחנו מתרשמים מהחוף הצמוד עם פסלי ענק צבעוניים.

80 מדרגות מובילות אל פסל בודהה, וכפי שנהוג בכל מקום קדוש בתאילנד, אנו חולצים נעליים ומטיילים ברגליים יחפות על הרצפה החמימה.

עוד שתי תחנות, אנו מבקשים מנהג, שיסיע לפי תכנית הבוקר.

הראשונה נקראית

Wat plai laem.

אם חשבנו שכבר ראינו מקדשים ופגודות לעשר שנים קדימה וששום דבר כבר לא יכול להפתיע, מגיע המתחם הצבעוני המרהיב והמלהיב שמוציא מאיתנו קולות לא ברורים של גניחות התפעמות.

כאן ישנם מקדשים מוזהבים בהגזמה, עם דמויות ענק, חלק מהדמויות והמבנים ניצבים בתוך אגם ששוחים בו צבים ודגים עצומים בגודלם. (זיהינו שפמנונים כעורים).

ואם חשבנו כי כבר לא נופתע יותר, וכי היה לנו יום גדוש הופיעה פגודת

Wat khao hua jook

שניצבת בראש הר.

זו פגודת זהב מחודדת, שמה שמיוחד בה הוא נוף 360 מעלות.

אנחנו תופסים קרני שמש אחרונות לפני שהשמש יורדת מעבר להרים.

היה יום מושלם...

לקינוח אנחנו מבקשים מהנהג שיוריד אותנו במסעדה שנקראת hot point.

מסעדה ישראלית, עם אוכל מוכר ידוע וטעים.

חומוס, פיתות עבות וחמות, סלטים, שווארמה, ציפס קבב.

מה יכול להיות רע בזה ??

היה טעים מאד.

את הדרך חזרה למלון עברנו ברגל, בערך 2 ק"מ. באיזי.

במלון, נכנסתי לטבילה בבריכה להוריד את ערימות הזיעה שניגרה עלי כל היום.

סיכמנו שהיה לנו יום נהדר...

באיזי ובכיף.

 

10.3.2022

יום 15

 

היום הוחלט פה אחד יום רילקס, על כל המשתמע.

קמנו רגוע והלכנו אל חדר האוכל, שם נחש קטן וירקרק תפס את תשומת הלב של הסועדים.

 

אחר כך ישבנו בצל ותיכננו את ההמשך.

מצאנו מלון בקופנגן שאנחנו מקווים שימצא חן בעינינו, וגם סגרנו הפלגה דרך המלון, למרות שהכרטיס יקר יותר יש לנו מקום וודאי במעבורת.

דרך אתר החברה נכתב שהכל כבר נמכר.

היות ואין חופשה בתאילנד ללא עיסוי אני ונועה לקחנו לעצמנו עיסוי על במה פתוחה מול הים

עסוי של שעה במחיר שאין לעמוד בפניו, מול המיית הגלים, זאת חוויה מיסטית על חושית.

הים עדיין גלי, והחוף זרוע פסולת פלסטיק, וצמחי ים לרוב.

צוות מנקים מגיע אל החוף ומתחיל לגרוף את כל הפסולת ולהותיר חוף נקי.

למרות זאת גווני הטורקיז מהממים.

בשעות אחר הצהרים החלטנו להגיע אל כפר הדייגים ששמו bophut.

מפי השמועה למדנו כי זה מקום מקסים, עם מופע אש בשקיעה.

הזמנו את המונית שלנו מאתמול, ועבור 200 באט לכיוון הביאה אותנו הנהגת החסודה אל פתחו של הכפר.

רחוב צר, כאשר צדו שפונה למפרץ מהמדהימים שראיתי בחיי, עמוס במסעדות ועסקים שהנוף הוא הבונוס שלהם.

השלווה שבאוויר, ממכרת.

מי הים כאן צלולים, זכים ושקטים, וגלים רכים מכים בחול הזהוב והרך.

קסם.

 

היות וטרם אכלנו, בחרנו במסעדת smile house, והזמנו מספר מנות ראויות.

האוכל היה טעים מאד, והישיבה על החוף שלושה מטרים מקו המים הוסיפה עוד מימד להנאה.

אבל, מי שיש לו עיניים גדולות שלא יתפלא אם בסוף הוא מקבל פטיש על הראש.

עלות הארוחה היתה חריגה בכל קנה מידה, היות והתווסף כאן לראשונה שירות, ומע"מ.

המחיר, כמעט ישראלי.

 

לא סתם בחרנו במקום הזה שנמצא בשכנות ל-COCO TAM'S.

כאן בשעה שמונה בערב, יתחיל מופע אש, ככה אומרים אלו שיודעים.

העברנו את הזמן, בהתאוששות מהעקיצה הכלכלית ששיפרה באחת את התל"ג הלאומי של תאילנד, והתקדמנו אל רצועת החוף של בית הקפה.

כאן מפוזרים פופים ושולחנות נמוכים, ורק בשביל הנימוס המתחייב אפשר להזמין אפילו קפה ומאפה.

בשמונה בדיוק החל מפגן אש מהפנט, מרהיב ומלהיב.

מספר חבר'ה צעירים ונמרצים ליהטטו בכל מיני אביזרים בוערים, והקהל יצא מגידרו.

היה קסום.

זה היה סיום מבורך ליום שכל כולו הנאה.

אבל, אם חשבנו שזהו זה, הסתבר כי בשני הלילות הראשונים יצאנו מהמלון ופנינו שמאלה.

כאן שקט, עסקים רבים סגורים, והרחוב די חשוך, אולם הסתבר כי אם נפנה ימינה (כפי שישראלים רבים עשו), נגלה שהגענו לפתח תקווה.

עסקים רבים מוארים ותוססים. מוזיקה חזקה בוקעת מפאבים, ועברית נשמעת הרבה יותר מתאית.

הלכנו לישון מחוייכים ומסופקים.

11.3.2022

יום 16.

היום נעבור לקופנגן.

הזמנו אמש מקום במעבורת לשעה 12 בצהריים, להפלגה של כחצי שעה.

את המונית "שלנו", הזמנו שתקח אותנו אל המזח.

הנסיעה ארכה כרבע שעה, ואז הגענו אל "הטרמינל", שזה למעשה מספר סככות על קו מים פסטורלי.

מהחוף נמתח מזח אל תוך הים באורך של כ-200 מטר.

הקהל של ההפלגה מתקבץ לפני המזח, בהמתנה נינוחה.

בשעה היעודה מגיע ספינת קטמרן גדולה והנוסעים מועלים על פי קבוצות רשומות.

המזוודות נלקחות אל החרטום ואנחנו נכנסים אל היכל ממוזג שיש בו שורות רבות של מושבים.

הבוקר, כשקמנו, האוויר היה דחוס, לח מאד, אבל בקוסמוי זה היה רק הפרומו למה שמחכה בקופנגן.

בכל מקרה, סגרנו מראש שיגיעו לאסוף אותנו, בחניון של מזח הכניסה לקופנגן ממתינות עשרות מוניות וכאלה שמנסים לפתות אותך לסיורים ונסיעות מכל סוג.

שומעים פה עברית מכל עבר.

העדפנו לסגור מעבורת חזרה  ולהגיע קודם למלון.

Baa  kiso resort

נמצא באזור כפרי, בצד כביש גלי עד גבה גלי,

הכביש כאן שווה סיפור בפני עצמו.

צריך לנהוג מתון וזהיר, ובכל זאת התנועה זורמת.

על מנת להגיע למלון, יש לרדת שיפוע חזק מהכביש. היתרון, ברגע שמגיעים אל צריף הקבלה, כל השאר כבר במישור ושפת הים במרחק 100 מטר מהחניה.

התקבלנו בחמימות ועם ספלי  מיץ תמרינדי קר, לשבור קצת את החום.

קיבלנו בונגלו עץ גדול, מרשים, עם מרפסת ועליה ערסל, ועם הרבה צבע טורקיז ששולט בריהוט ובקירות.

מרוב ההתלהבות לא שמנו לב לפרטים הקטנים.

מקרר המיני בר לא היה מחובר לחשמל.

אין בחדר קומקום לחימום מים.

אין ארונות, ולא היו שמיכות. (רק סדינים).

בערב, כשרצינו לבדוק את כל זה לא היה מי שיאייש את הקבלה.

חוף הים של המלון הוא פריט לגלויות, ויתכן והייתי נשאר כאן לנצח, אם הייתי לבד.

פני הים שטוחים כמראה. שום אדווה לא זזה במים.

פלטה מוחלטת.

והיה חם.

ומאד לח.

כמה לח ?

תחושה שהגוף נמס, וכל מה שהוא צריך זה להיכנס לתוך הים הזה ולא לצאת בכלל.

אבל,

אנחנו אנשים קשוחים.

ואם הגענו עד הנה אז שמאתיים חמישים ושמונה אחוזי לחות ישברו אותנו ?

יצאנו לטייל בסביבה לפי עצת פקידת הקבלה של הריזורט.

לכו לHaad son.

יש שם חוף יפה ומסעדה..

Koh Raham.

המרחק בין הריזרט שלנו למקום שהומלץ הוא 500 מטר בסך הכל.

אבל עם עומס החום, זוויות הכביש ופיתוליו זה היה הגרסה התאילנדית למסע כומתה של היחידות המובחרות.

היה קשה ומלא טרוניות.

למה היינו צריכים את זה? ולמה ללכת לעוד איזה חוף??

לעוד איזה חוף..

לעוד איזה..

לעוד..

מה זה הדבר הזה ??

איזה חוף מדהים ??

איך הגענו לפה ??

יא אללה, איזה מזל שהקשבנו לפקידה.

בקיצור, מפרץ מהמם מהסוג שיש רק בדימיון, עם מים שכבר תיארתי, וקצת סלעים, בשביל הציוריות המתבקשת,

וברקע גם עברית, של מישהו במים.

מי שמכיר את חוף עין בוקק, כאשר המים לא זזים, אז זה בדיוק ככה.

אבל...

על קו החוף ישנם מבנים של ריזורט עמוס.(בדקנו, אין חדרים), וצמודה אליו טיילת שמובילה בין עצי קוקוס תמירים ודרך חולית לבנה אל פתחה של מסעדה/בית קפה שאין דרך לתאר אותו אלא כמו  כניסה לתוך פנטזיה של עצים וחבלים, וקישוטים טבעיים, והכל כל כך יפה וזורם, אז שלא נעצור ונשתה איזה שייק פירות מרענן?

בתאילנד, יש לדעת אף אחד לא כופה על אורח לרגע כלום.

אם מסעדה יושבת על נוף יפה, זה בסדר להיכנס, לשבת ולא להזמין כלום אם לא מתאים לך, זה בסדר, לא יכעסו ולא יגרשו, אבל זה לא נעים.

הם כל כך מנומסים ואדיבים, והמחירים ממילא נמוכים עבורנו, אז לא נחזיר תמורה ?

לפחות ככה אני רואה את זה.

ישבנו במקום הקסום והגדול הזה הרבה זמן, עד שחזר לנו הדופק והסומק הטבעי, ולא זה מהחום.

נפרדנו באי חשק מהמפרץ היפה, על מנת להגיע אל מפרץ אחר בשביל השקיעה.

אמרו לנו שבקופנגן יש שקיעות מהסרטים.

ויש בקופנגן מקומות בהם השקיעה משתדלת יותר.

Hin kong beach

הוא כנראה אחד מאלו.

מונית שלקחנו מהמלון גבתה 300 באט, עבור ההסעה.

הגענו למקום הומה ותוסס.

כאן במפרץ הזה, בשעות אחר הצהריים הים נסוג, ומותיר בוצה מלאת כונכיות וסרטנים זעירים, שלוליות ים, וכל  מה שהים יכול להשאיר, כשהוא רוצה.

אנשים מטיילים על לשונות היבשה הללו, ממתינים כמונו לירידתה של השמש.

וכאשר זה קורה מצטבעים השמים בגוונים מטריפים של סגול כתום וורוד, וכל תמונה שמצולמת הופכת מיידית לקריאת התפעמות.

זה פשוט מהמם.

אם היה כדאי להתאמץ, ולהזיע כמו היפופוטם בספארי, הרי שזה רק בשביל הרגע הזה.

ששומעים את הפססס, כשהשמש טובעת הרחק בים.

פססססס.. עוד יום עבר, ואנחנו נזכרים  שיום שישי היום, אז אם נרצה קבלת שבת, זו הקבלה הכי מתאימה.

 

היות ואנחנו כבר פה, והיות ונוצר רעב גדול, והיות שסבלנו היום, והיות ויש פה מסעדות מכל סוג, הרי שכל הסיבות הללו הושיבו אותנו לסעודת ערב עם רחש גלים ברקע, ורגליים בחול.

היה טעים מאד, וסביר.

עכשיו, אחרי כל זה המקלחת שמחכה לנו תהיה הגרנד פינאלה, ליום מתיש.

לילה טוב

 

12.3.2022

יום 17.

בבוקר לח התעוררנו עם קרני אור שחדרו את הוילנות הדקים של בית העץ, הזה.

לראשונה בתאילנד ישנו רק עם מאוורר וללא מזגן, מחשש לצינה.

ארוחת הבוקר שהוגשה היתה הדלה ביותר בה נתקלנו עד כה בביקור הזה, ואם האפשרות למעט כל כך אולי עדיף לכתוב שאין ארוחת בוקר בכלל.

ביצה מקושקשת, קפה או מיץ וכמה קעריות זעירות של מטבלים שונים.

נעשה צ'ק אאוט זריז ונעבור למלון הסמוך (high life resort)שיש לו חדר הרבה יותר מפואר ויפה, ועם פער של 80 שקלים נוכל לחיות.

הנהג של הריזורט הגיע בול בזמן, ותהליך קבלת החדר היה מהיר.

 

שירה סידרה עם נהג מונית מקומי סיבוב ליום שלם סביב האי.

הנהג שלח את אחותו, ששמה טיל, לעשות איתנו יום טיול ארוך ברכבה הפרטי.

קטן אבל ממוזג.

היום נסבול פחות.

המקום הראשון שהיא לוקחת אותנו נקרא

Koh ma beach.

עוד מפרץ יפהפה, עם סירות דייגים קשורות בחבל לחוף, עצי קוקוס, ושקט פסטורלי.

 

Pheang wateefall

הקבוצה ביקשה, והקבוצה קיבלה.

למרות, שכתוב מפורשות כי המפלים שווים אחרי גשמים, ועכשיו אין גשמים כידוע, אז המפל הוא די דרדל'ה במושגים שלנו.

זרזיף.

נפרדנו מ-300 באט, ונכנסנו.

הכניסה מאד מטופחת ונקיה, אך אחרי כמאה מטר מסתיים השביל המבוטן, ומתחיל שביל עפר.

קצת מדרגות, וכאשר הטיפוס התחיל להכביד שני שליש קבוצה החליטה כי מספיק.

הגבר קיבל החלטה להמשיך.

השביל הפך למדרגות סלע ושורשים, כאשר חבל עבה לאורך הנתיב משמש כמשענת וסמן להמשך.

הלחות הכבדה והטיפוס המפרך בתוך היער קשים מאד.

שלט באמצע הדרך הסביר כי עוד 200 מטר ישנו מצפור.

אז שאפסיק?

חתרתי למגע, כי קשה יש רק בלחם.

בנשימותיי האחרונות טיפסתי אל הרווח שבין העצים, שם בקע האור.

האור שבקצה היער הוא לא אור יהודה, אלא פסגה, זמנית.

היאח, הידד.

יש תצפית.

ולמזלי היה שם מי שתעד אותי.

יש מי שבוחר להמשיך ולטפס, אני כבר הבנתי את הרמז, והותרתי יותר זיעה מצעידות השבת שלי.

מזל שאני בחור צעיר ובכושר סביר.

מחשבה שעלתה לי בראש תוך כדי הליכה- איך זה, שאני באמצע הג'ונגל, בטיז אל נבי ויש קליטת אינטרנט סבירה, ואצלנו, במדינה המתקדמת, סטארט אפ ניישן, יש מקומות, באמצע המדינה, פתאום, סתם כך אין קליטה, בכלל??

אפילו בלב ים, יש פה קליטה.

הזוי לגמריי.

 

Chaloklum beach

חוף מליבו.

מפרץ עם חול פודרה דק ולבן, מים שקופים בכל גווני הטורקיז. בית קפה על החוף שמכין שייקים צוננים.

כאילו, מה עוד צריך הבנאדם?

 

Wat khao tam

באמת כבר לא היינו באיזה מקדש לאחרונה.

מסתבר, לאחר טיפוס בזווית לא פשוטה (מישהו עשה עלינו תרגיל היום), כי לאחר כל המקדשים המדהימים שראינו יהיה קשה להפתיע אותנו.

אז הופתענו, בהפוכה, כמו שאומרים.

מקדש צנוע, לא בומבסטי ולא קיטשי. סתם מקום תפילה, והתייחדות.

הנוף מלמעלה היה שווה.

 

מכאן המשכנו לחצות את האי מצד לצד, והגענו אל חוף

Zen beach.

חול לבן, מים צלולים.

מה שונה ?

קוף קטן וחמוד שטיפס על העץ מעלינו.

 

טיל, הנהגת שלנו היום לוקחת אותנו לחברה שלה, שיש לה סככת עץ על אם הדרך, לטעום את סלט הפאפיה המפורסם של תאילנד.

לצערנו, זו היתה הגרסה הכי פחות מרשימה של הסלט, אבל כאן בא לנו רעיון.

שאלנו את הנהגת אם מתאים לה עכשיו, לקחת אותנו למלון, שננוח ונתקלח, והיא תבוא אחר כך להקפיץ אותנו אל מקום מפורסם בו יש שקיעות מרהיבות.

לשמחתנו היא הסכימה, כך שהיה לנו זמן ללכת לים, לבריכה, להתקלח ולהחליף בגדים.

בשעה חמש טיל מתייצבת כמו שעון, (היה מתבקש לומר כמו טיל), במלון ולוקחת אותנו אל Bluerama.

מקום מפורסם בתצפית היפה לשקיעות.

מהכביש הראשי מטפס הכביש באחת הזוויות הכי מפחידות שעליתי בחיי, אממה, בחורה על קטנוע נעמדה בדיוק בקצה העלייה, בסיבוב, היכן שלרכב העולה אין זווית ראיה, ולכן טיל נאלצה לבלום, וכאשר ניסתה לבצע זינוק בעליה הרכב סטה לרוחב הכביש וכמעט התהפך.

מהלחץ יצאנו מהרכב, ובעלה של טיל הוזעק לבצע בנון שאלנט את הזינוק האמור.

 

בלו ראמה.

כל מה שאכתוב יהיה רק זעיר אנפין מהמציאות.

יזם, עם המון מעוף בנה בקצה ההר למעלה בית קפה.

כדי לתת לבית הקפה את הבונוס הוא הוסיף לטרסה המשקיפה אל נוף המפרץ הרחב, בריכת אינפיניטי אמיתית.

מי שנמצא במים רואה רק אופק של ים.

בדרך כלל מהווה המקום אטרקציה תיירותית, ואנשים שרוצים להבטיח את החוויה מזמינים מקום מראש.

אומנם אין שם חיוב של מינימום הזמנה או כל הזמנה שהיא (כפי שקורה במדינה קטנה ורחוקה), אבל המחירים סבירים, וכל הזמנה שהיא מתקבלת בחיוך.

הזמנו טבעות בצל מצויינות, סלט פאפיה, לחוויה מתקנת, ופאד תאי, שהצליח פחות.

עבור 68 שקלים זה לא נורא.

והשקיעה?

כמו בפוסטרים.

 

בחשיכה ירדנו את כל העליה, לחסוך לטיל לחזור על החוויה, ועוד בחושך, והיא הביאה אותנו בחזרה לריזורט שלנו.

High life.

אכן, אכסניה ראויה לזה שטוען שחייו הם דבש.

כפרה.

מחר נקדיש את רוב היום לחזרה לבנגקוק.

 

13.3.2022

יום 18.

High life resoet

החדר שלקחנו אומנם נאה וגדול, אבל בבוקר כשקמנו (מוקדם מידי), התברר כי אין בכלל מים בברזים, ולא שאמש במקלחת היה היסטרי...

זוגתי היקרה שלחה אותי לאיזה בייקרי סמוך שראינו על הכביש סמוך למלון, אבל הנבלות (במקרה זה), לא היו מוכנים לפתוח את הדלת לפני שמונה בבוקר, ונתנו לי להתבשל בלחות, וכשפתחו התברר כי אין להם בכלל מאפים מכל סוג..

בתשע וחצי הופיעה טיל היקרה עם בעלה, בטנדר מונית והסיעו אותנו לטרמינל, לקראת הפלגה לסורט תאני, ומשם לבנגקוק בטיסה.

נפרדנו מהזוג המקסים בתודה והתרגשות.

בטרמינל אין הכוונה מסודרת.

יש מספר ספינות שיוצאות למספר יעדים, ולכל יעד סוג שונה של ספינה.

לקופנגן הגענו מקוסמוי בקטמרן, אבל היום, כאשר אנחנו צריכים להגיע לטיסת המשך בזמן ידוע, בחרנו בספיד בואט.

שיהיה בספיד.

על המזח, הבלאגן נמשך ואף אחד לא יודע בוודאות לאן ללכת או היכן לעמוד.

העיקר שיהיה בסככה מוצלת. ואין הרבה כאלו.

הנוסעים נבדלים זה מזה עם מדבקות שונות לכל יעד.

כאשר הגיעה הספיד "שלנו", היתה מי שסירבה להאמין.

אבל הבטיחו לי מושבי וי.איי.פי קוננה.

נו, עם תא פתוח לרוח, שמגיעה עם התזוזה הראשונה, היאוש נעשה הרבה יותר נוח, כמאמר המשורר שבוודאי היה גם פה.

מדדתי לסירה את המהירות.

50 קמ"ש בים פתוח.

אין אף משטרה בסביבה וזה הכי טוב שלו ??

למזלנו הים שטוח, ללא אף גל, כך שצפויה לנו הפלגה נינוחה לחלוטין.

למרות חששותינו לשיט ארוך, מידי, הסתבר שספיד זה ספיד, ואם הקו הרגיל לוקח כשלוש שעות הפלגה, הרי זו שלקחנו, ושילמנו קצת יותר עברה את המרחק בשעה ועשר דקות.

עכשיו ממתינה לנו נסיעה של 91 ק"מ, שעה פלוס, להגיע אל שדה התעופה.

הכביש מסורט תאני אל שדה התעופה הוא כל מה שלא נמצא בקופנגן.

דו מסלולי, ישר וסלול היטב.

הדרך עוברת סמוך לגבעות מזדקרות עמוסות צמחיה. והתנועה, כמו בכביש מהיר בין עירוני.

אני לא מאמין שאכתוב דבר כזה,אבל הטמפרטורה במיניבוס שלוקח אותנו אל שדה התעופה גובלת בפשע נגד האנושות.

פשוט קור כלבים.

נדמה לי כי ראיתי גלידי קרח על החלונות.

בחוץ 400 מעלות עם מליון אחוזי לחות, ובמיניבוס אותו דבר רק עם סימן מינוס.

שדה התעופה הקטן של סורט תאני הוא חמוד ועממי.

יש כאן מסעדה אחת עם אוכל טעים במחירים של תאילנד (הם לא קלטו עדיין שמי שכאן הוא קהל שבוי שאין לו עוד אפשרויות), ובאולם ההמתנה היחיד והגדול מפוזרות עשרות עמדות טעינה, בין שורות הכיסאות.

לא זכור לי יחס כזה בין מקום קטן לכל כך עמדות נוחות, ליד המושבים.

גם בהמראה, בטיסה וגם לקראת הנחיתה האוויר דחוס ולא צלול.

פתאום בגובה נמוך מתבהרים השמיים, והכל ברור כל כך.

אנחנו נוחתים בשדה המשני והקטן יותר של בנגקוק.

צריך קצת גיוון בחיים..

מפה ניסע למלון שאמה שהתחבב עלינו.

נהג מונית שתפסנו בשדה התעופה בקומת הטסים (בניגוד לקומת הנכנסים, כמו בנתב"ג), נכנע לאחר מו"מ קשיח, והביא אותנו למלון במחצית המחיר שביקשו מוניות שדה התעופה.

(כמו בישראל).

כאשר הגענו למלון, ללא הזמנה מראש, הם כל כך התרגשו לראות אותנו שוב ונתנו לנו מחיר שלא נוכל להתחרט ולברוח.

(תכלס גם לא היה לנו כוח).

קיבלנו שוב חדר ענק מרווח מודרני ומאובזר במחיר לינת לילה באוהל קמפינג בכנרת, בערך.

לאחר התמקמות והתאוששות יצאנו, בהמלצת מנהל הקבלה אל שוק הלילה(כאילו ולא ראינו כאלו מספיק),

Jodd fairs night market.

אבל, וזה אבל גדול, זהו שוק שאינו דומה לאחרים.

בשטח גדול, מגודר ומסודר ניצבים זה ליד זה דוכנים נאים ונקיים, של כל מה שאפשר לצפות משוק לילה.

בגדים, אוכל מכל טעם וריח, שמונצס ופיצ'קריי.

אוויר הלילה חמים ולח מאד, ורק הליכה בין הביתנים מעבירה קצת רוח קלילה.

יצאנו כשחשנו כי מספיק, ועם מונית חזרנו למלון, ללינת לילה בלי חיות ברקע, בלי רעשי רקע, עם מים זורמים בשירותים, מזגן ומספיק אור במנורות.

דברים שנראים לנו כל כך מובנים מאליהם בחיי היום יום שלנו.

מחר נקום ברגוע, ונשתדל להעביר יום שלם ככה.

בנגקוק, אחרון ודיי

14.3.2022

יום 19

 

לאחר השכמה טבעית קמנו ויצאנו עם השאטל לקניות בסופר היפה foodland בהמשך הרחוב.

סידרנו לעצמנו ארוחת בוקר טובה מזו שהמלון מציע, ולאחר כל הארגונים יצאנו לטרוף את העיר.

השאטל הקפיץ אותנו אל פארק האגם שממול המלון.

התרשמנו.

לא משהו להתעכב עליו יותר מידי.

מונית שלקחנו מביא אותנו אל

EmQuartier

קניון מפונפן וחדיש, ובקצה של קומת הכניסה ישנו סופר גורמה, וכשמו כן הוא.

יכולתי להשאר לגור פה.

הכל כל כך אסתטי מסודר ויפה, ועושה חשק לרצות אפילו סושי עם אבקת סבון...

סתאאאם.

חשבתי שנזדקק למשהו לקראת חזרה לציביליזציה, אבל יש פה חנויות וקניונים שמבהירים מי באמת צריך לחזור, ולאן.

 

לאחר שבנות הבית מיששו בדים די צרכן, החלטנו לנסוע אל מעוז הישראליות בבנגקוק.

רחוב הקואווסן.

מונית לקחה אותנו לשם בסביבות 20 דקות נסיעה, וכשירדנו התגלה מדרחוב כעור במיוחד, מעין רחוב אלנבי ביום רע במיוחד.

מרבית העסקים היו סגורים מסיבה כזו או אחרת, ואין לרחוב שום יחוד או יופי.

לא ממש הצלחנו להבין מה מצאו בו בני ישראל.

מונית דילגה אותנו אל היעד הבא שלא רחוק משם.

Phra Sumen Fort

אחד מ-14 מבצרים היסטוריים שנבנו כדי להגן על המרכז הפוליטי של תאילנד ממתקפה אפשרית. כיום רק שניים מתוך ה-14 נותרו. המבצר ממוקם בדרך שנקראת Phra Athit, בסמוך לרחוב קוואסן ומציע תצפית נוף נהדרת לנהר Chao Phraya.

חזרנו את המקטע בהליכה ופתאום מצאנו עצמנו בסניף מאוחד של ACE ומקסטוק.

בתוך חנות, שלא נראתה כזו מבחוץ, התגלו 5 קומות של מוצרים זולים, וחלקם אפילו לא ניסו להסתיר זיוף במותגים כמו HARA בפונט של ZARA, ואדידור במקום אדידס.

בקומת הכניסה ישבו תלמידות  שלמדו תפירה, סריגה וכו', בסדנאות של אחת על אחת.

מונית שבחרנו להקפיץ אותנו כברת דרך אל היעד הבא התעצבן בדרך ולא הסכים לקחת אותנו, נהג אחר, רגוע יותר הביא אותנו ללא שום תלונות אל MAHANAKHAON SKYWALK שנמצא במגדל King power. סמוך לתחנת הרכבת העילית.

צוות מאד שירותי קיבל את פנינו וחיש עלינו במעלית מדהימה 74 קומות לתצפית מלהיבה על העיר בנגקוק, שמבט מעל מבהיר עד כמה היא גדולה ועצומה.

בזמן העליה קירות המעלית הופכים למסך מקובע צלעות עליו מוקרן סרט ב 360 מעלות.

מטורף.

הנוף מעל פשוט מהפנט.

יצאנו מהתצפית ועברנו אל כלי תחבורה שטרם דגמנו בבנגקוק.

רכבת עילית שתביא אותנו סמוך ל-קניון ICON SIAM.

ומילה או שתיים על הקניון הזה.

כבר ראיתי בחיי קניונים גדולים.

ראיתי בחיי קניונים יפים.

קניון עצום, חדיש, ויפהפה כמו זה, טרם ראיתי.

ארוחת ערב שבחרנו לאכול היתה אומנם באוויר החם בחוץ, אבל עם נוף מטורף של הנהר וכל הבניינים ממול.

מזל שסוגרים חנויות בקניון כי נפלתי שדוד מעייפות.

 

15.3.2022

יום 20

 

את היום האחרון נעביר בבנגקוק בכמה שיותר קניונים ממוזגים, עד שנחזור למלון להתקלח, ולהתארגן לנסיעה בחזרה בערב.

מונית לוקחת אותנו אל קניון MBK, שמדורג כאתר חובה,

אבל זה לא ממש קניון, אלא מבנה ענק ועצום עם מסדרונות ארוכים ובהם חנויות קטנות ודוכנים.

כמו התחנה המרכזית "החדשה" בתל אביב, כפי שבוודאי המתכננים שלה רצו שתהיה, לפני שהפכה למשהו אחר.

כאן נמכרים זיופי מותגים מכל הסוגים, באופן גלוי ורשמי.

האיכות, אגב לא חייבת להיות גרועה.

הבנו מהר את הפרנציפ, ולפני שהמוכרים יפגינו את שליטתם בעברית, חצינו את הכביש ודילגנו אל עולם אחר.

SIAM DUSCOVERY

קניון מפונפן וממורק, (עם שירותים בהתאם), ועם מחירים של קניון רמת אביב.

הבנו.

יצאנו ונכנסנו אל קניון

SIAM CENTER.

כאילו אם לא מצאנו בסיאם אחד או בסיאם שתיים, נמצא משהו בסיאם 3.

מעניין כמה תאומים סיאמיים כאלה עוד נראה לפני שנבין?

 

עוד מונית שמקפיצה אותנו לקניון היפה קראטייה, כדי לקנות כמה פריטים הכרחיים אחרונים, ומשם, ברכבת העילית, תחנה אחת בחבד אל טרמינל 21.

החלטנו כי היות ופתחתנו את הטיול בטעם טוב, וכל הטיול הזה בא לנו טוב, נסיים באותו המקום.

וכך, טים הו וואן, שף המישלן זכה בליבנו שוב, ובארוחה בעלת 7 מנות מגוונות וטעימות סגרנו פינה של רעב.

הספקנו לחזור למלון, להתקלח, להתרענן ולהחליף לבגדים חמים יותר לקראת בואנו לסופה החורפית שפוקדת היום את ישראל.

אכן מעבר חד מ-35 מעלות אל סביבות ה- 10.

נהג המונית שפגשנו היום בבוקר הוא זה שהביא אותנו בזמן אל שדה התעופה, וכל התהליכים הנדרשים הביאו אותנו בדיוק בזמן אל שער היציאה, והעליה למטוס.

לפנינו טיסת שעה לפוקט, המתנה, ומשם אל אבו דאבי.

לעצירה ממושכת קצת יותר.

לפני שהמטוס מתחיל לזוז, ברמקולים של המטוס משמיעים את תפילת הדרך המוסלמית. שיהיה.

יאלחה, יצאנו לדרך ארוכה.

 

אחרי כחצי שעה הגישו שקית קרה ובה רול טורטיה עם גבינה וירקות (סביר), עוגה קטנה (טעימה), ומים.

נחתנו בפוקט והמטוס התמלא עד אפס מקום.

שלוש שעות מההמראה בבנגקוק היינו שוב באוויר.

היות והרגשתי כמי שעושה את הבלתי יאומן, באורח תדיר בחייו, היה זה רק מתחייב, שאצפה בג'יימס בונד האחרון.

למרות שראיתי בקולנוע, הסרט הזה מעביר את הזמן בסבבה.

באחת אחר חצות החלו להגיש ארוחת לילה.

התלבטנו בין בקר לעוף, והלכנו על העוף שהוגש עם ירקות מאודים (סביר), אורז,(סתמי), והעוף ברוטב היה בסדר.

נלווה לזה סלט מחמצים לא רע וקינוח מתוק של מוס צמיגי.

יין לבן והייניקן ריככו את הטעמים והפכו את הארוחה לנסבלת.

עכשיו, פיפי ולישון.

,

בשדה התעופה של אבו דאבי, שם אנו נאלצים להמתין לטיסת ההמשך, אנו מתנהלים כמקומיים.

לדעתי אני כבר יכול להעביר כאן סיורים מאורגנים, לרבות השירותים הכי טובים, מיקום כורסאות רביצה ועוד.

האווירה כאן היא של חצי קלאצ'. לא כל העסקים פתוחים בשעה הזאת, אלא ובעיקר מותגי הביוקר ומתחמי האוכל.

מאוחר יותר, כשעברנו אל טרמינל 3 הגדול יותר שמנו לב כי אופי אוכלוסיית הטסים גם שונה, וגם החנויות.

הכלכלה מניעה את העולם, אמר פעם מישהו, וככה גם נראה ההבדלים שבין הטרמינלים.

על כוס קפה וסינבון קינמון מתוק סיכמנו את שעבר עלינו בשלושת השבועות האחרונים.

זו, שבגללה נסענו, טענה שהיה לה כיף, למרות החום, וחבל שחלקו הראשון של הטיול, היה יותר לחוץ, מבחינת זמנים, אבל היות ואופי המקום, והמרחקים הם אלו שהכתיבו את הדרך, אבל סך הכל הכללי היה כיף.

כנראה נחזור, היא סיכמה, את מה שכבר נראה לנו מראש.

 

באמצע הדרך, מעל מדבריות ערב הסעודית הגיע זמן הארוחה.

לארוחת הבוקר יכולנו לבחור בין כבש, עוף או פסטה.

בעוד הבנות הלכו כל בטוח, ולקחו פסטה (טעימה, כך דווח) אני ביקשתי עוף.

העוף הגיע על מצע פירה תפ"א עם ירקות והיה טעים.

נלווה למנה סלט סלק, שעועית שחורה, ופולי סויה.

לקינוח סוג של טפיוקה עם מחית משמש כמדומני.

יין לבן ובירה הפכו את האוכל לסוג של חוויה גסטרונומית.

 

 

לסיכום:

אז מה היה לנו, במספרים ובפרטים הקטנים?

 

7 טיסות

4 הפלגות בסירת זנב ארוך,

1 הפלגה בסירת במבוק בתוך מערה,

רכבת משנת תרפפ"ו,

ורכבת עירונית מהירה ומודרנית.

פעמיים עליה בפוניקולור,

הפלגה בקטמרן,

הפלגה בספיד בואט,

נסיעה בוואן מטופח, ובמיניבוס מקפיא,

בדקנו טוקטוק מפוייח ומוניות פח.

טנדר פתוח לרוח,

ורכב משפחתי מקרטע.

 

אוכל מוקפץ, מטוגן מאודה, מתוק וחריף.

שייקים וסמודיז,

אננס האני, ואננס לוליפוט.

 

כרך מודרני צפוף ורועש, אזורים כפריים ושקטים עם מקהלות צרצרים, נחש ולטאה, וחיות שעושות קולות מפחידים.

 

מלונות,

יפים, מרווחים, מיוחדים.

רמת שירות יוצאת דופן.

ארוחות בוקר, לא מה שאנחנו רגילים, אבל נסבל.

 

מזג אוויר חם, ולח נורא.

נורא לח. (בעיקר באיים).

 

התאילנדים שפגשנו היו אדיבים, חייכניים, מנומסים ומאד שירותיים.

 

קניונים, עצומים מפוארים, חדישים.

מחירים לפי  אופי הקניון.

 

שווקי לילה זולים.

הכי חמוד היה בפאי.

 

איתיחאד,

חברת תעופה זולה (יחסית). מודרנית,

רמת שירות גבוהה, אבל בעייתיים עם טיסות ההמשך.

 

אבו דאבי.

כנראה לא נוכל לוותר על ביקור.

 

מעל 3500 צילומים בטלפון.

(ויש גם  במצלמה ובגו פרו).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

זה המקום לכתוב לי מה דעתך על הפוסט בפרט ועל הבלוג בכלל