מריח כמו רוח נעורים (smell like teen spirit)

 

 כבר חלפו יומיים מאז שהחזרתי את הסוכריה הכתומה לבעליה, והחיוך עוד לא יורד לי מהפנים.

מה יש לך? שואלים אותי אנשים שרואים בנאדם מתהלך ברחובות כשכולו קורן. איך אתה יכול להיות ככה כשהמדינה ככה? ממשיכים לתהות אותם אלו הדורשים בשלומי, ולך תסביר להם על תופעות לוואי הנגרמות עקב חשיפה מוגברת למנוע טורבו עצבני, 165 סוסים נמרצים וגיר ידני, כמו פעם.

מפעם לפעם (ורצוי בתדירויות יותר גדולות), זקוק בוחן הרכבים שימיו חולפים בין חשמלי כזה או אחר, מלוכסן מבט, שמגיע עם טונות של כוח, טכנולוגיה הכי עכשווית, שפע מסכים אבל עם מחסור בנשמה אמיתית, לחשק פתאומי לרדת לחניה, ולהתניע רק בשביל לשמוע גרגור עמוק שלוחש באופן סמי-אירוטי "קח אותי".

אני מכיר גברים מסוימים שהצליל הזה עלול לסבך אותם חוקית, בין עם זוגתם החוקית ובין עם מזדמנת.

אבל, בתור אחד שלמד כי גיבור הוא זה שכובש את יצרו, אני מקבל את הכתומה הזאת שכולה פרסומת לנמרצות, (וזה עוד בטרם פתחנו את דלתה), ולומד להכיר אותה בקצב שלי.

האבארט  הזאת, שהיא הבסיסית במשפחתה, מגיעה כאשר היא כולה בייסיק.

נטו בלי שום פוזה.

המקור ומה נהיה ממנו

 מי שכבר ראה ומכיר את הפיאט 500 האם המיתולוגית, יודע כי ממנה נבראה הגרסה היותר נוקשה נמרצת וחזקה שקיבלה שם ותואר משלה.

על כן העיצוב החיצוני כמעט זהה, למעט פרטים שהופכים את הגרסה הזאת לספורטיבית יותר, עוד במצב עמידה.

לאבארט מבחר צבעים שכל אחד מהם יבליט אותה בתוך חניון ענק, ואם הגרסה החשמלית העומדת לצדה באולם התצוגה מגיעה בצהוב זרחני, הרי שזאת מגיעה בכתום תפוזינה שאין שני לו.

את הדלת פותחים כמו פעם, בעזרת מפתח, הדלת הדקה נפתחת, ולמול עיניך מתגלה חלל מצומצם שיושבים בו בנוחות סבירה שני מבוגרים וכלבת פקינז של אחד מכם בספסל האחורי.

וכמו פעם, על מנת להפעיל את כל המערכות החשמליות ולתת למנוע לספר לנו בשבחיו, יש צורך להכניס את אותו מפתח אתו נכנסנו, אל חריץ בעמוד ההגה מצד ימין, ולסובב חצי סיבוב להתנעה.

שים לב ! ברצפה מותקנות שלוש !!! דוושות, כאשר תפקידה של השמאלית הוא לעזור להחלפת הילוכים, (נכון, כמו פעם), עם ידית ההילוכים המוזרה הזאת שנובטת מצד ימין מתחת למה שקוראים כאן מסך מולטימדיה.

נדמה כי בעיצוב של מה צריך להיות איפה, הצליח למתכנני האבארט מעל המצופה, או שפשוט משם הם התחילו לעצב וליצר את הרכב.

כדור ידית ההילוכים נמצא בדיוק מדהים במקום אליו היד נשלחת.

אני בטוח שגם בחשיכה מוחלטת היד תגיע בדיוק לנקודה בה הוא מונח.

והכדור הזה, מחובר למוט שמעביר את ההילוכים בדייקנות, בתחושה חלקה, שגם תבהיר לך באיזה הילוך אתה נמצא כרגע, מה מעליו ומה מתחתיו.

מה עוד יש כאן? כמעט כלום.

אין למשל תא אחסון בין המושבים הקדמיים. אין מסך ענק, אלא מסך קטן מידות שאם תחבר אליו את מכשיר הטלפון (בכבל) תוכל להסתייע באפליקציות של מכשיר הטלפון, ואם לא תעשה כן, תוכל לראות לאיזו תחנה ברדיו אתה מאזין, או לשנות הגדרות, וזהו.

עוד נמצא כאן כפתור גדול לתפעול המזגן, שני לחצנים לפתיחה וסגירת חלונות הצד, ולא יעזור כמה שניסיתי להתרגל, עדיין חיפשתי את המתג הזה בדלת. וכפתור עגול שנמצא בצד שמאל שהוא אחראי על העלאת המורל הכללי.

השמאלי אחראי על מצב הרוח

לחיצה עליו תקשיח את ההגה, תדליק מצב "ספורט" על חוגת הטורבו, והמפלט שמתחת לרכב יפתח בצהלולי שמחה.

אזהרה, מרגע שתלחץ עליו לא תהיה דרך חזרה. זהו כפתור מהזן הממכר.

היות וכאמור זהו רכב מתופעל ידנית לא תמצא כאן בקרת שיוט כלשהי (רגילה או אדפטיבית) ולא אמצעי שמירה על נתיב. לשם כך הותקנה בארץ מערכת מובילאיי שתפקידה בעיקר לצפצף.

מובילאיי, כבר חשבנו שפס מן העולם.

בתחתית מרכז הדשבורד נמצא כפתור זעיר עליו כתוב ttc

ומהו אותו כפתור הניתן לשליטה (כיבוי או הפעלה)?

" מערכת TTC (ראשי תיבות של Torque Transfer Control) היא מערכת בקרת העברת מומנט אלקטרונית המותקנת ברכבי אבארט. היא פועלת כסוג של דיפרנציאל מוגבל-החלקה, ומטרתה לשפר את האחיזה והיציבות של הרכב בעת תאוצה, בלימה ופנייה.

המערכת פועלת באמצעות ניטור מהירות הסיבוב של כל גלגל קדמי. כאשר גלגל אחד מתחיל להחליק (כלומר, לאחוז פחות בכביש), המערכת בולמת אותו בעדינות ומעבירה את המומנט לגלגל השני, בעל האחיזה הטובה יותר. כתוצאה מכך, הרכב נוטה פחות להסתובב (תת-היגוי) ופונה בצורה חלקה ומדויקת יותר.

יתרון נוסף של מערכת TTC הוא שהיא תורמת לחיסכון בדלק, כיוון שהיא מפחיתה את אובדן האנרגיה כתוצאה מהחלקת גלגלים."

את המידע המפורט הזה סיפרה לי ג'ימיני, הבינה החכמה של גוגל, שיודעת כל כך הרבה, אבל היא בחיים לא תצליח להעביר את תחושת הרטט הנפלאה ברגע שרגל שמאל עלתה למעלה, ורגל ימין דחפה למטה, עם היד הימנית הורדתי את ידית בלם היד, ונתתי לאבארט לקחת אותי אל השקיעה.

אחת אחרת שיודעת טוב מכולם החליטה כי הדרך מהרצליה לגבעתיים חייבת לעבור דרך בני ברק.

וכך כתבתי לעצמי את הרשמים רגעים ספורים אחרי החוויה.

בני ברק.

בדרך הביתה הצוענייה שולחת אותי אל הויה דלרוזה.

אם רצית מבחן דרכים אמיתי לאבארט בני ברק זה ההר חורשן של הג'יפים.

סמטאות צרות, ילדים בני 6 שחוצים כבישים בחושך ללא מבוגר צמוד, רוכבי אופניים המגיחים בפתאומיות בכביש חד סיטרי, נגד התנועה, כמובן.

סיבובים ועיקולים במישור שרק אלוהי המתכננים יודע אולי להסביר למה ככה.

בקיצור, אתה יכול להיות אלוף העולם בפורמולה 1, אבל בני ברק זה הגרנד טוריסימו לנהג עם יכולות של טייס 35F (שזה אני לצורך העניין).

והאבארט? בדיוק הכלי הנכון לחצות את כל זה בשלום.

רוטט מעוצמת הריגוש הגעתי הביתה, ושמתי אותה במקום המיועד כאשר שכנתי לחניה היא אחות מדוגמת יותר של האבארט שאיתי.

שתיים יותר טוב מאחת

עכשיו, אם שנינו נתניע ביחד, מישהו עלול לחשוב שמכאן מדינת ישראל יוצאת למתקפה על החיזבאללה.

בבוקר נצא לסיבוב גדול, ולשם כך פניתי להמלצה מעמית שמכר לאחרונה את האבארט שלו האדומה, שימליץ לי על כבישים הולמים.

מעטים הם מבחני הדרכים שעיקר מטרתם היא כביש זה או אחר.

בדרך כלל יש יעדים לטיול אליהם מגיעים מכביש (או מהשטח), אבל לנסוע רק בשביל להגיע לכביש?

ובכן, עם הרכב הנכון ובזמן הנכון הכביש הנכון יעשה לך את היום כולו, ואם יש יותר מכביש כזה בסביבה הרי שזכית.

עם שחר, בעוד אחרים נמים את שנתם, הערתי את הכתומה בקרקוש מפתח.

היא מצידה החזירה לי בשאגת קרב עתירת סל"ד. ריח בנזין מילא את החניון התת קרקעי, ובשחרור מצמד מתון יצאנו לדרכנו.

על הכביש הישר והמהיר אפשר לומר בזהירות שהאבארט "משעממת" בעיקר למי ששומר ומקפיד לנסוע כחוק.

בניגוד לכל החשמליות השקטות הפררר פררר הזה שמזמזם באוזן דוחף את הנהג (או הנהגת), ללחוץ חזק כדי לתת לאבארט לעוף, ואיך שהיא יודעת להמריא, חמסה עליה.

תמיד לזרוק מבט על השעון הקטן משמאל. קטן אבל נמרץ

אבל אם הנהג חושש לרישיונו או שסתם בא לו יום רגוע, אני מניח כי כמוני יחוש בחיסרון הילוך שישי לשיוטים של פנסיונרים.

היעד הראשון לעצירה הוא מצפה הראל, והדרך לשם מגיעה מכבישים צדדיים, מרגע שנכנסים אל כביש 44 צריך להיזהר מכל רוכבי האופניים, בנתיב שלי ובתנועה ממול, שנדמה שהפכו את הכביש הזה למסלול השעשועים שלהם.

צדי הכביש טובלים בשדות ירוקים זוהרים טריות שלאחר הגשמים.

"... בשנת 1948 רגע אחרי הכרזת מדינת ישראל, רתחו וזעמו ערבי ישראל, הם החלו בפיגועי נקמה בכל רחבי הארץ. ובייחוד באזור שער הגיא והדרך העולה מתל אביב לכיוון ירושלים.

לאור זאת הוחלט על צעד שיאפשר להגיע לירושלים הנצורה ו"לעקוף" את הדרך בה היו הרבה פיגועי ירי, זריקות אבנים ופיגועים. הצורך הדחוף להקים דרך חליפית  אפשר להגיע לירושלים ולעבור סביב לטרון, עד ירושלים. זו הייתה דרך בורמה המתוארת במפה עם תבליטים ברורים ונקודות ציון  באתר. והם: מצפה הראל, עינות סוסיין, מעלה תאנים, מצפה דרך בורמה, דרך האילות (עין חילו), עין מסילה, מעלה ג'יפים (משלט 16, משלט 21, בית מאיר, שואבה וירושלים.

אילו הנקודות שיחד חיברו את דרך בורמה..."

מצפה הראל

מכאן יצאתי בחזרה לכביש 44 שיוביל אותי לכביש 3866, הכביש שעולה לנס הרים.

שוב בחרתי לעצור במעלה הכביש, כאשר זיהיתי פניה ימינה אל חניון הרב גרשון וחנה הדס. לא סתם בחרתי לעמוד כאן, ולשמחתי יש מספר סיבות.

ראשית פריחת האביב.

רקפות ורודות, חרדלים צהובים וצבעונים אדמוניים בשם גרג פורחים כאן במרבדים שלמים.

יש כאן פינת חמד למנוחה ופיקניק. מבנה אבן סגור שבחצרו באר יבשה ומרפסת רחבה.

במרחק הליכה של כמה דקות נמצא מעבר לכביש, בצומת, אנדרטה לזכר נספי הצ'אלנגר ובמורד הכביש מנותק ממקום לעצור, מעבר לגדר הבטיחות נסלל גן מטופח בשם מצפה 3866 ובו שקדיות פורחות בצבע לבן מלכותי.

אנדרטת הצ'אלנג'ר

חזרתי לאבארט הנאמנה, פניתי שמאלה ומיד ימינה אל הר יעלה.

הר יעלה מעניק תצפית מרהיבה מראש המורדות המערביים של הרי ירושלים לעבר גבעות שפלת יהודה, אגן נחל שורק ומישור החוף. במקום הציבה קק"ל שילוט הסבר על "מבצע ההר", שבמהלכו נכבש האזור במלחמת העצמאות. סמוך למגדל התצפית יש שולחנות פיקניק.

מנקודה זאת מתחילים ליהנות באמת.

כביש 386 הידוע בכינויו "כביש האדרנלין", או "כביש 3-4" (על שם ההילוכים העולים ויורדים תכופות) מספק אין ספור ריגושים.

אם לא נפלת על משביתי שמחות שיורדים אותו בארבעים קמ"ש ורגל על הבלמים, אתה יכול ללחוץ על כפתור תפעול הטורבו ומעבר למצב ספורט (אם לא עשית זאת עד עכשיו משום מה), לשחרר את כל 165 הסוסים שמעיפים את אלף הקילוגרמים האלה (כולל אני, ללא ארוחת בוקר), בקלילות של מתעמלת קורה רוסיה.

בכביש הזה לא שומעים מוזיקה משום מקור, אלא פותחים את החלון ונותנים לאוזניים להתפנן על קונצ'רטו לארבעה בוכנות וטורבו גרגרני.

וכאן רבותי הזמן להגביר קצב. נדמה כי האבארט רק חיכתה עד עכשיו שתבצע בה מעשים מגונים.

מגיעים לעיקול בכביש בכך וכך קמ"שים לא מומלצים ללב חלש, בלימה קטנה, לחיצה על דוושת שמאל, הורדת הילוך, בתוך העיקול חוזרים ללחוץ על דוושת הגז, בסוף העיקול שוב לחיצה חוזרת על הקלאץ', שילוב להילוך גבוה, שחרור עדין מחד ולחיצה חזקה מאידך, עד לעונג הבא.

אני בטוח שתושבי הרי ירושלים שמעו את צרחות העונג שלי, ובטעות פירשו אותן כאזעקות עולות ויורדות, אבל זה כל כך כיפי

היות ומצאתי עצמי בפתח בית החולים הדסה עין כרם, החניתי את האבארט לצד פיאט 500 (ידנית), וירדתי עם השביל הסלול לעין חנדק.

הדרך שקטה ואת רחש פסיעותיי מפירים ציוץ ציפורים. למטה, בערוץ נמצא מעיין עין חנדק, מוקף גדר עבירה. שלט מזהיר מכניסה לאתר, כסוג כסת"ח.

"...המעיין עין חנדק פורץ מן הסלע בכמה נקודות, וזורם דרך שתי ניקבות מים מרשימות ביופיין. אורכה של הניקבה הארוכה והעמוקה מבין השתיים הוא כ-50 מטר, והמים שזורמים בה מגיעים לעומק של כ-1.4 מטר, כך שאפשר אפילו לשחות בהם. אל הניקבה נכנסים דרך פתח צר, הולכים או שוחים במים הקרים, ונהנים מכל רגע. אחרי דקות ספורות עוברים מתחת לפיר דרכו נכנס מעט אור, אך אם ממשיכים הלאה, נכנסים לאזור חשוך לגמרי, ואז לא מצליחים להבחין אפילו במי שעומד ממש לידינו. אחרי הבילוי בניקבה אפשר לשבת על הטרסות שבחוץ, להתייבש בשמש ולערוך פיקניק.

לתשומת לבכם: הכניסה לניקבת עין חנדק מגודרת, ועל הגדר הוצב שלט המורה על סכנת התמוטטות. הכניסה לניקבה אפשרית, אך היא באחריותם המלאה של המטיילים..."

עין חנדק

המים בנקבה זורמים באיטיות, ובמקום בו הם ניקוים הם נראים כעומדים זמן רב.

העדפתי מסיבותיי המטופשות (לפחות אין מי שיתווכח), לחזור דרך ערוץ הנחל ולא בדרך ממנה הגעתי, עד שלב בו נאלצתי לטפס במדרון התלול העולה לכניסה.

בקצה העלייה מהמדרון ממנו עליתי, הדופק שלי התחרה בסל"ד של האבארט כשהוא על הקו האדום.

היה לא פשוט ומאתגר. ובשביל זה באנו היום, לא?

כל כך נהניתי לרדת את כביש 386 הצר והמפותל הזה, וכדי שהחיוך שלי ישמר לפחות שבוע, חזרתי ועליתי אותו בכיוון הנגדי.

למה?

כי אני יכול.

ומעבר לזה, לירידה יש חוקים אחרים מאלה שיש לעלייה להציע, וכך למשל ברגע שהיו יותר מידי רכבים לפניי, פשוט עצרתי, וחיכיתי שיפתח מספיק רווח בינינו שאוכל להביא את האיטלקייה למיצוי יכולות, ויש דבר כזה שהוא שילוב עלייה בזווית גבוהה, עם עיקולים חדים, ומנוע מאד גמיש וחזק שרק מבקש עוד ועוד לחיצות מהסוג המשחרר, ואז אתה מבין.

אתה מבין שאתה יכול לעלות ולרדת יום שלם מבלי להשתעמם לרגע.

אבל, בתוכנית שלי רשומים עוד מקומות לבקר בהם כי הם על הדרך, לכן עזבתי את כביש התענוגות האחד, ופניתי לכביש תענוגות אחר שמספרו 375, והוא כביש חוצה עמק האלה ומתחיל במזרח בצומת צור הדסה, וקצהו במערב בחיבור לכביש 38 שמוביל לבית שמש.

על כביש זה שחקרתי לא מזמן עם רכב אחר מקצהו המערבי, יש עוד כמה נקודות עניין היסטוריות.

בחניון בית הבד, החניתי את האבארט שתצנן עצמה לאחר המיאוצים, והתחלתי לטפס בשביל הקיסר.

שביל הקיסר עובר לצד הדרך הרומית שעלתה מבית גוברין לירושלים. ליד הדרך נמצאה בעבר אבן מיל שנשאה את שמו של הקיסר אדריאנוס ומכאן נגזר שם השביל. ייתכן אף שהקיסר, כאשר ביקר בארץ בשנת 130 לספירה, עלה בדרך הזו לירושלים.

כאן ליד החניון נמצא בית בד משוחזר שבנתה קק"ל, וממנו מתחיל שביל מסומן.

העדויות מספרות שלגיונות הרומיים צעדו ממש כאן לפני למעלה מאלפיים שנה, ואני מוצא צדק פואטי בזה שאני מסנג'ר ג'ינג'ית מארץ המגף להוליך אותי ברחבי ארצנו, כסוג של נקמה מתוקה.

אל המדרגות הרומיות אפשר להגיע בהליכה על הנתיב המסומן באדום (כקילומטר וחצי הליכה), או לעלות עם הכביש לכיוון חורבת חנות, ובמפרץ חניה קטן להשאיר את הרכב וללכת כמאה מטרים.

ההליכה בתוואי המסומן ביום שמש אביבי נעים וקליל. כל החורש מלא בפריחה משגעת של פרחי בר בשלל צבעים, כך שהחוויה גם ריחנית וגם יפה.

"... המדרגות הרומיות הן שריד לאחת הדרכים העתיקות לירושלים. עד לשנים האחרונות היה מקובל לייחס את המדרגות החצובות לאורך הנתיב לעבודתם של הרומאים, סוללי הדרכים בכל רחבי האימפריה. עם זאת, חוקרים ישראליים בשנים האחרונות (יגאל ויותם טפר), טוענים כי השימוש במדרגות חצובות אינו מאפיין את הדרכים הרומאיות מחוץ לארץ ישראל, ויש לייחס את המדרגות החצובות לדרכי עולי הרגל אל בית המקדש השני..."

המדרגות הרומיות

דרכתי ודרכתי והחזרתי את הכבוד האבוד שנרמס לפני 2000 שנה, וחזרתי לרמוס את דוושת הגז הפעם לכיוון דרום מזרח על כביש שומם (יחסית) שמספרו 367 והוא מוביל אל ישובי גוש עציון.

גם כביש זה, מאפשר לפתוח מבער ולתת לאבארט לשעוט קדימה.

בנקודה בה עבר גבול הקו ירוק עומד מחסום ביקורת וממש לידו ניצב מגדל שמירה ובמת תצפית מוגבהת היא מצפור הל"ה.

מצפור הל"ה 

סיפורה של מחלקת הפלמ"ח שיצאה לסייע לגוש עציון במלחמת העצמאות, וכל חייליה נפלו בקרב, כבר סופר בכתבה אחרת, ומהמצפה הזה משקיפים על הכפרים מהם יצאו הערבים ללחימה בחיילי המחלקה, ואל אזור הלחימה.

בשעה זו של היום חשתי מצד אחד מלא ומצד שני חסר במשהו, לכן חזרתי אל כביש 38 רק בשביל לנסוע מספר דקות, עד אשר ראיתי שלט המפנה אל מושב שריגים-ליאון.

כאן יש מבשלת בירה מפורסמת גדושת מבקרים וחסרת חנייה, אבל המשכו של הכביש הפנימי, חושף מושב גדול ומטופח.

נסעתי עוד ועוד עד אשר מצאתי חניה בצדו של בית עם שלט מבטיח, ואם השלט מבטיח לא ידעתי מה נמצא מאחוריו.

נכנסתי בשביל הצר הצמוד לבית, ולהפתעתי נגלתה לעיני חצר ענקית בתוך יער טבעי.

אני מכיר את אוריאל הררי, בעלים של יקב שריגים, שקודם כול מזמין אותי אל מרתף החביות שלו ומוזג לי כוס יין ישר מהחבית.

הוא מספר לי על היקב שהקים לפני 22 שנים, למד להפיק יין לא מסונן, כאשר הוא משתמש לתסיסה בשמרי בר.

היקב הקטן שלו מייצר 3000-3500 בקבוקי יין בשנה מענבים הגדלים על רכס כיטרון שמתנשא לגובה 750 מטר מעל פני הים.

הפרשי הטמפרטורה בן היום והלילה ייחודיים לאזור זה ומשביחים את איכות הגפן.

היינות של אוריאל נעימים לשתייה, ומחליקים בגרון כשהם משאירים אחריהם טעמי לוואי עשירים.

החצר של היקב מזמינה לרילקס בטבע. כל כך מתחייב לקחת בקבוק יין משובח גבינות עיזים וכבשים הנמכרות כאן בנפרד, להתיישב מול הנוף ולא למהר לשום מקום, כי ממש לא חייבים.

החצר פתוחה לקהל בשבתות ומכירת היין במקום בלבד.

יקב שריגים

עכשיו כל מה שצריך זה למצוא עוד כביש קטן שייתן לכל היום הזה להסתיים במתיקות, וכזהו כביש 353 היוצא משריגים, עובר דרך עגור ולוזית, חוצה עמקים וגבעות נמוכות שהשמש שולחת קרניים שמבליטות את בוהק הירוק שלהן, ומסתיים בחיבור לכביש 40.

זהו כביש מישורי יחסית אבל מרובה עיקולים ותוואי משתנה.

וזהו דוקטור. מכאן כבר הפסקתי לחשוב בצלילות ומה שנותר לי זה לשחזר לעצמי שורות סיכום.

האבארט נובולרי S החזירה אותי בשבת אחת כמה עשורים אחורה.

נכחתי בעבר בתחרויות ג'ימיקאנה בהן פיאט 500 עתיקה הביסה במבחן מכוניות חזקות ויקרות ממנה. למרות השנים שחלפו והטכנולוגיות שהשתפרו, אחיזת הכביש המופתית של האם המיתולוגית נוכחת ובועטת גם עשרות שנים אחרי לידתה.

לצורך עקיפה מהירה על כביש צר לא נדרשת פעולה מסובכת, הסטת ההגה טיפה הצידה, לחיצה חזקה על דוושת הגז וסטיה קלה לצד הנגדי של ההגה.

בסיס הגלגלים הקצר, המרכב הנמוך והפיזיקה מבטיחים הליך הדומה לנסיעה בין פילוני פלסטיק המסודרים לנסיעת סלאלום, ומעבר ביניהם בקו כמעט ישר.

אחרי כל כך הרבה רכבים גדולים, וחזקים מבוססי מנועים על סטרואידים מונעי חשמל, שמקורם מעבר לחומה הגדולה בעולם, טוב לו לאדם שיעשה הפסקה מהמרדף אחרי הטכנולוגיה, ויחזור אל הבסיס ממנו החל הכול.

רכב ידני, עם מנוע בנזין עצבני במיוחד, שאם היו שמים בו מסך מולטימדיה של העולים מסין כנראה לא היה נשאר מקום לאוטו, שתי נקודות יו אס בי ושקע 12 וולט, וכפתור ספורט אחד שעושה הרבה רעש וצלצולים.

אבארט זו מכונית שיש לך כיף לנהוג בה עם חלון פתוח (כן, גם בחורף), לשמוע עוד ועוד את הגרגור המיכני הזה, שלא יגמר לעולם, וככה יתכן מאוד שתישאר צעיר לנצח.

פררר פררר. צעיר לנצח.

 

ירון הולנדר.

אבארט נובולרי S

מנוע טורבו בנזין

נפח 1.4 ל'.

הספק 165 כ"ס.

מומנט 23.5 קג"מ.

צריכת דלק (במבחן) 1:12.34 ק"מ/ל'

מחיר: 162,166 ₪ (כולל אגרה, לא כולל תוספת צבע)

 

מצפה הראל

כביש 3866 נס הרים

חניון הרב גרשון וחנה הדס.

מצפה 3866

אנדרטת הצ'אלנגר

הר יעלה

כביש 386 (כביש האדרנלין או כביש 3-4 ע"ש ההילוכים)

עין חנדק

כביש 375

בית הבד

שביל הקיסר

מדרגות רומיות

כביש 367

מצפור הל"ה

יקב שריגים

כביש 353